שיעור בוקר 30.03.2014 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעה"ס", חלק מאמרי "שמעתי",

מאמר מ"א, "מהו קטנות וגדלות באמונה", עמ' 561

"הנה כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.

מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו.

ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה].

לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.

לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה."

כל עניין הפסח הוא שהאדם מקבל כוח מלמעלה. ודאי שבלי לקבל כוח מלמעלה אנחנו לא מסוגלים לכלום, זאת אומרת אנחנו תמיד פועלים בהשפעת הכוחות. או בכוח הרצון לקבל שגם הוא לא שלנו אלא "בראתי יצר רע", או בכוח הרצון להשפיע, "בראתי תורה תבלין", או בכוח הזה או בכוח הזה. ובסך הכל אנחנו נמצאים באיזה מאזן כוחות, באיזה יחס בין הכוחות.

ויש לנו בחירה על ידי הסביבה, על ידי כל מיני פעולות שאנחנו בונים עם הסביבה להמשיך את הרצון להשפיע עלינו. זאת אומרת האור שמאיר הוא מוסר לי את תכונתו, הרצון להשפיע, ואז אני מקבל אותו, נכלל ממנו, ואני כבר נעשה כאור ה"אמונה" שזו השפעה. אז תלוי מה יותר מאיר עלי, אם מאיר עלי יותר אור אני מתרומם כמו צמח כלפי הגשם, כלפי השמש, ואם האור לא מאיר אני נובל, וכך הכל תלוי באור שמשפיע עלי.

יש זמנים מיוחדים שנקראים "אתערותא דלעילא". לפעמים הזמנים לטובה ולפעמים הזמנים לרעה, זאת אומרת או רחמים או דין, וגם כאן זה תלוי בי עד כמה שאני משתדל להשתמש, לנצל את הזמנים האלה, את המצבים הללו. בזמן הפסח, גם הענף וגם השורש הוא רחמים, ברחמים גדולים, באור גדול מתרוממים מעל הרצון לקבל, יוצאים מהמצרים.

אנחנו צריכים להשתדל, ודאי יחד, כי בכלל בכל יציאת מצרים מדובר על יציאה יחד במאמץ גדול, כשכולם עושים מאמץ אחד. אבל כשאנחנו עושים מאמצים, אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים לכלום, אפילו לעשות מאמץ נכון אנחנו לא מסוגלים. למרות שאנחנו מחליטים, רגע לאחר מכן אנחנו שוכחים, למרות שמחליטים, ברגע שאחרי אנחנו אפילו לא מסתדרים זה עם זה, וכן הלאה.

ובצורה כזאת מגיע לנו עיצוב נכון של הבקשה - "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". ואז עם הבקשה הנכונה לאור האמונה, עם הבקשה שאנחנו רוצים שיאיר עלינו האור, אנחנו זוכים להתרומם מעל הרצון לקבל, לא שהוא יהיה מעלינו אלא אנחנו מעליו. זה נקרא "לצאת מהמצרים", אנחנו לא נפרדים מהרצון לקבל, אנחנו נמצאים בו, אבל הכוח הקובע הוא אור האמונה על פני כוח הקבלה, וזה נקרא "יציאה".

באור עצמו אין שינוי, תמיד מאיר אור אין סוף, אין בו הגבלות, והוא תמיד מאיר ביד רחבה, אלא תלוי בכלי, בכמה הכלי מכין את עצמו להיות מסוגל ולאיזה שינוי. כך זה עובד, לכן הכל תלוי בהכנה, הכול תלוי בכוונה, הכול תלוי בסביבה, ואת כל התנאים האלה אנחנו צריכים להכין. ככל שהם יהיו יותר קרובים לבקשה ולדרישה האמיתית, בהתאם לזה אנחנו נזכה להשפעת האור עלינו.

מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להבין שאנחנו צריכים להתפתח בצורה הדרגתית, ולפי מה שאנחנו לומדים, לדעת בדרך מה עלינו לבקש. אני לא יכול לבקש דברים שהם מעלי בכמה מדרגות, אין לי אפילו חיסרון לזה, זו סתם בקשה, צעקה, אבל לא טבעית, ללא צורך, אלא אני צריך לבקש מה שבאמת, עכשיו, כרגע עומד לפני כתיקון. ולכן במידה שאני משתדל ומשתדל לגלות כל מיני חסרונות, כל מיני מטרות, כל מיני דברים, ולאט לאט אני רואה שזה לא נכון וזה לא נכון וזה לא כך וזה לא כך, אז מתייצבת אצלי צורת הרצון הנכונה, האמיתית, מה שמגיע לי.

זה כמו שילד קטן מבקש "אני רוצה מטוס גדול", אבל למעשה הוא צריך אוטו קטן מפלסטיק, ולכן כל עוד שהוא לא מבקש משהו שמתאים לו, מה אפשר לקנות לו? הרי הוא לא ישחק עם זה. זאת אומרת אנחנו צריכים בדיוק לברר מה אנחנו רוצים, מה מתאים לנו? מה טוב לנו? מה זה נקרא "תיקון"? ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא רוצים כלום חוץ מדבר אחד, שהבורא ישלוט על הרצון לקבל שלנו, על פרעה. זה מה שאנחנו רוצים.

בצורה כזאת, כשאנחנו מקבלים את ההארה הזאת מלמעלה, ממנו, זה מרומם אותנו ואנחנו לא נמצאים תחת שליטת האגו שלנו. יש לנו כבר אפשרות לחשוב בראש נקי, לעשות אולי פעולות כלשהן בידיים נקיות, להתחיל לראות את החברים שלנו בצורה שהם שייכים לי, שהם חלקי הנשמה שלי. כך אנחנו מתכוונים ליציאת מצרים, זאת אומרת מתי באה היציאה? כשיאיר אור הגאולה, ואור הגאולה מאיר בתנאי שאנחנו עיצבנו את הרצון הנכון שלנו. מה זו בדיוק "הגאולה"? שבאמת רק את זה אני צריך וחוץ מזה כלום, זה נקרא רצון חזק ונכון.

ואז אדם רואה שהאמונה היא באמת דבר גדול, שרק בכוח האמונה הוא יכול להתרומם ולהיות גם מצד הטוב וגם מצד הרע תמיד בנטייה להשפעה. הוא צריך להיות מוגן גם כלפי דברים גדולים שיתגלו, שלא יבלבלו אותו פתאום, וגם כלפי האגו שלו, שיכול פתאום לפרוץ. זאת אומרת, אור אין סוף מאיר ובונה בו את "כוח האמונה" ועל ידי כוח האמונה הוא יכול להתרומם, לא להיות מושפע מהרצון לקבל שלו, ואפילו לעשות איזו תנועה, פעולה לרצון להשפיע, שזה נקרא שהוא "מתרומם" מעל מהרצון לקבל, ו"יוצא ממצרים".

אז ההתרוממות היא גם מצד הטוב וגם מצד הרע, "לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב. לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח," זאת אומרת כשהם עושים מאמץ משותף לצאת מהרצון לקבל שלהם שמפריד ביניהם ורוצים להתחבר, כי הרי כל הפסח הוא לקראת מעמד הר סיני, לקראת החיבור, "שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראים בפרשת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"."

זאת אומרת, אנחנו צריכים לקבל עכשיו כוחות כאלה שעל ידם אנחנו נתעלה מעל האגו שלנו כך שהוא כבר לא יפריע לנו להתחבר לְמה שנקרא "משה", דרגת משה ודרגת הבורא, זאת אומרת לְמה שמעלינו, לדרגה הראשונה שמעלינו. "כי אז זמן המסוגל לזכות לזה", אם אנחנו עושים מאמץ משותף, ודאי שנוכל להגיע לזה.

שאלה: למה בפסח אור הרחמים יעיל וטוב יותר מאור הדין?

כך המערכת מסודרת. לא יכול להיות עלי עכשיו אור הדין כי אני לא נמצא עדיין בשום כוח. מה יכולים לעשות עלי? לקבור אותי עוד יותר? זה כבר נעשה בכל הפעולות הקודמות. עכשיו לפי הבקשה שלי, אני מבקש את אור הרחמים, את אור האמונה. אור זה כוח, אני מבקש כוח כדי שאתעלה מעל האגו שלי ואוכל לעשות פעולות השפעה כלשהן, לפחות לא להיות מכור, לא להיות קבור תחת הרצון לקבל.

איפה אני בודק את זה? רק כלפי החברה. רק בפעולות, במחשבות כלפי החברה אני יכול לבדוק האם אני יוצא קצת מהמצרים הזה או לא.

שאלה: מה המשמעות של "בשיעור האמונה שיש בו יכול לחלק לכמה אנשים"?

כך הוא חושב. תדבר עם אדם ברחוב "אני, אני מאמין" כולם צועקים שהם מאמינים, כי כך כולם חושבים. תראה, מה זה נקרא אדם רגיל? אדם רגיל דתי אז מסדרים לו הרגשה, איזו דעה כללית שהוא לא צריך יותר כלום, אם הוא אומר תפילה, מניח תפילין, עושה כל מיני דברים, מה שמלמדים אותו בגירסא דינקותא, זה מספיק לו, טוב לו. זה נקרא שהוא מאמין, וכך זה בכל הדתות.

ואז נראה לו שהוא יכול דבר עם אחרים, הוא יכול לספר להם עד כמה שהוא מאמין, עד כמה שהוא עושה דברים. כך הוא מתגאה בתורה ובמצוות שלו. מה שאין כן, האנשים שהולכים קדימה בלתקן את עצמם, אצלם תמיד, כמו שבעל הסולם אומר, "הפרוץ מרובה המעומד",אין כוח, ומי יהיה ומה יהיה וכלום לא יוצא לו, הוא מגלה תמיד את החולשה שלו. מה שאין כן, איש דתי רגיל, אף פעם לא מגלה את החולשה, הוא נמצא במה שנקרא ב"הולך ומוסיף".

זה ההבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים, כי בתורה אתה תמיד מגלה את האפסיות שלך וזקוק למאור המחזיר למוטב, אתה תמיד רע ורק האור יכול להחזיר אותך לטוב. מה שאין כן אצל מי שלא מתעסק בתורה, אלא רק במעשים, ובמה שנקרא מנהגים, אז הוא תמיד חושב שיש לו הרבה.

ואמונה, מה, חסרה אמונה? "תראה אני קם, אני עושה פעולות, אני מתפלל", וכדומה, לכן אין לו בעיה, וכך צריך להיות, זאת לא ביקורת ואנחנו לא באים לשבור את הדברים האלה. אלא התיקון צריך להיות בצורה הדרגתית, קודם כל אלה שמשתוקקים לגילוי הבורא, שמשתוקקים לשנות את עצמם, צריכים לתת להם את היכולת להתקדם, ולאחרים לתת לאט לאט, בצורה שירצו, אז כל היתר חילונים, דתיים, מצטרפים.

זה לא עלינו, אנחנו לא מעבירים ביקורת על אף אחד ולא מושכים אף אחד, אחרת זה יהיה בוסר. אתה צריך לחכות עד שהפרי יגדל, שלב אחר שלב, אחרת זה יגרום שוב לשבירה. אם אתה מעלה בכוח מישהו לאיזו רמה, אז תדע שאם הוא לא נמצא במצב שמתאים לו, אז הוא יפול. הוא יגלה שהוא לא נמצא במקום הנכון, ואז הוא ייפול וזה יגרום להארכת הגלות האישית שלו לפחות בכמה וכמה.

לכן "חנך לנער על פי דרכו", לפי הרוח שלו, לפי הכיוון שלו. עד כמה שמתעוררת בו שאלה, אתה צריך להביא לו תשובה, במקצת, וגם לא את התשובה עצמה, אלא את היכולת לזכות לתשובה. כך זה.

שאלה: מה מביא את אותם אנשים מבקשי האמת, להגיע באמת לבקשה שהבורא ישלוט על הרצון לקבל?

בפועל אנחנו רואים את זה אך ורק מעבודתם, מהמאמצים שלהם בסביבה. מימי אברהם והלאה התחיל התיקון. עד אברהם לא היה תיקון כביכול, שם המשיכה השבירה, קיין, הבל, שת וכן הלאה, בכל עשרים הדורות האלה אלו היו תיקונים, אבל תיקונים כדי לגלות את הרע וגם אחר כך, מימי אברהם גם כדי לגלות את הרע, אבל כבר בחיבור. אין שיטה אחרת.

הנשמה הכללית של האדם הראשון נשברה, החלקים שלה מרגישים מרוסקים, מרוחקים לאלפי כיוונים וכל התיקון שלה הוא בחיבור. לאי היכולת להתחבר קוראים "רע", לכוח שנמצא בהם והוא מנוגד לחיבור קוראים "רע", "יצר הרע". וכשמגלים, במידה שמשתוקקים ולא נחים וממש נמצאים בזה יותר ויותר, ומרגישים שבזה תלוי תיקון העולם, ובימינו זה נמצא בכל הבחינות החיצוניות, אז יוצא שאין לנו מה לעשות אלא רק לגרום לחיבור.

בזמן הגלות הקודמת, אלפיים שנה זה לא היה כהרעה, כמטרה, כמשימה, כבעיה שאנחנו צריכים לפתור. עכשיו כן, אנחנו כבר בפיגור של מאה שנה.

בעצם מהעלייה הראשונה לארץ ישראל הבעיה הזאת בלטה יותר ויותר. וכל חוסר ההצלחה בישוב נכון של ארץ ישראל, והמלחמות וכל מה שנעשה כאן, זה אך ורק בגלל זה. אתם יודעים מה זה ביל"ו? "בית יעקב לכו ונלכה"¹. ומה כתוב הלאה? "באור ה'". אז אותם אנשי העלייה הראשונה חתכו את ההמשך, "באור ה'", ועשו רק נלך לארץ ישראל, נלך לעשות קיבוץ ובזה הם נכשלו. זאת אומרת, מה היה צריך עוד להוסיף? "באור ה'", כמו שכתוב באותו המשפט.

עכשיו במיוחד אנחנו חייבים שהפסח הזה יהיה כולו חיבור. פסח זה נקרא שהכנת את עצמך להיות עם. וכל התהליך שעברת מבבל עד כה, שגדלת עם הרצון לקבל שגדל באותה משפחה, שהבדיל בין חברי המשפחה כך שהם נעשו זרים זה לזה, כשנכנס ביניהם פרעה, מצרים, היצר הרע, ולמרות שגילו את היצר הרע ביניהם, הם בכל זאת רוצים להתחבר, ולא מסוגלים להתחבר. זה נקרא שמגלים שפרעה שולט עליהם, שהמצרִים משעבדים אותם, זאת אומרת שלא נותנים להם להתחבר. ולמרות זאת הם מתחילים להשתוקק ובכל הכוח לרצות להיות מחוברים ולא מסוגלים, ולכן מגיעים למצב שאין להם ברירה, הם מבינים שהם חייבים לקפוץ מתוך המצב הזה, להתעלות מעל "המצרים" שנמצא ביניהם, כוחות הפרודא.

וקבלת הכוח המיוחד להיות למעלה מכוח הפרודא, הפירוד, זה נקרא "יציאת מצרים". אנחנו לא מסוגלים להיות מחוברים בקבוצה, אנחנו יודעים שאנחנו לא מסוגלים, שוכחים, ואם נקבל את הכוח של החיבור, שיחבר אותנו לפחות בקבוצה שלנו העולמית, זה נקרא "יציאת מצרים". זה הכל. יש בזה עיגולים עיגולים, פנימי, יותר חיצון, ויותר חיצון, אבל בסך הכל כולנו משתוקקים לזה, כולנו הולכים לקראת זה, ונמצאים בזה.

הכל נמדד לפי החיבור, וכוח הבורא זה הכוח שצריך להביא לנו את החיבור בינינו. ואז מהאור שמאיר עלינו, הכוונה, שאנחנו לא יודעים מה זה האור שמאיר, הכוח שפתאום מתגלה בנו, וזה מה שנקרא ש"הבורא מתגלה", שהוא עוזר, אז אנחנו יכולים להתחבר בינינו. וצורת החיבור הנכונה שלנו שאנחנו יכולים לבצע, אותה אנחנו מקבלים כגילוי הבורא לנברא, בצורת החיבור שבינינו, זה נקרא שהוא מתגלה. לפי הצורה הזאת אנחנו מרגישים את האור.

מה זה אור בשבילי? מה שאני מאוד רוצה. אז ברצון לקבל עכשיו מתגלה האור. לפי הנטייה שלי לחיבור ולהשתוקקות, אני מתחיל לקבל את צורת החיבור. זה נקרא שהבורא מכין את הגילוי שלו, מתוך הגולה לגילוי.

(סוף השיעור)