שיעור בוקר 20.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/AySy5NJw?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 720,

"מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה"

כרך ה' "שלבי הסולם", עמוד רפ"ג, ששייך לפי הפסוק הראשון שלו למסכת "עבודה זרה", "מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה".

ערב שבת זה נקרא כל התקופה שאדם מגיע בעבודתו לרוחניות, ואחר כך דרך כל שלבי העלייה שלו ברוחניות, בדרגות השוואת הצורה שלו לבורא, הוא מגיע לגמר התיקון של הנשמה שלו, שהיא כבר ממש מתאימה ודומה לצורת הבורא. כל הדרך הזאת היא נקראת "ערב שבת".

זאת אומרת, מרגע שאדם מקבל "נקודה שבלב", כרוז מלמעלה, דחף לרוחניות, ומרגיש את השאלה מה הטעם בחיי בצורה האמיתית, שהיא ממש באה מהמקור של החיים, והתשובה עליה היא רק "טעמו וראו כי טוב ה'", הוא נכנס לתקופה שנקראת "ערב שבת", עד הוא נכנס לשבת, שזה מצב של גמר התיקון, מנוחה לחיי העולמים, שכל העולמות, שכל ההעלמות נעלמים ויש מנוחה. מנוחה הכוונה היא שכבר לא עובד עם תיקון של רצון לקבל, אלא כולו כולו כבר מסוגל לעבוד בהשפעה בעל מנת להשפיע, המצב הזה נקרא "שבת".

התקופה הזאת של ערב שבת מתחלקת לשני חלקים. חלק אחד שהוא מתקן את הכלים שלו בלהשפיע על מנת להשפיע, ולפני כן ודאי שהוא נמצא בשלב ההכנה לפני המחסום, בהסתר כפול והסתר רגיל. עובר את המחסום, מתקן את הכלים דגלגלתא עיניים שלו בלהשפיע על מנת להשפיע, ואז רוכש את כוח הבינה שנקרא "כוח האמונה", והכוח הזה מאפשר לו להיות במרחב הרוחני.

כוח כזה נותנים לאדם ללא שום הכנה מצידו, רק כמו שכתוב, צדקה נותנים לכל אחד, לכל מי שפושט יד, לא בודקים אם כן צריך, לא צריך, אם באמת הוא עני, או שבאמת זו הכרחיות בשבילו, אלא אם אדם מבקש, כשהוא נמצא בחוסר הכרה מהמצב שלו, אפילו לא כל כך צריך אבל מבקש ובוכה כמו בכי של ילדים, שעל כל שטות בוכה, אבל מבקש, זה נחשב כבר לבקשה ונותנים לו. זאת אומרת את כוח התיקון בלהשפיע על מנת להשפיע נותנים למי שדורש.

ואדם, איך שהוא דן את עצמו, עד כמה הוא צריך את זה, אפילו שהבכי שלו על רוחניות זה עדיין לא בכי ממש על רוחניות, ועדיין זה נמצא ברצון לקבל לעצמו, ועדיין הוא לא כל כך מבין מה זה בכלל להשפיע, ולא חושב על מה זה להשפיע, אלא מצייר לעצמו כל מיני תמונות של רוחניות שצריכה למלא לו את הכלים ואת הרצונות האגואיסטיים שלו, לא חשוב, זה בכל זאת מתקבל למעלה ואיכשהו נותנים לו את הצדקה.

ככה, כמו שעני דופק בדלת, פותחים את הדלת, לא מסתכלים על העני, רואים את היד שהוא פושט, וחייבים לתת לתוך היד, כך גם נותנים לכולם. לא בודקים מי הוא, מאיפה הוא, ומה הוא, והאם טרח בזה הרבה או פחות, זה בכלל לא חשוב. הוא יכול לשבת בפינת הרחוב ולא לעשות שום עבודה, וכאילו נראה חופשי מכל הצרות והטרדות, אבל כשרואים שהוא פושט את היד, נותנים לו.

הסדר כאן בא משני הצדדים, גם מצד המקבל, גם מצד הנותן, עדיין לא רואים את המקבל ועדיין לא רואים את הנותן. ובכלל הדבר הזה בא רק לפי זה שאיכשהו יש בקשה מצד האדם. הבורא נסתר ונותן לו. האדם עדיין נסתר מעצמו, הוא לא יודע עדיין מה הבקשות שלו, אבל גם זה מספיק ונותנים לו. וכך אנחנו מתקדמים בשלב ההכנה שלנו ואחר כך אנחנו באים להכרחיות יותר גדולה כדי להיות בעולם הרוחני, זאת אומרת להצטייד בכלים דהשפעה.

ואז הבקשה שלנו, התביעה שלנו, היד שאנחנו פושטים, הבקשה שלנו היא יותר נחרצת, ואנחנו בהחלט דורשים את הצדקה שהיא תהיה צדקה יותר מכוונת, אנחנו יותר ויותר מבינים מה בדיוק אנחנו צריכים. ולפי הנחיצות אנחנו מקבלים בהחלט צדקה יותר ויותר ממשית, שמתקנת אותנו, שנותנת לנו בהחלט הכרחיות.

כשאדם מרגיש בכל הרצונות שלו שבהחלט הרוחניות זה הכרחיות בשבילו, שרק לשם כך הוא פושט יד וחוץ מזה, מה שלא יהיה לו מרגיש שהוא עני ואין לו כלום, והדבר ההכרחי כדי לחיות זה הרוחניות, אז נותנים לו את הצדקה הזאת, היינו אמונה, כוח על מנת להשפיע, כוח הבינה, והוא נכנס לרוחניות וכבר מתחיל שם להתפתח בתכונת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע.

ואחר כך מתוך כך שהוא רוכש את תכונת הבינה דהשפעה הוא מתחיל כבר לחשוב, זה ההבדל בין ג"ר דבינה לז"ת דבינה, כמו שאמרנו בבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר, שקודם זה רצון להשפיע בג"ר שלה ואחר כך בז"ת שלה בחלק השני של בחינה ב', היא מתחילה לחשוב "אבל איך להשפיע, בשביל להשפיע אני צריכה לקבל".

באותו אופן יש באדם התפתחות מצדקה למתנה, הוא כבר מתחיל באמת לחשוב איך להשפיע, איך לתת, איך לממש את כוח הבינה שקיבל כצדקה. וכאן כבר יש בעיה, שצריך לתת יגיעה לפי בדיקה מדויקת בכלים שלו. כי במתנה הוא לא עשה חשבון לכלים, הוא רק דרש הכרחיות, פשט יד וקיבל.

מתנה לא באה לפי בכי, מתנה נותנים למי שאוהבים. זאת אומרת, חייבים לגלות את האהבה, ואז למי שמגלים לו את האהבה, הדבר מחייב אותו לתת מתנות בחזרה למי שאוהב אותו, וגם הוא צריך לאהוב אותו. יש כאן עבודה הדדית, לגלות את יחס הבורא לנברא ואת יחס הנברא לבורא. ומתנה כבר נקראת "תורה", זאת אומרת האור שבהחלט מחזיר את הכלים למוטב, מתקן את הכלים דקבלה שיהיו בעל מנת להשפיע.

אם הצדקה הייתה תמיד בסתר, שלא יודעים מי המקבל ומי הנותן, אז במתנה דווקא צריכים לגלות מיהו המקבל ומיהו הנותן. זאת אומרת מגלים את הידיעה, אור פנימי, אור חכמה שמתלבש בתוך הכלים בלקבל בעל מנת להשפיע. זו כבר עבודה בתורה ומצוות, זאת אומרת בלקבל על מנת להשפיע לפי היגיעה.

אחרי שמגלים בכל הרצונות של האדם, על ידי תיקון הצדקה, ועל ידי העבודה בתורה ומצוות, את הקבלה על מנת להשפיע בכל הכלים, וכל הכלים כבר מתוקנים וקיבלו אותה צורת היחס לבורא כמו יחס הבורא אליהם, אז אדם נכנס למצב שנקרא שבת, מנוחה. כבר אין צדקה ואין מתנה, אלא מתנה אחת גדולה. כמו שכתוב, "מתנה אחת יש לי ושמה שבת". זו כבר בהחלט הרגשת אהבה הדדית שישנה בין הבורא לנברא, והיחס, הקשר ביניהם הוא שאחד נותן לאחר את המתנה, את ההשפעה, מכל הרצונות, מכל הלב מה שנקרא.

בכל העבודה הזאת אנחנו רואים שיש קשר בין בורא לנברא, שרוצים לגלות את הקשר, והקשר בא על ידי נתינה. ערך הנתינה כלול משני ערכים, מהערך של מה שנותנים ומהערך של למי נותנים, כמו שערך הקבלה תלוי מהערך של מה מקבלים ומהערך של ממי מקבלים.

אני יכול לקבל דבר קטן מאוד, ממש שווה פרוטה, אבל אם אני מקבל אותו מאדם שאני מעריך אותו מאוד, אז הערך הוא לא פרוטה, אלא מוכפל בערכו של אותו אדם בעיניי. זה שווה לערך הקבלה שלי, וגם ערך הנתינה הוא כך.

לכן אנחנו רואים שהיחס, הקשר שבא על ידי נתינה וקבלה, בעצם לא תלוי בערך של הקבלה והנתינה עצמה, אלא בערך המקבל והנותן, ובזה בעצם כל העבודה שלנו. כשאנחנו מפתחים את הכלים שלנו בתיקון האמונה, אנחנו צריכים בכל התיקונים שאנחנו עושים על הרצון לקבל, להעלות את ערך הבורא מעל הערך של הכלי דקבלה. ואז לפי זה המגע בהסתר ייחשב לנו החשוב מכל המילויים שברצון לקבל. זה בעצם התיקון.

תלמיד: איך עוברים מהשלב הראשון שבו הבקשה של האדם היא ראשונית, לשלב השני שבו אמרת שהוא כבר מבקש הכרחיות?

ההתקדמות היא תמיד על ידי יגיעה. בתחילה האדם שבא ללמוד מגלה שכאן יש מין תשובה לשאלה שבו. הוא רוצה להצליח יותר, הוא מרגיש את עצמו ריקן במשהו, לא מוצלח, חסר לו טעם בחיים, הוא מבולבל, לא מוצא איזה כיוון שכדאי בשבילו להתקיים או להתקדם. זאת אומרת הוא בא עם כל מיני שאלות לא מבוררות, "בשביל מה אני, מי אני, מה אני", ונכלל בקבוצת המתחילים.

זה מה שנקרא שנותנים צדקה לכל מי שפושט יד. אפילו השאלות שלו לא מבוררות, הוא לא יודע בעצמו בכלל איפה הוא נמצא. בחצי שנה הראשונה שהוא לומד הוא לא יודע בשביל מה הוא לומד ומה עושים כאן, ומה זה בכלל, מה זה קבלה, הוא לא קולט שום דבר. וגם אחר כך, עד שקולט את הרעיון הרוחני לפעמים באות לו כאלה תקופות של בלבול, חוסר התמצאות, הוא ככה תלוי. בכל התקופה הזאת נותנים לאדם לפי איך שהוא מוכן לקבל את הצדקה הזאת. זאת אומרת לא דורשים ממנו יגיעה מכוונת, ידיעה של היוצרות, מה הוא עושה, יחס ברור ברור למי שיש לפניו. לא, אלא ככה.

אבל בכל זאת הוא מקבל פעם אחר פעם את הצדקה ובהכרחיות מחייה את עצמו. הוא גם לא יודע בדיוק איך לבקש ולא יודע בדיוק מה מקבל, כי כשאני פושט יד ומבקש "תן לי", אז אני לא יודע מה הוא נותן בדיוק. אני רק לוקח את מה שהוא נותן, ואיכשהו משתמש בזה כדי להתקדם. זאת אומרת הבקשה לא מבוררת, הקבלה לא מובנת, לא מובן מה אני מקבל, ואיך אני הולך עם זה הלאה.

כך מתקדמים. איך עוברים מהשלב הזה לשלב שבו מתחילים לבקש בצורה יותר ברורה? הייתי אומר שלפני המחסום שום דבר לא ברור לעומת מה שקורה אחר כך. ודאי שאדם רוכש קצת יותר ידיעה, יש לו ניסיון, הוא איכשהו מתחיל לענות על איזה בעיות. אבל בכל זאת, אם מדובר שהוא פושט יד כלפי הבורא, אין בבקשה שלו בירור ופנייה שממש באה מתוך ידיעה, מתוך הכרה שהוא עשה קודם. אין עדיין אור שמאפשר לו לראות את הכלי שלו.

וגם אחרי שהוא עובר את המחסום בעצם, כל ההתקדמות שלו היא על חשבון העליון, עד שהוא מתקן את הכלים דהשפעה. עד שהוא רוכש באמת את דרגת הבינה, אין כלים דקבלה מבוררים, אלא הוא נכלל בעליון. הוא מבקש ומקבל רק בכוח הצדקה.

אבל בכל זאת הדברים יותר מבוררים. הוא עובר מדרגות אחר המחסום, עד שעולה למלכות דאצילות דרך עולמות עשייה, יצירה ובריאה, ואז מברר את הגלגלתא עיניים שלו. את הגלגלתא עיניים האלה, זאת אומרת את הבקשה לתיקון, להחיות את עצמו, לקבל אור דחסדים, כלים דהשפעה, הוא מברר על פני כלים דקבלה שלו. זו כבר בקשה יותר מבוררת.

כל פעם ופעם ההכרחיות שלו ברורה לו יותר. כשהוא פושט יד, הוא כל פעם מבין קצת יותר מה הוא עושה. איזו צורת השפעה הוא רוצה לקבל. מפני שבאמת הכוחות דלהשפיע הם ההכרחיות שלו ובהם הוא מחייה את נפשו. ורק כשעולה למלכות דאצילות ונכלל שם, אז הוא מתחיל לתקן את הכלים דקבלה, ואז מדובר כבר במתנה, לא בצדקה. מה זאת אומרת מתנה? שמקבל משהו שממלא את הכלים דקבלה שלו. הוא מתחיל לגלות את הכלים דקבלה בעל מנת להשפיע.

כל הדרך שלנו, כל השלבים שלנו, מהרגע הראשון שהאדם איכשהו שייך לדרך ועד השלב האחרון שהוא נכלל בשבת, כל הדרך הזו היא דרך של הכרת המצב, איפה הוא נמצא. מפני שהוא נמצא בעצם באין סוף, אבל הוא צריך להכיר אותו, לגלות את המצב הזה בעצמו. והגילוי הזה הוא על ידי תיקון הכלים. הוא פותח יותר ויותר את החוש שלו ומכיר היטב, יותר ויותר, איך באמת הוא נמצא, באיזה קשר עם הבורא. השלבים הם כאלו, שכל שלב הוא כסיבה לשלב יותר גבוה.

תלמיד: לפני מעבר מחסום, האם זו הרגשה שאני רוצה יותר רוחניות? או שזה מצב שהבורא קצת מתגלה בהרגשה, שאני מרגיש את הרצון שלו לתת לי?

לפני המחסום מה שמתגלה באדם, לא חשוב מה, זה בכל זאת לא גילוי. אין לך רצונות שאתה יכול בדיוק למדוד, גילוי הבורא זה לא גילוי, אלא זו מין השלכה, מין ידיעה בעלמא שאתה חושב שזה כך, זה לא גילוי שאתה בטוח שאתה רואה סיבות ותוצאות, וזה דבר ברור כיום, והוא באמת נצחי, רק יתגלה עוד ועוד בדרגה יותר גבוהה, זאת אומרת ביתר עומק. אלא כל פעם הידיעה הקודמת שלך יכולה להיעלם, ובמקומה יכול לבוא בלבול, הידיעות יכולות לסתור אחת את האחרת, ואתה לא מוצא קשר ביניהן, נראה לך פעם כך ופעם כך. לפני מחסום אין שום דבר בטוח ולכן זה נקרא "הסתרה".

תלמיד: מתוך איזו הרגשה האדם עובר מהעולם הזה לעולם הבא, מתוך איזה סוג של חיסרון?

זאת אומרת, איזו מין נחיצות, הכרחיות, צריכה להיות באדם, שנקרא שהוא מוכן ככלי לקבל את הדרגה מעל המחסום?

תלמיד: כן.

כלי פשוט. איך אנחנו אומרים כל פעם, מה אנחנו צריכים כדי לקבל את הדרגה הבאה? כדי לקבל את הדרגה הבאה אנחנו צריכים רצון. לא חסר כלום, אלא שיהיה באדם למטה מהמחסום, רצון להיות בדרגה מעל המחסום. האם זה אפשרי? אומרים שאי אפשר במאה אחוז, אבל בתשעים ותשע אפשר.

תלמיד: מה יש בחיסרון הזה?

בדרגה מעל המחסום אני רוצה אותו, אני רוצה את הבורא. במאה אחוז אני רוצה אותו, וכל העולם הזה לא כדאי לי, לא שווה כלום. הרצון הזה הוא הגדול ביותר, הוא מדכא את כל יתר הרצונות, זה רצון לבורא.

איך אני מברר את הרצון לבורא? מי, מה, מה הרצון הזה? הרצון הזה צריך להיות ברובו, שאני רוצה לטובתו, אני אוהב אותו, "חולת אהבה אני". וברצון הזה גם כלול הרווח שלי, שיהיה לי טוב מזה, שאני אוהב אותו בגלל שטוב לי מזה שאני אוהב אותו. זה נקרא "לא לשמה". כי בכל זאת הרצון בסופו של דבר הוא אגואיסטי, ואם לא יהיה לי החוט הזה של המשיכה לעצמי, איזו טובה מהיחס של האהבה, אני לא אוכל להתייחס אליו כך שאני אוהב אותו ללא שום קשר אליי, כחתוך ממני, שרק אליו ולי לא. עדיין אין. אני חייב איזה מין צינור קטן בחזרה, שייתן, שיהיה לי משהו מזה. אבל שיהיה ממש צינור קטן לעומת היחס שלי אליו. זה בעצם המצב, שממנו האדם כבר מוכן לעשות קפיצה לרוחניות.

תלמיד: אני רוצה אותו שימלא אותי או שאני רוצה קשר איתו?

מה רוצים לאדם שאוהבים? למלאות אותו, קשר איתו, הכול יחד. לפני המחסום זה דבר שלא מבורר. אבל אני נעול עליו, רק עליו.

תלמיד: אתה יודע מה זה עליו?

אני לא יודע מה זה עליו.

תלמיד: למה אני רוצה אותו?

ככה רוצה אותו.

תלמיד: סתם?

זה לא סתם בורא. זה נקרא משיכה למקיף. ודאי שזה עדיין לא ברור. גם אחר כך, כשמתחילות דרגות העלמות, שלאט לאט ההסתרה נעלמת ויותר יותר מתגלה הקשר עם הבורא, אז גם שם יש כל מיני סוגי קשר, סוגי התגלות, זה לא שמייד אתה רואה את הכול. יש גם עליות וירידות, בניית הכלי וקבלת יגיעה, וקבלת האורות.

תלמיד: גם בשלב הזה, מהנקודה הראשונה שהאדם מרגיש בדרך הזאת, הוא צריך לגלות שהוא כבר נמצא בגמר התיקון, ברוחניות?

תיאורטית זה כך, אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, זה המצב היחידי שהוא באמת קיים שהבורא עיצב אותו, ואנחנו נמצאים במילוי האינסופי. וכדי לתת לנו אפשרות מתוך בחירה חופשית להגיע לאותו מצב של אין סוף, נעשתה ההסתרה בצמצום א' ובניית העולמות, ולאט לאט יש ירידה, בניית המדרגות עד הניתוק הסופי כאילו. ועכשיו אתה יכול לבנות אותו מצב אין סוף, זאת אומרת לחזור אליו או לגלות אותו, לגלות את עצמך בו בצורה הדרגתית בהתאם לכמה שאתה קובע שהמצב הזה הוא הרצוי היחיד.

אז המציאות לא משתנה, היא משתנה כלפי החושים שלך, שנמצאים בהסתרה ולאט לאט אתה מסיר את ההסתרה הזאת על ידי יגיעה. ועכשיו היגיעה לפני המחסום היא יגיעה בזה שאתה רק רוצה את הגילוי בעל מנת לקבל, ולא חשוב אתה רוצה אותו. העבודה אחרי המחסום היא כשאתה כבר לא הולך לגילוי, אלא אתה מוכן לגלות את האין סוף במידה שאתה יכול להסתיר אותו ולא להיות שבוי תחת השפעתו.

הבורא מתגלה אליך ואתה אומר "סטופ, אני עושה עליך צמצום, אני עושה עליך הסתרה, העלמה. אני מוכן לראות אותך, לגלות אותך במידה שזה לא ישלוט עליי, שאני לא אקבל על מנת לקבל, שאהיה עצמאי". ואז אתה בונה את ההסתרה על עצמך ובצורה כזאת אתה מגלה את האין סוף. ואז יש לך באמת בעיה להתמודד עם הגילוי של הבורא וכל הזמן להחזיק את עצמך לא לבלוע, לא לאבד את הראש, את הכול לעשות לפי חשבון. כל הזמן להחזיק את עצמך במתח ולגלות אותו רק בתנאי שזה מאפשר לך להיות עצמאי כשאתה מגלה אותו, ומאפשר לו כביכול להתגלות.

תלמיד: איך במצב ההכנה לפני המחסום, האדם מחזק את הרצון שלו לגילוי שהוא נמצא במצב של גמר תיקון, בלי להיכנס לאיזו אשליה?

לפני המחסום הכול אשליה. אנחנו נמצאים כמו בתרדמה, "היינו כחולמים", אין לנו מה לעשות, זאת העבודה שלנו, ואנחנו כמו תינוקות, אפילו פחות מעובר, אתה מבין איזה סוג עבודה יש לנו.

תלמיד: אבל יש כל מיני סוגים של אשליות. איך אנחנו מגיעים למצב של אשליה נכונה, לפחות אשליה הכרתית, שאני מכיר שזו אשליה ולא נכנע לה?

איך אני מכיר שזו אשליה, ואני לא נכנע לאשליה, ואיך אני מברר אותה, ואז האשליה הזאת היא כבר לא אשליה. השאלות האלה הן ממש לא רלוונטיות לפני מחסום. אני נותן לזה דוגמה מסיפור ברוסית על איש אחד שהיה בעל עגלה, ביידיש זה נקרא "באלעגולה", שיש לו סוס, והעבודה שלו להעביר דברים, כמו שהיום עושות משאיות מובינג. היתה לו משפחה ובית, ילדים והכול, ואחר כך באה תקופה שהילדים חלו ומתו והוא נשאר לבד עם האישה שגם חלתה ומתה. הבית כולו נהרס, והסוס גם כן נפל, והוא לאט לאט התדרדר ומת בעצמו. אבל תקופה מאוד ממושכת הוא סבל מאוד גם לפני כן.

כשהגיע לעולם הבא, הם רואים שעשה כל חייו טוב וכל כך סבל ואז הם דנים בבית המשפט העליון מה לתת לו, איזה פיצוי, מה הוא היה רוצה. ואז הם נותנים לו סוס חזק, בית יפה, עגלה, האישה והילדים חוזרים אליו, והוא מרגיש את עצמו חי והכל טוב ויפה יש לו עבודה והכול פורח.

עכשיו השאלה, האם כשהוא מקבל את המתנה הזאת הוא מבדיל בין זו שקיבל באשליה לבין זו שלא באשליה? או שהוא בחלום?

תלמיד: הוא לא מבדיל.

לא מבדיל. אז איך אתה יכול להבדיל?

תלמיד: אני שואל משהו אחר. אני שואל מה ההבדל בין בן אדם שנמצא ברחוב, אדם שהתחיל ללמוד קבלה, לבין אדם שנמצא שנייה לפני המחסום?

אתה שואל מה ההבדל בין אדם שנמצא שנייה ראשונה אחרי שהתחיל לעבוד על עצמו, הוא הגיע פעם ראשונה להרצאה והוא שניה ראשונה בהרצאה, לבין מי ששנייה אחת לפני מחסום?

ההבדל במה שהוא הכין. בשלב האחרון לפני שהוא עובר מחסום, יש לו הרגשת "חולת אהבה אני", שהיא הכרחיות לרוחניות. אבל הוא לא מפרש מה זה רוחניות, הוא לא יודע בדיוק, זה נקרא "חלום" כשזה לא מבורר. אבל הוא יודע שזה טוב, הוא רק לא יודע להבדיל אם זה חלום או לא.

אתה תגיע לזה ואז תסביר לי יותר טוב. זה בלי סוף.

(סוף השיעור)