סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
שיעור בוקר 05.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעל הסולם, עמ' 763, אגרת נ"ז
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה כזאת שהיא קובעת איזה חומר אנחנו בוחרים ללמוד מכל כתבי בעל הסולם ורב"שׁ כדי ללכת יחד עם הזמן. כי השנה מתחילתה ועד סופה היא כמו מעגל, כך זה גם נקרא "מעגל השנה". מתחילתה ועד סופה היא עוברת כל מיני זמנים, כשבכל יום פועל עלינו כוח מיוחד, כך זה בשבוע וכך זה בחודש, ולכן לכל זמן יש דברים משלו.
עכשיו אנחנו נמצאים בזמן שהוא סביב תשעה באב, הוא היום הכי גרוע בשנה, הוא שורש לסטרא אחרא, לכוחות הרעים שמתגלים בעולם שלנו. השנה היום הזה חל ביום ראשון, ולכן לפני כמה שבועות אבל במיוחד בימים האלה לקראת תשעה באב אנחנו לא עושים חתונות, שמחות, אנחנו נמצאים במצב שהוא בהתאם לאותם הכוחות שפועלים על האנושות, לכן כך אנחנו מתנהגים. בהתאם לזה בחרנו לקרוא את החומרים שלנו סביב הימים האלה של יום האבלות.
שאלה: האם יש כוח מיוחד ביום הזה, יש לו שורש מיוחד שפועל עלינו?
לכל יום יש שורש משלו, אחרת היום לא היה קיים. היקום שלנו קיים לפי הכוח הכללי האינטגרלי, כלומר הוא כולל בתוכו הרבה כוחות, ולכל כוח יש זמן וצורת הופעה משלו, והכוחות האלה פועלים עלינו. בין הכוחות האלה שפועלים יש כוחות רעים שהם השורש לסטרא אחרא, זה השורש של תשעה באב, היום התשיעי בחודש אב, ויש את פורים שהוא ההיפך, הוא יום של שמחה גדולה, של הכוח הטוב וכן הלאה.
תלמיד: האם צריך להתכופף לכוח הזה? איך צריך לעבוד עם הכוח שיש באותו יום?
צריך באיזו צורה לעשות חשבון שאנחנו נמצאים תחת כוח מסוים. לדוגמה כנגד הכוח שבו אנחנו נמצאים כדאי לא לעשות שמחות, טיולים, לא להתחיל דברים חשובים וטובים, כי זה לא בדיוק לפי קריאת הזמן.
תלמיד: האם ישראל הם לא למעלה מזמנים, מעל כל התאריכים על לוח השנה?
אלו לא תאריכים כאלה, אלא יש זמנים לטובה ויש זמנים לרעה. לכן אם נקרא את מה שכתבו לנו מקובלים ב"שולחן ערוך" ובעוד מקורות, אז שם כתוב איך עלינו לנהוג בימים אלה כדי לא להינזק מהכוחות הרעים שדווקא בימים האלה פועלים ושולטים על העולם הזה. לכן בכל הזמנים במשך אלפי שנים בתאריך הזה סביב תשעה באב ספגנו מכות.
תלמיד: האם בתקופה הזאת מתעוררים כוחות שהם מנוגדים לדרך התיקון, לחכמת הקבלה?
כן, ודאי. כוחות של סטרא אחרא, הצד האחר מהטוב.
תלמיד: כשמתעוררים הכוחות של הסטרא אחרא, האם עלינו להרכין את הראש?
כן, בדיוק, עלינו להרכין את הראש.
שאלה: מה זה אומר להרכין את הראש, האם להתחזק בתפילה, בחיבור, מה צריך לעשות?
אנחנו צריכים להמשיך בחיים שלנו כרגיל, אבל עם זאת יש הרבה חומר בחכמת הקבלה שמדבר על הזמנים ששייכים ל"ראש השנה", ל"יום כיפור", ל"שבועות", ל"פסח", וגם ל"תשעה באב" שהוא ממש באמצע הקיץ. צריכים להיות יותר מתונים, יותר רגועים, יותר שקטים, לא להתחיל מריבות, לא לעשות דברים גדולים, זה לא זמן טוב להצלחה.
קריין: אנחנו קוראים באגרות בעל הסולם אגרת נ"ז, עמ' 763.
אגרת נ"ז
שנת תרצ"ב (1932)
"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה. .. נ"י.
מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.
ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה."
עד כאן זו כביכול הקדמה.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת."
אדם חושב, "אני אעשה כול מה שאפשר, וכשאני אגיע לסוף הכוחות שלי, לסוף התקוות שלי, לכל מה שאני מסוגל לעשות, ואהיה בחוסר כוחות, בחוסר תקווה, בחוסר אונים, אז אני אצעק ואבקש והבורא יעזור לי", זו טעות. אנחנו יכולים לפנות לבורא ולבקש, לבכות ולדרוש, בכל מקום ובכל מצב שנמצאים, אין צורך להגיע להתשת הכוחות.
שאלה: האם אנחנו יכולים לצעוק אליו כל הזמן?
ודאי, ואתה לא צריך לעשות מעצמך כאילו שהגעת כבר לסוף. כתוב "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו", הוא כביכול חייב להגיע להתשה הסופית. "כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת", את זה הוא צריך לדעת, שהעבודה שלו לא תביא לו שום תועלת. יכול להיות שהראשון עובד עשר שנים והשני עובד שנתיים, ומי שמרגיש שאין לו שום סיכוי להגיע למשהו בכוחות שלו, אז זה המצב הטוב ביותר לפנות לבורא. הוא כותב "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו,". איזה אושר, איזו הרגשה טובה צריכה להיות לאדם כשהוא מגיע למצב ש"אין לי כוח, אין לי שום יכולת, אני לא יכול, אני לא מסוגל, אני פשוט נופל ומה שיהיה יהיה, מיואש סופית". ועל זה אומרים המקובלים שזה המצב הכי טוב. "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו", שעדיין חושב שהוא יכול להוסיף, "אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת". זה שקר, זה שקר שהאדם חושב כך.
שאלה: למה זה שקר? יש לי עדיין כוח, אני צריך לתת את כל היגיעה שלי, התפילה שלי לא שלמה.
תפנה לבורא, תן לו לעבוד, גם כך וגם כך בכוחות שלך לא תשיג כלום. אתה אומר, אני אעבוד עד שאהיה מותש, עד שממש אפול מחוסר הכוח, עד שאמות באמצע הדרך מאפיסת כוחות. לא צריכים את זה, העיקר לפנות לבורא ולהבין שאם הוא לא יעזור, לא יעזור לך שום דבר. אתה לא צריך לתכנן עכשיו את העבודה שלך חמישים שנה קדימה שאז תהיה באפס כוחות, ואז תפנה ותבכה ותצעק, וזה באמת יהיה מוצדק.
תלמיד: מה זו תפילה שלמה?
תפילה שלמה היא שברור לך שאתה לא יכול בכוחותיך להגיע להצלחה.
תלמיד: וכשיש לי עוד כוחות, מה זו תפילה שלמה?
זה "שקר החן והבל היופי"1, שרק אם הבורא יעזור זה יעזור לך, ורק כשתפנה אליו, ואפילו אם נדמה לך שעוד לא הגעת לאפיסת כוחות, לכך שאתה נופל בלי הכרה, שאז המילה האחת שלך לבורא היא "תעזור לי". לא צריכים להגיע בצורה כזאת, לא צריכים. תבקש, תפנה אליו וכל הזמן תדרוש אפילו שאתה מרגיש שעוד לא הגעת לאפיסת כוחות.
אלא מה אתה צריך, "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצידו עצמו," שעוד לא הגעת לכך שניסית את הכול, "אין תפלתו שלמה". אבל זה לא תלוי עד כמה ניסית או לא ניסית, אלא עד כמה אתה מבין שאין לך שום כוח להצליח.
נניח אני יודע שעלי לרוץ 10 קילומטר, אני יכול לרוץ וליפול באיזשהו מקום ואז לצעוק לה' שיעזור לי, או שאני יכול מראש להבין שאני לא מסוגל לעשות את זה ואני פונה. באיזה מקום בדרך אני יכול לעצור ולפנות והבורא ישמע בקולי? הכול תלוי עד כמה אני מבין שלא בכוחי להשיג את מה שאני רוצה, אלא בכוחי רק לפנות לבורא והוא "יגמור בעדי".
נקרא שוב את הקטע, "אין מצב יותר מאושר".
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת."
שאלה: זה אותו דבר כמו להתבטל בפני הבורא?
ודאי, כן.
תלמיד: אם "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב", אז תשעה באב זה ניתוק מוחלט מהבורא?
לא נדבר על דברים כאלה. נלך בדיוק לפי האיגרת כי יש כאן הרבה דברים מסביב שהם יבלבלו.
שאלה: פעם סיפרת על ממצב שהרב"ש אמר לך "עכשיו אתה סמרטוט כמוני". במאמר הזה מדובר על מצב דומה? זהו המצב המועדף בשביל תפילה משותפת בעשירייה או שצריך להשתוקק כל הזמן למצב הזה כשאנחנו בעשירייה?
אתם צריכים להשתדל להיות כל הזמן בתפילה ובמיוחד כשאתם יחד.
שאלה: אומרים קודם "אם אין אני לי מי לי", ובסוף "אין עוד מלבדו". מתי אני מתחיל את העבודה כלפי חיבור כביכול מעצמי, "אם אין אני לי מי לי"?
מתי שאתה יכול, בכל רגע ורגע "אם אין אני לי מי לי".
שאלה: שמענו עכשיו ש"אין רגע מאושר יותר בחייו של אדם מהרגע שהוא מיואש מכוחותיו", ובבוקר נשאלה שאלה לגבי "טוב לי מותי מחיי", ואתה ענית שטוב לי מותי מחיי פירושו שיותר טוב שתוריד אותי למצב של בהמה שבו הייתי קודם, מאשר כל המלחמה הזאת שאני עושה כדי להגיע אליך. איך שני המשפטים האלה מסתדרים ביחד?
אנחנו חייבים להיות בין שניהם במאבק שלנו, זה עוד יתגלה.
שאלה: האם מצב מאושר יכול להיות כל רגע אם אדם כבר מרגיש מיואש מכוחותיו?
כן, זה יכול להיות.
שאלה: בעבודה שלנו יש מושג כזה "סאה", שבכל מצב אנחנו חייבים לתת מאמץ וברגע שהוא נגמר יש גילוי, ועכשיו אתה אומר שאפשר לזרז את התהליך. אני התבלבלתי, האם יש איזו מידת מאמץ שאחריה קורה משהו?
תשב ותקשיב.
שאלה: איך להרגיש שלא אני מבצע את העבודה אלא שהכול בא מהבורא?
אנחנו צריכים לאט לאט להתקדם להרגשה הזאת, את זה אדם רוכש בעבודה הרוחנית שלו.
קריין: כן "ועל ז"א:".
"ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"." זאת אומרת, הצורך להתחיל כל יום מחדש מביא את האדם לייאוש ולחשבון כזה כמו שהוא אומר כאן, ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". "כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."
זאת אומרת, דווקא מפני שלא מצאו שום דבר בעבודה שלהם, והם חוזרים וחוזרים, בסופו של דבר מתגלה להם שהם צריכים לפנות בצורה מיוחדת לבורא, שהעבודה עצמה לא מביאה אותם להישגים.
"היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה," מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לבקש, רק לפנות לבורא ולבקש. "וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי?" נגיד אני פותח את הספר הזה, זה הספר הראשון שלי בחכמת הקבלה, אני קורא את האיגרת ואז אני לא צריך כלום, רק לצעוק לבורא וזהו.
על זה אומר בעל הסולם "ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי?"
"אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור."
זאת אומרת, אנחנו חייבים בכל זאת להשקיע הרבה כוחות בחיבור, בלימוד, בהפצה, בכל הדברים שמקובלים אומרים לנו ומתוך זה להתפלל לבורא, ובסופו של דבר אנחנו נגלה עד כמה אנחנו לא מסוגלים לכלום ואז התפילה שלנו תהיה תפילה שלמה והבורא יתגלה ויענה.
"ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים." כי הרבה אנשים מתייאשים, מתי נגיע, איך נגיע, הכול לא נכון, והכול לא יכול להיות וזה לא בשבילי ועוזבים. מפני שלא מבינים שבמקום שבו הם נמצאים הם חייבים לתת תפילה. "ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.
יהודה ליב"
שאלה: למה אם אני מרגיש שאני תלוי לגמרי בבורא, ובנוסף התפילות שלי לא שלמות כל עוד אני לא מגיע למידת הייאוש?
כן, צריכים להגיע למצב שאתה מאוד משתוקק להגיע למטרה, זאת אומרת להיות בכלים דהשפעה ולהשפיע לחברים ודרכם לבורא, ואתה לא מסוגל להגיע לזה, ואז אתה פונה לבורא ומבקש ממנו כוחות כדי שתבטל את עצמך כלפי החברים ויחד איתם תגיע להשפיע לבורא.
שאלה: האם זה הכרחי להגיע למצב של חוסר אונים או של ייאוש בשביל לבקש עזרה מהבורא? כי אחרי הכול, אנחנו יכולים להגיע להכרה גם בלי להרגיש ייאוש. אז האם זה חובה להרגיש ייאוש או שאפשר להגיע להכרה בלי זה?
אתה לא יכול להגיע להכרה ובכלל לשום הצלחה, אם אתה לא מגיע לתפילה. ולתפילה אתה יכול להגיע או מייאוש או שכאן בעל הסולם ממליץ לך לא לחכות לייאוש, כי הוא אומר שהיצר הרע יגיד לך ש"אתה עוד לא עשית הכול, אז למה אתה צריך כל כך לבכות ולבקש? זה לא בצדק. מה אתה רוצה לרמות את הבורא שאתה מאוד רוצה, שזה כבר מגיע לך?" לכן אנחנו לא צריכים לחכות, אלא מיד ברגע שאתה עכשיו שומע את זה, תקרא עוד כמה פעמים את האיגרת הזאת ותראה איך לפנות לבורא.
שאלה: איך הייאוש פתאום נהיה דבר הכי חשוב בדרך? מצב הכי מאושר בעולמו של אדם, כל הזמן אנחנו מדברים על שמחה, כל הזמן אנחנו מדברים על לתת כוח לחברים, ופה בעל הסולם מדבר על ייאוש. זה נשמע קצת הפוך.
למה אתה חושב שמצב של ייאוש הוא לא שמחה? תענה לי.
תלמיד: כי אם אני מיואש מכוחותיי עצמי זה אומר זה נשמע כמו נקודת שבירה של האדם.
ולמה מתוכה את חייב לשבת לבכות ולא לשמוח ולרקוד?
שאלה: אני לא מצליח לתפוס את הנקודה הזאת. אם אתה היית שואל אותי הייתי קורא את המאמר הזה בלי שאתה מסביר, לא הייתי רוצה להגיע למצב הזה של מיואש מכוחותיי עצמי, להגיע למין מקום כזה שאין לי כוח.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם" זאת אומרת מכל המצבים "אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו" איך אתה לא מבין שאז אתה יכול לפנות לבורא ולשפוך לפניו את הלב והוא בטוח יענה.
שאלה: אם יש לי חשיבות של הפנייה לבורא, למה אני צריך את הייאוש?
כי אתה לא יכול סתם לפנות אליו עם מה אתה מגיע אליו? למה אתה רוצה להתקרב לבורא?
תלמיד: אני מפספס פה משהו אני בטוח. יש לי חשיבות לפנות לבורא, בלי זה אין מה לדבר בכלל.
בשביל מה?
תלמיד: בשביל להיות איתו בקשר, זה מה שלמדנו.
בשביל מה?
תלמיד: בשביל לעשות לו נחת רוח, אין לנו סיבה אחרת בעבודה, זה מה שאנחנו עושים.
כן.
תלמיד: אני נמצא במקום הזה ולכן אם אני כבר במקום הזה בשביל מה צריך את הייאוש? אני אפנה אליו מתוך שמחה איזה כיף, "אני בקשר עם הבורא, אני עושה לו נחת רוח" גם הוא שמח גם אני שמח. למה צריך פה ייאוש של האדם?
כי אתה צריך לפנות לבורא כדי להשפיע לו נחת רוח. אתה לא יכול, אין לך כוחות כאלה, אתה צריך את הכוחות האלה לקבל גם מהבורא, אלא ממי עוד? אתה צריך להתקשר לחברים, יחד עם החברים להשתדל לקבל כוח השפעה הדדית, ואז מתוך כוח ההשפעה ההדדית שלכם, של העשירייה שלך, אתה פונה לבורא. זאת אומרת שאתה מחובר עם החברים ואתה רוצה גם להתחבר עם הבורא, לא אתה בלבד אלא עוד חברים שלך ואז הבורא עונה בטוח.
תלמיד: יוצא שיש פה שתי פרוסות, יש את האני שלי שהוא מיואש אבל יש לי את הכוח והשמחה שנמצא בכלים של החברים, של ההשפעה.
לכן הוא אומר ש"אין רגע יותר מאושר בעולמו של אדם המגיע לייאוש מכוחותיו עצמו" כי אז בטוח הוא צריך להתחבר לחברים, ובטוח הוא צריך להתחבר לבורא, והוא מבין ומרגיש שאין לו ברירה אלא רק בצורה כזאת לעבוד.
שאלה: באותה הבחנה אבל ביחס למה שהוא כותב שהכול מושג בכוח התפילה, כוח התפילה זה משהו שרק מתוך ייאוש אפשר להפעיל אותו?
כוח התפילה זה כשאתה פונה לבורא. אתה יכול לפנות לבורא כדי לקבל ממנו כוחות כי בכל היתר הוא לא צריך שום דבר, הוא צריך רק לספק לכולם כוחות השפעה, בכך הוא כבעל הבית רוצה למלא את כולכם. אז מה אתה צריך לקבל ממנו? כוח השפעה, אז אתה צריך לפנות אליו כדי לקבל כוח השפעה. אתה צריך להיות עם החברים יחד בהכנה להיות מחוברים כדי שהבורא ייתן לכם כוחות להשפיע בצורה הדדית שאתם תתחברו ביניכם, וגם שתוכלו מתוך ההדדיות שלכם להשפיע לו, לבורא.
תלמיד: אז הכוח של התפילה תלוי בייאוש?
ודאי, כוח התפילה תלוי בייאוש וגם בביטחון שאתם, עשיתם מה שעשיתם ונדמה לכם שלא מסוגלים שום דבר להשיג אלא לפנות לבורא.
תלמיד: אז כל עוד יש מצב של מיואש מכוחותיו עצמו וביטחון שעשינו הכול זה לא תפילות? אלא מה זה?
אין תפילה והוא גם כותב "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרת ה'".
שאלה: האם זה נכון להגיד שהתוצאה הנכונה מתפילה זה להיות בתפילה?
כן.
שאלה: האם המצב הזה של הייאוש מכוחותיי עצמי זה שהגענו למסקנה שאין בנו שום דבר שקשור להשפעה?
כן, זה בעצם מה שאדם רואה, שאין לו שום דבר ואין לו שום סיכוי, אבל הוא לא צריך להמשיך ולהמשיך כדי שהוא יוכל להגיד "אבל היום אני לא הצלחתי מחר אני אצליח", לא. תפנה כבר עכשיו מהכלי השבור שלך שאתה לא מסוגל, אין לך סיכוי, אין לך תקווה.
תלמיד: שאנחנו מגלים שאנחנו שפלים ואכזרים ברצון לקבל?
כן.
שאלה: בעשירייה אנחנו מנסים ליצור את התפילה המשותפת. איך התפילה של כל אחד מאיתנו משפיעה על השדה המשותף שלנו?
אנחנו משפיעים אחד על חברו, אנחנו קשורים יחד ואז משפיעים זה על זה.
שאלה: יש לנו שני מדדים, הראשון הוא שהנפילות מתחזקות ומעליהן גם העליות מתחזקות, וקני מידה שני הוא שיש נפילה עד מצב שבור לחלוטין וממנו עולים עד למעלה ככה שאין חזרה למטה. מצב הנפילה הגדולה הזאת שאחריו יש רק עלייה, שאחריו הבורא יודע להתפלל האם זה ככה?
אתה יכול להגיד שזה המצב הנמוך ביותר ואתה יכול להגיד שזה המצב הגבוה ביותר, כמו שכאן הוא אומר ש"אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם בשעה שמוצא את עצמו מייואש מכוחותיו עצמו", שהוא באפס כוחות, באפס תקווה, שאין לו כלום, כי אז הוא ככלי ריק פונה לבורא. אבל כל עוד לא מרגיש שהכלי שלו ריק, אז אין לו כוח לפנות, הבורא לא עונה.
שאלה: הנקודה הזאת מלכות דמלכות, לא מדובר עליה פה. כלומר יש איזו נקודה שאחריה אין חזרה.
ואם אני אגיד לך "מלכות דמלכות" זה כבר יהיה ברור לך?
תלמיד: אני מדמיין לעצמי איזו מכאניקה כזאת.
זו הבעיה שלך. אם תתחיל לפרש כך את מה שבעל הסולם כותב, אז לא תגיע לאמת, אין דבר כזה. אתה צריך להיות בדיוק באותן ההגדרות שלו ולא לעבור למכאניקה.
תלמיד: אני מנסה להבין.
אני מכוון אותך נכון כדי שתלך בדיוק לפי מה שבעל הסולם כותב, באותו סגנון. הוא כותב על ייאוש, על תקווה, על כל מיני דברים רגשיים, ואתה רוצה להפוך את זה לכתר ולמלכות ולהתחיל לשחק בדברים האלה, זה לא טוב. צריכים להישאר באותו סגנון כמו שכותב המורה.
שאלה: האם הצורה המיוחדת היא דרך אני, קבוצה ובורא, או יש עוד משהו?
אין. אתה, קבוצה, בורא.
תלמיד: האם זה הכלי לפנייה לבורא?
כן.
שאלה: אם אני מיואש, אז איך אני יכול לקבל אושר מזה? מה התהליכים שאני צריך לעשות?
אם אתה מיואש, אז אתה צריך להיות שמח כי עכשיו יש לך טענה, דרישה לבורא. מצד אחד זה ייאוש, מצד אחר כוח הייאוש הוא צריך להיות ככוח התקיפה.
תלמיד: כלומר אני צריך להיות שמח מזה שיש לי טענה לבורא, ולעומת זאת אני מאוד מיואש מכל הכוחות.
אתה מיואש מהכוחות שלך, ואתה שמח מזה שאתה מיואש ואין לך יותר מה לעשות אלא רק לפנות לבורא, "סוף סוף הגעתי". אחרת אתה מתחיל את ההתשה הזאת ומי יודע עד מתי.
תלמיד: איזו שמחה זאת? איפה אני מכיר שמחה כזאת מהייאוש?
זה יכול להיות, אבל לא לעצור בזה, כי עכשיו אתה יכול להרגיע את עצמך ולהגיד "יופי, אני מיואש, אין לי כוח ואני יכול להרגיע את עצמי". לא, אלא אז אתה צריך למצוא כוחות להתפרץ.
שאלה: אין לי כוחות, אני מיואש ואני לא הולך הלאה, לעומת זאת אני אמור להמשיך. איך לשלב בין זה לזה?
תנסה לשלב, זה אפשרי. אני מבין את השאלה שלך, זה נכון, אבל תנסה לשלב.
שאלה: המצב שבו אני מרגיש ייאוש הוא מאוד מתחבר לבדידות. מהמצב הזה של בדידות לא ברור איך מגיעים למצב של אושר?
אתה מאושר מזה שהגעת לסוף, אין לך יותר מה להשקיע עכשיו אלא רק בפנייה לבורא. אין יותר מה לעשות, רק לפנות אליו.
שאלה: הטעות היא בזה שאנחנו את המילה ייאוש, אכזבה, מחפשים בגוף הבהמי שלנו, כאילו אנחנו מחפשים את חוסר הכוחות האלה כשהבהמה שלנו נפלה. אבל האמת שמדובר פה על הרגשות יותר פנימיות, מדויקות, וכשבאים הייאוש, הדחייה, הספקות, צריך לשמוח בזה. אולי זאת הנקודה שצריך לחדור דרכה קדימה ולא להישאר בהמה ובייאוש פיזי.
אתה צודק.
שאלה: בהתחלה דיברנו על זה שמצד אחד, "כל מה שבכוחך עשה", ומצד אחר, ריבוי יגיעה גורע. איך מוצאים איזון, קו אמצע בין שניהם?
פונים לבורא כאילו שעכשיו אתה כבר נמצא במצב של ייאוש. אבל בסוף הייאוש הזה אתה חייב להיות בכוח פנייה ודרישה לבורא.
שאלה: כשאדם מיואש, מאיפה הוא מוצא את הכוח ואת הרצון לא להתייאש מהרחמים? כי אם הוא מתייאש, אז הוא עוזב את עצמו.
לא, ההפך, זה שהוא הגיע לייאוש מכוחות עצמו זה ההישג שלו בדרך הרוחנית. בטוח שבדרך הוא צריך להגיע למצב שהוא מיואש מהכוחות שלו, ואז הוא פונה לבורא.
תלמיד: האם אז הוא מוצא את הרחמים?
כן. זו תחנה מאוד חשובה בדרך.
שאלה: האם הבורא שומע את הייאוש הפרטי, האישי של כל אחד מאתנו, או שזה חייב להיות ייאוש של כל העשירייה?
זה חייב להיות גם ייאוש פרטי אבל בזמן שאדם מחובר עם הקבוצה. כי אם הוא לא מחובר עם הקבוצה, אז אין לו ייאוש אמיתי.
שאלה: אנחנו מדברים על ייאוש, ובעל הסולם מייעץ לנו לא לחכות לייאוש. מה לעשות בכדי לא להגיע לייאוש ולהתקדם בעשירייה?
להתקדם בעשירייה. להתקשר ככל האפשר יחד ולפנות לבורא. מתוך העשירייה פונים לבורא עבור כל אחד שמחובר לעשירייה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: האם זה אומר שבכל מצב אתה פונה לבורא, זאת אומרת אתה כל הזמן בשיח, בתפילה דואג לחיבור של העשירייה, וזה אומר שאפשר להימנע מהייאוש בדרך כזאת?
איך שיקרה.
שאלה: שמעתי שאמרת שצריכה להיות תפילה אמיתית ולא סתם כמו תפילה של ילדים. לעומת זאת זה שאומרים לי שעוד לא עשיתי את כל מה שאני יכול זו קליפה. למה יש שני כיוונים בתפילה?
תקראו כמה פעמים את האיגרת הזאת ותבינו מה באמת אנחנו צריכים לעשות, מה אומר לנו בעל הסולם ומה הבורא רוצה מאתנו. תקראו עוד כמה פעמים את האיגרת אם אפשר יחד, וגם כל אחד לחוד, ותראו עד כמה הדברים הם פשוטים ואיך נקיים אותם.
(סוף השיעור)
-
שקר החן והבל היופי (משלי ל"א, ל')↩