שיעור בוקר 30.01.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 309, "הקדמת ספר הזוהר",

מאמר "ליל הכלה", סעיפים 145 - 150

קריין: זוהר לעם, כרך א', עמוד 309, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 145.

".145 שש פעמים כתוב כאן הוי"ה. שישה פסוקים הם, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. הפסוקים האחרים, שמהפסוק, תורת ה' תמימה, עד, הנחמדים מזהב, הם רק כנגד שש פעמים הוי"ה, שכתוב בהם. אבל ששת הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת הפסוקים, שמהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה, הם בגלל שש אותיות שבמילה בראשית. ששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן, שהן, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

ביאור הדברים. כל המדרגה, הנגלית בעולמות, תחילה באה באותיות, שאז עדיין לא נודעת. ואח"כ באה בצירופי מילים. ואז נודעת המדרגה, מה שיש בה, ברי"ו (216) אותיות ובע"ב (72) מילים.

שש אותיות שבמילה בראשית, כבר כוללות כל מציאות שמיים וארץ, בשש אותיות שבהם. אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזות רק באותיות בלי שום צירופי מילים.

ואח"כ יש שש מילים: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. וכאן בא לכלל גילוי, מה שכלול במילה בראשית. כי הם השמיים והארץ ומלואם.

ועד"ז יש להבין את ששת הפסוקים, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמה"ת, שעוד באותיות, על דרך שש אותיות שבמילה בראשית. והגילוי הגמור של גמה"ת מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, ששם שישה שמות, שכל שם מורה על השגה, להורות, שרק אחר התשובה השלמה. כמ"ש, ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי המילים, שהיו בזיווג הגדול בגמה"ת, בשישה שמות.

ועל סוד זה כתוב בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. על שישה פסוקים ושישה שמות, כתוב בתורה שש אותיות בבראשית, ששָם שמיים וארץ נעלמים. ובשש מילים באו לידי גילוי: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. כן ששת הפסוקים, מהשמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, עוד לא נגלה הזיווג הגדול של גמה"ת על בוריו. אלא אחר הכתוב, אין נסתר מחמתו, נגלו שישה שמות, אשר בשישה שמות אלו, בא כל הגילוי הגדול של גמה"ת על בוריו ושלמותו.

והפסוקים האחרים, הם רק כנגד שש פעמים שמות הוי"ה. כי הפסוקים הכתובים אחרי, ואין נסתר מחמתו, עד סוף המזמור, רומזים כנגד ששת השמות, שכתוב בהם. ונמצא, אשר ששת הפסוקים, הם בגלל שש אותיות שכאן. וששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן.

כלומר, ששישה פסוקים, מהפסוק, השמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, הם כמו שש אותיות של בראשית, שאינן מגולות בשלמות. ושישה שמות שבכתובים, מתורת ה' תמימה, עד הסוף, הם כמו שש מילים, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשישה פסוקים עוד לא נודעת מדרגתם, והם כמו שש אותיות של בראשית. אלא אחר ששת הפסוקים, בפסוקים האחרים, שבהם שישה שמות, אז באו לגילוי הנרצה."

אנחנו רואים שיש כאן איזה סדר במילים ובמשפטים שקובעים את המדרגות שבהן אדם יכול לעלות.

שאלה: "ברא" מדובר פה על זעיר אנפין?

כן.

שאלה: מה זה ששת המצבים האלו של העלייה או של הגילוי של הבריאה?

האור שמגיע מזעיר אנפין למלכות מתקן את המלכות, פותח אותה ועל זה מדובר, "בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ".

תלמיד: וככה האור מגיע אלינו?

לא, זה פעם אחת שנעשה וזה מספיק עד סוף הבריאה. תיכף אנחנו ניכנס לזה יותר פנימה. אבל כאן מדובר ממש על כל "מעשה בראשית".

.146" בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, וע"כ קראתי אתכם פְּנִיא"ל, שהוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פב"פ. ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא," זאת אומרת הכתר של עולם האצילות "הכתר. וכן הפסוק שלאחריו, והוא היכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו, שהוא עתיקא קדישא.

פירוש. סובב על העניין של מוליך החמורים, שגילה נשמת בניהו בן יהוידע, שמשום זה רבי שמעון קרא להם בשם פניאל. שנשמת בניהו בן יהוידע היא קומה העתידה להתגלות בגמה"ת. וע"כ קרה גם להם כיסוי והעלם לכל האורות העליונים, שנאמר כאן, בזיווג של תקופת השמש בתקופת השנה, שאז זכו שוב לכל האורות.

וזה שרבי שמעון גילה להם הפסוק של בניהו בן יהוידע. כי רמז להם, שהם כבר זכו לששת הפסוקים של השמיים מספרים. והם כבר בשישה שמות שבפסוקים האחרים. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י אותו מוליך החמורים, עוד לא הייתה השגתם נודעת. כי היו אז בשישה פסוקים. כי ע"כ עברה עליהם אותה דרך של ניסים ואותות.

אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגילוי. ונאמר, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא. וכן הפסוק שלאחריו. כי נשמת בניהו בן יהוידע היא מילה דעתיקא, כלומר, הזיווג הגדול דעתיק יומין, שזה היו יודעים גם אז. אבל עתה נודע לכם, כי גם הפסוק שלאחריו, שהוא היכה את שְׁנֵי אריאל מואב, והוא היכה את האיש המצרי. שכל אלו פסוקים הם ג"כ מילה דעתיקא. ואותו הסתום מכל, אמרו, כלומר עתיק יומין, שהוא סתום מכל."

כלומר שבאמת כבר מתגלה להם האור והמעשה של גמר התיקון.

שאלה: מוליך החמורים זה מלכות והאור זה זעיר אנפין?

זה תלוי איך אנחנו מודדים. ודאי שזעיר אנפין הוא מדרגה יותר קרובה לבורא והמלכות היא האחרונה, אבל הכול תלוי במלכות.

.147" והפסוק הזה, והוא היכה את האיש המצרי, מתבאר במקום אחר, במדרגה אחרת. והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. והכול הוא עניין אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. כי הוא גדול ומכובד, כמו שגילה הזקן ההוא.

פירוש. הפסוק הזה, שביאר אותו רב המנונא סבא, והוא היכה את איש מצרי איש מראֶה, מתבאר במדרגה אחרת, ע"פ הלשון שבדברי הימים, והוא היכה את האיש המצרי. והכול הוא עניין אחד. ב' הכתובים הם עניין אחד. כי כתוב, והוא היכה את איש מצרי איש מראה. וכתוב, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. ושניהם סוד אחד, וחל על משה בשינוי הלשון."

הלאה זה מתבאר קצת יותר.

.148" הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד."

בואו אנחנו נתאמץ להבין את זה דרך הקשר בינינו ולא דרך השכל, ואז אולי תראו עד כמה הזוהר עובד רק בקבוצה השלמה.

.148" הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד. איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדוֹתֶם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. וע"כ, איש מידה הוא. והוא ממש איש מידה. אורכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כך היה אדה"ר. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. זו ישיבה של הקב"ה, שעל בני ישיבה זו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה והם מועטים. ויש ישיבה של מטה, והיא ישיבה של מט"ט. ואומר, שהפסוק הזה, שביארו הסבא, מתבאר בישיבה העליונה. והנה איש מראה הוא המדרגה של משה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. כמ"ש, ומראה ולא בחידות. ואיש מידה, נקרא ג"כ על עניין המראה. אלא במידה של אותו מראה. כי המידה של אותו מראה, היא מסוף העולם עד סופו.

ומראה ומידה דומים לשבת ולתחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המידה של שבת. אלא ב-6000 שנה, מידת תחום השבת מצומצמת רק על 2000 אמה. ואחר גמה"ת, יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ.

איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדותם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. הרי שעניין מידה הוא קצה הגבול של הדבר. כך איש מידה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמה"ת, שהוא מסוף העולם ועד סופו.

והוא ממש איש מידה. איש מידה פירושו בעלה של אותה מידה ממש, שאין המידה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המידה, ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו. וזה היה אדה"ר מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה אורכו מסוף העולם עד סופו. ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמידת תחום השבת שלאחר גמה"ת.

חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו. כי אלו חמש באמה הם ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ, שלאחר גמה"ת הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו."

זאת אומרת שהמידות יהיו אותן המידות כמו שצריכות להיות כבר בסוף התיקון.

.149" וביד המצרי חנית. כמ"ש, כמְנוֹר אורגים, שזהו מטה האלקים, שהיה בידו. המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג. כמ"ש, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חָרָש וחושב, ובשש ואורג. והמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב (42) בחינות. והפסוק שמכאן והלאה, הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.

פירוש. הצירופים של האותיות לשמות הקדושים, נקראים מעשי אורג. בדומה לאורג, האורג החוטים לבגד, כך מצטרפות ומתחברות האותיות למילים של השמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות.

ואומר, שבמטֶה האלקים, שהיה ביד משה, מפותחים אותם צירופי האותיות של השם המפורש, שחקק בצלאל והישיבה שלו במלאכת המשכן. ולזה נקרא מטה האלקים בשם מְנור אורגים, ע"ש בצלאל, הנקרא אורג. ומנור, כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמוז, שהמאור של צירופי האותיות של השם המפורש, היה בבחינת המאור של השם המפורש שחקק בצלאל. ולכן נאמר, בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל.

והנה מטרם גמה"ת, לא היה המטה מאיר מכל הצדדים, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלקים למטה משה. ובמטה משה כתוב, שלח ידך, ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל הצדדים. אמנם לאחר גמה"ת, הוא מאיר מכל הצדדים.

ונאמר, שהמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב בחינות. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה, היה מאיר בכל הצדדים, בבחינת בילע המוות לנצח. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשווה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה הארת חכמה של שם מ"ב."

שאלה: למה בסיפור הזה עתיק הוא תמיד נסתר?

הוא נסתר עד גמר התיקון.

שאלה : זה טקסט מאד דחוס.

ככה הם כתבו, את זה כתבו רבי שמעון ותלמידיו.

תלמידה: נראה שאנחנו מקבלים כמו איזה סימן אחרי התהליך של המילה, למה הכוונה פה ואיך מתקדמים הלאה, על מה מדובר פה?

אנחנו צריכים לרצות מכל הלב שנוכל להתחבר בינינו ומה שכתוב בזוהר, שיתבהר בקשר בינינו בלב אחד, ובצורה כזאת אנחנו מיד נכנסים להרגשת עולם האמת. זה מה שצריך. ואין בזה לא חכם ולא טיפש ולא מבין ולא יודע וצעיר וותיק, כלום, רק יושר הלב, אם אדם פותח את ליבו, כך הוא יכול להיכנס ולהרגיש את המצב, ומתוך הרגשת המצב הוא יתחיל להבין אותו.

שאלה: בנוגע לפסקה האחרונה של סעיף 148 כתוב על "איש מידה". המושג הזה "מסוף העולם עד סופו", זה אומר על איזו מידה, על איזה סדר גודל? אנחנו מדברים על זה שברוחניות אין מקום, אבל מסוף העולם עד סופו זאת הגבלה כלשהי, סדר גודל. אתה יכול להסביר?

אנחנו תמיד מגבילים את הרוחניות בכלים שלנו כדי לא לפתוח את עצמנו לכאלו מידות ששם אנחנו לא שולטים. ולכן בזמן, תנועה, מקום, שאנחנו רוצים להתקשר בינינו ולמעלה מהם עד כמה שמסוגלים, כך אנחנו נתפוס רוחניות, לכן את המידות שלנו אנחנו קובעים בקשר בינינו.

תלמידה: אפשר לדייק? מה זה שמשה הוא איש מידה, מה זה "איש מידה"?

שבמידה ובמשקל הוא רוצה להתקרב במנות מסוימות לגמר התיקון. כדי לתקן את הכלי שניתן לו וניתן לו כל הכלי שהבורא ברא, שיוכל לתקן אותו בהדרגה אבל עד הסוף.

תלמידה: מה שעכשיו הסברת זה אומר שמשה היה "נאמן בבית ה'"?

לא רק זה.

שאלה: יש פה שכבות בתוך הטקסט, למה הכוונה לפתוח את הלב? איך פותחים את הלב? השאלה הזאת עולה המון פעמים.

את הלב פותחים דרך חברים. לאף אחד מאיתנו אין לב. לב זה נקרא ל"ב נתיבות החכמה. לב זה נקרא שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ויחד לגלות את כוחות ההשפעה זה כלפי זה, וכשהם מתגלים אז בכך אנחנו מרגישים את הלב. לפני זה אנחנו ללא לב ואחרי זה אנחנו נקרא "חכמי לב", כי יתגלה בנו באור החסדים גם אור החכמה.

שאלה: איך לעבוד בעשירייה בבהירות ונחישות בלי ליפול לכל מיני דמיונות, תעתועים ופילוסופיה?

לעבוד רק על החיבור. אנחנו מדברים רק על דרגות החיבור, איך אנחנו מתקרבים זה אל זה, איך אנחנו מתקרבים בקשר בינינו במוח ובלב, איך אנחנו מגיעים ללב אחד, להרגשה שהיא משותפת בינינו ואחר כך הופכת להיות להרגשה אחת. ואת כל המדרגות, המצבים האלו אנחנו צריכים לעבור, זו בעצם הדרך שלנו. לא לפי השכל אנחנו בודקים את עצמנו, אלא רק בהתכללות הלבבות.

תלמיד: הטקסט מדבר כאן על משה שראה איש, הייתה בו איזה בהירות, ומה שאנחנו רוצים שהעשירייה תשיג זה את הבהירות התפיסתית של הטקסטים האלה. איך לא ליפול לתוך פילוסופיה וכל מיני פיתוחים של הטקסט?

לשמוע מה שכתוב בספר ומה שאני אומר, ולבצע, זה הכול.

שאלה: פה אנחנו רואים שהבורא מממש את התוכנית שלו, אבל למה בתוכנית שלו הוא הורג את המצרי? למעשה את הרצון לקבל לא צריך להרוג אלא צריך להשתמש בו כדי להשפיע.

זה נכון. הוא הרג את המצרי, ועל זה יהיה לו משפט. אבל צריכים להבין אחר כך מה הוא משיג בזה ובמה הוא מכפר על זה.

שאלה: יש פעמים בחיבור בינינו שאנחנו מתחברות או מתקשרות ללא מילים, אז מה המקום של כל המילים והאותיות שקראנו עכשיו בחיבור בינינו?

אנחנו יכולים להתקשר ודאי שללא מילים אלא בהרגשה הפנימית, והיא תהיה עוד יותר מדויקת ולא דורשת שום תיקון, אבל אנחנו צריכים להגיע לזה. כדי להגיע לזה אנחנו צריכים לתת יגיעה בכל מיני צורות הקשרים שקודמים להתכללות כזאת, להיות "כאיש אחד בלב אחד". כשאנחנו מגיעים ללב אחד זה לא נקרא שאנחנו מכסים זה את זה. אנחנו משלימים זה את זה. זאת אומרת, מתחברים בלבבות שלנו כדי שיהיה לנו לב אחד גדול שיוכל להכיל את כול האור העליון.

שאלה: האם הלב המשותף הוא משהו שאנחנו בונים יחד? האם אין לב נפרד לכל אחד מאתנו? איך בונים לב משותף?

לא. אנחנו בונים לב משותף ומרגישים אותו כלב המשותף. אין אדם, אלא האדם הראשון שאנחנו בונים, שיש לו לב, שם הוא מגלה את הבורא והבורא מחובר אליו. זה מקום, הרגשה, מעשה עליון, ממש עליון. תארו לעצמכם שבלב שלכם, אתם מתחילים להרגיש את הבורא שנמצא אתכם והלב הזה כולל את כל הלבבות.

שאלה: איך משה כיפר על החטא שלו? איך הוא הצליח לכפר על הפשע שלו, בזה שהרג את המצרי?

חכה אנחנו עוד נראה את זה. ודאי שזה חטא, אבל בלי חטאים אי אפשר להתקדם.

שאלה: בסעיף 148 כתוב "לא תעשו עוול במשפט במידה", האם אפשר להסביר למה הכוונה?

אנחנו צריכים תמיד ללכת למעלה מכל ההגבלות. תמיד להשתוקק להגיע למדרגה יותר עליונה מזו שבה אנחנו נמצאים במידה הנוכחית. זה בעצם הפירוש.

שאלה: באופן קבוע אתה מדבר על המילה חיבור. כביכול אותה מילה אבל כל פעם אנחנו מרגישים אותה באופן אחר, אלו דרגות בהשגה שלנו?

גם וגם.

שאלה: בכל המאמר אנחנו שומעים שתחילת הגילוי זה יסוד זעיר אנפין. האם יסוד הזעיר אנפין זה דעת או ביטחון בזה שאין כוח אחר ששולט בעולם מאשר הבורא?

בעיקרון כן למרות שלא רק זה. יסוד דזעיר אנפין נותן לנו את הכול למעשה. הכול מגיע אלינו מיסוד דזעיר אנפין.

תלמיד: מה זה אומר הכול?

אני לא יכול להסביר מה זה הכול. הכול, כל מה שאנחנו מקבלים.

שאלה: בטקסט מדובר על מצב שנקרא "מסוף העולם ועד סופו". איך אנחנו כעשירייה מוצאים את עצמנו בתוך המצב הזה, מה הקשר בין המצב הזה לביננו?

אם אנחנו רוצים בקבוצה הקטנה שלנו לקבל את כול מה שמגיע לנו מהבורא, זה נקרא שאנחנו רוצים לקבל "מסוף העולם ועד סופו".

שאלה: בעצם אנחנו יכולים לתאר את כל השיעור שלנו בשתי מילים - שלמות וחיסרון. אנחנו צריכים להגיע לפה עם מידת שלמות מסוימת וגם חיסרון ולצאת מהשיעור עם חיסרון מסוים. לא להסתפק בתשובות שלך כאילו בהרגשה שלמה. אנחנו בני הרגשה, אנחנו צריכים חיסרון. אבל גם להיות שלמים עם מה שאנחנו עושים. איך לא להסתפק בתשובות של המקובל שנותן עכשיו אלא ממש לשמור על השלמות ולהתבטל?

אם שמתם לב, אני אף פעם לא נותן לכם תשובה שיכולה לסתום אתכם. ההיפך, אחרי התשובה שלי אתם רואים את עצמכם - נראה לי - עוד ביתר חיסרון ויוצאים מהשיעור לא שאתם מתמלאים בידע ובשכל ובהרגשה, אלא ההיפך, מרגישים את עצמכם שלא קיבלתם מה שרציתם, מה שציפיתם. זוהי בעצם המטרה האמיתית כתוצאה מהשיעור. איך האדם קם מהכיסא ועבר את השיעור ורואה כאילו יש לו יותר שאלות מתשובות. וזה הנכון, כך צריך להיות.

תלמיד: איך להפוך את החיסרון הזה לכלי משותף?

אם אתם מבינים שדווקא על ידי החסרונות, על ידי החושך אנחנו מתקדמים ולא על ידי האור. האור יבוא מלמעלה אלא אנחנו מתקדמים דווקא על ידי החושך ולא מפחדים מהחושך ושיהיה יותר ויותר חושך. כמו שכתוב גם בזוהר. מי מכם שמגיע דרך החושך לאור ודרך המר למתוק וכן הלאה. אנחנו לא מפחדים מגילוי הרע, אלא דווקא גילוי הרע הוא שמאיר לנו, החושך מאיר לנו, זה נקרא "עבודה בלילות", שאנחנו צריכים לעשות אותה.

ככל שאנחנו נתאפק ונחזיק בלילות האלה, במשמרות הלילה, משמרת ראשונה, שנייה, שלישית, אז אנחנו מגיעים ליום. היום - זו כבר לא העבודה שלנו. העבודה שלנו היא דווקא בלילה. לכן אנחנו רואים איך המקובלים קבעו את השיעורים בלילה ואיך הם מכבדים את החושך. העיקר זה להחזיק ולכוון את עצמו דרך החושך לאור. אבל האור עצמו, הבורא כבר פותח וממלא את הנברא.

תלמיד: אדם לא יכול לעשות את זה לבד.

לבד, איך יכול להיות?

תלמיד: דרך הקשר שלנו הכול מתגלה.

שאלה: שמעתי שאמרת, תתארו בעשירייה שהבורא נמצא ביניכם וכולל את כל הלבבות.

כן.

שאלה: איך בעשירייה אני הופך לתלמיד חכם של אותו בורא ולומד להיות חבר נכון בעשירייה?

אני רוצה לפתוח את ליבי לכל החברים בעשירייה, רואה שאני לא מסוגל. במילים, בשכל, אני מבין מה צריך לעשות אבל ברגש משהו עוצר אותי. אז ההבדל בין מה שאני מבין שצריך לעשות לבין מה שאני צריך לעשות, את ההבדל הזה אני צריך למלאות בתפילה. איפה שאני לא מסוגל, שם אני ממלא את ההרגשה הזאת, את הכלי הזה בתפילה. אני מבקש מהבורא שיעזור לי להיות כולי, כולי בבקשה כלפיו ושהוא ימלא לי את הבקשה הזאת, ייתקן לי את הלב. אם הבורא לא יעשה את זה, אף אחד לא יכול לעשות, זה לא יקרה. זה יקרה אך ורק על ידי הבקשה שלי ועל ידי החסד העליון. זה מה שיקרה.

תלמיד: איך העשירייה כעשירייה עוזרת לתפילה עבור כל אחד?

יחד כולנו. אם אנחנו נרצה לבצע יחד כולנו, בטח שזה יקרה. כך הובטח לנו, בואו נעשה.

תלמיד: האם כשמתפללים על משהו לא עוזבים אותו עד שזה קורה?

כן. עד שהוא אומר "רוצה אני". גם הבורא אומר שאני מעוניין בתשובה שלמה של האדם וגם האדם מגיע למצב שהוא עושה את הכול עד הסוף כדי ללחוץ, לחייב את הבורא.

תלמדו מילדים קטנים. איך הם ממש נמצאים בחסרונות ובלחץ ולא עוזבים. אם ילד קטן רוצה משהו, בדרך כלל הוא לא ייתן לכם מנוחה עד שיקבל מה שמגיע לו. ומגיע לו מפני שהוא עושה את העבודה, לפי ענף ושורש.

תלמיד: אז תפילה יכולה לקחת גם ימים. אני עכשיו נמצא בתפילה זה משהו שיכול לקחת לי הרבה תשומת לב ואני לא מפסיק עד שאני לא מקבל?

אתה נהנה מזה שיש לך חיסרון גדול שאתה פונה לבורא. אתה מבין שזו בעצם נקודת הקשר הגבוהה ביותר. מה יש לך עוד לעשות, אם אתה עולה לפסגה כזאת שאין לך כלום חוץ מלפנות לבורא. הבורא הכין לך את זה ואתה צריך להשתוקק ולצעוק ולבקש, להתחנן בכל מה שאפשר, ואתה לא עוזב עד שתקבל. כמו ילד, אם הוא רוצה, הוא יגמור אותך אבל לא ירד ממך, ירצה את זה ואת זה ואת זה וכך וכך עד שאתה תיתן לו.

תלמיד: אבל אין אצל מקובל לפעמים, אם זה לבקש על משהו קטן ולא לעוזב את זה, ופתאום עוברת מחשבה, אם שווה העלות מול התועלת.

קטן או גדול זה לא חשוב ובקשה קטנה או גדולה גם לא חשוב - אתה מודד אותה עד כמה זה חשוב לך. אם אני רוצה לאחוז בבורא דרך העשירייה, אפילו כחוט השערה, אז אני רק חושב על זה וכלום חוץ מזה. תתאר לעצמך שאתה ככה מחזיק, כבחוט השערה את הקבוצה ודרך הקבוצה בבורא וכלום חוץ מזה אין לך, ואתה גם לא זקוק.

שאלה: הרבה פעמים שבן אדם מבקש להכניס את העשירייה שלו ללב, הוא מגלה שהלב שלו ממש מלא בכוחות של דחייה, כאילו בכל מקום פנוי יש רק דחייה. השאלה אם צריך לבקש מהבורא לסלק את כוחות הדחייה?

את יכולה לבקש מה שאת רוצה. מה שאת חושבת שמפריע לך.

תלמידה: אפשר ממש להתעקש על הנקודה הזאת, או שצריך אחרי זה לעבור לתפילה על חיבור?

אני לא מכתיב לך, אבל העיקר לא לעזוב. אם אדם לא עוזב, אז הבורא מלמד אותו איך לעבור מבקשה לבקשה וכך לעלות לבקשות האמיתיות.

שאלה: שמעתי שאמרת שאי אפשר להתקדם בלי לחטוא. מה זה חטא נכון שמקדם אותנו, ואם במידה מסוימת צריך כל פעם לשבור את החיבור הקיים, כדי לבנות חיבור יותר חזק ואיך עושים את זה?

לא, אנחנו לא צריכים לשבור חיבורים. אנחנו צריכים לראות בהם כבר מצבים שמהם אפשר לעלות לחיבור ממשי יותר.

שאלה: מהם התנאים שצריכים להיות בעשירייה כדי שיפתח לנו הלב?

שנרצה לאהוב זה את זה. שנרצה להתחבר בלבבות.

שאלה: האם המצב של החושך, הלילות שעליהם מדובר, זה מצב של יציאה מהאגו, של הצלחה לצאת מתוך הטבע שלנו, אבל עדיין לא להגיע לטבע השני, או שאנחנו נמצאים באגו וזה החושך?

לא, רק באגו זה לא חושך. אנחנו צריכים להיות במדידה מסוימת בין החושך והאור ואז אנחנו מבינים איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו צריכים לנוע.

תלמידה: אז כאן בעצם הלימוד של הזוהר מכניס אותנו לתוך המקום הזה?

כן.

שאלה: הזכרת את הלב המשותף עם החברים, עם העשירייה, ואני מרגיש שהרצונות שלי, האגו שלי תמיד מודד את החברים לפי כמה הם משתתפים במפגשים, כמה הם עושים הפצה, כמה הם משתתפים בשיעור, ואני לא מרגיש שאנחנו שווים ברמה הזאת. אז איך אני יכול להתגבר על הניסיון האגואיסטי שלי למדוד אותם בצורה כזאת ולאהוב כל חבר בצורה שווה, בלי קשר לכמה הוא משתתף או פעיל?

עוד מעט תגיע למצב שלא תהיה לך מדידה כזאת מי יותר ומי פחות, אלא אתה תרגיש שכולם חייבים להיות מחוברים, ובלי שכולם יהיו קשורים לרצון אחד, לא תהיה הצלחה. וודאי שכל אחד במידה שלו, באופי שלו, אבל בכל זאת זה יהיה כך, שכולנו נהיה מקושרים.

תנסה כך לראות אותם, להרגיש אותם, לעודד אותם לזה, ותראה, אתם תתקדמו מהר.

שאלה: לפעמים נראה לי כאילו אני לא מאפשר לבורא לנשום אפילו לרגע, וגם הוא לא מאפשר לי לנשום, כאילו אנחנו נמצאים באיזה מאבק. התחושה הזאת נכונה? אני יכול לנצח את הבורא במאבק הזה?

אם זו התחושה אז כנראה שזה נכון. אם היא אמיתית, זה אני כבר לא יכול להגיד. כדאי לך לתת לבורא לנוח. מה זאת אומרת? תנסה לעבוד עם החברים ואחרי שאתה מברר איתם כל מיני דברים, אז תפנה לבורא, אחרי שהדברים מבוררים.

שאלה: לפני שיעור הבוקר אנחנו מגיעים ומרגישים את החיסרון לחיבור בינינו, ובסוף השיעור אנחנו כבר בנינו את החיסרון, אבל אז השיעור נגמר. אז איך אנחנו מחזיקים בחיבור המשותף במהלך היום?

על זה אתם צריכים לדבר ביניכם ולבצע ביניכם, איך באותו רצון שהשגתם בשיעור בוקר או בשיעור הצוהריים, אתם משתדלים לממש את הרצון והמימוש שלו תלוי בכם.

שאלה: בכתוב מדובר על כל מיני בחינות. איך משפיעות הבחינות על הכלים, האם הבחינות מעצבות את ההשפעה של הכלים, או את הצורה של הכלים?

כן בוודאי. הנתון הפנימי שבכלים נקרא בחינה.

שאלה: אנחנו מודעות לכך שהחיבור בינינו בעשירייה הוא הגורם לכל מה שקורה בעולם. האם זה מה שיוצר את עוצמת התפילה שלנו, ואם אנחנו לא מודעות לכך האם זה מה שגורם להסתרת האורות?

החיבור שלנו לא עוצר אותנו ולא מסתיר לנו שום דבר, ההיפך, החיבור שלנו מקדם אותנו ופותח לנו את הכול.

תלמידה: המודעות לכך שאנחנו לא מחוברות, זה מה שגורם לאור להסתתר?

לא, זה לא תלוי במודעות שלנו. המודעות שלנו היא כבר תוצאה מכמה האור מסתתר. אנחנו לא יכולים להגיד כמה הוא מסתתר, כי בשביל זה אנחנו צריכים לדעת ולמדוד עד כמה הוא ממלא אותנו, וכמה מסתתר מאיתנו, אז אנחנו יכולים למדוד את הגבולות והעוצמות. אין מקום לשאלה כזאת.

שאלה: הבורא יעניק לנו רק מה שמתאים לנו, למעשה הוא ייתן לנו את זה גם אם לא נבקש, אז למה יש צורך בתפילה?

תפילה היא העיקר, בלי תפילה אנחנו לא נגלה את החיסרון, בלי חיסרון אנחנו לא נרגיש התקדמות, כי כל ההתקדמת במדרגות היא רק על ידי גילוי החיסרון מצידנו.

שאלה: מהו חטא ברוחניות, ומדוע ביטול האגו יכול להפוך לחטא?

החטא העיקרי ברוחניות הוא שהנברא שוכח את הבורא, מתנתק ממנו, כל היתר זה חטאים בדרך שבלעדיהם אי אפשר להתקדם. אם אתה מתנתק מהבורא זה החטא, כי אז במה אתה תלוי.

שאלה: אמרת שהזוהר פועל על קבוצה שלימה, מה זה "קבוצה שלימה"?

קבוצה שלימה זה עשירייה לפי ההגדרה של בעל הסולם. אנחנו רואים מתוך התורה איך הם חילקו את כל העם במדבר, לעשיריות, למאות, לאלפים.

שאלה: האם עולם זה פרצוף רוחני?

עולם זה לא פרצוף רוחני, אין דבר כזה, עולם זה משהו כולל, אבל לא פרצוף. פרצוף זה עשר ספירות, גדולות, קטנות, אבל עשר ספירות.

שאלה: כתוב על "יהודי", "מצרי", איפה אנחנו בתוך הסיפורים האלה?

אנחנו בכולם, תלוי ברצון לקבל שמתגלה לנו לעת עתה. יכולים להיות יהודים, יכולים להיות מצרים, יכולים להיות כל דבר.

שאלה: ממה מורכבת אמונה?

אני לא יכול להגיד שאמונה מורכבת ממשהו. כותב חזון איש, "אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש", כלומר קשר דק דק עם הבורא נקרא "אמונה".

שאלה: האם התפילה האמיתית היא זו שבאה במקום המכה?

נגיד, אבל זאת לא חובה.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים לפנות לבורא, ממש לצעוק אליו, ללחוץ אותו. איך אנחנו פונים לבורא ולוחצים אותו, ממש סוחטים אותו, ומצד אחר גם משמחים את החברים, חברות שלנו?

אנחנו חייבים לדרוש מהבורא שיעזור לנו להתקדם, בכל מילות הבקשה, בבכי, בדמעות ולא לרדת ממנו. זה בעצם התפקיד שלנו, להגיע לחיסרון פנימי כזה שנוכל לגלות אותו לבורא והבורא לא יוכל לעמוד כנגדו, אלא ייתן לנו מילוי לחיסרון. החיסרון צריך להיות חזק ואמיתי.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו מתקדמים יותר בחושך, אם כל הזמן אנחנו עושים הכול כדי ללכת לקראת האור?

אבל ההתקדמות שלנו היא מתוך החיסרון, ולכן זה נקרא בחושך.

שאלה: האם בסוף השיעור אנחנו צריכים להרגיש ריקים לגמרי? יש שיעורים שאני יוצאת מהם ממש מאושרת, זה סימן לא טוב?

כשאני ריק אני גם מאושר, עוד יותר מאושר מכשאני מרגיש את עצמי מלא. כי הכול תלוי איך אנחנו מעריכים את ההרגשה הפנימית שלנו.

שאלה: מה המשמעות לכך שיש לי או אין לי שאלות בשיעור?

זה לא חשוב אם אין לי שאלות, אבל שיהיה לי חיסרון, נטייה, תשוקה, ערגה, שיהיה לי את זה.

קריין: סעיף 150.

".150 שְׁבוּ יקרים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה זה. שכל מי שמתחבר עימה בלילה הזה, יהיה נשמר כל אותה השנה, למעלה ולמטה. ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ויְחַלְצֵם. טעמו וראו, כי טוב ה'. יש בזה ב' פירושים, ששניהם יחד אמיתיים:

א. מתוך שיום מתן תורה, הוא הארה של גמה"ת, שבילע המוות לנצח וחירות ממלאך המוות, ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות. כי בטבע המאורות, שחוזרים ומתחדשים במועדם. ויהיה מובטח גם עתה, שיוציא שנתו בשלום, ותהיה לו חירות ממלאך המוות.

ב. נקרא על הזמן של גמה"ת ממש. יהיה כאן הפירוש של הנאמר, ויוציא שנתו בשלום, שהמלכות נקראת שנה. ומתוך התחדשות המאורות של מחזיקי התורה לאחר גמה"ת, הנה יהיה מובטח לתקן השנה, המלכות, בכל השלמות. כי בחינת התחדשות המאורות של מחזיקי התורה, נקראת תיקון לילה של הכלה, שהיא המלכות, הנקראת שנה. וע"י זה יוציא שנתו בשלום, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות."

שאלה: הוא כותב שחג שבועות הוא גמר תיקון ולמדנו שפורים הוא גמר תיקון, האם אתה יכול להסביר?

אפשר להגיד שפורים הוא מצד הכלים, וליל שבועות הוא מצד ההכנה לאורות. אתה יכול למצוא עוד הרבה דברים כאלה בזוהר ובתורה.

שאלה: כתוב בפסקה השנייה "ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות." מהו המצב שנקרא "יום השבועות"? האם יש לנו נגיעה בזה?

יש את חג השבועות. אחרי שיוצאים ממצרים יש לנו מעמד שנקרא "יום השבועות".

תלמיד: כתוב פה, "שְׁבוּ יקרים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה זה.", האם מזמינים אותנו פה גם להשתתף בתיקון הזה?

בטח שכן. כל אחד עם החיסרון שלו רשאי לבוא ולהשתתף, כי בלעדיו הכלה לא תצא, לא תתגלה.

תלמיד: מה זה המצב הזה שנקרא "שבועות" שבו אנחנו יכולים לדרוש את האור המיוחד הזה שנקרא "מתן תורה"?

זה כשאנחנו נוכל לגלות את החיסרון שלנו לכלה, שאנחנו בדיוק נעמיד את המסך מעל חתן וכלה.

תלמיד: אני ממש מרגיש את הקריאה פה, שהמקובלים שכותבים את זה מזמינים אותנו להשתתף, להצטרף אליהם לשם.

כן, לכן בואו ונצטרף לחופה. לכן אנחנו נקראים אותם אלה שבונים את החופה.

שאלה: על המטה של משה יש את האותיות הקדושות, האם זה אומר שעד גמר התיקון אנחנו צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת?

עלינו ללכת לא עד איזה סימן, אלא אנחנו תמיד צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת. כי אין ברוחניות בחינת דעת, רק אמונה למעלה מהדעת. דעת אנחנו צריכים כדי כל הזמן לבנות מעליה אמונה.

שאלה: בסעיף 150 כתוב שמצב חידוש הלבנה נקרא "תיקון ליל הכלה". איך אנחנו מחדשים את ההארה של זה בעבודה הרוחנית שלנו?

עלינו להגיע לזה שאור החמה ואור הלבנה ייעשו כאחד. כלומר לא חשוב לנו באיזה אור אנחנו נהיה, הלבנה והחמה יאירו באור שווה. כמו שאנחנו מסתכלים על הירח ועל השמש ורואים שבגודל הם שווים, כך נצטרך להגיע למצב שגם ברוחניות נראה אותם שווים. לא חשוב באיזה כלים אנחנו עובדים, בכלים דקבלה או בכלים דהשפעה, בשבילינו זו אותה חשיבות.

שאלה: מדובר כאן על זה שמלכות נקראת "שנה", על שלב של התחדשות. האם כל יום, כל חודש, זה חלק מאותה השנה או שזה קורה בו זמנית? איך אנחנו עוברים את השלבים האלה?

מההתחלה ועד הסוף, כל הזמן, תמיד. אנחנו תמיד שואפים, רוצים שאור החמה ואור הלבנה יהיו עבורנו זהים. זה מה שאנחנו צריכים לראות, שאור החמה ואור הלבנה יהיו כאחד, שווים. כלומר אין הבדל אצלנו בין מעשה השפעה ומעשה קבלה, אלא הם ממש אותו דבר.

שאלה: בסוף השנה, אחרי גמר התיקון, אחרי הזיווג הגדול, האם עדיין תהיה כלה, מלכות, או שיישאר רק אור שהוא זה שימלא את הכול?

לא. מלכות וכתר יהיו כעשר ספירות והאור העליון יתגלה בין כל הספירות האלה. כך ישיגו אותו כולם, בכלי אחד שהוא כולו עשר ספירות שלמות.

(סוף השיעור)