שיעור בוקר 29.05.11- אחרי עריכה
לפי זמני נגן וידאו
חלק א' – כתבי בעל הסולם: מאמרי שמעתי - מאמר מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור"
(מקור)
אנחנו תמיד נמצאים או בכלים דקבלה שעדיין לא מתקנים אותם, לא יכולים לתקן אותם, זאת אומרת ברצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, או ברצון שכבר תוקן בכוונה על מנת להשפיע. הכול זה רצון לקבל ודאי, זה החומר של הבריאה, הוא לא משתנה אלא משתנה הכוונה. אם הכוונה היא על מנת לקבל, אז כל מה שלטובת הרצון לקבל מורגש כטוב, ומה שכנגדו מורגש כרע. וברצון להשפיע זה ההפך. למעשה אין רצון להשפיע כי רצון להשפיע זה הבורא, אלא אצל הנברא יש כוונה על מנת להשפיע, ואם הנברא כבר נמצא בכוונה על מנת להשפיע, אז מה שלטובת ההשפעה מורגש בו כטוב ומה שלטובת הקבלה מורגש בו כרע, ובזה הוא נמצא בהשתוות עם הבורא.
אבל שני המצבים האלו נתונים לנו בבריאה, ואנחנו נמצאים תמיד במעבר בין מצב למצב, זאת אומרת שאדם יכול להתקדם מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. כוונה על מנת לקבל נקראת "בתוך הדעת", שכך האדם מרגיש ורואה, ויכול לבדוק ולמדוד, כי הכלים שלו ברורים והכוונה שלו ברורה, והכלים והכוונות משתווים, נמצאים בכיוון אחד, ואז יש לו יכולת מדידה, הרגשה ברורה. אבל אם הוא רוצה להתקדם, לא באותו מישור ברצון ובכוונה רק שהם יותר גדולים, אלא לעלות, זאת אומרת להיכנס לסולם המדרגות, אז הרצון כבר גדל באורך הכללי שלו, "במודול" מה שנקרא, והכוונה כל הזמן משתנה.
השינוי הראשון של הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, כשאדם עושה צמצום על הכוונה על מנת לקבל ועל הרצון שבו השתמש עימה, הוא כניסה לרוחניות, לידה רוחנית. כשמצמצם את הכוונה והרצון וכאילו לא נמצא בהם, זו תחילת העלייה הרוחנית. ואז נמצא שכל העלייה שלו היא בכוונה. הוא בודק את הכוונות שלו, ובמידה שהכוונות יכולות להיות יותר ויותר על מנת להשפיע, לפי זה הוא משתמש ברצון לקבל, מממש אותו, משייך אותו לאותה הכוונה.
הוא עושה את זה על ידי רב, ספרים, קבוצה, אור המחזיר למוטב, שכולם עומדים לרשותו ועל ידם הוא צריך להתקדם. כל האמצעים האלה יחד נקראים "רב". ואת כל האמצעים האלו, מורה, ספרים, קבוצה ובורא, שהם לעומתו, הוא צריך לקבל כיותר גבוהים, כי הם יודעים, הם אמיתיים, והוא צריך ליישר את עצמו לפי איך שהם, לקבל אותם למעלה מהדעת.
אם הוא משייך את עצמו אליהם, הוא חייב לבדוק האם עושה את זה מצער, מאין ברירה, או משמחה. וגם בזה יש כמה בדיקות. האם מתוך שצר לו עכשיו, הוא משייך את עצמו אליהם ואז נמצא בשמחה, ולכן כדאי לו לעשות את זה, כי סך הכל הוא מרוויח. או שצר לו מזה שלא יכול להצדיק אותם, ובמיוחד את הבורא שהוא "טוב ומטיב", והוא מרגיש ההפך, ולכן בכוח רוצה להידבק אליהם ולקבל דרכם את האור המחזיר למוטב.
אדם צריך לראות שכל המציאות שלו היא רצון שהבורא ברא. את עצמו הוא מרגיש בתוך הרצון, את העולם הוא מרגיש בתוך הרצון שלו, הכול בתוך הרצון. ואם הרצון שלו, הוא כולו לא מתוקן עדיין, כולו על מנת לקבל, אז הוא לא יכול להרגיש את האמת בכלל אפילו במאומה. אם האדם כבר מתחיל להתנדנד בעליות וירידות, זאת אומרת שברצון שלו יש איזשהו חלק שנפתח לפעמים ששם הוא מרגיש שמתקרב להשפעה, אז כבר כלפי החלק הזה שלפעמים מתעורר בו, הוא יכול להתחיל למדוד את עצמו בעליות וירידות. והעליות והירידות האלו הן או לפי הטעם שלו, או לפי זה שמרגיש את עצמו יותר חופשי או לפי אמת ושקר.
ובסופו של דבר יוצא שיש באדם כביכול שני מצבים, או שהוא שולט או שהבורא שולט באותו הרצון שלו. המקום או המצב שבו שולט הבורא נקרא "מקום האמונה". אם הבורא לא שולט, אין לאדם אמונה, אבל יכול להיות שזה זמן להכנה עצמית, לאמונה. אמונה או הכנה לאמונה נקרא, שמאוד משתוקק לכלי דהשפעה, ואז פועל בתוך קבוצה ובלימוד, בכל האמצעים כדי להביא לעצמו את המאור שמביא לו אמונה. ואז בתוך אור האמונה מתלבש גילוי הבורא, אור החכמה. אז יכולים למדוד שיעור באמונת רבו לפי התלבשות החכמה באור דחסדים.
חסדים בעצמם קשה למדוד. גם בהם ישנן מדידות, אבל מדידות שהן בגובה של הרצון לקבל. וגם בזה אפשר להגיד שנמצא בשיעורי אמונה ברבו. כך מתקדם. זאת אומרת, תמיד כדאי להרגיש שכל מה שאני מרגיש אני מרגיש בתוך הרצון שלי, אין לי כלום חוץ מרצון, חמשת החושים שלי הם חמש מדידות שבתוך הרצון. זאת אומרת, אין דבר כזה עיניים, אוזניים, ידיים, חוטם, פה, טעם וריח, אלא כל החושים האלה הם הבחנות בתוך הרצון, כמו שורש, א', ב', ג' ו- ד', או כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.
ואני שחי בתוך הרצון, צריך תמיד לדאוג מה שולט בתוך הרצון שלי. איזה כוח שורה בו, האם כוח שלי, רצון לקבל או כוח הבורא, ולהשתוקק ליכולת למדוד מה קורה עם הרצון שלי. כי כל העבודה שלנו היא רק בו, אין חוץ ממנו כלום, אין מציאות מחוץ לרצון. לכן יש מדידה איזה רצון זה, כמה הוא גדול, כמה הוא נגלה לי, כמה הוא נפתח, באיזו צורה הוא נפתח, איזה סוגי רצונות, איזה עובי יש בהם, במה אני יכול לשנות אותם, לשפר אותם. איזה אורות אני יכול להביא לשם, שיכנסו ויסתלקו בתוך הרצונות האלו, ואז על ידי כניסת האור והסתלקותו הרצון ישתנה, ישתפר, יגדל, יהיה יותר מורכב, יותר עמוק, יותר רגיש. כל העבודה שלנו היא איך אנחנו כל הזמן פועלים בתוך הרצון.
ואם אדם איכשהו מתחיל להבין את הדברים האלו, מתחיל איכשהו להיות בזה, לחיות בזה, אז הוא יכול להתחיל לראות את ההבחנות שברצון הזה. מי ברצון הזה הם דומם, צומח, חי ובני אדם, איפה כל ההבחנות של קבוצה, רב ובורא, באיזה אופן הרצון שלו מתגלה, ואיך הוא מתחלק לעולמות, פרצופים וספירות. הכול נעשה בתוך הרצון, ובאופן שבו האדם מתחיל למיין, לנהל את הרצון, ולבקש שיבוא המאור המחזיר למוטב שישפיע על חלק מסוים או על חלק אחר, הוא כבר מתחיל להיות שותף עם הבורא בתיקון הנשמה שלו. עד שמגיע למצב שמתקן את הרצון שלו שיהיה כולו כלי דאמונה, שבו יתלבש אור החכמה, שהבורא יתגלה בו. העיקר לא לאבד את היחס לכל המציאות, שאני נמצא בתוך רצון.
שאלה: איך זה יכול להיות שאני שולט על הרצון שלי?
לא רצוי להיכנס ליתר דיוקים ולפילוסופיה כאן, אני שולט, לא שולט, אלא להתחיל בזה. ודאי שאדם לא יכול לשלוט על הרצון שלו, בינתיים שירְאה את עצמו בצורה פסיכולוגית, "מה הם הרצונות שלי, מה הם הכוונות שלי וכולי". כל עוד אנחנו לא פועלים עם מסכים, נקרא שאנחנו פועלים מתוך "פסיכולוגיה מטריאליסטית". אחר כך כבר אנחנו פועלים בתוך הרצון עם חכמת הקבלה.
שאלה: כיצד אוכל לצמצם את הרצון שלי לקבל? דרך רב, ספרים, וקבוצה, אני עדיין לא מבין. האם אתה יכול להסביר בצורה ספציפית יותר, איך אני עושה זאת עכשיו?
אם היית רוצה, אז היית מצמצם. ואין יותר, אין. יש רצון שבו אני מרגיש את כל העולם, את כל החיים. זאת אומרת כל חלקי הרצון מביאים לי את הרגשת המציאות, ואיך שהרצון הזה כל פעם, כל רגע משתנה לפי השפעת האור על הרשימות שבו, אז אני בזה מרגיש את המציאות. שאני כאילו חי באיזה רצון, היינו, באיזה עולם והעולם הזה מלא כל מיני מרכיבים, שהם כולם משתנים וזו המציאות שלי. זה הרצון שכך כל הזמן מתגלגל ומתגלגל, כמו איזה תבשיל בסיר, ואנחנו נמצאים בו. עכשיו אפשר לשאול קודם, מאיפה אני צופה? אני צופה מתוך הרצון שלי על הרצון שלי. כמו שאדם בדרגת המדבר צופה על הרצונות שלו שבדרגת דומם, צומח וחי.
הכול מתוך הרצון, ורצון בכוונה על מנת לקבל. זאת אומרת, שהוא דואג לעצמו. אם יהיה רצון בכוונה על מנת להשפיע, כבר בתוך הרצון הזה, בתוך הכוונה הזו על מנת להשפיע, יהיה קשר עם הבורא. זה כבר משהו אחר. אז הוא מתחיל להתייחס לרצון כמו לאמצעי. כך הוא מתייחס לרצון כמו למטרה, כמו לחומר עצמו. אבל אם יהיה לו כוונה על מנת להשפיע, אז כל הרצון שלו עם הכוונה על מנת להשפיע, הוא כבר ישייך להמשפיע, להבורא. ואותם האמצעים שיכול להשתמש בהם כדי להשפיע לבורא בתוך הרצון שלו, הוא יקרא להם "רב", "קבוצה", "ספרים", אמצעים למיניהם, שבהם ישתמש כדי להשפיע לבורא. אבל הבורא גם יהיה מורגש בו, בתוך הרצון שלו, כי חוץ מרצון אין לנו איפה להרגיש מישהו או משהו. בכלל לא לחשוב, שיוצא משהו מגבול הרצון.
שאלה: האם צריך תמיד להרגיש שמחה כאשר עושים פעולת השפעה? אם כן, למה?
העניין הוא כך, שאם אדם דבוק לעליון, הדבקות הזו צריכה להביא לו שמחה, כי הוא נכלל בשלמות של העליון, וזה מביא לו שמחה. לא שהוא סתם צוחק, אלא שמחה הכוונה שהוא מתמלא בהרגשת השלמות, בהרגשת הנצחיות. במשהו ששייך, תלוי, קשור, נוגע במשהו שהוא שלם ונצחי. אם יש לו איזה קשר למדרגה עליונה יותר, שזה נקרא רב, קבוצה, בורא, אם מעריך אותם, במידה שמעריך אותם, אז יש לו את הרגשת השלמות והנצחיות יותר.
עכשיו השאלה, איך הוא משתמש באותה הרגשה, טוב לו בזה שמרגיע את עצמו, או משתמש בזה כדי להמשיך לעלות ולהשפיע חזרה וכן הלאה? זאת אומרת, האם הוא ניגש בכלל לקשר עם רב, קבוצה, ספרים, כדי לקבל כלי דאמונה או כדי למלא את עצמו? אם כדי למלא את עצמו, זו קליפה שרוצה למצוץ מהקדושה, כדי איכשהו למלא את עצמה. גם את זה בדרך צריכים להרגיש, לאתר ולהשתדל להתגבר על כך.
שאלה: האם צריך לסדר את כל האמצעים שלנו, רב קבוצה ספרים בורא, בצורה שתהייה מאוזנת עם החיים הגשמיים או שהשימוש באמצעים יתפוס נפח יותר גדול עם הזמן עד שמתגלה פשוט המדרגה הרוחנית הראשונה?
אין כל קשר בין החיים הגשמיים למה שאני עוסק עם רב קבוצה בורא. אין כל קשר איך אני עובד, איך אני מרוויח, איך אני מקיים את המשפחה שלי, אני עושה זאת מטעם ההכרח ובינתיים אני לא הולך לשייך את זה לרוחניות.
שאלה: מתי הזמן הנכון ללכת על קו שמאל כדי לבדוק את העבודה?
אף פעם. בינתיים אף פעם. כל עוד אין ימין, אין צורך ללכת כבר בשמאל. השמאל בעצמו יתגלה.
שאלה: מה זה אומר "להכיר ברשות אחת, רשות הבורא"?
זה אומר, שטוב ומטיב ממלא את העולם שלי, היינו כל הרצונות שלי, כל הלב וכל המוח. זה מה שאני צריך כל הזמן להרגיש, שאני נמצא ברשות הבורא, הוא ממלא אותי. ולא לתת לקליפה לאכול את עצמי. יש כאלה שנהנים כבר מלאכול את עצמם, או שכל כך רגילים שלא מסוגלים לצאת מזה. זה גרוע מאוד, בכך אין התקדמות. אדם חושב שאם הוא מכניס את עצמו לסבל, הוא מתקדם, שהסבל פעם ייגמר. הוא אף פעם לא ייגמר. הסבל ייגמר דווקא על ידי כך שהוא ישייך את עצמו לשמחה, לטוב, לשמחה ממעשים טובים, זאת אומרת, לדרגה עליונה, לאמונה.
זה נקרא "אמונת רבו", שמשייך את עצמו לשלמות, מדביק את עצמו לעליון. שאם לא כן בכלל אין לו סיכוי. אבל השאלה היא, האם מדביק את עצמו לעליון כדי ליהנות מהדבקות, או כדי שהדבקות תביא לו מצב רוח ושמחה, שיוכל מתוך כך לרכוש כלים דהשפעה.
שאלה: האם השמחה זה עניין פסיכולוגי או הרגשה בכלים דהשפעה בלבד?
היא תוצאה מדבקות.
שאלה: מה הבדל בין שליטת הבורא בתכונת האמונה לבין שליטת הבורא בתכונת הקבלה?
התשובה תבלבל. בינתיים יותר טוב להתבלבל בשאלה, ממה שאני אענה.
שאלה: מהי "אמונה" בכללות?
אמונה היא אור דחסדים, אמונה היא כוח השפעה, אמונה היא בינה. תכונת הבורא, השפעה. א-לוהים, הטבע, הבורא, הקדוש ברוך הוא, הכול זו תכונת ההשפעה או אמונה.
שאלה: איך אני מבין "אמונה" בכלים שלי?
אם שורה בך התכונה הזו ברצון לקבל שלך, אז אתה מבין מהי תכונת ההשפעה. כמו שאם אני מביא משהו, מכניס לך לפה ושואל "אתה מרגיש משהו"? ומה שאתה מרגיש, אני אומר לך ש"זה נקרא מתוק", אז מעתה ואילך, אתה מבין מה זה מתוק. אתה מרגיש וזה נקלט בך, נרשם בך.
תלמיד: אבל כששורה תכונת השפעה ברצון לקבל זה שני דברים הפוכים.
לא.
תלמיד: למה לא?
לא, כי הכוונה דלהשפיע שורה ברצון לקבל, ואז הרצון לקבל רוצה להשתמש עם עצמו כדי להשפיע. זאת תכונה שנמצאת ברצון לקבל האגואיסטי שהוא מרגיש את הזולת כעצמו, וזה לא נקרא השפעה. כמו שאימא משפיעה לתינוק. היא לא משפיעה לתינוק, התינוק הוא חלק מגופה, כאילו שהוא נמצא בתוכה ואז היא משפיעה על עצמה עוד יותר, זה החלק הכי יקר שבגופה. לכן למרות שהוא נמצא מחוץ לגופה, אנחנו לא חושדים בה שהיא כבר נמצאת בדרגה רוחנית ועושה פעולות בעל מנת להשפיע, אלא זה טבעי.
אלא מה זה נקרא שהרצון לקבל פועל בהשפעה? מגיע אליו האור העליון, כוח מיוחד שמתעורר בו, זה לא מגיע מבחוץ, כך אנחנו רק אומרים. מתעורר בו כוח מיוחד מסוים שרוצה להשפיע לזולת, לאהבת הזולת. "זולת" זה נקרא שאני מרגיש אליו דחייה, שנאה, ריחוק, שאין לי אליו הרגשה שזה שלי. זולת, זה מחוצה לי, ולמרות זאת פתאום מתעורר בי רצון, יכולת, נטייה להשפיע לו, למלא אותו, להתייחס אליו כמו שאני מתייחס לעצמי וברור לי שזה ללא שום חזרה אליי.
האם יש לי מזה תענוג? לא. אם יש לי תענוג, אז אני משפיע מפני שאני רוצה ליהנות. האם יש לי מזה איזה רווח? לא. האם יש לי מזה ייסורים? כן. יש לי מזה ייסורים כי אם אני נותן למישהו מעצמי, אני לוקח מעצמי, אז יש לי מזה ייסורים. אז מה מחייב אותי לתת לו? באה תכונה מיוחדת שנקראת "אור", "המאור המחזיר למוטב" ואז אני מרגיש מצד אחד שהוא זולת ושאני הייתי רוצה לקבל ממנו, לקחת ממנו מה שיש לו. ומצד שני, במקום זה יש לי עוד כוח נוסף שדווקא אני כן יכול לתת לו ואין לי מזה תענוג מיד בצורה ישירה, שנקרא "להשפיע על מנת לקבל". אני לא משייך אותו אליי, ואני לא נהנה מזה שאני משפיע לו ושיש לו מזה טובת הנאה. אלא להפך, אני כאילו מתגבר על הרצון לקבל שלי שנשאר ריק ועוד יותר מתרוקן ומעביר מעצמי אליו יגיעה, מילוי, הכול.
למה אני עושה זאת? אין לי לזה תשובה ברצון לקבל, התשובה, שאני מרגיש בזה את גדלות הבורא, שייכות לבורא, שאני מקיים את רצונו, שהוא יותר עליון. והאידיאל הזה היותר עליון, זה מה שמוביל אותי. אין אצלנו מילים לזה, כי ברצון לקבל יש בכל זאת תמיד איזו פנייה פנימית לעצמי.
שאלה: ניסיתי לכתוב את המאמר הזה בלי לקשור אותו לקבלה, כאילו הוא לא קשור אלינו, אלא לעולם.
אני לא חושב שאנחנו צריכים לנסות לעשות דברים כאלה. תנסה, אבל זה לא השלב שכך אנחנו פועלים, כי אנחנו לא באים לעולם עם שיטת תיקון עצמית, אם אנחנו פונים לתשעים ותשע אחוז, אנחנו לא יכולים לדבר איתם בעל מנת להשפיע.
תלמיד: אני אסביר מה יצא לי בכמה מילים, ותכוון אותי.
"רבו", זה הטבע והסביבה האוהבת של האדם, זה המקום ממנו הוא מקבל משוב איך שהוא מתנהל. ויש קושי של האדם לשמוע את הסביבה הזאת ולקבל ממנה משוב נכון. יש שני קשיים עיקריים, אחד שהוא שקוע ברצון שלו להרוויח והשני זה התקשורת שרוצה שהוא יהיה או שחקן כדורגל או כוכב הוליווד, את זה היא מוכרת לו. אבל הסביבה האוהבת של האדם בדרך כלל מכוונת אותו למה שיותר מתאים ונכון לו. יש מימד כזה, הוא לא טהור אבל הוא קיים.
ובסוף האדם שמח בחיים באמת כשהוא מרגיש שייך ומועיל בסביבה שלו. זו עובדה שכל אדם מרגיש כשהוא בשלב שהוא יושב נכון עם איזו סביבה או חברה, הוא משתלב שם נכון או מועיל שם, הוא מרגיש עם זה שמחה.
אז ניסיתי לבנות מין תיאוריה מטריאליסטית כזאת שאומרת, "תקשיב, בשביל להיות מאושר תכבה רגע את הטלוויזיה, תנסה לקבל משוב מה נכון לך מהסביבה הקרובה והאוהבת שלך. זה יהיה הכי קרוב לדבר האמיתי. עכשיו תנסה להשתלב בזה וכשאתה עושה כך תראה אם זה גורם לך שמחה". מין שיעור בפסיכולוגיה כזה.
אולי זה יכול להרגיע את האדם אבל השאלה כמה זה יחזיק. זו דרך קשה, להתחיל את המאמרים האלה ולסיים כך.
שאלה: על הנושא של אמונת רבו ודבקות ברבו, כתוב: "והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין". אנחנו לומדים שהרב זה המורה, הקבוצה וכתבי המקובלים.
והבורא. כי מאיפה יש לקבוצה ולמורה, סמכות?
שאלה: מה ההבדל בין היחס שלי בעבודה לאותה סמכות שאני קורא לה "רב", לבין למשל יחס של חסיד לרב שלו?
חסיד בחסידות צריך לבטל את עצמו כלפי הרב, האדמו"ר, בצורה מוחלטת, בלי לשאול, בלי ביקורת, בלי כלום. אנחנו צריכים להבין שכּל מה שיש בדת, זו אותה חכמת הקבלה שרק ירדה לרצון אחד, לרצון שלנו, לרצון הארצי, האגואיסטי ומתקיימת בו. מה שאין כן, חכמת הקבלה האמיתית מתקיימת בשני מישורים, רצון לקבל ורצון להשפיע. כשאיבדנו את הכוח, את הקשר עם "ואהבת לרעך כמוך", עם ההשפעה, עם העולם העליון, מה שנשאר בתוך מישור העולם הזה, נקרא "יהדות". זאת אומרת, זו אותה חכמת הקבלה, רק שמתגלה לבני אדם בזמן הגלות. וליחידים מתגלה בשני מישורים, רוחני וגשמי.
לכן יש בדת הֵרגלים, כל מה ששייך למעשים למיניהם, ואנחנו מקיימים אותם אבל מטעם המנהגים. במקום לקיים אותם בפנים, מקיימים אותם בחוץ. מהו הספר "שולחן ערוך"? הוא למעשה ספר שמתאר נכון פעולות רוחניות בצורה גשמית. איך אתה עושה נטילת ידיים, אתה צריך לקחת את כלִי הקבלה שלך שנקרא "ידיים" ברוחניות. או לטבול במקווה, איך אתה עושה את הפעולות האלה באור החסדים ומטהר את עצמך. לעשות חופה, להבדיל בין כשר לטרף, לשחוט את הבהמה שלך, איך אתה מבצע את כל הדברים. מהבוקר עד הלילה.
לָמה הספר "שולחן ערוך" כולל את כל החיים שלך, מהרגע שאתה קם מהמיטה ומתפלל "מודה אני" והלאה, לנטילת הידיים ליד המיטה ואיך אתה צריך לקום, באיזה רגל, איך לנעול נעליים, איך ללבוש בגדים, יד ימין, אחר כך שמאל, כל דבר, לָמה זה כתוב בצורה כל כך מפורטת עד הפרט האחרון? כי זה הכול נובע מתיקוני הנשמה. "גוף" נקרא הנשמה, והספר מסביר איך אתה מתקן אותה, איך אתה מלביש אותה, איך אתה רוחץ אותה, איך אתה מסדר אותה, איך אתה ממלא אותה, באיזה סוגי אורות, אור חסדים, אור חכמה, באיזה סדר, איך אתה מברך על דבר זה או אחר, על סוגי המילויים בתוך רצון לקבל שלך וכן הלאה. זה כל הספר "שולחן ערוך".
לפני חורבן בית המקדש, עשינו את זה בפועל, כל אחד בדרגה שלו עבד עם הנשמה שלו. לא היה קיים אותו ספר, אבל הסדר, היחס הזה לכלי ולאור היה ברור לפניו. ברגע שאיבדנו קשר עם הרוחניות, נפלנו מִדרגת על מנת להשפיע לעל מנת לקבל, אז לא נשאר לנו הכלי הזה של הנשמה שאותה אנחנו מתקנים ועושים עליו כל מיני פעולות. אז את אותן הפעולות אנחנו כאילו עושים עכשיו עם עצמנו, עם הגוף שלנו, עם הבשר הזה, עם איך שאנחנו אוכלים על השולחן שלנו, איך שאנחנו נמצאים עם העולם מסביב במקח וממכר, בכל מיני סחר חליפין, במְקום למלא את הנשמה באורות.
כשאני פותח גמרא, אז כתוב, אם אתה עשית כך וכך לשכן או לבהמה שלו, אתה צריך לשלם כך וכך. או למשל בנזיקין או בבא מציעא, בבא בתרא וכן הלאה, הכול כתוב שם על הרמה הרוחנית. כל התלמוד הבבלי הגדול, מה שנקרא ה"גמרא", וגם התלמוד הירושלמי ובכלל כל הספרים האלה, הם כולם כתובים על התנהגות האדם בתיקון הנשמה, אבל זה מתואר בשפה כזאת עם הבהמות, עם החיות, עם מקרקעין וכן הלאה.
שאתה נמצא ברוחניות ברור לך שזה כתוב על רוחניות, על הנשמה, והעולם הזה כאילו לא קיים בשבילך. מה תתקן בזה שתשפוך מים על יד ימין, על יד שמאל ותעשה עוד משהו? אלא אתה עושה את זה מטעם התאמת הגשמיות לרוחניות, שאם אתה נמצא בזה אתה גם עושה את זה. אבל זה לא תיקון נשמה, שאתה מניח תפילין על יד שמאל, יד כהה. אתה לא מתקן בזה כלום, אתה בזה מקיים ההתאמה בין גשמיות לרוחניות. זה נקרא "מנהג", תרבות, היסטוריה, גרסא דינקותא, מה שקיים בעַם.
אבל העיקר איפה שאנחנו באמת מתקנים. אנחנו מתקנים את הדברים האלה בתיקונים הפנימיים, והתיקונים הפנימיים כולם הם שאנחנו לוקחים את חלקי הרצונות שלנו ומעלים אותם מִדרגת המילוי לטובתנו, לדרגת ההשפעה לזולת ולבורא. זה כל ה"שולחן ערוך" שלי, זו כל התורה, הוראה איך לעשות זאת.
וכשאיבדנו גובה רוחני התחלנו להתייחס לזה בצורה גשמית. הרי כתוב, יד ימין, יד שמאל, בהמה, שור, חמור. ואם כתוב אז כך לומדים היום וכך מקבלים מה שכתוב עד היום. עד כדי כך שאם אתה נכנס לישיבה ושואל איזה בחור על מה מדובר, הוא יענה לך, שמדובר בשני בעלים, שור אחד, השור נגח את הפרה. ושמזה לומדים, מה לשלם. "שניים אוחזין בטלית ויחלוקו", ששניים מצאו איזה חפץ ברחוב, ושואלים למי הוא שייך. זאת אומרת, לומדים כמו למשל שלומדים עריכת דין.
שאלה: האם יש שוני בעבודת הביטול שעליה מדברת חכמת הקבלה לבין אותו הביטול שהחסיד עושה כלפי הרב שלו?
ביטול כלפי הרב והקבוצה והבורא הם הכרחיים כי אחרת הרצון לקבל לא יוכל לקבל בתוכו כלום, את זה לומדים מתוך המַדרגה התחתונה כלפי מדרגה העליונה יותר.
שאלה: ההבדל בין קבוצת הרבי מקוצְק שפעלה אז לבין קבוצות אחרות של חסידים היה בזה שהם התרכזו פנימה, שהם התרכזו בשינוי עצמי?
כל קבוצות החסידים באותם הזמנים היו כאלו.
שאלה: בעבודת הביטול עצמה אין הבדל? בשני המקרים עד שאני מגיע למדרגה של השגה, אני צריך פשוט להוריד את הראש ולהמשיך?
בעבודה שלנו אנחנו צריכים לעבוד כמו אותם החסידים הראשונים, כמו שחכמת הקבלה אומרת לנו, ודאי שבעבודת הביטול. אני צריך לקבל את החברים בלמעלה מהדעת, וכל חבר כגדול הדור, והבורא כטוב ומיטיב, ואת המורה כחלק מהם, רק בצורה כזאת אני אתקדם. ודאי שזה למעלה מהשכל ומהרגש האגואיסטי שלי. איך אני יכול לראות ברגש והשכל שלי שהם גדולים? אני תמיד יותר גדול, מי ישלוט? אני אשלוט.
אני יכול להגיד שאני נכנע, אני מראה לכולם עד כמה שאני נכנע, עד כמה שאני ממש עושה מעצמי אפס, אבל השאלה היא מטעם מה זה קורה? האם זה מטעם הגאווה, כדי שכולם יראו איזה הכנעה אני עושה ? זה החשבון של האדם.
שאלה: אנחנו עכשיו נתקלים בהרבה אנשים שמגיעים לקבוצות או שעובדים איתנו, והם מגיעים לכאן כי טוב להם, זו ההתחלה של הנקודה שבלב שהביאה אותו לפה.
נכון מאוד, כולנו הגענו ככה, לא חיפשנו איפה יש צרות, חיפשנו איפה יש יותר תענוגים, תשובות על השאלות, הרגעה מסוימת.
שאלה: אנחנו כבר נמצאים בלימוד כמה שנים, מבחינתנו זו בעצם עבודה על הקליפות כי זה רק הרצון לקבל לפי מה שאתה אומר.
זה תמיד כך. כי בכמה שאנחנו מתקדמים למַדרגה הבאה, מה שהיה אוכל במדרגה הקודמת הוא פסולת למדרגה הבאה.
שאלה: איך אנחנו צריכים להתייחס כלפי חברים חדשים? צריך להיות איזשהו מַעבר באיזשהו שלב?
איך אתה מתייחס לתינוק? לתינוק אתה מתייחס לפי דרגה שלו.
תלמיד: אני מלמד אותו, אני מסביר לו.
בסדר, אבל גם את זה אתה עושה לפי הדרגה שלו. אתה סולח לו על כל הדברים כי הוא עדיין לא אדם שלם. העיקר הוא האם לפי הדרגה שלו הוא בסדר, לזה אתה צריך לדאוג. אם אפשר להוסיף לדרגה שלו משהו אז אתה מוסיף ברכּות.
שאלה: איפה הגבול הדק שאסור לי לחצות כדי שאני לא אפגע בו, שלא אשים מכשול בפני עיוור?
אם לא תתייחס אליו מתוך הרצון לקבל שלך אז לא תפגע בו, תתייחס אליו באהבה.
שאלה: כלפי אדם חדש שבא מבחוץ ואף פעם לא היה במסגרת או דתית או מסגרת אחרת, נראה שביטול כלפי הרב זה סוג של חיים קלים, "הוא יחליט בשבילי" וזה בעצם פותר לי את כל הבעיות.
אני לא חושב שזה רע. לְמה החילוניים מתבטלים, לכדורגלן? למישהו שמופיע בטלוויזיה?
תלמיד: לא, הם מרגישים חופשיים.
זה לא חשוב מה שהם מרגישים. מי קובע להם? מבחינתי כולם נמצאים באותו המישור שבו מתבטלים. עכשיו השאלה היא כלפי מי מתבטלים? מי שמבטל את עצמו כלפי אדם חכם, בעל ניסיון וכולי זה עדיף על מי שמבטל את עצמו כלפי מדונה.
שאלה: מה ההבדל בין אחד שמתבטל כלפי רב מקובל או אחד שמתבטל כלפי רבי בחסידות?
זה תלוי בשורש הנשמה. ודאי שהכי טוב היה אם כולם היו מתבטלים כלפי האנשים הגדולים, כלפי אותו הרב החסיד, לא חשוב מי ומה. יותר טוב אם כל העם היה מתבטל כלפי אנשים כאלה ולא כלפי מדונה. אחרי שגדֵלים מתחילים לחפש, כמו בעל הסולם. רב"ש מספר שפעם אחת בעל הסולם הגיע הביתה ואמר "זהו, אין לי יותר אצל מי ללמוד, אני חייב לנסוע לארץ ישראל". הוא עזב את הרב מפורסוב כי הרגיש שרבו לא מספיק לו כדי להתקדם אתו הלאה, למרות שהוא היה רב מקובל וגם כן בעל השגה יחסית. ככה זה קורה ואז האדם יוצא מרשות רבו ומחפש לעצמו משהו יותר גבוה. או שהוא גדֵל בעצמו על ידי כך שרואה ברבו את הבורא או שהוא מוצא משהו יותר ממה שהיה לו קודם. אבל לבטל את עצמו הוא חייב, קבוצה הוא חייב, רב הוא חייב, ואם לא רב אז ישר לבורא.
שאלה: מה ההבדל בין ביטול שהוא למעלה מהדעת לבין ביטול שהוא למטה מהדעת?
ביטול למעלה מהדעת, הוא שהאדם מבקר ומבטל את עצמו. וביטול למטה מהדעת, זה שהאדם לא מבקר ומבטל את עצמו מראש. ובדרך כלל למטה מהדעת, זה ביטול שלומדים אותו מילדות, שפשוט אין לך שכל, כל דבר אתה שואל.
אבל למי שנמצא בתוך הרצון לקבל בלבד, ולא צריך לעלות במדרגות דהשפעה, המצבים האלו הם מצבים טובים. בסופו של דבר, האנשים שנמצאים בזה מקבלים את הרגשת השלמוּת, יש להם הצדקה למה שקורה בעולם הזה, הם נכנעים, הם נמצאים בחברה, יש בזה הרבה דברים טובים. השאלה היא, מה קורה אם מגיע הזמן שצריכים לעלות דרגה, שנמצאים כבר במצב שמִהדרגה הזאת צריכים לעלות לדרגה עליונה יותר? אז כבר מתחיל להיות משבר בתוך הקהל הזה. הרב, האדמו"ר, הוא כבר לא מה שהם מחפשים, ואז הם מתחילים לחפש משהו אחר. ומה קורה אז עם האידיאלים ומה קורה להם וכן הלאה.
זאת הסיבה שכך קרה ליהדות בזמן ההשכלה, כי אז היה מַעבר חד, שהתחילו להתעורר רצונות חדשים, זה נקרא שבאות "נשמות חדשות" לעולם. והם חיפשו מילוי מהותי יותר חוץ מביטול. הם רצו ביטול כדי לעלות. והם לא קיבלו חינוך לזה, כי זה כבר שייך לחכמת הקבלה. ואז הם יצאו מהדת, כי לא יכלו להתבטל יותר. וכך קורה גם היום, אלא שהם רק רוצים בכל זאת על ידי כל מיני אפשרויות "לסגור" את זה. וגם זה בצדק, אני לא אומר שלא.
אומרים, "המכה נפש בהמי ישלמני". זאת אומרת, אם אתה נותן מכה לבהמה, אתה חייב להשלים את אותה מכה. אם אתה מוציא את האדם מביטול עצמו כלפי הגדול, אז אולי הוא מאבד את הרוגע שלו, את החיים שלו, את האחיזה שלו באיזה עוגן. ואז מה נשאר לו? אתה צריך לדאוג לא לעזוב אותו כך סתם, אחרת זה נקרא "המכה נפש בהמי". נתת לו מכה, והוא עכשיו לא יודע מה קורה איתו. קודם היה לו, רב, הייתה לו מסגרת, מקום להתפלל, איפה שהיה עושה כל מיני פעולות מסורתיות, שהיו מרגיעות אותו ומכניסות אותו להילוך נכון. ואם אתה מוציא אותו מזה, עליך לדאוג קודם לכן לכך שתהיה לו השלמה לזה. ואם לא דאגת לזה קודם, אסור לך לעשות את זה.
לכן, אני לא רוצה לקבל אנשים ששייכים לדת. כי אני לא רוצה להיות אחראי. כשאני נותן להם משהו, הם מקבלים חוש ביקורת על החיים, על עצמם, על הכל, כדי לעלות למעלה, אלא שבינתיים הם נשארים ללא דבקות לסביבה שלהם. ואת זה אסור לעשות, אני לא מוכן. לכן אף פעם אני לא מקבל אנשים דתיים. אלא אם כן, מדובר באנשים שכבר עזבו את הדת מרצונם, ומחפשים תשובות לשאלות.
שאלה: לפני שלי הייתה מטרה בחיים, לפני שגיליתי שיש לי מטרה ואני רוצה להשיג משהו, בכלל לא יכולתי לשמוע את המילה הזאת "ביטול", איך הקהל החילוני יקבל זאת?
כשאני למדתי באוניברסיטה, היה שם מישהו שבשבילי הוא היה גדול. רציתי הכל לשאוף ממנו, אז ביטלתי את עצמי כלפיו, זה גם נקרא "ביטול". אני פותח מאמר או סֶפֶר ורוצה להבין מה כתוב בו, אז אני נדבק לאותו שֶכֶל, לאותו רגש, זה גם נקרא שאני מבטל את עצמי במשהו. ביטול זה דבר שבלעדיו לא נכנס שום דבר לתוכי, ביטול נקרא שאני פותח את עצמי לדעה, להרגשה מבחוץ.
תלמיד: אני יכול לראות ספורטאים שיש להם ביטול טוטאלי כלפי המאמן שלהם, כי יש להם מטרה. אבל אנחנו מדברים על זה, שהאנושות בסופו של דבר תצטרך להגיע לשבת על ספסל הלימודים. איך האנשים האלה, שכאילו לא מוכנים להתבטל כלפי בן אדם אחד באופן טוטאלי, יסכימו לזה?
יש כזו אמרה, "באו חכמים ואמרו", מה זאת אומרת? באים חכמים, פוליטולוגים, פסיכולוגים, פוליטיקאים, כלכלנים, מורים, בקיצור עשרה אחוז מהשמֶנֶת של האנושות, שחושבת, שמבינה, שדואגת, אנשים רציניים שיודעים להפעיל את הראש. ואומרים לכל תשעים אחוז מהקהל, שאנחנו נמצאים בצרה. ואם נמשיך כך, תוך חמש עד עשר שנים, אם בינתיים לא תפרוץ מלחמה, נגמור את כל האוצרות של כדור הארץ, ונגיע למצב שלא נוכל לגדל שום תבואה. עלינו לאכול, ועלינו לצרוך אנרגיה כדי לחמם ולקרר דברים בצורה הכרחית, לכן עלינו לרדת לרמה נורמאלית של צריכה. הם חכמים והם אומרים.
זאת אומרת, יש אמונת חכמים. כמו רופא שמראה לחולה צילום רנטגן, ואומר יש לך כך וכך. אפילו שהוא מסתכל על הצילום, הוא לא יודע אם הצילום שלו, הוא לא יודע מה מראה הצילום, אולי הרופא מרמה, אבל הוא צריך להאמין לו, ולהאמין באותה תרופה שייתן לו, אין לו ברירה.
מה זה להאמין? כדי לקבל אותה אני צריך בגובה הזה, בגודל הזה, להאמין לו, שהוא נותן לי משהו טוב ועל ידי זה אני אבריא. גם זה נקרא "אמונה" גם זה נקרא "ביטול", שאני בא למורה, שאני בא לרופא, שאני בא לאיזה מקום, אני מוכן לשלם, לשלם נקרא "להשלים" את עצמי.
שאלה: אם אני מסתכל על העולם הנאור כביכול, החופשי, הפחד הגדול שלהם, שתבוא קבוצה של אנשים שתאמר להם, חבר'ה הולך להיות פה קטסטרופה, אתם חייבם להקשיב למה שאנחנו עושים.
אין שום פחד, כי מדובר בהרבה אנשים חשובים, בכלי התקשורות, מדענים, פרופסורים, פוליטיקאים שיודעים איך לארגן את הקהל. ויודעים גם איך להביא לקהל את כל הדברים האלה בעטיפה כזאת שיקבלו את זה ברוגע, ולא יתחילו להשתגע מעצבים ומחרדות.
ודאי שזה לא פשוט. אבל אנחנו כבר יודעים מה קורה סביבנו. וזה יותר טוב ממלחמה שבאה ולא יודעים מה הכיוון, ומה יהיה איתנו בעוד רגע. אין ברירה, אנחנו חייבים, אתה כאילו מעמיד כאן תנאים, אין תנאים. מצד הטבע זה התנאי. אתה רוצה, כן, לא רוצה, לא. אם הטבע מתחמם עכשיו בעוד מאתיים מעלות מה תוכל לעשות? כלום. אז יש לך פשוט ברירה, או שאתה יכול לעצור את זה על ידי ההשתתפות הפנימית שלך, או שתמות, כי אתה הרי לא יכול לסבול את זה. אלו החוקים, זה לא תלוי בקפריזות שלך. אלא אנשים חכמים שמבינים מסבירים לך את החוקים. הם בעצמם לא מעוניינים בזה, לא שיש להם איזו טובת הנאה או איזה רווח. הם אומרים אנחנו בצרה, כולנו וגם הם.
שאלה: בעוד כשבוע נחגוג את חג השבועות, חג מתן תורה. איך להתייחס לזה, האם מדובר בספר או בשיטה, איך הקבלה מתייחסת לזה?
תורה זה המאור המחזיר למוטב. זה נקרא "תורה". זה לא ספר, אלא זה האור, כוח השפעה שבא מהבורא, ממקור ההשפעה. כוח שמתקן את האדם, שגם הוא יהיה בתכונת ההשפעה. ואז האדם הופך להיות חלק מהתורה ומתמלא באור התורה, אור חסדים בהארת חכמה. זה נקרא "גילוי התורה" "גילוי האור שבתוך האדם".
כל מה שאתם שומעים בכל מיני הזדמנויות, עליכם לשייך זאת לשני דברים, אור וכלי ומידת ההתאמה ביניהם שנקרא "מסך". אין יותר בכל המציאות כלום חוץ מזה. כשאתה פותח תע"ס מדובר על הבורא זה האור, על הנברא זה רצון ועל תיקון הנברא זה מסך. זהו.
כל הבלבולים באים מתוך זה שלא יודעים לקבץ את הכל בתוך שלושת המושגים הללו. אם קשה לך לזכור שלושה, תתחיל בד' בחינות דאור ישר, שם יש רק אור ורצון.
אבל אנחנו צריכים לדבר בצורה מאוד ברורה. כל ההבחנות, רגש, שֶכֶל, כל הבלבולים האלו, העולם הזה, העולם הבא, תפיסת המציאות, הכל אתה צריך להביא כל הזמן א רק לדבר אחד, אור וכלי. כי אין שום דבר חוץ מזה, גם כאן וגם שם, גם שאנחנו נמצאים עכשיו במשהו, מרגישים עולם גדול, מאיים, טוב או רע, לא חשוב, הכל בתוך הכלי שנמצא במצב מסוים.
תלמיד: במצב שלי אני רואה שיש לפניי ספר וכתוב שם על העור של הבהמה, אבל מישהו כתב את הדברים שם.
זה שכתבו לך על פעולות של האור על הרצון, וביטאו את זה בכל מיני סימנים שאתה יכול איכשהו להתקשר אליהם, ועל ידי סימנים אלה גם להזמין על עצמך את פעולת האור על הרצון שלך, לכן זה נקרא "תורה". כי הספר מתאר בתוכו את סדר הפעולות של האורות על הכלים, לכן הוא נקרא "תורה", איך האור מנענע את הכלי. זה הכל. אין יותר בספר הזה כלום חוץ מזה, כי במציאות אין לנו חוץ מזה שום דבר רק אור וכלי.
שאלה: מה מיוחד בזה שאפילו ספר ה"זוהר" הוא רק פירוש על התורה? ומה זה תורה בעל פה ותורה בכתב?
הרישום שמשה עשה בסֶפֶר, בקלף, הוא ביטוי גשמי, פיזי, בסימנים גשמיים, של פעולות רוחניות של האור על הרצון. שיחד עם הכתיבה הזאת, הוא והתלמידים שהיו לו, שיהושע היה מארגן אותם, הוא לימד אותם וכל מה שהוא לימד אותם הוא רשם בתוך הספר.
כך במשך שנות המדבר הם רשמו את הספר. הם עברו גם ברישום, גם בגופים, וגם ברוחניות תהליך ממצרים הגשמי ומצרים הרוחני, דרך המדבר הגשמי והמדבר הרוחני, לארץ ישראל הגשמית והרוחנית. הכול נעשה כקשר ענף ושורש.
משה ביטא את זה בצורה קונקרטית בסימנים כאלו, ואילו ה"זוהר" מבטא את זה בצורה אחרת. אותו תהליך אך בדרגה ובאופן אחר. בגלל שהרצון הרצון לקבל הכללי שהבורא ברא, עשה בינתיים כמה צעדים קדימה, השתפר, האור פעל בו, ואז כבר צריך שיטה לרצון לקבל שהגיע לאיזה שלב של חורבן, אחרי עליות בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, גלות וכולי, הוא הגיע לחורבן האחרון, לפני הגלות האחרונה, אז צריכים לתת לו שיטה. שיטה ששייכת לסוף הגלות, לזמננו.
לכן ספר הזוהר נכתב מתחילת הגלות. אפשר להגיד, לא מתחילת הגלות, כי הם בעצמם לא היו בגלות, אלו בעלי הזוהר. הם היו מאותם תקופות, מאברהם, שנמשך עד החורבן. רבי שמעון, הוא תלמיד של רבי עקיבא, שזה האור הגדול, ולכן ביטא את זה.
עכשיו, זה שהתורה מתחלקת לתורה שבעל פה ותורה שבכתב, זה הבדל בין זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין דאצילות נקרא תורה שבעל פה, ומלכות דאצילות נקראת תורה שבכתב.
התגלות האור, האור שמגיע למלכות יש בו את כול מה שמלכות צריכה כדי להשתנות, אבל עדיין לא הגיע למעשה, לכן זה נקרא תורה שבעל פה. שעדיין עובדים לפי המסכים, אבל זה נרשם בתוך מלכות, ומתבצע בתוך מלכות, מאותו האור והשינויים שבה, אז נקרא תורה שבכתב. אבל מדובר רק על פעולות של האורות בכלים, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה. אין חוץ מכלים, ובכלים האלו יש כאלו הבחנות, שקיימות בפני עצמן ומרגישות בפני עצמן. זה אנחנו, קיימים בפני עצמנו, ומרגישים בפני עצמנו, ומרגישים את עצמנו נבדלים מכל היתר.
להם צריכים לתת תורה, מה שנקרא, זאת אומרת, איזה הוראה, איך הם יוכלו להשתתף בתיקון עצמם, מצד עצמם ובצורה חופשית. איך הם יוכלו בעצמם למשוך את האור, ולא לחכות שהאור יבוא וינענע אותם. שהם בעצמם יתחילו למשוך את האור, בצורה מסוימת, שיתייחסו אליו. שירצו שהכלים האלה יתקנו יותר מהר.
אז יש לי כלים, כאלו הבחנות, שיכולות לסייע לדרך התיקון. אז נותנים להם כנגד זה הרגשת החיסרון, חוסר תיקון, חוסר תפקוד, הכרת הרע מה שנקרא, וכן הלאה. זה אנחנו, שמרגישים את עצמנו, אבל זה גם סוג כלים מסוימים, בשלבים מסוימים של התפתחות כך מרגישים.
שאלה: בסופו של דבר מה אנחנו חוגגים כשאנחנו מתאספים?
אנחנו חוגגים בשבועות, את אותו חג מתן תורה, שניתנה לנו תורה, לאלו שנקראים ישראל, ישר-אל, ניתנה להם שיטה. ניתן האמצעי לממש את עצמם, בזה שלא סתם על ידי האור שמנענע אותם הם מגיעים לאיזה מצב הנקוב מראש. אלא הם בעצמם יכולים, לראות, את עצמם, ואת כל המציאות, ואפילו את הבורא. ובמקומו לקבוע שהם כן רוצים את המטרה הזאת כאילו שלא הוא קובע, אלא הם שקובעים ורוצים את אותה המטרה.
את זה אנחנו חוגגים. שאנחנו יכולים להבין, להרגיש, ולהכיר את הכוח העליון שפועל בנו, ולהזדהות עם הפעולות שלו. לא רק שהוא פועל, ודאי שהוא פועל גם כך. אלא שאנחנו מכירים איך הוא פועל, אנחנו רוצים שהוא יפעל, אנחנו עוד לפני שהוא פועל, מראש כבר משתוקקים אליו. בזה נמדדת מידת האהבה.
שאלה: האם אפשר להגיד שממתן תורה יש לאדם חופש בחירה, לקחת את השיטה ולעשות משהו בעצמו, לפני זה לא היה ככה?
נכון, לכן זה נקרא חרות ממלאך המוות, להיות עם חופשי בארצנו, ברצון שלנו. להיות חופשיים. במה אתה חופשי? אני עכשיו יכול בעצמי להביע את היחס שלי למטרה, ולדרך שאנחנו הולכים. אתה יכול לשנות את המטרה? לא. את הדרך אתה יכול לשנות? לא. אז מה כל זה? אני בזה משתתף, אני בזה קובע, אני רוצה, אני נמצא בזה, אחרת אני לא נמצא. הבורא נתן לנו הזדמנות להיות בזה, זה נקרא שאני קובע את עצמי. במידה שאני מזדהה עימו, שאני כמוהו. או שאני בהמה, או שאני אדם.
שאלה: נגענו קצת בעניין שולחן ערוך, רציתי לשאול לגבי הריבוי שיש בפסיקות, לגבי הלכות מסוימות. האם זה נובע מהגילוי הרוחני המסוים שאותם נשמות גילו?
אני לא יודע אני לא רב פוסק. אני אומר מאיפה המקור, כל היתר אני לא יודע. כל היתר שייך לחיים הרגילים שלנו. אנחנו נתקלים כאן בריבוי של כל מיני תנאים חיצוניים, פנימיים, בהתאם לזה יש תמיד התאמה, ולכן יש יותר ויותר ספרים שיוצאים.
אני זוכר יצא ספר על שמירת שבת כהלכתה. זה היה מאוד חשוב, למה? כי עם כל החשמל, עם כל הצעצועים החדשים, כל מיני דברים חדשים, לא ידעו מה לעשות איתם, מה מותר ואסור באיזה צורה כן ולא. לאנשים שומרי מצוות זה עוזר. אז אנחנו צריכים דברים כאלה.
עכשיו אפשר לומר, מאיפה זה נובע, מרוחניות? המקובל ההוא כתב. לא מקובל כתב את זה, ודאי שלא. בדרך כלל אנשים שמאוד רחוקים מחוכמת הקבלה כתבו. לפי מה הם כותבים אם הם לא יודעים את החוקים הרוחניים? הם יודעים את הכללים כאן בעולם הזה, כללים גשמיים, וזה מספיק כדי לקבוע, ממש כך.
אני זוכר כשבאתי לרב"ש, בנינו סוכה חדשה, הבאתי בחורים חדשים, בסוכה הקודמת אי אפשר היה להיכנס. כאן היו עוד ארבעים חמישים אנשים שצריכים להיכנס לסוכה. התחלנו לבנות, אז היו כל מיני שאלות, איך לבנות אותה בצורה מאוד קפדנית, לפי התנאים של "חזון איש".
סוכה היו בונים בחצר, הייתי עולה אליו, אז הוא היה חושב ואחר כך מתקשר אל מישהו ושואל, ומקבל תשובה. אני בטוח, שהאדם שהוא שאל אותו לא ידע כלום ברוחניות. אלא לפי התנאים הגשמיים, כפי שלומדים, ידע לקבוע כך או כך, ככה זה בעולם שלנו.
לכן, רב פוסק לא צריך להיות מקובל, הוא צריך לדעת את התנאים, את הכללים, שיש בחומר מהרוחניות, ודאי. אבל אחרי שהוא לומד את הכללים האלה בחומר, הוא יכול לפי זה לתת לך פסיקה על כל דבר.
שאלה: הבחירה שלו אם לעשות ככה או אחרת, אנחנו רואים שכל אחד פוסק בצורה שונה. למה זה?
גם בזה יש שאלה למה כך ולא כך, למה זה קורה? בדרך כלל זה בגלל הבדל בין סוגי הנשמות. אבל שוב, זה שלנו יש דעה כזאת, שזה כלום, זה שטויות, לא. זו ממש תוצאה מהרוחניות שעוברת לגשמיות, לא לזלזל בזה. זו העתקה.
ודאי שזה לא מתקן את הנשמה, אין בזה משהו שמביא אותנו לגמר התיקון. אנחנו צריכים לעלות לדרגות רוחניות. אבל זה קיים, ובזמן הגלות כשמנותקים מרוחניות, זאת התורה. אחר כך אתה עולה לתורת אור, לכן נקראת חוכמת הקבלה פנימיות התורה. היא נקראת תורת אור. אבל לפני שמגיעים אליה, משתוקקים, ומגיעים, יש לך את המנהגים הגשמיים.
שאלה: האם בזמננו הגלות, המדבר, ונתינת התורה, מתרחשים שוב? האם זה צריך לקרות בגשמיות ורוחניות יחד?
כן, ודאי שאדם חייב לעבור את כל השלבים האלו, הלוואי שנרגיש שאנחנו במצרים. דיברנו על זה לא פעם.
שאלה: מה ההבדל בין "חג השבועות", ו"שמחת תורה"?
כל החגים, כל הימים, שבועות, שבתות, ימי חול, וכולי, זה עניין של מדרגות. עליות וירידות, המדרגות בעצמן, ועליות וירידות בהן. אנחנו לומדים על כך בשער הכוונות של האר"י במיוחד, שם אפשר לקרוא על כל המצבים האלו.
שאלה: למה התורה ניתנה על ידי בן אדם אחד, משה, ולא התגלתה ישירות לעם ישראל?
אף פעם לא יכול להיות, שעמך יקבל משהו בצורה ישירה. זה הולך בצורת הפירמידה, זה הולך דרך מישהו. גם ממשה זה הגיע לתלמידים שלו, ולאהרון, ולכל הכוהנים, והלויים. רק ככה אפשר למסור. זה לפי המבנה של הפרצוף הכללי של עשר הספירות, ולכן זה לא מגיע סתם למלכות, וחלקי המלכות.
(סוף השיעור)