כל עליית האדם היא בכוונה, כאשר הוא בודק את הכוונות שלו - בכמה הן יכולות להיות יותר ויותר על-מנת להשפיע, ולפי זה הוא משתמש ברצון לקבל, מממש אותו ומשייך אותו לאותה הכוונה. הוא עושה זאת על-ידי רב, ספרים, קבוצה והאור המחזיר למוטב, שכולם עומדים לרשותו ובאמצעותם הוא צריך להתקדם ● כל אמצעים – מורה, ספרים, קבוצה ובורא, נקראים בכללות "רב", והאדם צריך לקבל אותם כיותר גבוהים, כי הם יודעים, הם אמיתיים, והוא צריך ליישר את עצמו לפי איך שהם ולקבל אותם למעלה מהדעת ● האדם צריך לראות שכל המציאות שלו היא רצון שהבורא ברא. את עצמו הוא מרגיש בתוך הרצון שלו, את העולם הוא מרגיש בתוך הרצון שלו - הכול בתוך הרצון. והרצון שלו, אם כולו עדיין לא מתוקן, על-מנת לקבל, אז הוא לא יכול להרגיש את האמת בכלל, אפילו במאומה ● תמיד כדאי להרגיש שכל מה שאני מרגיש, אני מרגיש בתוך הרצון שלי,. אין לי כלום חוץ מרצון, וחמשת החושים שלי הם חמש מדידות שבתוך הרצון. ואני, שחי בתוך הרצון, צריך תמיד לדאוג מה שולט בתוך הרצון שלי, איזה כוח שורה בו - או הכוח שלי, הרצון לקבל, או כוח הבורא. ועלי להשתוקק ליכולת למדוד מה קורה עם הרצון שלי, שכל העבודה שלנו היא רק בו. אין חוץ ממנו כלום - אין מציאות מחוץ לרצון ● אמונה - אור החסדים, כוח השפעה, בינה, תכונת הבורא, אלוקים, הטבע, הקב"ה – כל אלה הם תכונת ההשפעה או אמונה ● הרצון לקבל פועל בהשפעה כתוצאה מזה שמגיע אליו האור העליון - כוח מיוחד המתעורר בו, שהוא רוצה להשפיע ולאהוב את הזולת. זולת זה נקרא שאני מרגיש אליו דחייה, שנאה, ריחוק, שאין לי אליו הרגשה שזה שלי, שזה זולת, מחוץ לי. ולמרות זאת, בכל זאת מתעוררים בי רצון, יכולת, נטייה להשפיע לו, למלא אותו, להתייחס אליו כמו שאני מתייחס לעצמי, וברור לי שזה ללא שום חזרה אליי. יתרה מזאת - יש לי מזה ייסורים, כי אם אני נותן למישהו מעצמי, אני לוקח מעצמי. ומה שמחייב אותי לתת לו הוא זה שאני מרגיש בזה את גדלות הבורא, שייכות לבורא, שאני מקיים את רצונו, שהוא יותר עליון. והאידיאל הזה זה מה שמוביל אותי ● "תורה" זה המאור המחזיר למוטב. זה לא הספר, זה האור - כוח השפעה שבא מהבורא, ממקור ההשפעה. שהכוח הזה מתקן את האדם, שיהיה גם בתכונת ההשפעה. ואז האדם הופך להיות חלק מהתורה ומתמלא באור התורה - אור חסדים בהארת חכמה. זה נקרא "גילוי התורה" - גילוי האור שבתוך האדם.