שיחה 22.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

סעודת טיש – שיחה עם רב בנושא: "מתחברים לעשירייה אחת"

קריין: הנושא של הטיש שלנו היום הוא "מתחברים לעשירייה אחת".

נקרא את הקטע הראשון בנושא "סוף מעשה במחשבה תחילה". אומר בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר", אות י"ג, קטע הראשון.

"תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית' גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל ית'. והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהוה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'. ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד".

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר' י"ג)

כל הבעיה שלנו, כל מה שמבלבל אותנו זה עניין הזמן. אם לא היה עבר, הווה, עתיד, אלא רק נקודת זמן אחת, היינו חיים במציאות אחרת. זה שאנחנו לא יודעים מה יקרה ברגע הבא שכלפינו קיים ונסתר, זה נותן לנו מצד אחד בעיות, מצד שני, זה מצוין, זה כל כך טוב שאנחנו לא יודעים את העתיד, שאנחנו לא יכולים לבטוח בכלום כי אז זה נותן לנו סוף סוף אפשרות להגיע לזה שאנחנו צריכים את הבורא. וזו הנקודה הכי חשובה שאנחנו צריכים להגיע אליה, הצורך בבורא, בעזרתו ובהופעתו שחייב להיות. אחרת, אפילו בצורה אגואיסטית אני לא מרגיש שאני יכול להתקיים, שיש לי אפשרות איכשהו לייצב את עצמי, אני חייב את הבורא שיופיע ורק הוא יידע לסדר את כל הדברים, לקשור אותם ולייצב אותם, ואז אני ארגיש את עצמי כקיים, כבטוח בצורה אגואיסטית. עדיין לא על מנת להשפיע, אלא פשוט שאני חייב את זה לעצמי.

איך אנחנו מגיעים לזה? יש תרגילים מיוחדים שהם מתחילים בעל מנת לקבל בעולם הזה, ברצון לקבל, ונמשכים עד ל"גבוה מעל גבוה" רצון להשפיע, וסך הכול, כל התרגילים האלה הם כדי שאנחנו נזדקק לבורא.

לכן אנחנו חייבים, אם אנחנו רוצים לזרז את הזמנים, להביא את עצמנו למצבים שאנחנו לא נדע את הרגע הבא, אלא להרגיש בו חוסר מציאות, תלות בלא ידוע, שפועל עלינו גורל בצורה שאנחנו לא יכולים שום דבר להגיד על הרגע הבא. זה מכניס אותנו לחרדה, לחוסר ידיעה, והאמת שזה עניין של הרגשה. מי שעובר עובר וכבר מבין על מה מדובר. זה לא שזה עובר, זה נמשך עד סוף כל התיקונים, הסוף של כל דרגות הסולם.

וכל העניין הוא שאנחנו, אם רוצים לזרז את הזמנים, צריכים בעצמנו למצוא כאלו תחבולות שהן, הן, יביאו אותנו לתלות הכול בכוח עליון, שאז "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם" ויעלו כל הצרחות האלה לא-לוהים, והוא יענה להם ויקרב אותם, ובדרגה הבאה שוב הם יגלו עד כמה שהם נמצאים בחוסר אונים ונמצאים ממש תלויים בין שמים לארץ בצורה הכי גרועה שמגיעה לאדם בכזאת חרדה, בכאלו מצבים ש"טוב לי מותי מחיי" מה שנקרא. כי בפחות מזה אדם לא זקוק לעזרת ה'.

לכן אנחנו צריכים להיות שמחים שאנחנו הגענו למצב שאנחנו יכולים לעשות על זה תרגילים "בקטנה" מה שנקרא, במידה ובמשקל שנעשה אותם ונרגיש לאט לאט מה זה נקרא לעלות לאמונה למעלה מהדעת, מה זה נקרא להיות תלוי באוויר, מה זה נקרא שמאבדים את כל הבסיס, כל הבטוחות, שום דבר, אלא ממש הכול תלוי.

מצב מאוד מאוד מיוחד שממנו מתחילה הרוחניות. כי אם אדם בונה את עצמו שהוא לגמרי תלוי בבורא ולא בעצמו, בכלים שלו בזמן, תנועה, מקום, ובכלים האגואיסטיים שלו אין שום יסוד, כבר נקרא אדם מוצלח, מתחיל לייצב את עצמו בשביל הרוחני.

קריין: ציטוט מספר 12 בנושא "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם אל אלקים", מתוך רב"ש א' "לשמה ושלא לשמה".

"אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך. נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

מחליפים את הכוח האגואיסטי שלהם, הגשמי, הבריא, הברור, לכוח הבורא והם לא יודעים כלום אלא מספיק להם רק להיות תלויים בו ורק זה מה שיש להם, זה נקרא "להיות באמונה למעלה מהדעת".

ודאי שהבורא מביא אותנו לייאוש, לחוסר אונים, למקום שאנחנו לא יודעים איך לגשת, איך ללכת, איפה לשים את הרגל, איפה לעשות משהו, לבלבולים גדולים מאוד, אבל זה הכול דרך "בעיתו". דרך "אחישנה" זה שאנחנו בעצמנו לא מפחדים להיכנס לכאלו שטחים, שאין לנו במה לבטוח, אין לנו בכלום, אנחנו רוצים בעצמנו ללכת ולמצוא מקומות שמהם אנחנו דווקא נזדקק לעזרת ה'. זה "אחישנה".

איך אפשר לתאר כאלה מקומות, כאלו מצבים, נשאל את עצמנו איך אפשר? אבל אם אני מחפש איך להיות תלוי בבורא אני חייב למצוא כאלו מצבים שאני באמת אגלה שאני תלוי בו. ולא צריכים ללכת לאיזה פעולות גשמיות גדולות, לא. זה דווקא בתוך העשירייה, דווקא בתוך הקשר שלי עם החברים, שם אני מוצא כאלו האפשרויות, מצבים שאני אבוד אם לא הבורא.

קריין: ציטוט מספר 13 מתוך "שמעתי" פ"ו "ויבן ערי מסכנות". אומר בעל הסולם:

"הפירוש "ויבן ערי מסכנות" – לישראל, ולפרעה – את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה. אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'."

(בעל הסולם. שמעתי. פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

סדנה

איך אנחנו יכולים להגיע למצב שמרגישים שנמצאים ממש בידי מלאך המוות? שהרצון לקבל שלנו בינינו בכל אחד ואחד בצורה פרטית, בקבוצה, בין החברים, ממש ממית אותנו. איך אנחנו מגיעים למצב שיש לנו ממש עסק עם מלאך המוות וחייבים לצאת ממנו? כי כנגד מלאך המוות הזה יש לנו אז רצון להידבק בבורא, אבל למה? בהתחלה רק כדי להינצל ממוות, אחר כך עוד דרגות יותר גבוהות שכבר לא חשוב לי חיים או מוות אלא העיקר לא להיות מחובר למלאך המוות בעצמו. ואחר כך דרגה עוד יותר גבוהה כדי להיות דבוק בבורא. ואחר כך אפילו לא אכפת לי דבקות בבורא, רק להשפיע לו, מה יהיה לו מזה, וכן הלאה.

איך אנחנו מגיעים לשלב הראשון, שמרגישים שנמצאים בידיים של מלאך המוות ואז צועקים "הצילו" לבורא?

*

מאיזה מצב אפשר לתאר שאנחנו נצעק לבורא "הצילו" בכל הכוח כממש התקווה האחרונה והיחידה להינצל מעל החיים והמוות, מעל הכול? איך אנחנו יכולים לתאר מצב כזה? שאנחנו יחד כל העשירייה וכל העשיריות נצעק לו "אם לא תציל אז אין יותר גרוע. אפילו אל תשאיר אותנו בחיים, לא רוצים".

*

תתארו לעצמכם את החבר שלנו, לוקחים ממך רישיון, משפחה, כל הנכסים, כל הדברים שיש לך, זורקים אותך לרחוב, אף אחד לא רוצה לקבל אותך, ואז כולם עושים ממך, אפילו לא סמרטוט שעליו אפשר לנקות את הנעליים, ואתה מודה לה’, רק להיות מחובר אליו. תאר לעצמך את המצב האמיתי.

בסך הכול אדם רוצה להגיד שהרוחניות בשבילי יותר חשובה מהגשמיות, שזה אפס לעומת מה שיש במדרגות הבאות ואנחנו נצטרך לעשות. תתאר לעצמך, תגיד את זה לקבוצה, מה אתה מסוגל, מרגיש.

כל אחד יעשה אותו חשבון.

*

כמה היינו שמחים לקבל מצב כזה מהבורא, שמנקה אותנו מכל מה שיש לנו, משאיר אותנו ממש במה שאנחנו לבושים בלבד, ואז אנחנו באמת יכולים להוכיח בזה שרוצים רק קשר עימו, עד כמה היינו שמחים. אנחנו לא יכולים בעצמנו להתפטר מכל מה שיש לנו, אבל עד כמה היינו שמחים אם באמת כך היה עושה לנו, נותן לנו הזדמנות לחיות רק באמונה בו. בואו נתאר את זה. איזו תפילת הודיה, איזו תודה היינו מעלים?

*

איך אני מחזיק, אם יש לי המון נכסים, כל מה שאני ממש אספתי בחיים, ירושה, כל דבר, ואני לא מחשיב את זה? אבל לא מחשיב בפועל, לא סתם שאני אומר "זה לא אכפת לי", אלא אני לא משתמש בזה, רק בדברים ההכרחיים לקיום בלבד, ועל מה שיש אני עושה לגמרי צמצום ולא לצורך עצמי. ואז אני במצב של איוב, שאין לי ולא צריך, העיקר שאני דבוק בבורא, ובחיים שלי ממש רואה את עצמי רק לצורך זה. ובאמת בפועל לא משתמש בכלום חוץ מההכרחיות כדי לעשות את עבודת ה’. איך אני עושה את זה? עם כל הנכסים שיש לכל אחד, עם כל היחס הגדול שלנו לחיים, איך אנחנו יחד עם זה חיים חיי איוב?

*

קריין: קטע מספר 14, אומר בעל הסולם באגרת נ"ז,

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

אם הוא מחכה לתפילה השלמה, איך אנחנו מגיעים לתפילה השלמה? זה תלוי בנו. התנאים ניתנו, נמצאים בתוך רצון לקבל, עד שמרגישים אותו כפרעה, עד שמרגישים שנמצאים בו ולא יכולים לצאת. לא יכולים לצאת מפני שאין בנו כוח וכלום חוץ מהבורא שכן מסוגל לצאת, ואז צועקים אליו. איך אנחנו עוברים את השלבים האלו במהירות, בעוצמה, בשמחה יחד? איך מזרזים את הזמנים?

*

יש לנו עד שיעור בוקר אחת עשרה שעות. למחר בבוקר להכין תשובה, מה יכול לזרז את ההתפתחות שלנו לקראת יציאת מצריים, ש"וייאנחו בני ישראל מהעבודה"¹? באיזה תנאים אנחנו יכולים לראות שאין ברירה, רק לצעוק לבורא, זה מה שנשאר לנו? איזה תנאים אנחנו צריכים לארגן כדי שתהיה לנו צעקה לבורא בלבד, שבזה יוצאים מהרצון לקבל ומתחילים לעלות בסולם?

תדונו עכשיו, זה מה שעומד לפנינו עכשיו ממש. אנחנו חייבים להגיע למצב של "וייאנחו", אין לנו שום תקווה להתקדם, רק פנייה לבורא. איך פונים אליו? אנחנו לא יכולים לעשות כאילו שפונים אליו, זה חייב להיות רצון מגולה, חזק, ממש גדול, חד, צר. איך?

זה לא עניין של ייסורים גשמיים, כי גם עם ישראל בארץ גושן וגם אנחנו כאן לא צריכים לסבול גשמית. אלא איזה לחצים פנימיים צריכים להיות, אבל כאלו שאני נמצא ממש בגלות, אני לא מסוגל, זה חונק, אני לא יכול? [יש לי] חרדות, פחדים, חוסר אונים, אני חייב לצאת לרוחניות, אני מרגיש את עצמי תלוי בבורא, לא בגלל עניינים גשמיים, אלא עניינים רוחניים. איך יכול להיות שאני תלוי כל כך, חיים או מוות?

תנסו לייצר בקבוצה מצב כזה שאז זה ישפיע על כל אחד מהחברים. כי כל אחד ואחד אם הוא מתאר מצב כזה זה בלתי אפשרי. אלא דווקא בגלל שהם רצו להתקשר ולא יכלו אז התחילו לצעוק. זה כבר כלפי ההתקשרות, כלפי האיחוד, שלא יכולים לקיים את הערבות, שלא יכולים לקרב את האיחוד, לקדם את האיחוד, לא יכולים להיות קשורים ביניהם ועם הבורא, אז מתוך המאמצים האלה צעקו. תדברו על זה.

*

איך אנחנו יכולים להגיד שהעשיריות המתחלפות ייתנו לנו יותר יכולת לאחוז בעשירייה? כי אחרת אני עף בכלל מהמסלול הרוחני, ואני חייב לאחוז בה, כי כל יום יש לי עשירייה אחרת ובלי עשירייה אני לא נמצא בדרך הרוחנית, לכן זה מחייב אותי לאחוז בה. זה מחייב אותי במשך היום כשאני נמצא איתם עד הבוקר הבא, לקבל מהם מקסימום תועלת, שלא יישאר לי למחרת. איך העשירייה המתחלפת יום יום, "ויהיו בעיניך כחדשים", היא תחייב אותי להיות יותר מרוכז לעבודה הנכונה, מאהבת הבריות לאהבת ה’?

*

אני ישבתי אתמול עם החברים שלי, שלוש שנים, כאלה שאני כבר רגיל אליהם, כבר מבין אותם, כבר מרגיש אותם, בעיניים סגורות הם נמצאים כך לפניי, אני יודע איך לדבר איתם, איך לקבל מהם כל מיני התרשמויות. ועכשיו אני רואה שהם התפזרו ממני, נכנסו ממש לכל מיני עשיריות אחרות, אני מרגיש שקרעו ממני ממש חלקים, חלקי הנשמה שלי, לקחו אותם ממני, והרב הגזלן הזה תראו מה שהוא עשה, איזו אכזריות. איך אני צריך להתייחס למה שנעשה?

*

האם יש חברים שהתנתקו עכשיו ממני עקב הסדר החדש, שאני מרגיש בהם ממש בגידה, כמו אישה שעברה למישהו אחר? יש דבר כזה או לא? הייתם אומרים "ברוך ה’"? האם יש כאלו חברים בעשירייה שלי שהייתה, שאני מרגיש בזה שהם עוברים לעשיריות האחרות שזה ממש כמו בגידה, כמו אישה שעברה ממני למישהו אחר? יש דבר כזה או לא? מרגישים?

תלמידים: כן. אין.

יש כאלה שאין, יש כאלה שיש. מה אני צריך לענות על זה, כשיש או כשאין?

*

איך אני לא מרגיע את הכאב שהם עזבו אותי, אלא דווקא עם הכאב הזה אני ממשיך בשמחה שכך זה קרה ויש לי כאב ואני יכול לעלות למעלה ממנו, מה אני עושה? באיזו צורה אני עולה למעלה מהכאב, לא מדכא אותו, אלא במה אני מצדיק אותו ועולה למעלה ממנו?

*

יותר מזה, אני מסתכל עליהם עכשיו, הם יושבים עם החברים החדשים שלהם שמחים, צוחקים, כל כך טוב להם, אני מסתכל עליהם, אני לא ראיתי אותם לידי בצורה כזאת. מה אני צריך לעשות?

*

איך אנחנו יחד כולנו מתעלים מעל מה שהיה ומגיעים לשמחה מהמצב החדש, לא חשוב איך הוא נראה, רק מתוך זה שהוא חדש ויותר קרוב לאמת, איך עושים זאת?

*

(סוף השיחה)