שיעור ערב 17.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

החורבן כהזדמנות לתיקון - קטעים נבחרים מהמקורות

כבר למדנו ודיברנו הרבה פעמים על כך, שכול מה שאנחנו הנבראים מקבלים, אנחנו תמיד מקבלים ומתקדמים מחוסר לאור, מחושך לאור, ממר למתוק, משגיאות להצלחות. כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להשיג דבר והיפוכו, "כיתרון אור מתוך חושך". עד כמה שיש יותר חושך במצבים שלנו, אז בין המצבים של חושך אנחנו משיגים את האור בהתאם למצבי החושך, ולא יכול להתגלות אור יותר ממה שמתגלה לנו בחושך ומגלה לנו את החיסרון שבו.

לכן גם הצלחה, גילוי, חייבים להיות כתוצאה מהגלות, מההרגשה שאנחנו נמצאים בחוסר, חוסר הבורא, חוסר הבנה, חוסר הכרה, אפילו חוסר רצון להתקיים ולחיות. עד כדי כך כל הנפילות שלנו, הירידות שלנו, הניתוקים שלנו מהמציאות האמיתית בונים בנו חסרונות בכל מיני צורות כאלו, כך שעד שלא נשיג את כל עומק החושך, הניתוק מהבורא, חוסר ההתמצאות, חוסר המטרה האמיתית, לא נוכל להגיע לההיפך מזה. לכן החורבן חייב להיות, כך סידר לנו הכוח העליון, קודם כול החורבן ואחר כך הכרת החורבן ומתוך זה נגיע לרצון, להכרחיות לגאולה, וכך מתקדמים עד שמגיעים לגאולה השלמה. זה בעצם התהליך שאנחנו עוברים.

נקרא כמה פסוקים שהכנו לצורך זה, במיוחד שאנחנו נמצאים בימים כאלו שהם שורש לחורבן שראינו בהיסטוריה, ובהתאם לזה נבין כבר, נשמע לפחות, שאותם הימים, אותם המצבים שעוברים עלינו כחורבן, דווקא מתוכם תצמח הגאולה ונגלה את הרוחניות ואת הכוח העליון והבורא יתגלה דווקא באותם המקומות, באותם הרצונות איפה שהרגשנו את הריחוק, הניתוק, החושך, החורבן.

קריין: קטע מספר 49.

"התחתון מוכרח להאמין קודם כל, שיש עליון במציאות, והוא לא מרגיש את העליון, מסיבת שהתחתון אינו רואה את גדלותו של העליון. וזה נקרא שכינתא בגלותא, היינו שהשכינה הקדושה היא אצלו בבחינת עפר ואינו מרגיש שיש טעם בעליון יותר מבחינת עפר.

לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון, שזה מכונה, שהאח"פ דעליון נתעלו, אז גם התחתון עולה ומתחיל להשיג את הרגשת אלקות.

וזה תלוי בשיעור שכואב לו, בזה שרואה חסרונות על העליון. כך בשיעור, נתעלה אצלו העליון, נמצא שזה תיקון לצורך התחתון."

(הרב"ש. 557. "ענין אור חוזר")

בואו נתבונן קצת במה שכתוב.

"התחתון מוכרח להאמין קודם כל, שיש עליון במציאות," שיש איזו הרגשה בתוך האדם שכן הבורא נמצא למעלה מכולנו והוא הוא שגורם לנו את כל המצבים, את כל ההרגשות. "והוא" האדם "לא מרגיש את העליון," למה? "מסיבת שהתחתון אינו רואה את גדלותו של העליון." זאת אומרת, להרגיש את העליון אפשר בכמה שהאדם מעריך אותו, אחרת לא. "וזה נקרא" שכינה בעפר או "שכינתא בגלותא," הרגשת הבורא שנקראת שכינה, ההרגשה הזאת נעלמת, לא נמצאת, הבורא לא קיים, מציאותו לא נראית, לא מורגשת, אדם לא מרגיש שבכלל יש לו קשר עם הכוח הזה העליון ובשביל מה הוא צריך אותו ומה יש לו מזה. והמצב הזה מאוד מאוד מיוחד. כי לפני זה אולי הרבה זמן, ואולי אפילו שנים למד והרגיש ונמשך לכוח העליון ורצה להשיג אותו, לקשור איתו קשר טוב, חזק, קבוע, ועכשיו הוא רואה שאין לו שום קשר ובכלל העליון לא קיים ולא אכפת לו שהוא לא קיים. וממש מסתכל על עצמו ורואה שלא חשובים לו גם חיים עליונים רוחניים וגם לא אם הוא נמצא בזה או לא נמצא בזה, יכול להיות שהוא ימות וגם זה לא כל כך חשוב. זאת אומרת, המצב של הגלות האמיתית זה שהוא מוכן לכל דבר, מוכן לעצום עיניים ומה שיקרה שיקרה. הוא לא רוצה להיות בזה בכלל, להיעלם מכל המציאות. ועל העליון הוא בכלל לא חושב, הוא לא יכול להאמין, לא יכול להרגיש, לא יכול לתאר את העליון כנמצא בכלל בשדה הראייה שלו.

וזה נקרא שכינתא בגלותא," זאת אומרת נוכחות הבורא שלא נמצא, שלא מאיר לו לגמרי. "היינו שהשכינה הקדושה" היינו הרגשת הבורא "היא אצלו בבחינת עפר" לא מורגשת מחוסר חשיבות לזה בכלל "ואינו מרגיש שיש טעם בעליון יותר מבחינת עפר." שבכלל אין, הוא לא רוצה להיות בקשר עימו כי לא משייך לו שום חשיבות.

"לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון," ממצב של אין לי כלום, לא רוצה שום דבר, הוא מתחיל קצת יותר ויותר לראות לעומק העניין, ומתחיל להבין שזה בא בכוונה אליו. שהבורא לא עוזב אותו אלא ממש מסתתר בכוונה כדי לעורר באדם כל מיני הבחנות כאלה מיוחדות של אור וחושך, גילוי והסתר. "לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון," כמה העליון גדול בעיניו, אז הוא רואה שאין גדלות לעליון, מה לעשות? הוא כותב כך "שזה מכונה, שהאח"פ דעליון נתעלו," נמצאים בתוך התחתון. אבל אם הוא מתחיל קצת יותר לשייך גדלות לעליון, בצורה מלאכותית מתחיל לחשוב שהבורא בכל זאת מנהל את הכול והכול שייך לו והוא רוצה בכל זאת להכיר ולהבין במשהו את העליון, בזה הוא גורם שהעליון מתחיל להתעלות בעיניו. זה נקרא "שהאח"פ דעליון נתעלו". אח"פ דעליון זה אותו חלק ממדרגה עליונה יותר, שקודם לא הייתה מורגשת, עכשיו היא מתחילה להראות את עצמה, ולהראות שהיא למעלה מהאדם, זה נקרא שאח"פ דעליון נתעלו. "אז גם התחתון עולה ומתחיל להשיג את הרגשת אלקות." אנחנו צריכים לעורר את העליון אפילו שאנחנו לא מרגישים אותו ומזלזלים בו ולא חשוב לנו בכלל שום קשר עימו. אם נעשה כל מיני מעשים, פעולות, נדבר בינינו ונעורר את עצמנו, אז בזה נתחיל להעלות בעינינו את גדלות העליון. זה לא חשוב מיהו, מהו, כמה הוא גדול או קטן או מה, הכול תלוי בכמה אנחנו משייכים לו את הגדלות, הכול כלפי האדם. העליון בכלל לא משתנה, אלא התחתון בצורה כזאת משחק עם העליון, להרגיש אותו יותר גדול, יותר קטן, להתקרב אליו, להתרחק ממנו, ואז הוא גורם לזה שפתאום הוא מרגיש שהחלק העליון ישנו והוא עולה למעלה בחשיבות, ואז גם התחתון מתחיל להתעורר ולהשיג גדלות של העליון.

כותב הרב"ש בהמשך, "וזה תלוי בשיעור שכואב לו, בזה שרואה חסרונות על העליון." כמה הוא לא מכבד, לא מעלה אותו, לא מכתיר אותו. "כך בשיעור, נתעלה אצלו העליון, נמצא שזה תיקון לצורך התחתון." זאת אומרת, זה שהעליון בכוונה מוריד את עצמו ונעלם זו הזמנה לתחתון, התחתון צריך לעורר בעצמו את גדלות העליון, לדבר עם החברים, לקרוא חומר, לעשות משהו רק כדי להעלות את גדלות העליון בעיניו ואז גם הוא עולה. ראיתי את הרב"ש שהיה פשוט רוקד באמצע החדר בזמן שלא היה לו שום רצון לזה. הוא היה באמת כולו ריק ריק, אבל עושה כאלה פעולות בעל כורחו כדי לעורר את הרצון, החשק, הכוח, אפילו שאין לו כלום וכך הוא בסופו של דבר היה מעורר את עצמו להתקשר לעליון, לעורר את העליון, לתאר את העליון כגדול שנמצא מעליו.

יש פה הרבה, מקובלים כותבים על זה הרבה, אלה המצבים שאנחנו צריכים לעבור ותמיד נרגיש פעם בירידה, פעם בעלייה, אבל השאלה היא, כמה אנחנו מכל ירידה יכולים לעשות עלייה.

שאלה: מי זה תחתון, מי זה עליון, ואם אקשור זאת לסוף השיעור הראשון, האם הכלל הזה תופס למי שאנחנו מפיצים?

לא מדובר על אלה שאנחנו מפיצים להם, מדובר עלינו. התחתון זה האדם, העליון זה הבורא, פשוט. זה מספיק.

שאלה: התפיסה של מה זה עליון משתנה מתקופה לתקופה. מה משתנה באדם שכאילו העליון משתנה?

באדם משתנה ידיעה, תפיסה, הרגשה, תיאור של העליון, ודאי, בהתאם לזה שמשתנים לו כל מיני נתונים ברצון לקבל שלו.

תלמיד: ולמה זה יורד בחשיבות?

הבורא עושה את זה כדי שהאדם יתעלה.

שאלה: כל ההסברים שנתת עכשיו יש להם מקום, במיוחד היום כשאנחנו נמצאים בערב תשעה באב, ושמעתי בחדשות שיש הרבה שריפות, שיטפונות, הרבה דברים שליליים קורים בעולם כולל הפנדמיה שחוזרת, האם זהו סימן שאנחנו לא יכולים להגיע לתפילה נכונה?

זה שאנחנו רואים בכל העולם כל מיני תופעות טראגיות מצד הטבע, זה טבעי מפני שאנחנו גורמים חוסר איזון בין כל כוחות הטבע. אז מתוך זה אנחנו צריכים רק לעשות חשבון פשוט, אם נגיע לאיזון בינינו, נתקרב זה לזה בצורה יפה, הטבע, ודאי שכל מערכת הטבע האינטגראלית, תירגע ותיכנס לאיזון וכל חלקי הטבע יהיו בהרמוניה זה עם זה.

קריין: קטע מספר 50.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה."

(הרב"ש. אגרת ע"ז)

זאת אומרת, אנחנו דומים בעבודה שלנו לאיזה דלי שמכניסים לתוך באר כדי להוציא משם עוד מים, במקרה שלנו זה לא מים, אלא עוד כמה רשימות מקולקלות, לתקן אותן ולקבל עליהן תוספת אור, גילוי הבורא בתוך הרשימות האלו, בתוך הרצונות המקולקלים האלה. ושוב להכניס את הדלי לתוך הבאר ולהוציא משם עוד חלק מהרשימות שמוכנות לתיקון ולתקן אותן. ועל ידי זה כל פעם אנחנו מעלים רשימות מקולקלות ומתעלים על ידי התיקון שלהן למעלה, זו בעצם העבודה שלנו.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה'," זה מה שאנחנו צריכים לבקש שיהיה לנו, מה שנקרא בעל מנת להשפיע. "אז בא תיכף ציור של שופלות," לא עוזרים לנו בזה שאנחנו נעשים חזקים ומתקנים את הכול, אלא ההפך בא ציור של שופלות "הנקרא שכינתא בעפרא." שכינה בעפר. "לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול." אין לנו להתפעל מזה ואין לנו להתייאש מזה, אלא בצורה כזאת אנחנו כל פעם מכניסים את הדלי לתוך הבאר, מוציאים משם עוד קצת, מתקנים, עוד מכניסים את הדלי שלנו לבאר מוציאים רשימות מקולקלות ומתקנים. וכך פעם אחר פעם עד שמרוקנים את כול הכלי המקולקל מכל הרשימות המקולקלות, ואז כשמתקנים כך פעם אחר פעם את הרשימות האלה אז מגיעים לגמר התיקון.

"וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה," כלפינו כך זה נסתלק, "מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה." אנחנו כל פעם צריכים לגלות עוד קלקולים ולתקן, עוד קלקולים ולתקן, כל הזמן בהדרגה בהלוך וחזור. "כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה," מה שמוציאים ומתקנים זה כבר נשאר לעל מנת להשפיע מתוקן, "רק האדם יורד" שוב לבאר, לבור הזה, בכדי לברר עוד נצוצות (של קדושה)." כדי לתקנם.

(הרב"ש. אגרת ע"ז)

שאלה: ההתרשמות היא שעומק הבאר הופכת להיות עמוקה יותר ויותר, איך אנחנו יכולים לצמצם את עומק הבאר כדי להוציא בצורה יותר תכופה את הרשימות הלא מתוקנות ולעבוד איתן?

אנחנו יכולים להגביר את העבודה שלנו ואת קצב התיקון רק על ידי כך שאנחנו מתאחדים יחד ורוצים ביחד לעשות כאלה פעולות, וכל אחד דואג כמה הוא עושה את זה למען החברה וכך כולנו עובדים על בור אחד, להפוך אותו לבאר אחת. כי בכך אנחנו מוציאים מהבור הזה רשימות מקולקלות, ומביאים עליהן תיקון שנקרא אור החסדים, ואז אנחנו בזה מתחילים למלאות את הבור הזה במים, "מים חיים", כך אנחנו מתקדמים. הקצב תלוי אך ורק בכמה שאנחנו נקבע והכול נקבע לפי החשיבות של העבודה שלנו בתיקונים. וגם כשאנחנו נופלים אנחנו מחזיקים זה את זה כדי כמה שיותר מהר להתעורר, להתאושש ולהמשיך קדימה. והכול תלוי בזה שאני יום יום מגיע לשיעור ולעוד כמה ישיבות חברים שיש לנו ביום יום, וכך מתקדמים, העיקר לא לעזוב את הסדר הזה.

תלמיד: כלומר תדירות מילוי המים גם תלויה בנו?

כן.

שאלה: מה זה אומר שאנו מתקנים את הרשימו השבור, שמעלים אותו לקדושה?

אנחנו גורמים לזה שעל הרשימו הזה, שהוא על מנת לקבל, משפיע האור העליון והופך אותו בעל מנת להשפיע.

שאלה: כעת כאשר יש איזו תוספת מלמעלה, אני עף לתוך הבאר הזאת ותופס את עצמי בעומק שלה. איך לא ליפול לתוך הבאר אלא לרדת לשם כדי להוציא את הרשימות?

זו שאלה מאוד טובה. אם אנחנו עושים יחד עם החברים ומבינים שדווקא בירידות שכל אחד מאיתנו מרגיש מדי פעם, אנחנו יכולים להשתמש לטובת כולנו, כך שאם החבר נופל אנחנו עוזרים לו לעלות, אז בצורה כזאת אנחנו נמצאים כל פעם בעליות וירידות, כמו בגלגל חלק הולך אחורה וחלק הולך קדימה, אבל בסך הכול הכול זז. כך אנחנו צריכים להתקדם. לכן גם העליות וגם הירידות יכוונו אותנו למטרת הבריאה.

שאלה: אבל איך את ההנאה שיש בחיבור, את מה שמשיגים מהחיבור, מעבירים באמת לבורא?

אם אני רוצה בזה להעלות את גדלות הבורא בעיניי, בעיני חבריי ואנחנו יחד פועלים, רוצים שזה יקרה, מתפללים על זה, מבקשים ממנו, אז זה מה שיקרה. אנחנו לאט לאט מתחילים לגלות, ודווקא מתוך ירידות, אכזבות, חולשות, שאנחנו חייבים אותו, רוצים להיות תלויים בו וכך להתקדם.

תלמיד: הדרישה אליו, הדרישה אותו, היא בעצם המעבר בין ההנאה הפרטית להנאה הכללית?

לא, מדובר על העשירייה.

שאלה: הרשימו שאני מברר יוצא מבאר פרטית או מבאר קבוצתית שממנה יוצאות הרשימות?

גם וגם. מה זה חשוב לך? חשוב רק איך על ידי הרשימות שמתגלות כמקולקלות אני יכול להתקרב לבורא.

תלמיד: אבל בסוף אני כאילו מרגיש שלא אני מתקרב לבורא, נעשה תיקון שהולך למקום כלשהו, נעלם.

אתה תעשה תיקון ואחר כך נדבר. קודם כל תעשה אחר כך תגיד שזה נעלם. בינתיים התיקונים שלך נעלמים כדי לעורר אותך לעשות תיקונים אמיתיים, בכוונה אמיתית. שתתחיל לעשות תיקונים לא על מנת לקבל אלא על מנת להשפיע, אז לא ייראה לך שהם הולכים לאיזה מקום, שום דבר לא הולך, לא נעלם.

שאלה: אפשר לתקן רשימו בלי להרגיש שאני מתקן?

חלקית. בעצם תיקון אמיתי זה שאתה יודע מה אתה עושה, מבין, מרגיש, מבקש, זה צריך להיות ממש בכוח בידיים שלך. אבל לא בבת אחת. ולכן במצבים הקודמים אנחנו מתקנים אפילו בלי ידיעה שמתקנים.

תלמיד: חבר שמגיע יום יום לשיעור, מתאסף בעשירייה, הוא מתקן את הרשימו בלי שהוא מרגיש אפילו?

כן, ודאי שאנחנו עושים זאת כך, אבל לא מדובר על רשימות אמיתיות, זה בינתיים כעבודת הכנה מה שנקרא.

קריין: קטע 51.

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות," זאת אומרת, שפעם היה כלי כללי, כל הנשמות היו יחד, זה נקרא "בית של קדושה", כל הרצונות האלה היו מחוברים יפה זה לזה, ואז האור העליון, הבורא, היה נמצא בהם. ואחר כך כל המבנה הזה התרסק לחלקים ולא נשאר בכל חלק יותר מניצוץ שמחיה אותנו. "ואין איש שם לב לשיפלות הזאת," אנחנו שכחנו, לא קיים בנו רשימו מאותו המצב שהיינו לפני החורבן, לפני שבירת הכלים. "שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה.

כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(הרב"ש. 106. "חורבן דקדושה")

זאת אומרת, זה שאנחנו עוברים מצבים של חושך, חוסר רצון, חוסר אונים,שלא אכפת לנו ממשהו וכן הלאה, כל זה כדי שאנחנו נעשה חשבון שהכול תלוי בתפילה שלי, הכול נמצא לפניי. גם מה שאני רואה בעולם, את הפנדמיה שלו וכל הבעיות שלו, זה הכול נמצא בי, בתוך הכלי שלי והעולם לא קיים. הכול מדובר רק על הכלי השבור שלי שמתגלה עכשיו.

אתם מתארים לעצמכם באיזה מצב אנחנו נמצאים? ממש ראוי לתיקון, לגמר התיקון, ושאנחנו מתחילים לבקש על הכלל. על הכלל אני מבקש בעצם על הנשמה האחת שחייבת לקום ולהתחבר בזה שכל חלק יחשוב ויתחשב בכל חלק, אז אנחנו בזה מעלים את הרגשת הבורא מעפר, מזה שלא מרגישים אותו, לזה שמתחילים להרגיש אותו ולהעלות אותו, וכך אחריו אנחנו גם מתעלים מעלה מעלה.

קריין: שוב קטע 51.

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה.

כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(הרב"ש. 106. "חורבן דקדושה")

שאלה: איך לדעת מהו תיקון אמיתי או דמיוני בתוכנו?

תיקון אמיתי שאתה תגיע לאהבה לעשירייה, זה תחילת התיקון. ואז ככל שאתה תהיה מחובר עם החברים אז תקבלו בתוך הקשר ביניכם את האור העליון. וגמר התיקון זה כבר שכל הכלים השבורים, גם בגלגלתא עיניים וגם באח"פ יתחברו ויגיעו כולם לאגודה אחת, והבורא אז יתגלה בכל עוצמתו, בכל הנרנח"י.

לפני זה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, כל אחד בעשירייה שלו, אחר כך להתחיל להתחבר בין העשיריות, אחר כך בין העשיריות לכלי החיצון, אח"פ, ואז לאט לאט ככה אנחנו נעשה. איך לעשות זאת? מלמעלה יתגלו על ידי האורות כל מיני שלבים של תיקונים שנצטרך אותם לעשות. הדברים האלה קורים מהר מאוד. העיקר, כמו שכותבים לנו בעל הסולם ורב"ש, זה לעבור את המדרגה הראשונה כי אז בכללות אנחנו מתחילים להבין את המערכת ומה קורה.

שאלה: כתוב פה שצריך להתפלל על הכלל שהיא מלכות כנסת ישראל. בעשירייה אנחנו אומרים שהעשירייה כוללת את הכלל. ושמתפללים עבור העשירייה זאת אומרת שמתפללים עבור כלל ישראל?

ישראל נקרא כל אחד שמכוון להגיע לגילוי הבורא, לכן נקרא "ישר-אל". עשירייה נקראת "כלי של הנשמה", שם מתגלה הבורא במידה שכל הרצונות מהשבירה הם רצונות מנוגדים, אז הם מתחברים ורוצים להיות מחוברים כדי לגלות את הבורא וכך זה קורה.

שאלה: איך אדם מרגיש את הכאב של הכלל ומוציא על זה תפילה אמיתית?

אדם מרגיש כאב של הכלל במידה שהוא מחובר לכלל ומרגיש שהוא והכלל, אחד. אז הוא מרגיש את הכאב ולא לפני זה.

שאלה: אם אני דורש מהבורא את הרצון שלחברים תהיה אפשרות להשפיע, האם זה אומר שבעיניים שלי חסר להם ובגלל זה אני רוצה את זה?

כן. זה צריך בדיקה, למה אתה רוצה שיהיה להם רצון להשפיע. אתה צריך להתפלל על כלל הקבוצה שיהיה לכולם רצון להשפיע ולכולם רצון להתחבר זה אל זה, שאתם תהיו כאגודה אחת. זאת תפילה יותר אמיתית וקרובה לתיקון.

קריין: קטע 52.

"כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם [...] והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו."

(הרב"ש. מאמר 39 "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה" 1990)

שאלה: מה זה אומר שהוא הרגיש את הגלות דווקא במסגרת הקטע שקראנו?

אני לא יודע מה זה נקרא "במסגרת הקטע הזה". בכללות אדם צריך להגיד שאם אין לו תשוקה לרוחניות, למידת ההשפעה, לחיבור עם הזולת, זאת אומרת לאיזשהו אלמנט של הכלי השלם שמחובר וממולא באור העליון, שהוא נמצא מחוצה לזה אבל מרגיש שנמצא מחוצה לזה, אז נקרא שהוא נמצא בגלות, מחוצה. ואז כל אחד ואחד בכלים שלו, במצבים שלו, יכול לתאר לעצמו באיזו צורת ריחוק מהתיקון הוא נמצא. מידות הריחוק מהמצב המתוקן הן נקראות "גלות".

תלמיד: לא מובן איך זה קשור לכך שהוא מגיע לתפילה עבור כל הכלל.

על ידי זה שהוא מתחיל להתפלל עבור כולם, כי מבין שזה שהוא מרגיש את עצמו כמנותק, זה לא יכול להיות שהוא מנותק, אלא כולם בעיניו מנותקים. ולכן התפילה שלו היא צריכה להיות עבור כולם, שכולם יתחברו, כי אז גם הוא יראה שכולם מחוברים, היינו הוא יהיה גם כן מתוקן. אסור לאדם להרגיש שהוא נמצא מחוצה לכלי הכללי, כי דווקא בזה שנמצא מחוצה לכלי הכללי, הוא צריך לראות את זה כחורבן, כפגם, כתקלה, שאת זה צריך לתקן. לכן להתפלל עבור כולם זה בעצם להתפלל על הנשמה שלו.

תלמיד: יש בעיה גדולה. אתה לא יכול להיפטר מהמחשבה הזאת שכשאתה מתפלל על האחרים אתה מתפלל על נשמתך.

אם החברים סביבך ידברו בצורה כזאת שזה ככה, אתה תתפעל מזה ותחשוב שזה באמת כך.

תלמיד: כלומר אני מתפלל על אחרים, אבל בפועל אני מתפלל על עצמי, אז זה סופר אגו כזה, איך להיפטר מזה?

רק על ידי השפעה מהסביבה, תדברו על זה ביניכם ואז זה ישפיע עליך. אתם שוכחים שאתם לא יכולים כל אחד בתוך עצמו לתקן משהו, אלא רק "איש את רעהו יעזורו". הדרך יכולה להיות מאוד מאוד קצרה אם אתם מממשים אותה יחד בדיבור ביניכם, בתמיכה ביניכם. ואם כל אחד לחוד, היא יכולה לקחת עוד הרבה זמן.

קריין: קטע 53.

"הזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו."

(בעל הסולם. אגרת כ"ה)

אני רואה שמיצינו את כול הנושא הזה. יש לי רק להגיד לכם, שמה שדיברנו היום בבוקר על איחוד העם, זה שייך רק להפצה שלנו בישראל. אז היום בבוקר דיברנו על איחוד העם בישראל, וחשוב לי להבהיר ולבקש מכולם, יש פרויקט של חיבור העם כאן במדינת ישראל, אני מאוד מבקש מכל מי שיכול להשתתף בתוך הפרויקט הזה שישתתף בכמה שאפשר. זה חשוב לנו וזה חשוב לעם ולמדינה ובסופו של דבר להצלחת חכמת הקבלה בתיקון העולם. זו דעתי, וזה כדי לסכם מה שאמרתי בבוקר, כי אולי לא כל כך הצלחתי להבהיר את זה. אז בבקשה להתחבר למנהלי הפרויקט, הם מובילים בפרויקט הזה ותצליחו.

(סוף השיעור)