שיעור בוקר 18.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – חורבן כהזדמנות לתיקון, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע 55 בנושא "בין המְצָרים".

חורבן כהזדמנות לתיקון, בין המְצָרים.

בהרגשת החורבן שאנחנו נמצאים ברצון לקבל שהוא הפוך מהבורא, מהרוחניות, בלי ההרגשה הזאת עד כמה שאנחנו רחוקים מהעולם העליון, העולם הרוחני, אנחנו לא יכולים לדורש מהבורא לחזור למצב הטוב הנכון הגבוה. ולכן הרגשת החורבן, הרגשת הפירוד בינינו, הרגשת השנאה בינינו היא הכרחית כדי שאנחנו נרצה לגלות קשר בינינו, ובקשר בינינו לגלות את העולם העליון, הטבע העליון והכוח העליון.

כל דבר שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים מהיפוכו, "כיתרון אור מתוך חושך". עד כמה שיותר חושך, אנחנו נוכל להרגיש יותר אור. ולכן כדאי לנו גם להבין, להרגיש, ללמוד את כל אופני השבירה, שזה נקרא היום המיוחד הזה של החורבן, שבו נחרב כלי דאדם הראשון ואחר כך כתוצאה ממנו היו עוד כל מיני כאלו סדרות של חורבנות במשך ההיסטוריה. וכל דבר שאפילו בימינו קורה כשבירה, כחורבן, כפירוד, זה הכול תוצאה מאותו חורבן, מאותו כלי דאדם הראשון שנשבר.

בואו אנחנו נקרא ונתכלל במצב הזה, כי דווקא עד כמה שאנחנו נבין את עומק השבירה, אופני השבירה, איפה היא בדיוק מתרחשת בינינו, בזה אנחנו נוכל יותר מהר לתקן את השבירה ולחזור לעולם הקודם, ולא רק לחזור אלא פי כמה וכמה להיות יותר גדולים ממה שהיינו בתחילת הבריאה, כשזה נשבר.

אז נקרא, והעיקר זה שאנחנו לומדים את עומק השבירה כדי להבין איך אנחנו קמים ממנה ואיך אנחנו מגיעים לתיקון הגדול ביותר, לשלמות שכבר מוכנה לנו מראש בדבקות בבורא.

קריין: אנחנו קוראים ממסמך "חורבן כהזדמנות לתיקון", תת כותרת "בין המצרים", קטע מס' 55 מתוך "פרי צדיק".

בין המְצָרים

"בג' שבועות אלו, הנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובט' באב חרב הבית בראשונה, ובשנייה גלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה, שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו "יישר כחך ששברת" (שבת פ"ז), שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה, ובט' באב נולד תיכף משיח, כמ"ש במדרש איכה, והיה חורבן הבית הכנה לבניין השלישי שיהיה, ואז יהיה גאולה שלימה, שלא יהיה אחריו גלות."

("פרי צדיק". פרשת פנחס, אות ט')

כל מה שקרה לנו בהיסטוריה, לכל האנושות ולקבוצה הזאת שאברהם איחד אותה בבבל, כל הדברים האלה שקרו הם כהכנה לגמר תיקון. ולכן מוזר לנו, אבל אנחנו שומעים שאומנם תשעה באב זה יום מיוחד, שבעולמנו זה כענף מהשורש הרוחני של השבירה. אבל רבי עקיבא כשראה את חורבן הבית שהיה בימיו, הוא צחק כי הוא כבר ראה מתוך זה איך שקם בית המקדש השלישי, זאת אומרת שיהיה התיקון השלם של כל הרע שנמצא בתוך האנושות. וכך אנחנו צריכים גם לראות, שכל הדברים האלה שנגלו, הם נגלו אך ורק כדי שאנחנו נרגיש מה אנחנו צריכים לתקן ואיך שבתיקונים שלנו אנחנו מחזירים את כל הרע הזה לטוב.

שאלה: חבר שלנו אבל נפטר. היינו רוצים לדעת מה צריך לקרות בעשירייה אחרי האירוע הזה?

כן, אני שמעתי על החבר הזה היקר והוותיק, שהיה מאוד מסור ונמצא איתנו בכל האירועים, שהוא נפטר. מה אנחנו צריכים לעשות? רק לזכור שהוא בינינו ונשאר בינינו, שהמוות הגשמי לא מפריד בין הנשמות ולכן הוא נמצא איתנו.

מבחינה רוחנית כל האנושות היא גוף רוחני אחד ואין מי שנולד ואין מי שנפטר, אלא גילויים כאלה בגלגולים שאנחנו רואים כאן זה לא יותר מגלגול צורה, שינוי צורה, אבל באמת אין העדר ולכן הוא נמצא איתנו עם הרצונות, עם הכוונות, הכול איתנו, נכלל בינינו. וכך אנחנו כוללים בכלל את כל האנושות כולה. אנחנו לא מייחסים לגוף שלנו איזו משמעות אלא העיקר זה עד כמה שאדם רוצה לוותר על הרצון לקבל שלו, לא על הגוף הגשמי אלא על הרצון לקבל שלו ולהיות שייך לכולם במסירות נפש, לעזור לכולם, לדחוף את כולם ולמשוך את כולם לעל מנת להשפיע.

והחבר הזה באמת נמצא איתנו, חברנו לנצח ואנחנו צריכים לחשוב תמיד שהוא איתנו ולתת לו מקום בינינו. יעברו שנים, העולם ישתנה אבל כמו שאנחנו קשורים עכשיו בינינו, נהיה עוד ועוד יותר קשורים ולא חשוב באיזו דרגת המציאות אנחנו נמצאים, או שחיים בגופים שלנו הגשמיים או שכבר נמצאים באיזושהי צורה אחרת, זה לא כל כך משמעותי.

לכן זה שהוא נפטר בשבילנו זה רק סימן שאנחנו נותנים לו מקום והוא נמצא בינינו וממשיך איתנו.

שאלה: איפה המקובלים מזהים את החורבן? הרי הם עשרות שנים עוסקים בתיקונים ועולים במדרגות החיבור, אז על מה הם קובעים חורבן?

חורבן זה במה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר ללא גבול, להגיע לאיחוד השלם, שם אנחנו מגיעים להרגשת החורבן, שבכל צורת החיבור שאנחנו עושים, כמה שמשתדלים, אנחנו נתקעים בתנאי הזה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לחיבור השלם. כל אחד במקומו, כל אחד בדרגה שלו, אבל שם זה הרגשת החורבן. וכשאנחנו מגיעים אליו אז שם זה המקום שאנחנו צריכים לשבור את החומה הזאת ולהתחבר בינינו כביכול בלי חומה. זה לא ניתן בינתיים. כשנגיע להכרחיות הזאת כולנו יחד נוכל לצעוק והבורא כמו ששבר את החומה הזאת בינינו לעולם הרוחני, כך הוא גם יעזור לנו לעבור מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

שאלה: מה המשמעות שהיום הזה חוזר על עצמו כל שנה ויש כל מיני אירועים לא נעימים שקורים בהיסטוריה ביום הזה? האם יש משמעות לתיקון דווקא ביום הזה?

אנחנו צריכים לראות בכל יום ויום הזדמנות לתיקון בכל שנה, "שנה" מלשון שונה, זאת אומרת שחוזר. ולכן כל התיקונים שלנו הם במקום שאנחנו יכולים לעשות אותם כולנו יחד, בבת אחת, במקום אחד. אז כול זה נשבר לחלקים לפי זמן, תנועה, מקום, כל ההבחנות הללו שמזה מורכב העולם הזה ועל ידי כל מיני מקרים שיש בעולם הזה, ובכל המקרים האלו אנחנו עושים תיקונים אבל פרטיים, חלקיים, ומכל התיקונים האלו הקטנים, כמו שכתוב "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", ככה כל פעם ופעם התיקונים מצטרפים עד שיגיעו למסה קריטית ואז יהיה אפשר לעשות גמר תיקון.

לכן אנחנו עוברים הרבה שנים, הרבה ימים, הרבה דקות, שניות, וכמו שכתוב "אין דקה דומה לחברתה", "אין רגע דומה לחברו" וכן הלאה, זאת אומרת כך אנחנו מתקנים. זה הכול מפני שאין לנו כוח לעשות תיקון גדול נגד הרצון האגואיסטי שלנו במכה אחת, ברגע אחד ובכוח אחד, כי הרצון האגואיסטי הוא מאוד מאוד גדול.

אבל בפרוטות פרוטות שאנחנו מתקנים בחלקים הקטנים בזה אחר זה, אנחנו מגיעים בסך הכול למסה קריטית כזאת שזה נבנה. לכן אנחנו צריכים להעריך ולכבד את כל ההזדמנויות הקטנות שאנחנו יכולים בהן להתקרב זה לזה ולהתחבר ולעשות כל מיני פעולות חיבור, להתעלות למעלה מהאגו שלנו אפילו במקצת כי הכול מתחבר יחד.

שאלה: מתקבל הרושם שכוח החורבן הוא המוביל, הוא הולך קדימה, הוא עוקף את המאמצים, אולי צריך להוסיף עוד איזשהו מאמץ דווקא ביום הזה כדי לקחת לידינו את היוזמה.

אנחנו צריכים להבין שכל הדברים שמתגלים, הם מתגלים מהחשבון העליון, על ידי מערכת עליונה, שכל כוח שמתגלה, או חיובי או שלילי, הוא מתגלה אך ורק מתחילת הבריאה ומסוף הבריאה כדי להגיע מתחילת הבריאה לסוף הבריאה, לצורה המתוקנת. ולכן אנחנו צריכים לדאוג רק לדבר אחד, שבכל רגע ורגע מה שמתגלה, [נשאל] איך אנחנו יכולים לחבר את זה, לשייך את זה לתיקון.

אבל על המצב עצמו אסור לנו לעשות ביקורת, שהוא לא טוב, כן טוב, אלא איך לשייך כל מצב שמתגלה, בלי לעשות ביקורת עליו, איך לשייך אותו לתיקון.

שאלה: אני שומע אותך כבר הרבה זמן ואם אנחנו נעבוד למען תכונת ההשפעה זה משהו שיישאר איתנו לנצחיות, אבל אם לא נעבוד למען ההשפעה ונישאר באגו אז הכול בנו ייעלם. לא הבנתי את הדבר הזה, מה ההבדל בין זה שאני נותן את עצמי, מוסר את עצמי להשפעה וזה יישאר אצלי לנצחיות, לבין שאני לא עושה את זה ואז הכול נעלם, כולל הגוף שלי, כולל כל החיים האלו. תוכל להסביר את זה?

זה שאתה עושה פעולות בגוף הגשמי שלך זה נראה לך שאתה עושה משהו וקיים, אלא הכול נחשב כלפי הרצון שלך, אך ורק כלפי הרצון. ולכן כל המאמצים שאתה עושה ברצון נשארים והם מתאספים עד שיגיעו לרצון אחד גדול ושאתה תעשה בו פעולת חיבור.

כל יתר הדברים שבחיים שלך אתה עושה, אתה עושה אותם לא מטעם תיקונים, הכרחיות, אלא בגלל שהטבע הבהמי מחייב אותך. בזה אתה בכלל לא מברר שום דבר ולא מתקן שום דבר. זה כמו החיות, כשהן חיות אז אין בזה שום קלקול ושום תיקון, הן פשוט מקיימות את פקודות הטבע שמתעוררות בהן וזה הקיום שלהן, לא לטוב ולא לרע. ובני אדם שכך קיימים בתוך גופם, אז עליהם גם כתוב "כולם כבהמות נדמו", ולכן אין בקיום שלהם שום שינוי לבריאה, כמו שמתעורר בהם איזה רצון, כך הם מתקיימים.

נחשב ונשאר לחשבון הנצחי, הסופי רק מה שאנחנו עושים בעל מנת להשפיע, כי הוא לא קיים בנו ואם אנחנו עושים מאמצים מסוימים, שאנחנו כן רוצים להתקרב להשפעה זה נשאר, כי זה כבר לא שייך לעולם הזה אלא זה מתווסף לכל יגיעה שלנו במה שנקרא "דרגת העולם הבא".

שאלה: מה זה אומר שבט' באב נולד משיח?

"משיח" זה כוח התיקון הגדול, הכללי, והכוח הזה מופיע מתי שיש בו צורך מצד התחתונים. אנחנו על ידי זה שמשתדלים לקיים תיקוני החורבן, "חורבן" זה נקרא יום שנולד, שהתגלה הרצון האגואיסטי, אז זה שאנחנו רוצים לתקן את הרצון האגואיסטי הזה, זה נקרא שאנחנו מתקנים את החורבן. כל העבודה שלנו היא תיקון החורבן, תיקון הרצון האגואיסטי, שהוא באמת עושה את כל הקלקולים שבינינו.

תלמיד: וזה כוח שבא מלמעלה בהתאם לבקשה?

בקשה, בטוח, ודאי. מלמעלה מגיע הכוח הרע, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע", ואם אנחנו רוצים להשתמש בכוחות הטבע חוץ מהיצר הרע, אנחנו צריכים כבר לבקש, לדרוש, להתחבר בינינו, למשוך את הכוח הזה מלמעלה על ידי זה שמתחברים. בכמה שאנחנו מתחברים אנחנו מושכים מלמעלה את כוח החיבור, את הכוח הטוב, החיובי, ההשפעה. וכמה שאנחנו לא מחוברים אז יש בינינו רק כוח הפירוד, כוח הקבלה. לכן כוח הקבלה הוא מגיע מעצמו, וכדי שיהיה בינינו כוח השפעה, אנחנו חייבים להיות מחוברים ולפי עוצמת החיבור אנחנו מושכים אותו מלמעלה.

שאלה: מה מסמלת שבירת הלוחות?

זה אותו דבר, זה לא חשוב. שבירת הלוחות, שבירת בית המקדש, שבירה כללית, חטא עץ הדעת, זה הכול אותו דבר.

תלמיד: האם יש סדר מסוים שהוא קודם שבירת הלוחות, ולמה דווקא זה הביא לזכות לתורה?

מפני שזה שייך כנגד זה שלא רוצים לממש את התורה. התורה כולה מדברת ב"ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל הגדול בתורה. יוצא שאם אנחנו לא רוצים לעסוק בזה, אנחנו לא צריכים את התורה, אנחנו דוחים אותה. לכן משה שזה כוח הבינה, הוא שבר את התורה, זאת אומרת שבר את הלוחות, כי העם כאילו שנמצא למטה והיה צריך לרצות להגיע לדרגת ההשפעה, לא רצה את זה, לכן לא צריך תורה, כי התורה מיועדת רק כדי לתת לנו כוח השפעה, רק כדי לחבר את כולנו יחד.

תלמיד: והסדר הוא תמיד שאחרי שבירה וזכייה בתורה מגיע חורבן?

לא, שבירת הלוחות בעצמה היא יסוד, שורש לכל החורבנות. זה החורבן הגדול, השורשי, שלא רוצים לעסוק בחיבורים בינינו, אלא במקום זה עושים איזו חגיגה גשמית, ואז משה שבר את הלוחות מצד אחד. מצד שני זה היה גם תיקון, כי על ידי זה אפשר כן להגיע לתיקונים שהעם כן יקבל אותם. כי התנאים לקבלת הלוחות הראשונים הם היו מאוד קשים, והעם לא היה יכול לקבל את הלוחות הראשונים, זאת אומרת את החוקים הקשים של חיבור. ולכן בשבירת הלוחות התגלתה חולשה גדולה שיש בבני האדם שבעולם הזה לעסוק בהשפעה ובחיבור. לכן על ידי שבירת הלוחות, כשהתגלה החיסרון הגדול והפער הגדול בין מה שיש בין בני אדם בעולם הזה לדרישה הרוחנית, לחיות בעולם הרוחני, בכוחות השפעה, בעולם העליון, הפער בין שני העולמות, אז על ידי זה שהתגלה שהם לא מסוגלים לדרגה הזאת העמך, כשמשה ראה את זה הוא שבר את הלוחות. וזה היה תיקון, זה לא שמישהו סתם עשה זאת ברוגז והיה עצבני ושבר את הלוחות, אלא שבירת הלוחות זה התיקון הגדול, שאז נוכל לגשת לזה בצורה הדרגתית בזה אחר זה, ולתקן את האגו שלנו בסדרת המצבים, וכך נתקדם לטוב.

כמו שעכשיו נגיד, במה שאנחנו נמצאים, לא יכולים בבת אחת לסבול את הפנדמיה, אז אנחנו נעשה את זה במשך הרבה זמן, במשך שנים, שנים, במשך כל מיני ייסורים, הגבלות. כל ההיסטוריה שלנו היא כך, מפני שלא יכולנו לעשות את זה בבת אחת. אז יורדים לעולם הזה, והעולם הזה גם כל הזמן נמצא בצניחה כזאת חופשית, כאילו חופשית, וכך אנחנו מגלים את הטבע שלנו. עד שמגיעים למצב שכל אדם ואדם לפני שנכנס לרוחניות, הוא צריך לעבור מצב ש"טוב לי מותי מחיי".

שאלה: בדוגמה שרבי עקיבא הוריד את הראש עד שהגל יעבור. מה זה לחכות עד שהגל יעבור, זה דווקא להגביר בפעולות או להמתין עד שהוא יעבור באמת?

אני מכניע את עצמי ועושה מעצמי אפס. ואז כל הגלים של הרצון לקבל האגואיסטי ועוד כוחות שבאים איתו הם עוברים מעלי. ואני, מפני שמכניע את עצמי כלפיהם, לא ניזוק.

קריין: קטע מספר 56. כותב הרב"ש.

"עם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

אני ממליץ טוב טוב לקרוא את הפסוקים האלה, כי מהם אתם תבינו מה הקשר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי.

שאלה: כתוב שהם יצאו מישראל ונחרב בית המקדש בגלל שהם הפסיקו להרגיש טעם בעבודת השם. במה לא הרגישו טעם?

קודם הייתה להם יכולת ורצון לעבוד בעל מנת להשפיע ביניהם, והרצון לקבל גדל, התגלה בהם יותר, בכל אחד ואחד, האגו קפץ, והם לא יכלו לעבוד באותו כוח בחיבור ביניהם. ואם האגו יותר גדול מהחיבור שביניהם אז הכול מתפוצץ, הכול נשבר. זה מה שקרה, זה נקרא חורבן.

מה אומר הרב"ש? "עם ישראל" אלו שמשתוקקים להתקרבות ביניהם ולגילוי הבורא ביניהם, "יצאו מארץ ישראל" יצאו מהרצון לקבל על מנת להשפיע, ובתוכם כבר לא יכלו להיות בזה "ונחרב בית המקדש." הקשר ביניהם שנקרא הבית שלהם הוא נחרב. "ועל דרך עבודה יש לפרש," אומר רב"ש, "שעם ישראל יצאו לחוץ," התחילו לעסוק בכל מיני דברים אגואיסטים גשמיים "ואינם מרגישים טעם בתו"מ" תורה ומצוות זה נקרא כל מיני פעולות שעל ידן אנחנו מתחברים ומגלים את הבורא בתוכן, בתוך פעולות כאלו של חיבור. "והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה," שהלב צריך להיות מקום לגילוי הבורא, כשאנחנו מחברים את הלבבות שלנו יחד "המכונה "בית המקדש", המקום הזה", הלב הזה, החיבור הזה בינינו הוא "נחרב." ואז נעלמה הרגשת הבורא מבינינו, וכך אנחנו ממשיכים להתקיים.

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: ממה שקראנו עכשיו, מה שאני מרגיש זה שפשוט נשבר החיבור בין החברים. האם זה נכון?

נכון.

שאלה: האם אפשר לפרט מה זה בית המקדש ולמה צריך בית מקדש?

הבורא ברא רצון לקבל שהיה כולו בשליטת כוח השפעה. הרצון לקבל התחיל לגלות שבתוכו נמצא כוח גדול מאוד לקבל, ולא יכול היה להחזיק את הכוח הזה בתוכו ונשבר. זה כמו שנגיד כמה חברים מתחברים ביניהם ועושים איזו עבודה גשמית משותפת, נגיד בונים איזשהו בית. הם מקבלים עבור הבניין הזה כמה מיליונים, ואז כל אחד רוצה לעשות עם החלק שלו שקיבל משהו אחר, אחד רוצה לנסוע לחופש, השני רוצה לקנות מטוס, השלישי עוד משהו, ואז זה מפריד ביניהם. זה מה שקרה בחורבן, בחטא, בכל דבר, הרצון לקבל שגדל קיבל מילוי, הוא נפרד מאחרים, ואז אין קשר ביניהם. כי צריך להיות מסך, הכוח המחבר שביניהם בהתאם לעד כמה שגדל הרצון לקבל. כדי ללמד אותנו שאנחנו צריכים מסך, כוח המתנגד לפירוד, אנחנו עוברים כאלו הכנות, כאלו מצבים, וכך אנחנו גדלים.

את כל ההכנות האלו הבורא הכין לנו מלכתחילה כדי שנוכל לאסוף את המסכים שלנו, את הכוחות שמתנגדים לפירוד. למרות שפירוד נראה לנו יפה וטוב וקל, אבל החיבור בינינו הוא מוצא חן בעיני הכוח העליון. אז אם אנחנו מעדיפים להיות קשורים למדרגה הרוחנית במקום למדרגה הגשמית, כך אנחנו עולים, זה נקרא עבודה באמונה למעלה מהדעת. הדעת שלנו אומרת, "בואו נהנה עכשיו מהעולם הזה" נגיד כך, ואמונה למעלה מהדעת היא שאנחנו רוצים כוח השפעה שהוא יהיה יותר גדול מכוח הקבלה שיש לנו כאן.

שאלה: לא ברור אם זה ממש חורבן או שפשוט גדילה של האגו?

לא. זה שהיה קודם אור עליון מסוים בתוך הכלים דקבלה הקטנים שהיו להם, זה היה בכל זאת בית המקדש. ואנחנו צריכים להגיע למצב של בית מקדש שכולל את כל הרצונות, גם הרעים וגם הטובים יחד, ואז אנחנו נגלה בו את כל האור שגם בא מהבורא, כאחד. זה נקרא "עבודת התיקון".

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שגם הלידה שלנו בעולם הזה, עם כל השבירות, היא הזדמנות לגלות את המצב העליון, כלומר את הקירבה שלנו לבורא?

ודאי. כל הדברים האלה הם אך ורק לצורך התיקון והם עצמם תיקון. כל שבירה ושבירה זה תיקון. כי היא מגלה לנו עד כמה אנחנו הפוכים מהאור, מהקדושה, מהבורא, מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתקרב, להתקדם. לכן גילוי השבירה, גילוי הקלקולים זה ממש תיקון. אין קלקולים בכלל בעולם. הבורא שברא את הכול וכיוון את כול הבריאה לגמר התיקון, אז כל הבריאה מתקדמת שלב אחרי שלב לתיקונים, למרות שנראים לנו חלק מהם כקלקולים, אבל זה נראה לנו.

יש הרבה פסוקים שמדברים על זה שכל המחלה וכל הקלקולים כול מה שהבורא מגלה, הכול תיקונים. זה שלא נעים לנו שזה עובר בינתיים על האגו שלנו בצורה כזאת שאנחנו סובלים, אבל בעצם זה הכול תיקונים. אין מצב רע בעולם אף פעם. אתם יכולים להגיד "איך זה יכול להיות, תראה כמה אנשים סובלים, כמה אנשים נהרגים מה עם הילדים, התינוקות", וכן הלאה, אנחנו נראה את כל הדברים האלה בצורה אמתית. כשנראה את זה מהרוחניות, מבטיח לכם שאף אחד לא יוכל להגיד חצי מילה לא לשבח של הבורא. צריכים לראות את התמונה השלמה. ולא שהטוב מכסה את הרע אלא שלא נראה את הרע, שאנחנו נראה רק טוב. איך זה? נגיע ונראה.

קריין: 57, כותב בהקדמת מהרח"ו.

"אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל. בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ. רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום 1504 שנים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [נגמר] הַיּוֹם, יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים, וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם 504 שנים יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין, ועדיין בן דָּוִד לא בא. ונודע את אשר אמרו רבותינו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי."

(הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות)

הרב חיים ויטאל, "מהרח"ו" קוראים לו בקיצור, כתב אחרי שהאר"י נפטר, מכל הרשימות שלו, את כל כתבי האר"י. אלה הרבה ספרים. זה יוצא כמעט עשרים ספרים. הוא למד תוך שנה וחצי מהאר"י עד שהאר"י נפטר. ותראו מה קורה ברוחניות, תוך שנה וחצי מה שהוא למד, יש לנו מזה את כל חכמת הקבלה עם כל העולמות, וגלגולי נשמות, כל החכמה, כל התורה. וכשהוא נשאר לבד ואר"י אמר לו שאתה צריך ללמוד לבד, כמו שאנחנו קראנו שהאר"י סיפר לחיים כהן, וחיים כהן מסר לחיים ויטאל שכך האר"י אמר לפני שנפטר, "אתה צריך ללמוד לבד ולא לעסוק בשום דבר, רק עם זה".

והוא נשאר והמשיך ללמוד, לסדר את כל הכתבים שלו והוא הוציא לאור, אם אפשר כך להגיד, הוא כתב, ומזה יש לנו את כל כתבי האר"י. זה מה שהוא כותב שזה המצב שלו שכך הוא מרגיש. הוא יושב לבד ואין שום תקווה, ואין שום תנועה, והעולם כמנהגו נוהג. זה היה בימי הביניים, מאה 15-16, ולא יוצא שום דבר ממה שמצפים שהאנושות תתחיל להתעורר, להתחבר ולגלות את הכוח העליון מתוך החיבור שלהם. הוא כותב שבינתיים אותו הכוח העליון שנקרא "בן ישי" או "משיח" שמושך את כל האנושות מהדרגה הגשמית, האגואיסטית לרמה אלטרואיסטית, השפעה, לזה עוד לא הגענו.

אבל הרגשת החורבן שהוא מרגיש, דחף אותו להגיע לזה שחיבר את כל כתבי האר"י, ומהם אנחנו עכשיו בעצם לומדים על העולם העליון, ומשיגים אותו, ורואים שבאמת מה שהוא כתב זה נכון.

שאלה:. הוא מצטער כאן שהגאולה לא הגיעה, שבית המקדש לא נבנה מחדש, וההתרשמות שזה צריך לקרות מעצמו. מצד שני אנחנו לומדים שהכול לפי מאמץ התחתונים, איך להבין?

כן. אבל בכל זאת זה לא יצא. הוא מצטער על זה שזה לא התבצע. יש ודאי התעוררות מלמעלה, יש התעוררות מלמטה, גם אנחנו פועלים, גם הבורא פועל, בסך הכול זה לא נעשה. ויש עוד סיבוב כנראה בהיסטוריה שאנחנו נצטרך לעבור אותו עד שזה יתגלה.

תלמיד: מה זה אומר שזה יקרה?

אני לא רוצה להתעסק בכל הפנטזיות. אנחנו לומדים מה שיש וזהו. אחר כך זה יתבאר לכל אחד לפי המאמץ שלו. "אם כן ואם לא" הקבלה לא מתעסקת. אם כן אז יהיה לך גמר תיקון, לזה צריכים להשתוקק.

קריין: קטע 58, בעל הסולם.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות –" כל אלו, משה, אהרון וכן הלאה, רצו למשוך את העם לחיבור והעם לא רצה והלך נגדם. ומה קרה? "ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת." 'ואהבת לרעך כמוך' "אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר," והתחילו לעשות מה שמדובר ברוחניות שצריכים לעשות, התחילו לבצע את זה בצורה הגשמית, בענפים. "כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך"."

(בעל הסולם. אגרת ס')

זאת אומרת, במקום לבנות את החיבור ביניהם שנקרא "בית של קדושה", של השפעה הדדית, של אהבה הדדית, התחילו לעסוק בכל מיני דברים אחרים. התחילו לתאר לעצמם את המצוות שאנחנו יכולים לעשות בידיים, ובפה, בדיבור, אבל לא בלב. ומזה בעצם נעשה החורבן הסופי. שכחו בכלל שכל מצוות התורה, כמו שכותב אבן עזרא, צריכים לקיים אותם דווקא בלב.

שאלה: למה התהליך שאנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית עובר בצורה כזאת, כמו שעכשיו מתואר פה עם אהרון, משה, שבירה, ישראל, מרגלים?

כדי לגלות את השבירה. כדי לגלות את הטבע שלנו כמה הוא הפוך מהטבע הרוחני, וכמה אנחנו הפוכים מהבורא. לכן כך זה מתגלה. אנחנו חייבים לגלות את כל האפסיות, הנבזות, והשפלות שלנו, ומתוך המצב הנמוך ביותר, ממש סופני, אנחנו יכולים להתחיל להקים את עצמנו בצורה שלמה.

תלמיד: האר"י ציווה על חיים ויטל לעסוק לבד בחכמה. מצד שני, אנחנו לומדים שחייבים עשירייה.

זה לא תמיד היה כך. לאר"י היו בסך הכול חמישה, שישה תלמידים, ורק חיים ויטל הבין אותו נכון. ולכן כדי לא להשאיר אחריו איזו קבוצה מקולקלת, האר"י אמר שרק הוא צריך לעסוק בזה, כי ידע כבר שחיים ויטל יסדר את כל חכמת הקבלה לדורות הבאים. אם חיים ויטל היה יחד עם החברים שלו, כל אחד היה חושב שהוא יודע, שהוא מבין. כמו שזה קורה בדרך כלל. ואז יש בעיה בזה.

עוד נלמד באיזו צורה לא ישרה, אלא בכל מיני סיבובים אנחנו מגיעים למצב שחכמת הקבלה ובכלל כל ידיעת הבורא יורדת לאנושות. הכול כדי להשתדל לעבור בין האגו של בני האדם וגם לא לפגוע באגו בעצמו, אלא לעשות בהם שינויים כאלה שרק יתעוררו, אבל חוץ מזה את כל היתר עבודה הם יעשו בעצמם. אנחנו נראה את זה לאט לאט. ההיסטוריה מאוד מעניינת, והכול כדי שאנחנו נלמד מהטבע, מהאגו שלנו, איך אנחנו יכולים בכל זאת להביא אותו לדרגת הבורא.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן אולי, שזה דבר נדיר יחסית. האם יש לו ספק בכוונה של חז"ל? האם יש מקום להשערות בחכמת הקבלה?

לא. אין. האנשים שנמצאים ברוחניות יודעים בדיוק מה קורה ולמה זה קורה. ודאי שלפי הדרגה שלהם, כל אחד עד המקום שהוא נמצא בו. אבל עד המקום שהוא נמצא אין לו ספק.

קריין: 59 כותב הרב"ש.

"היות ובבית שני היתה שנאת חינם," בית שני זה כבר תחילת הספירה שלנו. זאת אומרת, במאה הראשונה נגיד לספירה. לפני אלפיים שנה. "כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב. 

אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום"." 

(הרב"ש. מאמר 24 "שנאת חינם בעבודה מהו" 1987)

שאלה: הוא אומר, "אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם,"

זאת אומרת שאנחנו צריכים בצורה הדרגתית לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו, להפוך אותו אחד אחד, רצון רצון מ"לקבל" ל"להשפיע".

תלמיד: אבל מה זה "שנאת חינם" בכלל, לא ברור המושג הזה. את מי אני שונא?

מה אתה אומר, עד כדי כך אתה עיוור שאתה אפילו לא רואה שאתה שונא את כולם.

תלמיד: זה מעניין. כולם מדברים על "שנאת חינם", "תשעה באב". מה זו שנאת חינם באמת? שנבין סוף סוף מה זו שנאת חינם? את מי שונאים בחינם?

אפילו לא חינם. שונאים זה את זה.

תלמיד: שונאים?

כן.

תלמיד: ושנאת חינם?

ודאי שכל אחד מצדיק את עצמו ואומר שהוא לא אוהב את השני בגלל שיש לו טענות למה הוא שונא אותו. הוא עוד אומר, "אם הייתי באמת שונא אותו, הייתי שונא אותו פי אלף יותר. ככה אני בכל זאת רחמן, ואני טוב לב, ולכן אני שונא אותו קצת". .

תלמיד: אבל זו לא אותה שנאה שמספרים על רבי שמעון וחבריו שבבוקר שנאו אחד את השני. האם צריך להגיע לשנאה או לא צריך בסופו של התהליך?

אנחנו צריכים להשתוקק לטוב, ואז במידה שאנחנו מגלים את הטוב, מתגלה גם הרע כנגדו, ואנחנו יכולים לתקן אותו, לצרף את הטוב לרע ולהתקדם בקו האמצעי ביניהם.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שמתגלה עכשיו כרע, על זה צריך לעבוד ולשנות את זה ובסוף הכול ייהפך לטוב? זה מה שאתה עכשיו, מלמד אותי?

ודאי. אין שום דבר רע שיתגלה בעולם אלא כדי להגדיל את הטוב. אם אנחנו נעשה זאת.

שאלה: אנחנו לומדים שמתוך שלא לשמה אנחנו מגיעים בהדרגה ללשמה. האם גם הם למדו כך, אבל לא הצליחו להתגבר ולהגיע ללשמה?

כן. הם לא יכלו להגיע ל"לשמה". מדובר על הרבה אנשים, על אלפי אלפי אנשים, שהיו במצב כזה שבו לא יכלו לגלות זה אל זה חיבור, אהבה. והרצון לקבל שהתפרץ ביניהם בנה ביניהם ממש פירוד וריחוק.

תלמיד: אם אני מבין נכון הם בכל זאת השתדלו, אבל לא הצליחו לעורר את המאור.

ודאי שהם רצו, וידעו וראו שצריכים לעשות את זה, אבל לא הצליחו. הם לא הצליחו מכמה סיבות. סיבה אחת כי הם עדיין לא היו צריכים להצליח, כי הזמן לא התאים. ואחר כך גם המקום, האנשים, הנשמות, יש בזה הרבה תנאים.

אנחנו כבר נמצאים בתנאים כאלו שיכולים, שמסוגלים לעשות את גמר התיקון. אבל הם היו במצב שהרע עוד היה צריך להתגלות. כמו שכתוב, "אין אדם מתקן אלא מה שיש בו.". והם עדיין לא הרגישו מה יש בהם.

תלמיד: עד כמה אנחנו יכולים להיות בטוחים בזה אחרי שהגיעו אלינו האר"י ובעל הסולם, שאנחנו באמת בדור האחרון?

אנחנו עוד יכולים ליפול, אבל הנפילות שלנו הן רק לצורך עלייה. זאת אומרת, הכרת הרע בצד שמאל, העלייה לטוב בצד ימין, וסך הכול עולים. אנחנו כבר גמרנו את כל הנפילות, כל הרע שצריך להתגלות מוכן לגילוי, והוא יתגלה דרך סולם המדרגות.

שאלה: האם יועיל לנו שנתחבר בינינו באיזו מידה אפילו בעולם הגשמי, כדי להוציא את החיבור בעולם הרוחני?

כן, אבל צריך לדעת מה זה נקרא חיבור. כי כולם מתחברים זה עם זה, ועם זה. אבל מה יוצא מזה? למה הם לא משיגים את הכוח עליון, את העולם העליון? כי צריך להיות חיבור מיוחד, וזה מה שאנחנו לומדים. החיבור צריך להיות למעלה מהאגו שלנו.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על תורה ומצוות בקטעים האלה? האם אלו לא היו פעולות של חיבור? כי הסברת שתורה ומצוות אלה פעולות בחיבור, למה הם קוראים לפעולות שלהם תורה ומצוות, אם לא הייתה להם המטרה הזו?

זו שאלה מאוד טובה ומאוד עמוקה, ואני אסביר כמה שאני אוכל בצורה קצרה. יש לנו את הרצון לקבל שהבורא ברא, הוא שבר את הרצון לקבל להרבה חלקים, ואנחנו מצווים למעלה ממנו לחבר את כל הרצונות השבורים לרצון אחד שלם, על ידי כוונה על מנת להשפיע מכל רצון ורצון. כל רצון שרוצה להתחבר לרצונות אחרים צריך להיות בכוונה בעל מנת להשפיע. ולכן לקנות כוונה, לקבל כוונה על מנת להשפיע, להשתמש ברצון שלו, זה נקרא עשיית מצווה.

זאת אומרת, זה ציווי מהבורא שכולנו נתחבר יחד ונגיע ל "ואהבת לרעך כמוך"¹. אנחנו יכולים לעשות את זה אך ורק כשכל אחד ואחד יקבל מלמעלה כוח על מנת להשפיע, וכך ישתמש ברצון לקבל שלו, אומנם שהוא אגואיסטי, אבל בעל מנת להשפיע, הפוך מהרצון. כשאדם עושה כזאת פעולה, זה נקרא שהוא עושה מצווה. ציווי מצד הבורא כלפי האדם.

כשאנשים הרגישו שהם לא מסוגלים לעשות זאת, הם התחילו לעשות פעולות גשמיות שלא קשורות לרצון בצורה ישירה. הם התחילו לעשות כל מיני פעולות ולקרוא לפעולות האלה מצוות. אז הם עושים פעולות, ועל ידי הפעולות הם חושבים שהם מתקנים את הרצון שלהם, ובסופו של דבר מגיעים לתיקון, לחיבור. הציווי "ואהבת לרעך כמוך" נשאר כמטרת הבריאה, אבל ככה הם חושבים.

ולכן עד היום הזה כך כל האנושות חושבת, שאם היא מקיימת כל מיני מנהגים, כל מיני פעולות גשמיות, זה נקרא שהם בסדר. מה שאינו כן המקובלים, הם לא חושבים כך. הם חושבים ההפך, שהעיקר של מה שצריכים לקיים, זה לתקן את הרצון שבאדם, שיהיה כולו לטובת כולם, של כל אחד לכולם. ובזה אין הבדל בין סוגי בני האדם, מי הוא מאיפה, שחור, לבן, צהוב, אדום, שום דבר לא חשוב. חשוב רק דבר אחד, אתה צריך להגיע לאהבה, שנקראת אהבת עולם. זו בעצם המטרה הסופית, ובזה אתה מגיע להשתוות לבורא.

אז מי שעוסק בזה, עושה את מצוות הבורא, כי הבורא ציווה לעשות את זה. אבל חוץ מזה יש עוד כל מיני פעולות גשמיות שאיכשהו החליפו את המקום של הפעולות הרוחניות, והם עוסקים בזה וחושבים שזה מספיק. אנחנו לא רואים שזה מספיק, כי זה לא פועל לאהבה, אפילו לא בעיניי אותם בני אדם שעוסקים בזה.

שאלה: אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים את הרצון לקבל שלנו, ואנחנו רוצים לקבל תענוג. האם השנאה שאנחנו מרגישים היא נגד הרצון להשפיע, והאם אנחנו עושים את זה כדי לקבל תועלת לעצמנו?

ודאי. כן. אתה צודק.

שאלה: האם כששנאת חינם מתגלה בעשירייה, זה אומר שיש אפשרות לגלות את האהבה?

אם אנחנו מרגישים שנאה בין החברים, זו ממש הזמנה מלמעלה, מהבורא להגיע לאהבה בינינו, ולהתחיל לגלות אותו.

שאלה: מה הבדל בין תיקון של הרשימות מהחורבן, ותיקון של הרשימות עכשיו?

אין שום הבדל. הכול קורה ברצון אחד שנשבר לחלקים, ואנחנו צריכים לאחד את החלקים האלה שוב לרצון אחד. עם כל האגו שנמצא בין כל החלקים, אנחנו צריכים מעל האגו הזה לחבר את כל החלקים האלה יחד, ואז האגו יכנס ויגביר את הקשר בין החלקים השבורים, וזה נקרא שהקשר יהיה בעוצמה גדולה פי תר"ך פעמים.

שאלה: המלחמה הזאת בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, בימינו איפה היא מתרחשת, בקרב איזה אנשים?

בלב של כל אחד ואחד. לא בין אנשים, אלא בתוך הלב של כל אחד. אני לא עוסק בפוליטיקה ולא בשום דבר אחר.

תלמיד: זה רק במי שלומד את פנימיות התורה. זה לא קשור לאנשים מחוץ לזה.

אנשים שלא לומדים את חכמת הקבלה, לא מבינים בכלל מה קורה. הם משחקים בתוך ארגז החול וזהו.

קריין: קטע מספר 60. כותב הרח"ו.

"אמרו חז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקב"ה על שברא אותו. כתוב (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים, ולא נחרב אלא בעון שנאת חינם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם, אלא לסיבת שנאת חינם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם, אבל שנאת חינם, בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על, לא תשנא וביטול מצות עשה "ואהבת לרעך כמוך", ולא עוד, אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה."

(הרח"ו. "שערי קדושה". חלק ב', שער ד') 

זאת אומרת כסיכום, אין לנו אלא רק עברה אחת, שזה שנאה זה לזה כמעט מאפס ועד 100% וכנגד זה אין לנו [אלא] מצווה אחת כנגד העברה זאת, וזאת אהבה מאפס עד 100%, זה הכול. ואנחנו צריכים להגיע למצב שתתגלה כל השנאה שיש בליבו של כל אחד ואחד מאיתנו ועל השנאה הזו אנחנו נכסה באהבה. ואז גם השנאה וגם האהבה הם יהיו יחד כשני קווים שיביאו אותנו לקו האמצעי וזה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז החיבור בינינו הוא באמת יהיה חיבור הדדי חזק בהתאמה גמורה של כל אחד לכולם.

קריין: 61, ליקוטי הלכות.

"עיקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא, היה מחמת שלא היה ביניהם אהבת חסד, שעל ידי זה עיקר המשכת התורה, שהיו צריכים להמשיך מרבי עקיבא רבם, שהיה בחינת התגלות התורה. וע"כ אמר רבי שמעון בר יוחאי "אנן בחביבותא תליא" [אצלנו באהבה תלוי הדבר], שאנו צריכים שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. וכמובא בתלמידי הארי ז"ל, שהזהירם האר"י כמה וכמה פעמים, שיהיה ביניהם אהבה גדולה. ופעם אחת אמר, שהיה מוכן לבוא לירושלים ושתבוא הגאולה על ידם, אך שנתקלקל ע"י מעט המחלוקת שנעשה בין החברים, ע"י נשותיהם (כמבואר בשבחי האר"י). כי עיקר המשכת התורה הוא ע"י אהבה וחסד, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב."

(ליקוטי הלכות. הלכות דם, הלכה א')

קריין: 62, תלמוד בבלי.

"רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרֵב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן, לכך אני מצחק כמ"ש "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" [...] עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו."

(תלמוד בבלי. מסכת מכות, דף כ"ד/א')

זאת אומרת הם ראו שכל הכלי נשבר, וכאילו אין שום תקווה שמשהו נשאר ממנו, הוא נשבר כליל. אז כל החכמים בכו על מה שנשבר ורבי עקיבא שמח וצחק. ולמה? הוא אמר, "זה שאנחנו רואים את הכלי שבור, זה סימן שהשלב הבא הוא צריך לקום" וכל יתר החכמים הסכימו עימו ואמרו תודה שאמרת לנו את זה, עכשיו אנחנו יכולים לנשום לרווחה.

זאת אומרת, כל חורבן וחורבן שאנחנו עוברים, גם לפעמים ביום, כשיש איזה חורבנות, בעיות, לא רוצים, לא מסכימים, קשה ולא מרוצים מהמצב שלנו. כל זה סך הכול כדי שאנחנו נרגיש את הריחוק ונבין שהריחוק הזה הוא נובע מתוך זה שאנחנו הפוכים מחיבור ושאנחנו נרצה את החיבור עם כל מה שיהיה, לא חשוב, העיקר החיבור. ואז בזה אנחנו שוב עם החיבור ועם הריחוק עם כול מה שיש, עם כל השבירה, אנחנו יכולים לקרב את כול החלקים האלה יחד ובצורה כזאת הם יתקיימו. נקווה שנצליח בקרוב.

כתוב, שבאותו יום שנחרב בית המקדש נולד המשיח, זאת אומרת כוח שמושך אותנו לרוחניות שמחבר אותנו, הוא נולד דווקא באותו רגע שנשברה הרוחניות. מדרגה לדרגה ככה אנחנו עולים, אין הפסק בין המדרגות, באותו מקום שנשבר, באותו רגע באותו מקום מתחיל לקום במדרגה יותר עליונה.

שאלה: למה צריך לשבור מסך כדי לחזק אותו?

כדי לגלות את האגו שלנו, כי אחרת אי אפשר לגלות אותו. אם אנחנו נמצאים במצב טוב בינינו, אנחנו אף פעם לא נגלה מה שיש בתוכנו, את הרע, איזה תביעות יש לנו זה אל זה. אבל כשאנחנו מתחילים לריב, אז כל הרצונות שלנו, התביעות שלנו, הבעיות מתגלות ואז אנחנו יכולים לתקן אותן ולהמשיך כבר להתקיים בקומה אחרת, בדרגה אחרת.

אי אפשר בלי מריבות, כי במריבות מתגלה הרצון לקבל האגואיסטי והאגו שמתגלה הוא שעוזר לנו לבנות מעליו חיבור יותר חזק, שייקח בחשבון גם את המריבה. ואם אין מריבות אז אנחנו לא מגיעים לחיבור חזק.

זו בעיה, אותה לא מבינים גם בני אדם גם מדינות וגם הממשלות בעולם הזה, איך אנחנו יכולים מתוך הדחייה, השנאה, הריבים בינינו, להפוך את הריב והשנאה לחיבור ולטוב. זו בעיה, נלמד על זה.

שאלה: מבחינת הנבראים, השבירה קורית במכה, בשנייה אחת ואילו התיקון עצמו לוקח הרבה זמן?

לא, התיקון לא צריך לקחת יותר זמן אם אתה יודע איך לבצע אותו. אם אתה יודע שאין לך שום כוח ושכל לבצע את החיבור, אלא זה מגיע מלמעלה, מהבורא, ואז אתה צריך לפנות לבורא, ואתה עושה את זה על ידי העשירייה, ואז זה ניתקן מהר.

תלמיד: אז ההכנה של הכלי לקבלת האור נעשית גם בשנייה מבחינת הנברא?

הכול תלוי בנברא. לא הכול נעשה כך, אלא הכול תלוי בנברא, יכול להיות שייקח חמש דקות ויכול להיות שייקח חמשת אלפים שנה.

תלמיד: וזה תלוי בכמה אני מחובר לעשירייה או בסוג הפנייה שלי, או משהו אחר?

רק בעשירייה.

תלמיד: שאלתי אם זה תלוי בכמה אני מחובר לעשירייה.

כן. תרשום לפניך את הכללים האלה.

שאלה: אפשר לקחת כל דבר שקורה במשך היום כחומר גלם לעבוד כלפי השבירה ולתקן אותו בין החברים?

כן, כל דבר, כל הפרעה שיש לנו בין החברים אנחנו מיד חייבים להעלות אותה לתיקון, לבקש מהבורא שיעשה את זה. לא בעצמנו להתחיל לתקן, אלא לבקש מהבורא שיתקן את הפער, את הריחוק, את הסדק, שבינינו, זה נקרא "תיקון". ולכן זה אפשרי לעשות במקום, כי לא אתה עושה אותו, אלא הבורא עושה את התיקונים.

שאלה: כשאני מודה בכך שיש בי את היצר הרע הזה, שיש שבירה, ואפילו מעריך את זה, אז זה המקום שבתוכו אני יכול להתעלות. אבל מה מתוך זה תפילה, מה השלב הבא? איך הנקודה הזאת עוזרת להתעלות?

תפנה לבורא, תבקש מהבורא שיתקן לך מה שגילית, זה הכול.

שאלה: בבית המקדש השני כולם היו בהשגה?

גם בבית המקדש הראשון, תלוי באיזה גודל השגה.

תלמיד: אז איך לא הייתה להם אהבה גדולה? מה זו אהבה גדולה?

אז לא היה, כי כולם היו בירידה. מבית המקדש הראשון התחילה הירידה, שירידה וירידה, עד בית המקדש השני. ואחרי חורבן בית המקדש השני עוד ירידה, עד זמנינו, כשאנחנו הנמוכים ביותר.

שאלה: לפי מה שאני מבין, המריבות זה דבר בריא שמאפשר לבצע תיקונים. היום אנחנו בעשירייה עושים שני זומים ושיעור בוקר, ויש תחושה של שקט, אין חיכוכים. האם כדי להגביר את החיכוכים, את המקום לעבודה, צריך להגביר את האינטראקציה בינינו?

נכון, תתחילו להתקרב זה לזה כולם יחד ותתחילו לגלות בעיות, ובבעיות האלה תתחילו לטפל ולהעלות אותן לבורא שיתקן. ככה עושים, ואז הבורא מתגלה ביניכם כמרפא, מתקן, מחבר, וכן הלאה.

קריין: קטע מספר 63, כותב השל"ה הקדוש,

"הדלוּת שהם הצרות, הם סיבות ההתרוממות וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון אור הזה יבוא מהחושך, כי במחשכים הושיבנו, כדי שיצא אור גדול מהחושך. כן ויהפוך ה' את הקללה לברכה, כי הקללה עצמה נתהפך לברכה. וחורבן בית המקדש היא בניינו."

(השל"ה הקדוש. "שני לוחות הברית", במדבר דברים, פרשת בלק)

כאן הוא כותב בצורה פשוטה, גלויה, שאין רע ואין טוב, אלא הכול זה טוב, רק בצורה שמתגלה לפנינו. או שמתגלה לפנינו חורבן, זה גם טוב, כי זה היה בפנים, רק היה נסתר, לא מגולה, ועכשיו כשהוא מתגלה, אז יש לנו בזה יכולת לתקן אותו ואנחנו מתקנים. לכן "לך לאומן שעשני", אנחנו צריכים לתקן את הקשר בינינו, שמתגלה כרע, ואז על ידי זה מיתקנים וזוכים לטוב. ככה כל הדרך שלנו עד גמר התיקון.

שאלה: אצלנו בעשירייה יש קבוצה של חברים שאוהבת לשמוע קטעים בזמן הזום, נגיד היום בשעה שתיים עשרה אנחנו נפגשים לרבע שעה לשמוע קטעים, ובשעה חמש יש גם אנשים שמעדיפים לשמוע כמה שיותר קטעים, שיהיו פחות חיכוכים בינינו. אבל מצד שני לפי מה שאמרת כרגע צריכים ההפך, יותר את הקשר הזה בינינו, יותר את העבודה בינינו, תוכל קצת להסביר על זה?

כאן צריך להיות איזה קו אמצעי. שאנחנו גם שומעים משהו באמצע העבודה, כשאני מתחבר לחברים ואני נמצא עם הראש שלי לא יודע איפה, נגיד אני עובד עם פרות, אז אני חושב על הפרות, עד שאני מתחיל במקום זה לחשוב על החיבור בין החברים, זה לא פשוט.

אז צריכים לקרוא אולי איזה קטע, אבל צריך להיות אחראי שהוא מצא איזה קטע קרוב, מתאים לחיבור, מעורר אתכם לפי מצבכם. ואז הוא קורא את הקטע הזה או מישהו אחר קורא, זה לא חשוב. ואז לפי זה אתם מדברים מה כל אחד מרגיש שהוא יכול לעשות בחברה כלפי האחרים, מגלה את הלב שלו עד כמה הוא רוצה שתהיה התקרבות. אבל מדבר מעצמו, לא לפי הפסוקים, עד כמה הכרחית ההתקדמות הזאת שלנו כי אחרת אנחנו לא מגיעים למטרה, אחרת עובר יום ואין לנו שום צעד קדימה.

תלמיד: זאת אומרת, לא בשעה 12:00 אבל בשעה 17:00 כשאנחנו נפגשים זה נכון לקרוא קטעים קצרים ויותר לעבוד בינינו?

אני לא חושב שהרבה קטעים זה טוב, אני חושב שאתם צריכים לקרוא איזה קטע שניים ולדבר עליהם, אבל לדבר לעניין, בקיצור כל אחד ואחד, תנסו.

תלמיד: כשמתגלה לנו מריבה, מתגלה בעיה, קושי מאוד מאוד חזק בעשירייה אז אנחנו גם מחולקים לשניים. יש כאלה שצועקים "למה, למה זה ככה, למה אתם לא פותרים את הבעיות בשקט, בואו נפתור את הבעיות בשקט". ויש כאלה שכבר יוצאים מהכלים ולא יכולים כבר לפתור את הבעיות בשקט, צועקים וצועקים אחד על השני.

איך הדבר הזה יכול להיפתר באמת, בפעולות פיזיות בזמן הקשר בינינו, בזמן הזום, או שנקווה שזה יסתדר, איך פותרים כזאת בעיה?

אני חושב שאין מה להסתיר, אנחנו צריכים לגלות את הכול, אין לבלבל חוקים גשמיים עם חוקים רוחניים. אלא הרוחניות מתגלה מכך שאנחנו מבררים את המצב שלנו, ואז אנחנו בודקים עד כמה אנחנו עוד לא מחוברים, ואיפה יש לנו עוד מקום לחיבור לעת עתה, וכך להתקדם. להסתיר את זה ולקרוא סתם פסוקים, למלא זמן בדברים נעימים זה לא תיקון.

תלמיד: אז איך עובד המשפט "הכול במחשבה יתבררו"?

תפעילו את המחשבות, תפעילו רצונות לחיבור ואז זה יעבוד.

שאלה: המשימה שלנו זה להפוך בעיות למשאבים?

להפוך בעיות למנוף.

שאלה: מה בדיוק אנחנו צריכים להוסיף לחורבן בשביל שהוא יהפוך לבניין?

אתה לא רואה מה ההבדל בין הלבנים לקיר? הדבק שיש בין הלבנים, חומר דביק שהוא מדביק את הלבנים זו אל זו, זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: מה זה, זה רצון, זה כאב, זאת בקשה?

הרצון משתי לבנים, להיות למעלה מהרצון של כל אחד להיות בפני עצמו בדחייה לשני.

קריין: קטע מספר 94, כותב "תפארת שלמה על מועדים".

"ע"י התענית והאבל באה השמחה, ומן הצרה עצמה באה הרווחה. כי מבחינת היראה, באה האהבה כמ"ש (ירמיהו ל, ז) "ועת צרה היא ליעקב וממנו יוושע". רוצה לומר, ביום אשר השעה דחוקה מאד, אך אז מהרה קל יצמח הישועה ממנו, לגרום את היחוד. וזה שאמרו "כי ביום ט' באב נולד משיח", כי רק ביום שנחרב הבהמ"ק, כשהיו בני ישראל בשפל המדריגה, הנה אז העת להצמיח קרן הישועה של משיח צדקינו, שיבוא במהרה בימינו."

(תפארת שלמה על מועדים. רמזי פורים)

מי שמתקדם ברוחניות מרגיש שהוא מגיע למצב שלא יכול לסבול יותר את המצב שלו, את הריחוק, את הנתק והכול. מוכן ממש להימלט מכל הדברים, למות, פשוט לא להיות קיים, רק לא לסבול יותר את המצב שבו הוא נמצא. ומתוך המצב הזה דווקא נולד מצב של ישועה, נולד מצב התיקון.

שאלה: לא מובן איך ממצב של שפל כזה יכולה להיות איזו תנועה מצד האדם?

לא מצד האדם, האדם אומר אני מוכן למות, אני רוצה למות, אני עכשיו מוכן לשכב וזהו, ובזה שייגמר הכול. שאני מסתלק מכל המציאות, גשמית, רוחנית, מה שלא יהיה, אדם מגיע למצב שזה מה שהוא אומר שמוכן לזה, ובאמת מוכן מתוכו.

יחד עם זה אם אתה מסתכל עליו אתה לא רואה שהוא נמצא בזה, כי זה כבר שייך לדרגות כאלו שלא מזהים את זה באדם עצמו. ואז מתוך המצבים האלו דווקא מגיעה תחילת ההתפתחות של הגרעין, ואז יוצא עץ חדש.

תלמיד: אבל איך קורית נקודת ההתחלה החדשה הזו?

זה מלמעלה, אף פעם לא מצד האדם.

תלמיד: אז מה התועלת בחורבן?

זה עובר על האדם, והאדם נכלל מכל הרשימות האלו ואז הוא כך גדל.

תלמיד: אז איפה כאן נקודת הבחירה, לפני, אחרי?

אין כאן בחירה, לא בכל מצב יש לך בחירה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהחורבן מביא מקום להתפתחות מצד האדם, אז פה לא?

החורבן הוא מקום שממנו אדם לא יכול להפעיל בחירה, לא. ממש במצב הנמוך ביותר, כמו שאני מדבר עליו עכשיו אז הוא אומר "טוב לי מותי מחיי, אני לא רוצה שום דבר, אני מוכן עכשיו להיעלם מכל המציאות", זהו. זאת נקודה אמיתית, כביכול שהוא רוצה להיות לפני הבחירה, לפני הבריאה, לפני כל דבר, אין, פשוט להתכלל באין וזהו, אז יש ויש מצבים.

קריין: 65, כותב הרב"ש.

"בחודש אב, שצריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה.

ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו.

אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים".

(הרב"ש. מאמר 19 "ענין שמחה" 1986)

קריין: 66, כותב הרב"ש.

"ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם. [...]

לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.

והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג."

(הרב"ש. מאמר 39 "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה" 1990)

שאלה: בס"ה, רב"ש כותב בהתחלה שצריך לעשות בירור על המעשים שצריכים לקיים ברוחניות על מנת להשפיע, ולהבין עד כמה אדם מרוחק מתכונת ההשפעה. אז היום יש לנו כזה מפגש, כזאת אסיפה רחבה בעשירייה, באיזה פעולות אנחנו יכולים לדון בעשירייה ולעשות עליהן בירור כדי להתחבר עוד יותר? יש לנו שאלות לגבי תורנויות למשל, האם כדאי בכלל להעלות נושאים כאלה, יש איזה קשר?

ודאי שאתם יכולים לעסוק בכל דבר שאתם רוצים, זאת לא בעיה. צריכים לבדוק עד כמה אנחנו יכולים בכל זאת להוסיף לחיבור. הזמן של השבירה זה זמן מאוד טוב לבירורים ואסור לנו סתם להעביר אותו. ולכן היום הזה בשנה או הזמנים האלה, התקופה הזאת היא תקופה מאוד מאוד מתאימה לברר מה עוד אני צריך לתקן, מה עוד כדאי לי לעשות כדי להגיע לחיבור, עד שבחיבור נגלה את הבורא.

אז נכון שאנחנו כבר נמצאים באיזו מסגרת, אבל מסגרת די חיצונה, שהיא אולי לוחצת עלינו, שאנחנו מחזיקים אותה מפני שאין ברירה, אחרת איך אנחנו נלמד יחד, איך אנחנו נעשה משהו יחד, אבל אם אנחנו מדברים על הצורה הנכונה, אז אנחנו צריכים לחזק את המסגרת הזאת עד כדי כך שלפחות העשירייה שלנו, איפה שאתם נמצאים, שהיא תהיה כזאת ששם יתחיל להתגלות הכוח הפנימי שביניכם, כוח החיבור שביניכם שזה הבורא.

תתחילו לבנות אותו, לעשות אותו, זה נקרא "אתם עשיתם אותי", תתחילו ללחוץ ממש כולם יחד שאתם רוצים לחמם אותו, אתם רוצים את המקום הזה, אתם רוצים לגלות בו כוח חיבור, כוח איחוד, שאתם ממש נמצאים כאיש אחד בלב אחד. מה יש כאן להגיד? זה הכול נמצא בידכם, אל תסתכלו על אחרים.

אתם יודעים שביניכם יש לכם בעיה, שבמרכז החיבור ביניכם אתם רוצים לגלות את הכוח שמחבר, שממלא, שמתקן אתכם, שמטפל בכם, אתם רוצים לגלות אותו. אז בבקשה תגלו, אף אחד לא מפריע. אפילו הכוחות השליליים הם מגיעים ומתגלים אך ורק כדי שאתם תגלו את הבורא, לשם זה הוא ברא אותם, את הכוחות השליליים האלה, יצר הרע. למה? כי יצר הרע הוא ההיפך מהבורא, יכול לדחוף אתכם לבורא.

שאלה: איך לבנות בית רוחני משמחה ולא מייאוש?

אני לא מבין למה צריך להיות ייאוש, אני לא מבין את זה. יש לפעמים כאלה דקות, כאלה מצבים מיוחדים כי אי אפשר בלי זה, ההיפך, נותנים לנו כאלה מצבים מלמעלה, אבל לא שאנחנו מסתכלים על המצבים האלה שהם מצבים מיותרים, אלא ההיפך, אלה מצבים שאנחנו צריכים להשתמש בהם לנכון. כוחות הדחייה, כוחות הזלזול, כל מיני כוחות כאלו זה כוחות טובים, אנחנו נצטרך את כולם, לחבר את כולם לכלי שלם.

קריין: 67, כותב בעל הסולם

"וזה שרמז המשורר ז"ל (תהלים קכב, ג) "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", שגמר התיקון נקרא "ירושלים הבנויה", דהיינו שאין הנגאלים בונים אותה, אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה, ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם, שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור, כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו."

(בעל הסולם. לקוח מכתבי יד)

הוא רוצה להגיד שכל המצבים הבאים אלינו הם באים כבר מהמוכן, מזה שהם כבר נמצאים במציאות ורק אנחנו צריכים לגלות את זה במאמצים שלנו, במאמצי החיבור שלנו, זאת אומרת אנחנו סך הכול מגלים מה שכבר קיים, ומאיתנו נדרש רק מאמץ. למה אנחנו צריכים את המאמץ הזה? כדי להרגיש לעומק את התמונה הזאת שעומדת להתגלות, סך הכול.

התמונה שעומדת להתגלות, אנחנו יכולים להגדיל אותה, להרגיש בה עוצמה פי תר"ך פעמים, נרנח"י וכן הלאה, אבל זה כבר במאמץ שלנו. ואחרת הם עוברים לפנינו, אנחנו לא מרגישים שנמצא כאן סביבנו העולם הרוחני. איפה הוא נמצא, איך אני תופס אותו? אתה צריך לעשות מאמץ כדי לגלות שהוא נמצא לידך, שאתה נמצא בו, והבורא לא משנה שום מעשה בראשית, הכול רק בתוספת מאמץ שלך.

שאלה: הכלי העולמי לומד למשוך את המאור כדי להיות מסוגלים לעשות תיקונים רוחניים ואנחנו מכוונים כל הזמן לקראת גמר התיקון, השאלה היא מה קורה בין שני הקטבים האלה בזמן התיקון הרוחני? כשאנחנו עוברים דרך התיקונים האלה אנחנו עוברים אותם מיד או שזה לוקח עוד כמה מאות שנים?

אין ברוחניות שנים אלא מצבים. אם אנחנו רוצים להרגיש את המצב של גמר התיקון עכשיו בבקשה, הוא נמצא. אם אתה לא מסוגל אז אתה צריך להכין את עצמך להרגיש אותו וזה לא תלוי בזמן אלא רק במאמץ שלך, לכן לדבר על שנים ברוחניות זה בעיה גדולה.

שאלה: אנחנו מדברים כל הזמן על גמר תיקון, אנחנו לא מדברים על תיקון מספר אחד, תיקון מספר שניים אלא אנחנו מדברים כל הזמן רק על סוף כל התהליך. למה זה ככה?

כי זה מה שנשאר לפנינו. יעקוב רצה לגלות לבנים שלו משהו, את כל התהליך שיש לפניהם אבל לא עשה את זה, מכמה סיבות, נדבר על זה פעם כשנהיה יותר קרובים לזה, ומקובלים ידעו פחות או יותר על כל התהליך שצריך לעבור, למרות שבכל דור ודור זה מתגלה בצורה יותר ברורה, קרובה וכן הלאה.

אנחנו נמצאים כבר במצב שנקרא הדור האחרון, זאת אומרת אין מכאן ועד גמר התיקון יותר מתהליך של גילוי הרע במלואו ולעומת זה תיקון הטוב, גילוי הטוב במלואו, ששניהם יתחברו לקו האמצעי, שנגיע לתיקון השלם.

זה כל מה שיש לנו לעשות, לכן אדרבה, הכול בסדר, הכול נמצא לפנינו. בואו נשתדל לגלות את הטוב על ידי חיבור בינינו, ניתן לזה מקום, וכשמתגלה רע גם נדע שהכול לטובתנו כדי שאנחנו נזרז את ההתפתחות.

תלמיד: אני מבין שאני עדיין בהתחלה אבל בעשירייה שלנו היו המון התפרצויות וזה מכניס הרבה לחץ וזה מאוד קשה ואני לא יכול לתאר לעצמי איך אפשר לעבור יום יום ככה עם המשפחה והעבודה תוך כדי כך שעוברים את הייסורים הנוראיים האלה מבפנים.

אני לא יודע במה אתם עוסקים. יש הרבה בעיות לכל אחד, יש הרבה בעיות בקבוצה, יש הרבה בעיות במדינה ובעולם, הרבה בעיות, אבל סך הכול זו בעיה אחת של חיבור. בכל הרמות ומה שלא תגיד, כל הבעיות בסך הכול מגיעות לבעיה אחת בלבד, בעיה של חיבור שאותה אנחנו צריכים לקיים בכל המבנה של הכלי הכללי של אדם הראשון, בכל המציאות, אין יותר.

וחיבור אנחנו יכולים לקבוע רק על ידי חיבור בינינו בעשירייה ובעזרת הבורא שאנחנו דורשים ממנו שיעזור לנו, שיקים בינינו את החיבור. החיבור שאנחנו רוצים לעשות בקבוצה הוא נקרא "בית המקדש", אותה עשירייה שאנחנו מחברים זה נקרא בית המקדש, וכך כל אחד ואחד, כל עשירייה ועשירייה, עד שכולנו מתחברים ובונים נשמה אחת שזה בית המקדש האמיתי, השלם.

ולפני זה אנחנו אוספים כאלו כמו לבנים, כל קבוצה וקבוצה עושה מעצמה כמו לבנה וכך אנחנו אוספים וכך אנחנו מחברים. אז אני לא רואה כאן שום דבר מבלבל אלא כל הבעיה של כולם היא בחיבור ולא חשוב באיזה מצב נמצאים ובאיזה מקום נמצאים, כשגורמים לחיבור וגומרים את החיבור אין לנו יותר מה לעשות, רק את זה.

שאלה: היום בערב יש לנו מפגש, זה לא בדיוק סעודה כי זה עדיין בזמן הצום אבל יש לנו מפגש איתך ועם כל החברים והשאלה עם איזו הרגשה אנחנו צריכים לבוא למפגש הזה, איך להתכונן אליו, כי זה עדיין כאילו בתוך החורבן אבל אנחנו עם הפנים לגאולה.

לא, אנחנו עדיין בחורבן, זה עדיין יום של תשעה באב, אם אתם שואלים אותי אז אני נמצא במצב שאני לא אוכל ולא שותה כמו שאתם שמתם לב אולי. אני לא אומר שכך צריכים לעשות אבל אלה סימנים של אבלות וגם בערב בסעודה, זה נקרא שיש לנו סעודה, ככה זה קורה.

אתה יכול לשים לפניך איזו מנה יפה טובה שאתה אוהב מאוד, אבל לא לאכול, זה סימן שאתה מצטער על החורבן. אני אומר ברצינות, יש כזה מנהג.

תלמיד: אבל קראנו עכשיו שרבי עקיבא שמח, אנחנו כאילו שמחים בחורבן, בגילוי הזה.

אנחנו שמחים, יחד עם זה שזה יום אבל אנחנו שמחים. כי אנחנו לא מצטערים על מה שהיה, אנחנו לא חיים בעבר, פנינו לעתיד, ולכן למרות שהיו הרבה חורבנות ובעיות בעבר, אנחנו רוצים רק חיבור ורק גמר התיקון ונקווה שרק זה נשאר לנו בעתיד ולא יהיו לנו יותר שום גילויי הרע.

זה מה שאנחנו חייבים לעשות, לפרסם את זה לכל העולם, להסביר את זה בכל הלשונות, ואז העולם יגיע לתיקון הנרצה, אחרת אתם מרגישים, אתם שומעים, קוראים עד כמה אנחנו נמצאים בהתדרדרות מסוכנת.

שאלה: אז אנחנו בעצם באים הערב למפגש עם ניסיון להרגיש את המצב שאנחנו נמצאים בו גם פנימית וגם ביחס למציאות עם כל העולם?

כן, תגלו בבקשה מהי השבירה בקבוצה שלכם, בעשירייה שלכם, איפה החורבן בעשירייה שלכם, האם הוא ישנו? מה קורה לו? אתה נמצא בזה, אז מהו החורבן, שאלו עם אלו לא יכולים להתחבר בלבבות, ברצון הפנימי להשפיע, להשפיע זאת אומרת שאני רוצה בלב שלי להרגיש את החבר ולא את עצמי וכך את כל החברים האחרים. זה נקרא שאני מתחבר אליהם, שלא נשאר לי לעצמי כלום חוץ מהבהמיות שלי, להאכיל את הבהמה שלי שהיא תחיה כדי שאני אתעסק ברוחניות.

תלמיד: אז בעצם אנחנו עכשיו בהכנה. אנחנו צריכים להכין את עצמנו לברר את המקום הזה של השבירה ולבוא לסעודה עם החיסרון הזה, עם הבקשה הזאת?

בלי גילוי השבירה איך אנחנו יכולים לתקן אותה?

תלמיד: והמפגש הזה שאנחנו עושים היום הוא כביכול סמל לאיחוד כל החסרונות שאנחנו רוצים להביא?

תשעה באב זה סמל לחורבן שהבורא הכין, כדי שממנו והלאה אנחנו נעלה לתיקון.

תלמיד: זה נשמע כביכול כהזדמנות מצוינת.

נכון בטח שהיא מצוינת, בטח שאנחנו צריכים לשמוח במקום לבכות, אלא על מה אני צריך לבכות? על זה שלפני אלפיים שנה תלמידי רבי עקיבא גרמו לחורבן בית שני? על מה אני צריך לבכות? על זה שמיום ליום החורבן ממשיך? זה אני אשם, אנחנו אשמים, אנחנו לא נמשכים לחיבור ולכן מיום ליום החורבן הזה מתרחב ולפנינו, אתה לא יודע עוד כמה צבאות של מזיקים. כאלה שמוכנים לבוא ולאכול אותנו ולעשות מה שאתה רוצה, הצפות, שריפות, כדור הארץ עובר עכשיו כאלה דברים, אפילו כותבים על זה. לקראת סוף התיקונים אנחנו מתחילים להיכנס למצבים מאוד מאוד חדים. אז בואו נעשה כך שנעבור את זה בקלות, בתיקון. מה צריכים לזה? חסדים, חסדים זה משיכה לחיבור. זה הכול. נרכך את כל המצבים, אחרת העולם יסבול מאוד.

שאלה: אחרי גילוי הקלקולים מה מונע מהאדם תיקון הקלקולים?

אותו אגו של האדם שרוצה להישאר במצב שלו, או שיהיה שינוי לפי מה שנראה לו. אני מוכן לקבל את כל מה שטוב לי, לנוחיותי וזהו, אז תביא. אוכל, מין, משפחה, כסף כבוד, מושכלות, אדרבה תביא, אני אגיד לך אפילו תודה. אבל להגיע לוויתור לזולת, לדאוג לזולת עד ואהבת לרעך כמוך ואהבת עולם, את זה ודאי שאנחנו לא רוצים וגם לא מסוגלים, כאן אני צריך להתקשר לבורא, לדעת איך לפנות אליו, לשכנע אותו שבאמת יעזור לי להיות כזה טוב לכולם. שיעבור דרכי כל הטוב שהעולם צריך. מה זאת אומרת שיעביר דרכי? כל מה שהעולם צריך הוא ייתן לי כדי שאני אתן לכל העולם. אתה מבין מה זה נקרא להיות בגלגלתא עיניים כלפי אח״פ?

כל מה שאח"פ רוצה, הבורא נותן לי ואני מעביר להם. מה זה הוא "נותן לי"? שאני לוקח רצון מאח"פ, מכל דבר שמתעורר בי, ואני יכול ברצון הזה לקבל את המילוי, אבל המילוי הוא לא לעצמי, אני מעביר את זה למי שנמצא למטה ממני וככה זה כל פעם. ואני נהנה רק מהפעולה הזאת שאני מעביר ולא נשאר לי שום דבר. אני יכול להיות ברעב ובצמא ולא חשוב במה אבל כל המילוי שלי הופך להיות רק בזה שאני מקבל מהבורא ומוסר לכולם. אנחנו נתקרב לזה.

שאלה: אנחנו נמצאים עכשיו על מפתן של שינויים, אבל עם זה אין לנו איזו תוספת. זה לא כמו ללכת לעבודה למשל ולדעת מי יגיד מה, או איך לעשות מפגש וכולי. אולי תוכל לתת לנו דוגמא מהדור שלך, מהדור של רב"ש, של בעל הסולם, איך עברו כאלה מפגשים של עשיריות? איך הם עוררו את השבירה הזאת כדי למצוא את הנקודה הזאת שבה צריך להכות על החיבור בצורה חדשה?

לא, זה לא היה כך. זה היה מאוד פורמלי, שום דבר לא היה, היה שיעור כרגיל, קראנו כמה פסוקים על החורבן, מגילת "איכה", זאת אומרת סיפור קצר על חורבן בית המקדש שקוראים אותו בתשעה באב. זה לא יוסיף לנו כלום, מרב"ש אנחנו לא יכולים לקחת שום דבר ממה שהתקיים בחגים או בזמנים כאלה, בימים מיוחדים.

תלמיד: אז אולי מצד אחר, עברה שנה וחצי מתחילת הקורונה וכמעט מתחיל הגל השלישי של המגפה ואולי יבואו עוד גלים, ואנחנו איכשהו ממשיכים בצורת החיים הרגילה שלנו בבית ובעבודה, מה שלא יהיה אנחנו מרכינים ראש, ממשיכים הלאה ואין הרגשה של תוספת כאב, שאפשר להתחבר יותר בתוך העשירייה.

למה?

תלמיד: כי אתה אומר שיהיה יותר גרוע ואנחנו מוכנים להמשיך. היינו רוצים להוסיף בחיבור אבל המפגשים עוברים באותה צורה, ויש הרגשה שרק אתה מתפתח ואנחנו דורכים במקום.

אני לא מתפתח על ידי הפגישות והשיעורים שלנו, אני מתפתח במשהו שאני יודע יותר להסביר אולי או משהו לעשות, אבל בעצם אין כאן חידושים כל כך בשבילי. אמנם מכל תלמידיי השכלתי אבל העיקר זה שאתם תתחילו לגדול. אני לא יודע מה להוסיף, אל תחפשו באף מקום חוץ מחיבור ביניכם שמיום ליום חייב להיות בצבע אחר, בעוצמה אחרת. אל תשימו לב לשום הבחן אחר.

תלמיד: אתה אומר שבזמנך השיעור היה פורמלי והאדם עבד בצורה פנימית ולא חיצונית על הפגישות האלו, על התורנויות, על הזמנים וכן הלאה, אצלנו תשומת הלב הולכת יותר לחיצוניות. איך צריכה להתרחש העבודה הפנימית?

ביניכם, עד כמה אתם מבררים האם אתם יכולים מיום ליום להרגיש שההכרחיות לחיבור גדלה.

שאלה: שכשמתגלים בינינו כל מיני ניגודים אנחנו שמחים בזה ומתקדמים. כביכול לא מתרחש שינוי באמת, אין התגברות, אלא ראינו, התגברנו והמשכנו, אבל השאלות האלו נותרות פתוחות. כך זה נראה לי לפחות.

אני שמח שאתם מגלים שיש כל מיני ליקויים בעשיריות, כל אחד בעשירייה שלו, אבל מה אתם עושים עם זה אחר כך? זה שאנחנו מגלים רע, כל אחד בעשירייה שלו, כל עשירייה מגלה, מה אתם עושים אחר כך עם מה שאתם מגלים? או שאתם מצטערים או שאתם מרימים ידיים, או שאתם נמצאים בשילוב ידיים, שלא אכפת לי משום דבר. מה אתם עושים? אתם יוצאים להתקפה? קודם כל רושמים את הבעיה הזאת ואחר כך בודקים שאתם ממש עובדים כדי למחוק אותה? תנסו לברר מה קורה ולבדוק האם באמת זה בא לתיקון.

שאלה: כדי לחזק את מה שהחברים אמרו, אתה מתחבר בעשירייה ואז אתה יוצא לחיי היומיום שלך וזה מנתק אותך מהחיבור. על זה לבקש מהבורא? על זה לבקש חיבור פנימי שגם אם אתה עושה משהו אחר העיקר שתישאר מחובר?

אסור שזה ינתק אותך מהחברים, זה קודם כל. תעבוד על זה.

שאלה: אמרת "אתם צריכים", ואני מבין שהכוונה לכלי העולמי וכל העולם, אבל אצלי "אתם" זאת העשירייה. לזה אתה מתכוון?

כן.

תלמיד: להתחבר.

כן.

תלמיד: זאת אומרת כל העולם מתגלה בתוך העשירייה.

שכל עשירייה תדאג להיות מחוברת בתוך עצמה.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו יכולים לעשות את גמר התיקון בתוך העשירייה?

כן.

שאלה: מה זה "אֶבל" ברוחניות, איך מתאבלים ברוחניות?

עושים חשבון לעתיד, הכול מגיע רק על חשבון גמר התיקון, לשם מסתכלים תמיד, בלבד.

שאלה: מה זה אומר גלגלתא ועיניים ואח"פ, כלומר מעבר לזה שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה ואנחנו מעבירים את השיטה הזו, מה עוד צריך לעשות?

"גלגלתא ועיניים", זה נקרא אנשים שמשתוקקים לבורא, הם נקראים "ישר אל", ישראל, או תגיד גלגלתא ועיניים, או תגיד "בני ברוך", או חוץ מבני ברוך יש אולי עוד כאלו, אלה גלגלתא ועיניים. ואח"פ אלה אנשים שאין להם נטייה לבורא, אין להם ניצוץ, אין להם תחילה לרצון להשפיע, לכן הם נמצאים רק ברצון לקבל, ואז הם לא יכולים להיות בקשר עם הבורא כי אין להם השתוות, והם מתחברים לבורא רק דרך גלגלתא ועיניים.

לכן כל האח"פ הזה שלא יכול להתחבר לבורא בצורה ישירה, נמצא בטענה לגלגלתא ועיניים, "למה גלגלתא ועיניים לא מעבירים לו את המילוי". לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שמקבלים רצון מאח"פ ומעלים אותו לבורא ומקבלים מהבורא מילוי, ואת המילוי הזה מעבירים לאח"פ, וכך אנחנו נמצאים כאמצעי בין הבורא לאנושות, זה התפקיד שלנו. לכן קיבלנו רצון להתקשר לבורא.

שאלה: אמרת לצאת למלחמה על החורבן ויש כאילו שתי גישות למלחמה. באחת אנחנו מגבילים את עצמנו מלאכול, להתחתן, לרקוד. והשנייה היא שדווקא במצב של נפילה אנחנו שומעים שמקובלים הזמינו תזמורת ורב"ש החל לרקוד. איך נלחמים, מהי המלחמה על החורבן?

לא, בצורה חיצונה זו לא תזמורת ולא לרקוד ולא לאכול, אנחנו ביום הזה באמת נמצאים באבל, כך נהוג, זה מנהג. אבל מתוך זה אנחנו חושבים על העתיד כמו שאנחנו רואים כאן מהקטעים שאנחנו קוראים, כולם מסתכלים על העתיד, על התיקון שצריך להיות, בפרט אנחנו שנמצאים כבר במצב של הדור האחרון.

תלמיד: איך יוצאים למלחמה שמביאה לתיקון?

פשוט מאוד. אתה פונה לבורא ומתחיל לבקש ממנו בלי להפסיק, את כוחות התיקון שאיתם אתה יכול להילחם עם האגו שלך, זה הכול.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגדיל את הרחמים כדי לצאת ממצב חורבן הבית מהר ככל שניתן?

כן, את כל זה אתם מגדילים רק על ידי חיבור בתוך הקבוצה, תשתדלו להתחבר בתוך הקבוצה כך שאת הכוח הזה תוכלו להעלות לבורא, ואז הוא בטוח יחבר ביניכם וגם ייתן בתוך החיבור את הגילוי שלו.

שאלה: אמרנו שאנחנו צריכים להעביר את המילוי לאח"פ. אז האם זה אומר שביומיום המטרה שלנו היא לתת תענוג גם למי שלא נחשב חבר?

על ידי זה שאנחנו מפיצים את חכמת הקבלה. לא את חכמת הקבלה, אלא את שיטת החיבור לכל האנושות, זה נקרא להעביר להם מה שאנחנו מקבלים מלמעלה, מקבלים מלמעלה את כוח החיבור וצריכים להעביר אותו, בצורה שמתקבלת למטה, לכל אומות העולם, לכל העולם.

שאלה: האם ניתן לומר שתהליך ההתבגרות של העשירייה הוא שתחילה אנו רואים את הדקדנטיות של האנושות ואחר כך פונים לעשירייה לעבוד על הניתוק בינינו? או הפוך, אנחנו קודם רואים את הניתוק בינינו ואז פונים לעבוד כלפי האנושות?

גם זה וגם זה. לפעמים אנחנו מטפלים באנושות וזה עוזר לנו להיות יותר בליכוד בינינו, לפעמים אנחנו מכינים את עצמנו בחיבור בינינו ואז אנחנו פונים ביתר הצלחה לאנושות.

(סוף השיעור)

---

1. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח(.↩