שיעור 9.03.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לפסח

קריין: אנחנו קוראים בכתבי רב"ש, כרך א', עמוד 110, מאמר "וכאשר יענו אותו".

במסגרת ההכנה שלנו לפסח כדי לדעת מה זה בדיוק ואיך, העיקר לצאת ממנו.

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

שאלה: מה זה אומר שהבורא נזכר בברית שלו, למה הוא שכח אותה?

הכול מדובר כלפי האדם. כדי לתת לאדם מקום עבודה, הבורא מסתיר את עצמו עד שהאדם באמת זקוק לו. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ומתוך זה שהוא רוצה במקסימום, בכמה שאפשר, לעזור לכל הנבראים להתקדם לחיבור ולגילוי הבורא בהם, כך אנחנו מרגישים את הפעלות שלו פחות, יותר, כביכול, אבל הפעולות הן תמיד במקסימום.

שאלה: בהקשר לאותו נושא, בתקופה האחרונה אנחנו מדברים על כך שצריך לחפש כל מילה במקום שהיא נמצאת בתוכנו, הכול מדובר באדם אחד, במערכת אחת. אז איך להבין את הכתוב בסוף המאמר הזה ולתרגם את זה לתכונות ולכוחות שבתוך אדם אחד? כותב, "ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס בין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת,", האם אפשרי לתרגם את זה בתוך אדם אחד?

לא. כאן מדובר על הקבוצה, אתה עדיין לא מרגיש אותם בפנים. ולא סתם מקבלים את כל העצות בצורה כזאת שאתה כבר יכול לקיים, אלה לפי המצבים, לפי הדרגות.

שאלה: מה אנחנו צריכים כדי שיהיה צער קבוע מכך שאנחנו רחוקים מהבורא, ומה צריכה להיות התגובה הנכונה לכך שאנחנו לא יכולים להשיג את זה?

אנחנו לא יכולים לקפוץ לדברים כאלה "למה אני לא יכול להשפיע נחת רוח לבורא", אם אין לנו עדיין שום קשר בינינו. כל הדברים האלה קשורים זה לזה, תלויים זה בזה, כי זה מגיע ממערכת אחת שבה אנחנו, הקבוצה והבורא כאחד. לכן מה שחשוב זה גדלות החברה וגדלות הבורא, שני דברים.

מה זה נקרא "טוב לי מותי מחיי", האנושות התרגלה לחיות עם העובדה שכולם מתים. זה פלא אבל ככה זה. בטוח שכולנו נמות, אבל אנחנו מולידים ילדים ושמחים שאנחנו מביאים אותם לחיים, בשביל מה? בעוד כמה זמן הם ימותו, אנחנו לא מתחשבים בזה. אני הולך משקיע את החיים שלי, את הכוחות שלי בכל מיני דברים, ברור שזה הכול ילך לא יודע למי ולמה, אבל אנחנו מקבלים את זה כאילו המוות לא קיים. התרגלנו לחיות עם העובדה הזאת, לפעמים יותר, לפעמים פחות, תלוי באיזה בני אדם.

עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה שלאט לאט אנחנו מתחילים להעלות את העניין הזה יותר, כי בכל זאת עושים חשבון יותר בריא, יותר מטרתי, האם מטרת החיים היא מוות, האם יש עוד מטרה לחיים, ואז שואלים "מה טעם בחיי?" וכן הלאה, נכנסים לדיכאון, אלה מצבים לפני שמגיעים לאיזה בירור שיצטרכו לקבל משהו. יש בסך הכול שתי אפשרויות או שאתה מת, או לפני שאתה מת נכנס לחיי נצח, אחת מהשתיים.

וכאן אנחנו צריכים לא לחשוב על העולם, העולם יתבשל לפי הקצב שלו, זה תלוי גם בנו, אבל בשבילנו, אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בצורה ברורה לפנינו. האם אנחנו עושים כך שאני רוצה להשקיע משהו בחיים שלי כדי להגיע לְמה? לעשות נחת רוח לבורא, האם אני מוכן לתת את החיים שלי כדי לעשות לו נחת רוח? כאן זו בעיה, מה יהיה לי מזה? חיי נצח? לא, מה שיהיה לך זה לעשות לו נחת רוח. יש באמצע כמה מכשולים שנצטרך עוד לעלות עליהם, זו הבעיה.

אבל כל בכוח הקבוצה זה לא כל כך בעייתי, אפשר לעבור, כי על ידי זה שאנחנו מושכים עלינו את המאור המחזיר למוטב, האור העליון, אז פתאום אני מרגיש שלעשות נחת רוח אין שום בעיה ולעבוד למעלה מחיים ומוות אין בעיה, הכול תלוי בגדלות הקבוצה וגדלות הבורא, שאז המאור המחזיר למוטב נמצא בקרבנו ואז אנחנו עולים. ככה זה.

שאלה: איך בעבודה בעשירייה אני יכול להביא את עצמי למצב שהשכר יהיה מההשפעה ולא מהקבלה?

לא, השכר לא מהשפעה ולא מקבלה, אלא שההשפעה תהיה השכר. אם השכר יהיה מהשפעה זה להשפיע על מנת לקבל, אין לי בעיה, אם אני רואה את השכר אז בבקשה אני משפיע. כשאני הולך לעבוד אצל מישהו, למשהו, אני גם מוכן לתת יגיעה, תשומת לב, מסירות נפש והכול, העיקר תביא לי. מה שאין כן, כשההשפעה בעצמה תהיה השכר, זו הבעיה. על זה דיברתי לפני זה, זה כבר משהו אחר.

שאלה: המאמר ממש חזק, הוא מכניס כל כך הרבה עקרונות, מאוד יפה.

רב"ש אומר שאם יש מישהו שהוא חזק, לא בעל אופי חלש הוא יכול לכפות על עצמו לעשות פעולות, שעל זה כן יש כפייה על הגוף שלו לעשות פעולות. האם למי שיש אופי חזק יותר קל לו להתקדם ברוחניות, אפשר להגיד כזה דבר?

לא, לא בצורה כזאת, לאף אחד אין אופי חזק. לכל אחד יש את היכולת להשיג את האופי החזק כשהוא עושה פעולות מכאניות, כמו לבוא לקבוצה, לעשות כל מיני דברים, בצורה כזאת שמתאפשר לך לעשות, שעל ידי הפעולות האלה, בצורה משנית כביכול אתה מזמין את המאור המחזיר למוטב והוא נותן לך כוח. כוחות בעצמם אין, להזמין כוחות יש.

תלמיד: אני רק רוצה לבדוק, הוא אומר, "אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש." זו בקשה, אנחנו אומרים שלא מבקשים דברים רעים, האם הבקשה הזו כשרה?

רפואת הנפש?

תלמיד: לבקש להרגיש חולה מסוכן, שאני זקוק לרפואת הנפש.

כן. כי "רפואת הנפש" זה נקרא לבקש כוח השפעה, אהבה.

תלמיד: לא. הוא לא אומר לבקש את הרפואה. הוא אומר, "להרגיש שאני חולה".

כן, ומה הלאה?

תלמיד: מהמשך הכתוב הבנתי.

שאלה: בפעם השנייה כשקראנו את המאמר עברתי עם העט על כל מילה ומילה ולקראת הסוף מצאתי את עצמי כועס מאד, אפילו עצבני על הקדוש ברוך הוא, כועס עליו.

יפה, אז מה?

תלמיד: מה הוא חושב לעצמו?

באמת, מה הוא מרשה לעצמו לחשוב?

תלמיד: אנחנו עושים פעולות, משתדלים. הוא לא סופר את כל החלק הזה עד שלא "וימות מלך מצרים". אז הוא מתחיל לזכור שהיו כאלה כמו ישר א-ל.

"שכחתי", כך הוא אומר.

תלמיד: זה הכעיס אותי. החברים פה משקיעים.

החברים משקיעים כל כך הרבה כוחות והכול והוא לא שם לב אליהם בכלל.

תלמיד: בדיוק.

למה אתה לא דורש ממנו שישים לב אליהם?

תלמיד: זו הסיבה שעמדתי. אני עכשיו דורש מהקדוש ברוך הוא להתחיל להתייחס לכל מה שקורה פה.

בבקשה. זה נקרא "למען אחי ורעי".

תלמיד: "אדברה נא שלום בך".

כן. בבקשה. יפה.

תלמיד: חברים, תהיו חזקים.

כן. זה מאד חשוב. תפילה עבור אחרים זה משהו שבאמת עוזר לכול.

שאלה: כתוב "ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות.". מה זה אומר "אם אין הזמן להוריד את השר"? ומי זה השר? אם זה לא קרה, עובדים סתם, אין הזדמנות בכלל?

זה לא סתם, זה הכול תהליך מצטבר.

תלמיד: מי זה בדיוק השר הזה?

שמחזיק בעל מנת לקבל ולא נותן לך אפשרות לעשות משהו אחר.

תלמיד: ו"שהגיע הזמן להוריד אותו", יש זמן שהוא יורד?

"זמן" זה נקרא כמות הפעולות שעשית ועל ידי זה הגעת לסיכום. אין זמן, זה לא הזמן שלנו, זמן ברוחניות אלו מספר הפעולות. כך אנחנו לומדים מהגדרת הזמן בחלק א' בתע"ס.

שאלה: רב"ש מדבר פה על כמות ואיכות הייסורים בעבודה. על הכמות, נאמר, אנחנו יכולים דרך הקבוצה, דרך העשירייה, להשפיע, לדרבן, לגרום לקנאה, לגרום לזה שהכמות תגדל, שאנשים ישמרו על מסגרת, לא יוותרו עליה, שימשיכו, שיתאמצו, שיעשו אפילו יותר בכל שיעור. זה ברור, נאמר שזה ברור, בכמות, השאלה רק עד כמה השליטה היא שלנו. אבל על האיכות אין שליטה, זה יכול להיות לרגע דל, תיזכר אחר כך תשכח.

אבל אתה לא יכול לדאוג לכמות בלי איכות. כי אם האיכות היא שלילית או לא שווה כלום אז מה יהיה לך, מה תעזור לך הכמות? מה תעזור לך כמות פעולות שאין להן שום ייחוד? זאת אומרת, חייבת להיות איכות, כל הזמן משהו שמצטבר וגובר, ואז הכמות שלהן מחפה על האיכות. באיכות אתה יכול לעשות כביכול פעולה אחת וזה מספיק, אבל אתה לא יכול לעשות פעולה אחת, אתה מחלק את זה להרבה פעולות, אבל בכל אחת מהן בכל זאת ישנה איכות מסוימת.

אתה לא יכול להגיד "לא אכפת לי מהאיכות, אני מסתובב, עושה", ומה? לא עשית כלום. זאת אומרת, אתה חייב לדאוג גם בזה וגם בזה.

תלמיד: איך מעלים את האיכות?

על ידי זה שמדברים בתוך הקבוצה על חשיבות הקבוצה ועל חשיבות הבורא. על שני הנושאים האלו. "חשיבות הקבוצה" זה הכלי ו"חשיבות הבורא" זה האור המקיף והאור הפנימי.

תלמיד: "על ידי זה שמדברים" זה מספיק, זאת העבודה?

"מדברים", הכוונה שרוצים להשפיע חשיבות זה לזה, דואגים לחשיבות. מה שאני צריך זה לדאוג לרוחניות של החבר, זהו, להשפיע לו את זה ואז זה ישפיע עלי. על עצמי אני לא יכול להשפיע. אנחנו רואים כבר שנים כמה שכל אחד רוצה להשפיע, שיהיה מושפע ממשהו, זה לא עוזר. החברה יכולה לעשות את זה, הבעיה היא שהחברה חלשה בהשפעה על כל חבר וחבר.

תלמיד: אז עדיין לא ברור איך להגביר את האיכות, "לדבר" אנחנו מדברים, אנחנו עושים סדנאות, אנחנו רוצים להגביר את האיכות, איך עושים את זה?

פשוט בצורה מכאנית כל הזמן, שכל אחד יחייב את עצמו לחשוב על גדלות החברה. לפני הלימוד, בזמן שהוא עושה משהו, לא חשוב, הוא רוצה בזה שזה יגרום לגדלות החברה בעיניו. לפחות כך. אם כולם יהיו באותה הנטייה, זה ישפיע זה על זה. ולחזור על כל מה שלמדנו.

תלמיד: רב"ש כותב פה, "מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם". זאת אומרת, עד שלא עשית, לא סבלת, מספיק, לא יקרה כלום.

נניח.

תלמיד: כל אחד מהחברים פה מגיע באיזה שלב למצב שהוא משלים עם זה, שהוא גם שומע, "יש לך עכשיו עשרים שנה לשבת פה".

"הזמן" זה מספר פעולות, וגם "מספר" זה לא סתם, "מספר" זה כמות כפול איכות, זה "עצמת הפעולות". אם אדם מגיע לעצמה מסוימת, "אני חייב להתעלות מעל הרצון לקבל שלי בעל מנת לקבל ולהגיע לעל מנת להשפיע דרך הקבוצה לבורא", הוא עושה את זה ולא צריכים לחכות לזה עשרים שנה. אלא ככה אנחנו אומרים, כדי שאנשים ישמעו שזה לא עניין של היום ומחר.

תלמיד: זה נקרא "אחישנה"? רב"ש כותב פה שאחישנה זו הבחירה היחידה.

"אחישנה" זה נקרא שאנחנו בעצמנו מזרזים את הזמן. מה זה? אני לא יודע. אנחנו מזרזים את הזמנים על ידי הפעולות שלנו.

שאלה: המאמר מדבר על מי שכבר רכש כוונה על מנת להשפיע?

עוד לא, המאמר מדבר על מצרים.

תלמיד: אז למה חשובים לי הייסורים, הצער והכאב?

לא חשוב, אבל בלי זה שאתה מצטער, שאתה נמצא תחת שליטת האגו שלך, שליטת הפרעה, אתה לא יכול לברוח ממנו.

תלמיד: אבל ההרגשה הזאת הולכת לאגו. האגו מרגיש את זה, כי אני בתוך הדעת.

אז מה?

תלמיד: מי מרגיש את הצער?

אתה מדבר כמדען. בסך הכול, אתה מצטער או לא? לא מצטער. אז הכול בסדר.

תלמיד: אני מצטער.

עד כמה אתה מצטער, שאתה אומר "טוב לי מותי מחיי"?

תלמיד: יש מצבים כאלה.

אתה מוכן להתחבר אפילו עם החברים, להתחבר ממש?

תלמיד: אם הייתי יודע איך, בשמחה.

אתה מבקש, אתה דורש, לדעת איך לעשות זאת?

תלמיד: מבקש, דורש, אבל אני לא יודע בדיוק אם מה שאני מבקש פוגע או לא פוגע, אני לא רואה שום תוצאה מזה. אבל אני מבקש, כי ככה אומרים ש"צריך".

חסרה עבודה קבוצתית, ממש, כל אחד כאילו בשל ויחד לא יכולים להתחבר. כול עוד לא תעשו "סלט", חתוך מכל אחד, מכולם יחד, שום דבר לא יעזור.

שאלה: "איכות" זה כוונה על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כל פעולה שאני עושה, אם יש בה איזו כוונה על מנת להשפיע.

לא, אתה מדבר על היגיעה, יגיעה כמותית ויגיעה איכותית. "יגיעה כמותית" זה מספר הפעולות שאני עשיתי ועוד מסוגל לעשות. "יגיעה איכותית" זה עד כמה שאני באמת מברר לעצמי מה זה נקרא ב"על מנת להשפיע"?

תלמיד: אז הפעולה לא חייבת להיות ממש בעל מנת להשפיע, אלא רק הבירור?

איך אני יודע מה זה "על מנת להשפיע"? אין לי במה למדוד שזה באמת כך או לא כך.

תלמיד: אם עשיתי את המכפלה של מה שאמרת קודם, זה תמיד יוצא לי "כמות" כפול אפס "איכות" וזה שווה לשום דבר.

את הכמות אנחנו יכולים לדעת, אפילו אם אנחנו לא יודעים, זה מצטבר, אבל העיקר שבכל כמות חייבת להיות איכות. ו"איכות" זה עד כמה שאני נמשך להיות תחת שליטת החברה ולא תחת שליטת פרעה.

שאלה: בעניין "פעמיים מן העבודה" שרב"ש כותב, בפעם הראשונה "רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר,", זאת אומרת רצו רק עבודה. ובפעם השנייה, בא ללמד "זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה.". לא ברור מה ההבדל?

לצאת מהעבודה על מנת לקבל ולהיכנס לעבודה על מנת להשפיע. אתה נמצא באיזה מקום עבודה. אתה רוצה לעבור למקום אחר, אז יש לך לצאת מהעבודה הזאת ולהיכנס לעבודה השנייה. אלה שני דברים שונים.

תלמיד: ובנוגע ליגיעה, עולה מהמאמר שרב"ש כותב ש"אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'.". גם אחר כך בעניין איכות היגיעה הוא אומר ש"הוא בא לעיין את שיעור ההרגשה שלו, עד כמה שהוא מרגיש כאב וסבל מזה שנתרחק מה'". שכל היגיעה, גם בכמות וגם באיכות, בעצם זה עד כמה אתה מצטער שאתה מרוחק מה'. זו היגיעה?

זו מדידה, או אפשר להגיד שזו מטרה. ודאי שזה הוא.

תלמיד: אז האדם צריך להגיע למצב שהוא הולך מהבוקר עד הערב בצער?

אני לא יודע מה זה צער בשבילך. הוא לא בוכה. הוא בחיסרון המתגבר ויכול להיות כבר בשמחה שיש לו חיסרון לזה.

תלמיד: אז לא מדובר על צער. בעצם מדובר על חיסרון, על כאב?

כן. הרגשת החיסרון והצער זה לא כמו אצלנו. אני יכול להיות בשמחה. תלוי לקראת מה אני הולך.

תלמיד: צער ושמחה, או כאב ושמחה הולכים ביחד?

למה לא? כן, אני מצטער, אני רעב ואני רואה כבר מרחוק שאני מתקרב לשולחן ערוך. הכול תלוי בכוונה, במטרה.

שאלה: איך להתפלל על איחוד העשירייה אם הבעיות שלי מאלצות אותי להתרחק?

בכוונה נותנים לך את זה. בהבנה שנותנים לך יחד גם את זה וגם את זה, תתפלל.

שאלה: רב"ש מדבר על "קליפת מצרים" שהיא כאילו כנגד הקדושה. אפשר להגיד שזה לאנשים שהולכים בדרך וזה מה שמרגיע אותם שכביכול הם בסדר והם עושים הכול נכון והם מתקדמים?

"קליפת מצרים" זה נקרא שאנחנו נמצאים בקבוצה ורוצים להתחבר והולכים להתחבר, אבל על ידי האגו שלנו ומזה נצטרך להפטר כשנתחבר כדי להיות כלי להשראת הבורא. תארו לעצמכם שעוד לא התחלנו לעבוד על החיבור האגואיסטי בינינו. האגואיסטי. מכל שכן להפוך אותו.

שאלה: כתוב, "להצטער על מה שהוא מרוחק מה'". אני מבין שמדובר על אדם ולא ביחד להצטער. איפה השוני בעבודה או בהרגשה?

אין דבר כזה להצטער לבד, אם אנחנו מדברים על עבודה רוחנית בכל מה שקורה, זה רק חיבור, זה רק תיקון אדם הראשון. אם אתה מדבר על המצב האישי שלך בלבד ללא חיבור חזרה למבנה של אדם הראשון, אתה בכלל לא בכיוון. אתה לא עוסק בחכמת הקבלה.

תלמיד: אבל זה גם כלי ההרגשה, הצער שעליו מדובר, שבו אני מרגיש את צער החברים?

את צער החברים מרגישים בכל מקום. אתה חייב לקשור את זה עם המטרה ועם הבורא. סתם צער חברים, זה כי "יש לנו חברה יפה". בסדר.

קריין: אנחנו קוראים בכתבי רב"ש כרך א', עמ' 475, מאמר "הקשר בין פסח מצה ומרור".

"כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".

וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.

ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.

במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".

ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.

ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות:

א. השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה.

ב. האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.

פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקח ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים." וכאן אדם צריך להיות בשמחה, שהוא מסכים עם כל מה שהבורא עושה לו ועל ידי זה הוא מרוויח קיצור זמן, קיצור דרך, ולא שקוע בתוך האגו שלו ומצטער על מה שאין לו, כי בתוך האגו שלו לא מתגלה שום דבר. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

אז ליהנות בכול רגע מעבודת ה', כמה שהיא נראית הפוכה ולא נעימה וללא שום תועלת ומטרה וכן הלאה, עוד יותר ליהנות, שכול מה שמרגישים, מרגישים ברצון לקבל, שיהרוס אותו.

"ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה"."

את המאמרים האלה רב"ש כתב אחרי המאמרים הראשונים שבהם הוא התכוון שעל ידם הוא כבר ייצב את החברה, והלאה הכול מתרחש בתוך החברה.

"וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".

נמצא, שענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו" להתחבר בהשפעה הדדית זה לזה ולבורא "ולא עלה בידם.

ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.

ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.

והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'".

אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.

זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.

אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.

נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד." על מנת לקבל זה קל, אבל אפילו את זה אנחנו לא עושים, אנחנו לא רוצים להתחבר בעל מנת לקבל.

"אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.

נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.

ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.

"בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.

כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.

כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.

ורבי שמעון אומר מכאן, מהירא את דבר ה', "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

ויש לפרש דברי רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".

כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה, תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו.

"טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת."

שאלה: שמעתי שאנחנו אפילו בעל מנת לקבל לא רוצים להתחבר.

אתם רוצים?

תלמיד: מה זה להתחבר?

להיות כמו המצרים, להיות כמו יראי ה' עובדי פרעה.

תלמיד: מה זה להתחבר, מה זה להיות יראי ה' עובדי פרעה?

להתחבר, להיות מחוברים בקבוצה. לא על מנת להשפיע, לא על מנת להגיע לדבקות בבורא, אלא כדי להשיג משהו לעצמנו.

תלמיד: אנחנו קבוצה מיוחדת, מה אנחנו רוצים להשיג?

אני לא יודע מה זה שאתם קבוצה מיוחדת. הייתי אומר איזה מיוחדת, אבל אני מפחד.

במה אתם מיוחדים, במה אתה מיוחד, תגיד לי, או הקבוצה שלך?

תלמיד: שאנחנו לא רוצים להשיג מטרה גשמית.

שאתם כולכם במסירות נפש זה לזה, אף אחד לא מרגיש את עצמו, רק את החברים? אתם דואגים רק על החיבור בין החברים, כל אחד מתפלל עבור החברים לבורא שיעזור להם וכן הלאה? וכל המטרה היא להגיע להשפיע נחת רוח לבורא, מתי הוא ייהנה מאיתנו, כן?

תלמיד: זה חיבור?

זו מטרת החיבור, כן. בלי זה חיבור לא כדאי. כך אני מבין.

שאלה: חיבור עם החברים וחיבור עם הבורא, זה אותו דבר?

למה זה אותו דבר? לא, זה לא אותו דבר.

תלמיד: בהרגשה זה לא אותו דבר?

גם בהרגשה זה לא אותו דבר. למה אתה שואל על הרגשה?

תלמיד: למה אנחנו אומרים שלהתייחס לחברים כמו לבורא זה אותו דבר?

זה בחשיבות. הכלי צריך להיות כמו המילוי שלו. לכן אני צריך להתייחס לחיבור בין החברים כמו לחיבור עם הבורא. אבל "כמו", זה לא אותו דבר. אתה שואל האם זה אותו דבר, או בחשיבות זה אותו דבר? בחשיבות נניח שזה אותו דבר.

שאלה: להתחבר בצורה אגואיסטית זה אומר להיכנס למצרים?

כן. זו עבודת המצרָים. בהתחלה זה עבודת מצרים. עד ש"ויקם מלך חדש במצרים".

תלמיד: יכול להיות שעוד לא נכנסנו למצרים?

כנראה שלא. יש לנו ריב, יש לנו אי הסכמה על החיבור, כן להתחבר, לא להתחבר, יש לנו על זה בעיה, ממש? או שאנחנו באים, מדברים ככה, ככה ככה.

שאלה: אז מה אנחנו צריכים לעשות באמת?

האם אנחנו נמצאים בעד או נגד רעיון החיבור שנקרא "יוסף". מוכנים לקבור אותו או מוכנים ללכת אחריו? אחד משניים. או שזה לא כל כך מדאיג אותנו.

תלמיד: איך אנחנו יכולים עכשיו באמת לעשות מאמץ להיכנס למצרים, כדי שנוכל אחר כך לצאת ממנו?

אני לא חושב על יציאה. אין יציאה, יש כניסה. אנחנו צריכים להיכנס לחיבור. זהו, מחיבור לא יוצאים. אני לא חושב יותר כלום. כל הדרך הרוחנית היא כמו צינור, אני צריך להיכנס לתוך חיבור ובחיבור המתגבר להגיע למטרת הבריאה, למקום הסופי. כך אני נכנס. אני רוצה רק להחליט, אני נכנס לצינור הזה ועובר עד הסוף, או לא. זה לפנינו.

תלמיד: עכשיו אנחנו קובעים לעצמנו, נכנסים לחיבור.

אתם רוצים? בבקשה, תקבעו. אבל זה גם ערבות. אמנם אתם חכמים כבר אחרי היציאה מהמצרים וכן הלאה, לא חשוב, כל החוקים חייבים להתקיים בכמה שאפשר, כבר עכשיו.

תלמיד: מה זה כולל, 1, 2, 3, מה מכניס אותנו לצינור הזה?

הסכמה הדדית שאנחנו עובדים רק עבור החיבור.

תלמיד: עובדים אחד עבור השני, אני אחראי על הרוחניות של החבר?

אין אחד ואין שני, יש חיבור בין כולם. אין אחד ואין שני. "חיבור" זה מושג חדש, שרק הוא קיים ורק בו אני מרגיש שאני חי, ובו אני רוצה לעבור את כל השעות שלי, כל החיים שלי. רק בתוך החיבור המתגבר עד שאני מגלה שם בדרך, בחיבור הזה, עוד ועוד ועוד הבחנות גשמיות, רוחניות, לא חשוב, אבל בתוך החיבור בלבד.

תלמיד: חיבור אומר שיש רק החברים?

אפילו חברים אין, יש חיבור. החברים הם אלה שמחזיקים את החיבור. אני רוצה כאן לדייק על מושג "הכולל". "הכולל", זה כבר המקום שבו מתגלה הבורא.

תלמיד: מושג "הכולל", הוא כולל כבר את הבורא, את הכיוון שבתוכו כבר קיימת המטרה?

אם אנחנו מגיעים להשפעה הדדית נכונה, אז אנחנו מגיעים להיווצרות הבורא שאנחנו בונים אותו.

שאלה: האם אני יכול להוסיף יותר איכות לפעולות שבצעתי בעבר, או שהמאמצים הכמותיים נרשמים ככמותיים מבלי להוסיף איכות בפרק זמן מסוים?

צריכים לעבוד על החיבור, נקודה. ולא זה יותר וזה פחות וזה כך וזה כך. זה לא נכון.

שאלה: אמרת שבינתיים הקבוצה חלשה יחסית בהשפעה שלה על כל אחד מהחברים. איך לעשות את ההשפעה הזאת יותר חזקה?

חשיבות החיבור. חשיבות החיבור ובו חשיבות הבורא שיתגלה.

תלמיד: אני שומע אותך חצי שעה, ובמשך שנים מדבר על עניין החיבור. אני שומע את החבר, אנחנו מחפשים את המקום הזה של החיבור. אני רואה את כל החברים מתאמצים ואתה לא מרוצה מהעבודה שאנחנו עושים.

מה אכפת לך אם אני מרוצה או לא. מצאתם את המקום או לא?

תלמיד: לא.

אז מה אתם רוצים ממני?

תלמיד: לא יודע, נראה לנו שכן, אנחנו עושים את המאמץ, אני רואה שכל אחד מאיתנו נותן את הנשמה שלו, ומה?

לא יודע מה, אתם צריכים.. אתם תגידו לי אם אתם מרוצים או לא.

תלמיד: רוצים תוצאות.

רוצים תוצאות. איזו תוצאה?

תלמיד: אתה קורא לזה חיבור ואני עדיין מחפש.

"אתה", אני קורא, איך אתם קוראים לתוצאה שאתם רוצים להשיג?

תלמיד: אתה כל הזמן מדבר על חיסרון בגדלות הבורא, בסדר, כל אחד מבטל את עצמו. אני רואה שכל אחד עושה את המאמץ שלו, באמת, לעשות את העבודה ולממש את העצות שאתה מציע.

זה כבר נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"?

תלמיד: לא יודע. בכלים שלנו אנחנו כנראה רואים שבסופו של דבר לא מצליחים.

"ויאנחו"?

תלמיד: אני מרגיש ככה, כן.

יש לכם תפילה משותפת?

תלמיד: אני שומע שכן.

"אני שומע", אני לא יודע, אתה שומע שלכל אחד יש משלו. האם ישנה תפילה משותפת?

תלמיד: כשאני מתכלל עם החברים אני מרגיש שזה ככה. כשאני יושב בעשירייה עם החברים אני מרגיש שזה ככה.

מה חסר כדי לחייב את הבורא לעזור לנו? "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם לא-לוהים". בבקשה, תעשו, מה אתם רוצים ממני? אולי אני לוחץ מדי, מחדד את הדברים, זה נכון. אבל בסך הכול אתם עושים את העבודה ואתם שצריכים לקבל את התגובה. זה לא תלוי בי, אני שמח שאתם נמצאים בלחץ ובטענה אבל אני לא בדיוק הכתובת, זה לא בידי.

תלמיד: אני מבין שמשהו חסר מצידנו.

כן.

תלמיד: איזה סוג של צעקה, אני כבר לא יודע מה.

יופי, זה נכון. הכול מושג בכוח התפילה. התפילה צריכה להיות שלמה, מה חסר לתפילה? שומעים כולם? תנסו לענות, תנסו לתת תשובה.

סדנה

מה חסר לנו כדי להגיע לצעקה הנכונה, שתחייב את הבורא להגיב ולהביא לנו כוח השפעה שנקרא "יציאת מצרים". אדרבא, בבקשה, בלי לעשות חשבון, עברנו את זה במצרים, לא עברנו, כתוב ככה, כתוב ככה, בלי חכמות, "אני רוצה לצאת", כמו ילד שרוצה להיות גדול.

*

התפילה צריכה לכלול כמה נקודות. נקודה אחת היא שאנחנו בכל זאת מודים על זה שאנחנו נמצאים במקום שנמצאים, כי אין לבורא, מהנמצאים בעולם הזה יותר קרובים מאיתנו. תדברו על זה, גם זה חסר, זאת נקודה מאוד חשובה לתחילת הפנייה. שאנחנו מודים לו על זה שבאמת קירב אותנו יותר מכולם.

*

אם כך איך אנחנו עכשיו יכולים לבקש ממנו, מה אנחנו יכולים לבקש? אם אנחנו עושים כל מיני חשבונות ככה וככה, סך הכול מה לבקש? רק אפשרות להחזיר לו על מה שעשה לנו.

*

איך אנחנו יכולים להבין שהבורא רוצה מאיתנו רק חיבור? איך להבין שהוא רוצה מאיתנו רק חיבור, כי בחיבור אנחנו משיגים חיבור עימו, ולזה הוא מצפה.

*

איך אנחנו עושים אותו? איך אנחנו בהרגשת ההודיה עושים את הבורא, מגלים אותו לפי החיבור בינינו, לפי ההבנה, לפי ההכרה, לפי מה שאנחנו נתאר. כך אנחנו בונים אותו, בונים את דמותו בנו, ובחיבור בינינו כך אנחנו מגלים אותו. מה אנחנו בונים היום, איזו צורת הבורא יש בינינו? אפילו פרעה אין, כי אין חיבור, לא שלילי, לא חיובי, ולא כלום. איך אנחנו מגיעים לצורת הבורא בינינו, בחיבור בינינו? ממש לקשר את החיבור בינינו עם הבורא, עם ההודיה.

*

(סוף השיעור)