שיעור בוקר 30.03.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', אסופת "דרגות הסולם",

עמ' 2090, מאמר: "זמן הגאולה"

"הנה זמן הגאולה ממשמש ובא," שזה באמת נכון, או בדרך "בעיתו", לפי התהליך הכללי, על ידי ייסורים, מכות, ללא רצון, ללא השתתפות מצד התחתון, או על ידי ה"אחישנה", שזה בהשתתפות התחתון ולא תלוי בזמן אלא תלוי רק במאמצים, בחיסרון להשגת המטרה, שהופכת להיות גם לבורא וגם לנברא אותה המטרה. ואז מתקדמים במהירות וללא סבל, אז נמצאים בזמן הגאולה. בכלל, כל הדור נמצא בזמן הגאולה. אמנם זה לא נראה, אנחנו לא יודעים מה מצטבר בתוך הדור הזה, אבל כך זה קורה. "ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה," זאת אומרת המאור המחזיר למוטב שהוא משפיע ואז מקדם אותנו. ואין לנו שום אפשרות להתקדם, אלא כל הפעולות שלנו הן רק לגבי המאור. לעורר את המאור זאת כל הפעולה הנדרשת מאיתנו, ואנחנו צריכים טוב טוב להבין את זה ולהרגיש את זה ולכוון את עצמנו כך נכון כדי לא לבזבז מאמצים על איזה פניות, מטרות, אמצעים אחרים, אלא אך ורק למאור שבו אתה רואה הכל. "שהוא היציאה מעבדות לחירות." עד כמה שאנחנו מבדילים בין עבדות לחירות. עבדות זה נקרא שהטבע שלי, הרצון לקבל שהבורא ברא, משעבד אותי, וחירות זה נקרא חירות מהאגו, ממלאך המוות, שאני נמצא ביכולת סוף סוף להביע את האהבה שלי ולהשפיע לכולם. "וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות." זאת אומרת, הרגשת הגלות היא מחויבת להיות כהתחלה, כאמצעי, כנקודה, שרק ממנה יכולים לצאת לגאולה. אנחנו למדנו ב"וזאת ליהודה", שהבדל בין גלות לגאולה זה באות אלף, זאת אומרת נוכחות הבורא, גילוי הבורא, חיסרון בבורא, חיסרון לתכונת ההשפעה, לכוח ההשפעה והאהבה. כשאדם רוצה להיות בתכונה הזאת, בהשפעה ואהבה לזולת, זה נקרא שהוא מחפש את הבורא, שהוא מרגיש שנמצא בגלות, שלא מסוגל בפועל לאהוב את הזולת, נקרא שנמצא בגלות. ואז, לפי זה, אם מייצב את החיסרון שלו לאהבת הזולת, אז זוכה לגאולה, שמקבל יכולת בפועל לאהוב את הזולת.

"וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור." זה לא שייך לדורות ולא שייך לזמנים, אלא כל הנשמות שנמצאות בכל בני האדם, כולן מתקנות כך מדור לדור, בכל מיני ההליכים האלה. "וכמו כן אנו אומרים בהגדה," בהגדה של פסח. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.". לָמה בכל דור ודור? בכל מצב ומצב, בכל מדרגה ומדרגה, בכל רגע ורגע אדם צריך לחדש בתוכו את ההרגשה הזאת שהוא נמצא עכשיו במצרים ורוצה לצאת. להיות במעבר בין מצרים ליציאה ממצרים זה המצב הכי הכי טוב. לָמה? כי אתה מעלה את הכלי השבור למצב החיבור. זה ההבדל מלהיות במצרים. זה להרגיש שאתה מנותק מאחרים, שאתה רוצה להיות מחובר איתם באהבה הדדית ואתה לא מסוגל וסובל, אז זה נקרא שאתה מרגיש את הגלות, ולפי זה שאתה מבקש לצאת מהגלות, שזה להתעלות למצב שתהייה מחובר עם כולם ותוכל להשפיע לכולם את ההשתתפות שלך, שנקרא "אהבה". לכן בלי הרגשת הגלות אי אפשר להגיע לגאולה, כי בסך הכול בלי החיסרון הזה להתחבר ולהשפיע לאחרים, שזה מימוש האהבה, אתה לא תוכל לצאת, בשביל מה לך לצאת? זאת היציאה.

"לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים." אם נמצאים. אנחנו באמת נמצאים בגלות, אבל האם אנחנו מרגישים אותו. "וכל דור ודור" זאת אומרת בכל מצב ומצב, אם אנחנו מדברים על האדם הפרטי. "צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.

הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה." זאת אומרת שאדם שנמצא בגלות הוא לא מבין מה זה נקרא גאולה, הוא רק מבין שזה צריך להיות משהו הפוך מהמצב שהוא נמצא. שנמצא לו כל טוב בגשמיות, אי אפשר להאמין עד כמה שהבורא מוכן לתת. אבל זה בהתאם להתנגדות האדם וודאי, ולא כדי לגמרי להכשיל אדם ולזרוק אותו. אלא מה זה נקרא "מלך מצרים"? מלך מצרים זה רצון לקבל שבתוכו מקבל את כל המילויים שיכולים להיות בעולם הזה, כל המילויים האפשריים. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל מה שאתה יכול לכלול בתוך זה זה נקרא מלך מצרים. אתה רוצה לברוח ממנו? אתה רוצה לעמוד נגדו ולהילחם כשהוא אומר לך, "קח הכול. אתה מלך מצרים"? אני לא רואה שהעיניים בוערות.

זאת אומרת, נותנים לאדם יכולת, כל מה שאתה רוצה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הכל, אתה מלך העולם, בסדר, מלך העולם, כל מה שיש לך חוץ מדבר אחד, השפעה ואהבה. שאתה תשב עכשיו ב"חפץ חסד" ואז יהיה לך רק יכולת להשפיע ולאהוב, בבקשה תוכל לאהוב, תוכל להשפיע. אבל מה כדאי? כאן הרצון לקבל של האדם והאור שנמצא כנגדו מראים לאדם ממה הוא נפרד, מה אתה מפסיד. אתה יכול להיות מלך של המצב הזה, מלך העולם, פרעה, ובמקום זה חסר לך אהבת הזולת, שאתה תאהב אותם? במצב הזה האדם נמצא. זה כבר בסוף הגלות, שהוא באמת קובע שזו הגלות, אבל צריכים גם כן קצת לחשוב על זה. "וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים.". זה הכל כנגד הקדושה. אבל יש בי יצר רע בדיוק מה שיש בי יצר טוב, "זה כנגד זה ברא א-לוהים".

ואומר בעל הסולם, "ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל." שבתוך האדם. "וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא." של האדם. או במחשבה או ברצון, גם בזה וגם בזה. זאת אומרת, כל הרצונות והמחשבות לטובת האדם כביכול. אנחנו מלכתחילה, כל אחד מאיתנו פרעה הקטן.

"היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים," "היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.

הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה." האדם גם כן עושה כזה חשבון, מה אני ארוויח בעולם הזה, כמה שאני ארוויח בכל זאת אני אמות, אז אני רוצה לעבוד כדי להרוויח עולם הבא, אחרי המוות. כמו שמחבלים, כמו שדתיים, כולם כך עובדים, לשם עולם הבא. תתאר לעצמך אם היו לוקחים מהעולם את המושג "עולם הבא", שכר אחרי המוות, מה נשאר לאדם? להיות בהמה. כך אדם תמיד מחשב משהו עם מה שקורה לו אחרי המוות. זו בעיה גדולה שאנשים חושבים שיש משהו אחרי המוות, אבל שאין תמורה בינתיים צריכים לחשוב כך.

"ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים." זה מה שפרעה בעצם משחד אותנו, שאתה יכול להיכנס לכאלו מצבים שאתה בטוח נהנה מהעולם הזה וחי בתקווה גדולה שיהיה לך עולם הבא, וכל יום אתה הולך ומוסיף ושם בתוך אותה קרן לעולם הבא עוד מטבע ועוד מטבע. זאת אומרת, אתה בעולם הזה לא צריך לעשות כלום חוץ מלקיים רק כמה דברים, בלי להגיע לאיזה מצב פנימי חדש. בלי לעשות תיקונים על האגו שלך, על הרצון לקבל שלך, אלא רק לעשות פעולות מכניות בלבד. זה נקרא "תורת בעלי הבתים". ודעת תורה הפוכה מתורת בעלי הבתים כי היא דורשת מהאדם שהוא יעשה תיקון על עצמו.

"וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם.

ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם." כי כל השכר, מורגש בו שלא נמצא בו, שהוא לא מקבל מזה כלום, לא מרוויח שום דבר. יש אנשים שמוכנים לפזר מיליארדים, אנחנו רואים, אפילו עכשיו מתפרסם איך כל מיני עשירים מפזרים. אבל יש להם הנאה בזה שהם עושים את הפעולה. כאן מדובר על זה שאדם צריך לעשות פעולה ללא הנאה בתוך הכלים שלו, בתוך ההרגשה שלו. אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי ליהנות. אנחנו עושים כאלה פעולות, כל אחד מאתנו. אבל לעשות כאלה פעולות שאני נותן לכולם ורוצה לתת, לחלק, ומזה אני לא מרגיש שום תועלת, מאיפה יהיה לי דחף לעשות? במה אני אבדוק את עצמי שאני עושה? כאילו אין לנו כלים אחרים, אפילו להרגיש שאני נמצא בנתינה.

"וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע."

זאת אומרת, אני צריך להגיע למצב שאני נהנה מפעולות הבורא כמו הבורא, מפעולות של נתינה שלא חוזר אלי כלום. אם תגיד לי, אתה תתחיל להרגיש את האנשים שאתה משפיע עליהם, ואז אתה תראה כמה שהנתינה שלך היא גדולה ויפה, אלה פעולות גשמיות, פעולות אגואיסטיות. יש הרבה אנשים שמחלקים לכל העולם.

פעולה רוחנית זה נקרא שאני לא רואה תוצאה מהפעולה שלי, שברצון לקבל שלי אני לא מקבל מזה שום התרשמות. אז איך אני יכול לבצע את זה?

אבל אם אני עושה את זה בצורה כזאת שאני מרגיש תוצאה ברצון לקבל שלי, זה כבר שכר ואז זה כבר לא נקרא פעולת השפעה. זה לא נקרא אהבה, כשאני נותן למישהו ואני בזה מרגיש תענוג, מבחינה רוחנית. אימא נותנת לילד מפני שהיא מרגישה תענוג בזה שהיא נותנת לו. הטבע קושר ביניהם ואז היא מרגישה שהוא בשבילה עוד יותר יקר מעצמה. היא לא ישנה, לא אוכלת, לא דואגת לעצמה בכלום, רק בשבילו. לכן רוחניות אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מבינים איך אפשר לתת ללא שום חזרה לעצמנו.

לכן אנחנו מוזמנים ללמוד את זה בחברה. רק בחיבור בינינו, שם אנחנו יכולים להתחיל להשיג את ההבחנות הללו מתוך המאור המחזיר למוטב, בלבד. אחרת לא היינו יכולים להגיע לאיזו התרגשות, התפעלות, הבחנה הקטנה ביותר מה זה נקרא פעולה רוחנית ותענוג רוחני. תענוג רוחני הוא דווקא מתוך זה שאני הנותן, ואני לא מרגיש שאני נותן תענוג במי שאני נותן. הוא לא חוזר אלי כדי שאני אתפעל ממנו, מתוצאה מהפעולה שלי. זאת אומרת, אפשר להתחיל להתקרב לזה ולהשיג את זה רק כשאנחנו נמצאים בתוך החיבור בקבוצה. שם אנחנו מתחילים לגלות את ההבחנה הזאת שנקראת נתינה ללא חזרה, ויש בזה באמת תענוג הכי גדול, למעלה מהחומר.

"נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה."

כשאדם מחייב את עצמו להתכלל בתוך החברה בלמשוך את המאור המחזיר למוטב, הוא לא רואה בזמן הזה שנמצא בשום מצב טוב, אלא ההיפך, הוא קורא לזמן הזה גלות, והגלות הזו מתקרבת לאט לאט למצב שהוא כל כך שונא אותה, את הגלות הזאת, שמוכן לגאולה.

מה בדיוק הוא שונא? הוא שונא את הטבע שלו, שלא מסוגל לעשות שום פעולה שהיא ללא תועלת לעצמו. ואז בצעקה גדולה, כשמצטברות בו כל ההבחנות הללו, אז מגיעה לו הגאולה. גאולה זה נקרא שכבר מסוגל להיות בחיבור עם החברים כדי להשפיע להם בלבד, ובעצמו, נעלם מעצמו, לא מרגיש את עצמו, מסור לחיבור.

זה נקרא שנמצא במערכת אינטגראלית, שמסתובב כמו גלגל שיניים רק עם תנועות של כל המערכת. אין לו יותר רצון, אלא רק להסתובב איתם יחד באותו הכיוון כמו שהם כולם מסתובבים, בגלגלי שיניים. זה מובן שישנן כאלה מערכות.

אז אני עכשיו גלגל שיניים ואני מסתובב עם כל המערכת, היא קובעת מה לעשות. ואני כל פעם צריך לגלות את הרגישות לאתר את רצון המערכת הכללית הזאת של גלגלי השיניים בסך הכול, ובכל הרצון, בכל הכוח, נגד כל ההפרעות לשייך את עצמי אליה.

כך האדם מגיע לתיקון השלם. שכל המערכת שהוא מבטל את עצמו ומשייך את עצמו אליה, היא הופכת להיות שלו, כי הוא מתחיל להתכלל עמה, הוא מתחיל להרגיש אותה, הוא מתחיל להרגיש את כל הפעולות של התנועות שלה, את המטרות שלה, וכך הוא נכלל במערכת דהשפעה. והקשר שלו עם אחרים נקרא אהבה. זה כבר זמן הגאולה.

שאלה: הכיוון של המערכת הזאת הוא לעורר חיסרון לאהבת הזולת או כלפי זה שאפשר להגיע לאהבת הזולת? איך היא פועלת על האדם? הוא אומר, אני חייב להשיג את זה, או שהיא מראה לו שאפשר להשיג את זה?

המערכת בעצמה לא אומרת לאדם כלום, למרות שכך אנחנו מדברים. אלא רק המאור המחזיר למוטב שמתגלה במערכת. המערכת בעצמה היא הרצונות שלנו, מקולקלים פחות ומתוקנים יותר, שהם נמצאים באיזה מין חיבור ביניהם. זה כמו במערכת המצמד, שגלגלי השיניים נמצאים בהצמדה מסוימת זה עם זה, הם יכולים להסתובב חופשי אחד כלפי השני, הם יכולים להיות באיזה מין קשר שמסתובבים כאילו יחד, אבל בכל זאת לא בהתאמה מלאה אלא חלקית. יש גם גירים כאלה שאתה נכנס לאט לאט, כמו שהיה פעם באוטובוס, ששם גלגלי השיניים נכנסים להתקשרות לאט לאט. ויש עוד מערכות כאלה שהן בכלל בלי גלגלי שיניים שנכנסים ממש זה לזה, אלא עם צורות אחרות של חיבור.

אמנם אנחנו נכללים במערכת הזאת, אבל עדיין נמצאים כל אחד באיזה תנועות חופשיות וחלקיות בחיבור, כן ולא, לפעמים כך ולפעמים כך, לכל אחד גם עליות וירידות משלו, כך זה קורה.

תלמיד: איזו הרגשה נותן המאור המחזיר למוטב?

הוא פועל אך ורק לפי המאמצים שכל אחד עושה לעומת המצב שלו הפרטי להתכלל במערכת הכללית.

תלמיד: ומה הוא מראה למאמץ? הוא מראה לו חיסרון יותר גדול, צורך יותר גדול או שהוא מראה לו הזדהות?

מה האור העליון נותן לאדם, איזו הרגשה? את זה אני לא יכול להגיד, הכול מגיע רק מזה. גם היום מה שאנחנו מרגישים, מה שאנחנו מבינים במוחא ובליבא, הכול בא מהמאור המחזיר למוטב. אפילו בדרגת חי, דומם, בכל מקום זה רק המאור שמביא את החיות, את החיים, הרגשת החיים, הרגשת ההשתתפות כמו שאתה אומר זה ודאי, אפילו באדם שאין לו שום קשר עם הרוחניות, עם קבלה בכלל. בכל זאת מה שיש בו, בכל זאת מה שמזיז אותו זה המאור. רק הוא מתקדם ללא הבנה, ללא הכרה, ללא ידיעה.

שאלה: האם החברה צריכה לעשות את המעבר הזה של האדם מהרגשה של מכות או חיסרון לכיוון של מילוי ותענוג? החברה אחראית לשינוי?

החברה אחראית רק לרוח שבחברה, עד כמה שנמצאים ברע הגדול ועד כמה שיכולים להגיע לטוב הגדול. שפלות עצמנו וגדלות הבורא. כמו שאתמול קראנו על ירושת אברהם, שרק בזכות רשות הגויים יוצאים מהגלות.

שאלה: ההשפעה, הנתינה ללא חזרה, זו תכונת הבורא.

זו תכונה אחרת. צריכים להבין שאין בה משהו שונה, משהו משונה, רק שהיא לא נמצאת בעולם שלנו. אבל זה דווקא טבע שכולו קיים וחי ופועל, והעולם שלנו הוא דווקא עולם המדומה. אנחנו נמצאים בעולם אין סוף. כל הפעולות הן פעולות השפעה לגמרי, אין דבר אחר במציאות. ניתנה לנו איזו מין תרדמה כזאת, דורמיטא, שאנחנו נמצאים בפעולות קבלה. שזה שקר, זה לא קיים בכלל בטבע, אבל כך בהרגשתנו, זה מה שקיים. וצריכים מעל זה להתרומם. כשמתרוממים מעל זה, רואים שהעולם הזה אין לו ערך של כלום לעומת כל יתר המערכות, שכולן פועלות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז האדם יכול להשיג את התכונה כזאת, רק אם הוא מגיע לדביקות בבורא.

דבקות בבורא זה כבר תוצאה. אם הוא רוצה ללמוד מהבורא את הפעולה הזאת, הוא נקרא "עובד ה'".

תלמיד: בכל מקרה, זה לא שאדם נדבק בבורא ואז הוא קובע ש"אין עוד מלבדו".

לא. דביקות בבורא זו תוצאה.

תלמיד: האם יש אדם שמשפיע לבורא ולא נהנה מזה?

נהנה, אבל ההנאה שלו זה לא שהוא מרגיש תענוג בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה.

תלמיד: זאת אומרת, אדם רוכש אותה תכונה כמו אצל הבורא, נתינה ללא חזרה, והוא משפיע לבורא והוא נהנה מזה שהוא משפיע. זאת אומרת, הוא נעשה כמו הבורא.

כן, ודאי. אנחנו חייבים להגיד שגם הבורא נהנה מזה שמשפיע לנבראים. רק אצלנו ההנאה הזאת מתקבלת בכל זאת בכלים דקבלה המתוקנים, ועל הבורא אנחנו לא יכולים להגיד, אין לו כלים.

תלמיד: איך אדם יכול להגביר את השפעת המאור עליו?

רק על ידי לימוד חכמת הקבלה בקבוצה הנכונה. ולכן אם אדם שואל, "מה הטעם בחיי?", שהוא כבר רוצה למצוא את הטעם בחיים והוא לא מוצא, אז מביאים אותו לקבוצה, למורה ולספרים, ושם הוא מתחיל לממש את עצמו.

תלמיד: אבל אנשים שמגיעים למקום הזה, נמצאים כבר על סף גבוה מאוד של בעיות בחיים שלהם.

זה לא שייך לבעיות. יכול להיות שאדם לא עבר שום בעיות, אלא יש לו שאלה שהיא על מהות החיים שלו. ואין לו בעיות. יכול להיות שעד היום הייתי עשיר, בריא, מוצלח, מבלה ופתאום נמאס לי, נעלם לי הטעם מהחיים, מכל הדברים האלה, אני לא רוצה כלום, אני מחפש. לא שאני מחפש מתוך הסבל הקודם, אלא אני סובל עכשיו מזה שאני לא יכול למלא את הרצון שהתגלה על ידי כלום.

תלמיד: מה שתיארת עכשיו, זה אדם שעושה פעולה מאוד אקטיבית, ורק אז הוא יכול ליהנות מהמאור המחזיר למוטב.

האדם יכול ליהנות מהמאור המחזיר למוטב, כמו שכתוב באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כשהבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב, והאדם מממש את הגורל הזה, את ההזדמנות הזאת, הוא נכלל בסביבה, לומד את חכמת הקבלה, שומע את עצות המקובלים ועצות המורה, וכך הוא מתקדם. ואין שום צורה אחרת להתקדמות. אתה יכול להמציא מה שאתה רוצה, זה לא יעזור. כי כך המבנה הזה מתייצב מתוך המערכת העליונה.

תלמיד: במה אנחנו כקבוצה יכולים לעזור, לאנשים שנמצאים מסביבנו, כדי שכן יהיו להם התקרבות ומגע עם הקבוצה. מה עוד אנחנו יכולים לעשות, חוץ מהמבנה הרגיל של פתיחת קמפוסים?

אני לא יודע. יש אולי עוד אלף ואחת פעולות, כל מיני פעולות שאפשר לעשות.

תלמיד: מה למשל?

פעולות שבהם אתה מספר לאנשים עד כמה שחיבור הוא הצלה מכל הרע.

תלמיד: אבל זה לא מספיק, אתה אומר שהם ממש צריכים לבוא.

לא, אני לא אומר שהם צריכים לבוא. אם אין להם שאלה על מהות החיים, על מטרת החיים, השאלה על מה הטעם בחיינו, אז הם לא שייכים ל"ישר- אל", ל"לי ראש", מה שנקרא "ישראל", אלא הם שייכים לגוף הפרצוף ולא לראש הפרצוף. "ישראל" זה נקרא ראש הפרצוף, "לי ראש". זאת הכוונה לבורא. אבל כל יתר האנשים שאין להם את השאלה הזאת, אלא סתם לא יכולים להסתדר בגשמיות, ואלה כל עם ישראל שמסביבך וכל העולם, חוץ מחברי בני ברוך בכל העולם, כל היתר שייכים לגוף. ולכן אנחנו לא מושכים אותם לעבודה הפנימית. אלא אנחנו מארגנים אותם בעיגולים, בסדנאות, בהרצאות, בכל מיני קמפוסים, אבל של חיבור ולא של קבלה.

תלמיד: אז איך צריכים להיראות קמפוסים של חיבור או כל מיני מסגרות כאלה שהם לא קבלה כדי שיהיה איזה חזון שהקבוצה הולכת לקראת זה?

בזה אנחנו בונים את עצמנו לקראת המחר. אנחנו בונים את עצמנו ולומדים בינינו איך צריכה להיראות אנושות המחר, שעל ידי חיבור בינינו אנחנו מגיעים לחיים טובים יותר. כי ברור שהטבע דורש מאיתנו להיות מחוברים, וברור שעל ידי האגו שלנו, אנחנו לא יכולים להגיע לחיבור. ואז אנחנו נמצאים במשבר. "המשבר", זה הפער בין מה שהטבע דורש "חיבור", לבין מה שהאגו דורש "אינדיבידואליות", "ניתוק". זה מביא לנו משבר בכל הרמות, בכל מה שאתה רוצה. אם זה במשפחה, בחברה, בכלכלה, בתעשיה, במערכות ניהול, בכספים, במדינות, לא חשוב מה.

אנחנו רואים איך רצו לעשות "אירופה מאוחדת" ובסופו של דבר היא נשברת. ועוד ועוד. זאת אומרת, אנחנו צריכים ללמד את האדם, ללמד את העולם איך להיות מחוברים נכון. וצריך קודם כל להסביר ולהבהיר את הנקודה הזאת, אבל היא כבר די ברורה ויש על זה כבר הרבה מחקרים ודיבור שהעולם נמשך לחיבור על ידי הטבע, זה לא תלוי בנו. והכוח הזה של הטבע, ידחוף אותנו לחיבור יותר ויותר, את כל בני האדם, את כל העולם, אם נרצה או לא נרצה, אנחנו נתקרב זה לזה.

אבל הבעיה היא, שלהתקרב ללא רצון להתקרב, זה מביא למלחמה. ולהתקרב עם רצון להתקרב, זה מביא לשגשוג. זה הכול. אז מה כדאי?

תלמיד: אם כך בעצם, אנחנו צריכים עכשיו לארגן לאנשים מקום שבו הם יוכלו להיות, להתכנס ביחד?

מתוך זה אתם צריכים בטיפול באנשים זרים, לא בחברי בני ברוך, אלא באלה שאין להם נקודה שבלב, לעשות כל מיני מערכות לימוד, השתתפות, פיקניקים, התקרבות בין בני אדם. הם לא רוצים ללמוד, לא אכפת להם כלום. חס ושלום, לא חכמת הקבלה, אלא קצת פסיכולוגיה, כל מיני דברים. סדנאות, קצת על החיים, על מהות החיים, לכן בעל הסולם כל כך מכבד את הפסיכולוגיה המטריאליסטית. ואז, כשאתה יוצא אליהם ומחבר ביניהם, פתאום אתה רואה ש"הנה, אני מצליח". כמו נניח החברים שלנו במוסקבה או עכשיו גם באמריקה זה התחיל, הם מאוד מצליחים. הם באים לכל מיני ארגונים יהודיים, סוכנות, הלל, ועושים שם כל מיני פעולות. והפעולות האלה מוצלחות.

והארגונים האלה כשהם רוצים לחזור ולעשות פעולות כאלה בעצמם, לא יוצא להם. ולא חסרים שם מומחים, פסיכולוגים למיניהם וכן הלאה, אבל לא יוצא ולא ייצא. רק אנחנו מסוגלים לעשות. למה? ככה. הם, כל הארגונים היהודיים, מאוד לא רוצים להיות איתנו בקשר, מאוד לא רוצים, הם יודעים שכל האנשים שבאים, באים מהקבלה ומלייטמן, אתה מבין, אבל אין להם ברירה. אין להם ברירה, כי הם לא יכולים למשוך קהל, הם לא יכולים לחבר את הקהל, ולכן מאין ברירה הם בכל זאת משתתפים. וככה לאט לאט, אנחנו לא גאוותנים, אנחנו מוכנים לבוא, רק שיתנו לנו אפשרות לעבוד עם הקהילה הזאת.

אם נפתח את חכמת הקבלה לעולם כחכמת הקבלה ל-1% וחכמת החיבור ל-99% מהעולם, נעשה עבודה גדולה מאוד כנציגי הבורא בעולם הזה, ממש אני לא יודע להעריך את זה. בעזרת ה'.

שאלה: אולי תוכל לתת לנו איזה תרגיל ליישום במהלך היום.

שלשום נתתי תרגיל. ציירתי שפתיים, שזה "פה" (ראו שרטוט מס' 1). ויש כאן לב. הלב, עם הנקודה שבלב. גם הנקודה שבלב, וגם הלב כולו, מתחברים לפה. באמצע יש לנו מוח, איזו קופסא. מה הקופסא הזאת אומרת? הקופסא הזאת אומרת, "תדבר מה שכדאי לך". עכשיו, איך אני על ידי המוח עושה בירור, ביקורת, ומבצע כך שהלב והפה יהיו כמה שיותר שווים, כמה שיותר קרובים זה לזה. זה התרגיל שנתתי. שכולם יעשו. אני מאוד ממליץ עליו. מאוד ממליץ. מה אנחנו עושים על ידי המוח כדי לקרב את הפה ללב. בלב שלי יש אין סוף מחשבות, רצונות, הכול. אף אחד לא יודע מה יש לי בלב. המוח, יש לו תפקיד פשוט, איך לקרב את הלב לפה. הלב נקרא נסתר, הפה נקרא גלוי. איך אני עושה כך שמה שיש בנסתר יהיה גלוי, שאני אוכל לגלות.

בסופו של דבר יוצא שאני אוכל לגלות רק בתנאי שזה יהיה בעל מנת להשפיע. אז אני לא אתבייש, אז אוכל לעשות. או שבגשמיות אני מגלה דברים כאלה שבהם אני דואג למשפחה, להיות אזרח כמו כולם, איכשהו. אבל בסופו של דבר רק בעל מנת להשפיע, מה שיש לי בלב אוכל לגלות.

שרטוט מס' 1

שאלה: אבל המוח לא יכול להבין מה זה על מנת להשפיע, רק הלב. אז איך הוא יקרב את זה לשפתיים, איך הוא יקרב את זה לפה?

המוח עושה לך את כל ההבחנות שצריכות להיות. תנסה.

תלמיד: היום יוצאים עשרות חברים שלנו להרצאות מבוא בקבלה בכל רחבי הארץ, זאת אותה הפצה איכותית שהזכרנו. המון אנשים שותפים לדבר הזה, דבר מאוד חשוב. אולי איכשהו בהמשך לתרגיל שלנו, הרבה חברים הולכים להשתמש בפה שלהם כדי לקרב את לבבות הקהל. איך נעשה שייצא מתוך הפה שלהם הדבר הנכון מהלב הכללי של הקבוצה?

תראו, לפי מה שאנחנו לומדים שהעיקר הוא החיבור, כי על ידו אנחנו מפעילים את המערכת הכללית של אדם הראשון, מביאים אותה לתיקון, אז אין פעולה יותר חשובה מלקרב אנשים לזה. לכן מי שיוצא, כל הכבוד לו. ואני אומר לכולם, הייתי מאוד שמח לראות כל אחד ואחד, כל יום ויום, בכל צורה אפשרית, משתתף בארגון אנשים לחיבור. ואם זה לא ברמת הכוונה כמונו, אז לפחות ברמת החיבור הרגילה, העממית. אחד מהשניים.

והם, כשאתם מארגנים אותם בצורה אפילו פשוטה כזאת, ללא חכמת הקבלה, לא כלום, הם יתחילו פתאום לדבר על זה, יתחילו פתאום להבין, כי אתם משפיעים להם. ואתם לא מבינים אבל זה עובר מצידכם אליהם. זה כבר ברור, ישנם כאלו שכבר עברו והרגישו את זה.

תלמיד: אני רק רוצה להגיד לחיים ענק לכל החברים שלנו בכל הארץ, בשלושת השבועות האחרונים, ביום ובלילה, עשו בדיוק את מה שאמרנו כאן, הם עושים את זה בפועל שם. הם ממש מפיצים את חכמת הקבלה בשדרות העם. אז לחיים אדיר לכל החברים שלנו בכל הקבוצות בארץ ובעולם, לחיים.

ואני שוב אומר, שאם יש למישהו הזדמנות, אם למישהו עדיין יש זמן והוא לא יודע לאן לשייך את עצמו, שייצא עם אנשים שכבר יוצאים היום בערב וישתתף איתם, בזה ממש נמצאים בתהליך התיקון. להיות לבד, לא לגרום לחיבור בין בני אדם, זה פשוט לא להתקדם בדרך. בהצלחה.

(סוף השיעור)