שיעור בוקר 25.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 394, מאמר "הערבות"

אותיות כ"א-כ"ב

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 394, מאמר "הערבות", אות כ"א.

אות כ"א

"ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור "נעשה ונשמע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר' אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז"ל, "שכל ישראל ערבים זה לזה". אלא ר' אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה."

תלמיד: בתחילת הפסוק הוא כותב, "שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה". מי קובע שאני ראוי לעבוד את ה'?

רק הבורא.

תלמיד: אבל הבורא זה משהו שמאוד קשה לי להיאחז בו. הוא כל יום מראה לנו כמה אנחנו עדיין לא נמצאים שם, הוא כל פעם מגדיל לנו את האגו, ועלינו לתת עוד מאמץ. אני לא יכול להעיד על עצמי שאני ראוי, אז מי כן יכול להגיד שאני ראוי? הרי כל יום המאמץ שלנו הוא עוד להתחבר, עוד לאהוב, וכל הזמן אתה מרגיש שאתה לא עושה מספיק. מה זה בעצם להיות ראוי לעבוד את ה'?

זו בחירה חופשית, כך זה כלפי כל העולם. כל אחד בעולם, אם הוא רוצה לקיים את רצון הבורא, אז הוא חייב להגיע למצב שהוא מכריע את העולם לכף זכות.

תלמיד: אבל זו מדידה שאני מודד בתוך עצמי.

כן.

תלמיד: אבל אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא ראוי. איך אני יודע כל יום מחדש שאני עושה את עבודתי נאמנה, שאני באמת עובד את ה'? כי את הכוונה שלי רק אני יודע, אף אחד לא יודע מה הכוונה שלי. איך אני מודד את עצמי בצורה אמיתית, שאני באמת עובד את ה' כמו שצריך?

רק לפי זה שאתה מתאמץ, ומרגיש בתוך העבודה שלך את תגובת הבורא.

תלמיד: איך אני מרגיש את תגובת הבורא, האם דרך החברים, או יש מעבר לזה עוד משהו?

אם אני עושה מאמצים בחיבור ומכוון אותם לבורא, אז בסופו של דבר אני זוכה להרגיש את תגובת הבורא.

תלמיד: ישבתי בלילה וקראתי את המאמר כמה פעמים. אומרים לי שאני צריך לאהוב את החברים ולא שהחברים יאהבו אותי. גם אם אני באיזשהו מקום בתוך תוכי מרשיע חבר או רואה אותו בצורה לא הכי טובה, אז אני אומר לעצמי שהכול אצלי, אני צריך לאהוב יותר את החברים. איפה פה אני רואה את התגובה האמיתית מהבורא, שבאמת יש לי במשהו להיאחז ולהגיד, "אני מתקדם ואני עובד יותר נאמנה את הבורא"?

לפי מה שכותב בעל הסולם. ומה שאנחנו מסוגלים לקיים, אז מתוך הקשרים עם הבורא כך אנחנו מבינים אם אוחזים נכון או לא.

תלמיד: כמה ממדידת הקשר עם הבורא קשורה בתפילה אמיתית, שאתה מרגיש שהתפילה שלך היא מעומק הלב? האם זה הקשר שיותר מתקרב לאמיתי בקשר לבורא?

כן. אתה חייב להגיע למצב שזה יהיה לך ברור ללא שום ספק, וכך להמשיך.

תלמיד: הוא מתחיל מדברי רבי אלעזר, "באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה". מה זה אומר "העולם נידון אחר רובו", האם שרוב העולם צריך להגיע להזדככות כזאת?

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים מההיסטוריה שאחרי שנחרב בית המקדש יצאנו לגלות והתכללנו עם אומות העולם, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות אותה עבודה, לשחזר אותה. האם כך אנחנו קשורים עכשיו עם כל העולם, שכל פעולה שלנו עושה את התיקון? איך אנחנו קשורים עם אומות העולם, כך שאנחנו יכולים באמת להגיע להזדככות הזאת?

להמשיך לפי מה שקיבלנו.

תלמיד: איך אנחנו קשורים בפנימיות עם אומות העולם? האם אנחנו קשורים או שרק בחיצוניות אנחנו יכולים להפיץ?

אם אנחנו מקיימים את החיבור שלנו ונמשכים מתוכו גם לחיבור עם אומות העולם, אז אנחנו כנראה צריכים להרגיש שאנחנו מתקרבים.

תלמיד: והם נכנסים איתנו לערבות?

כן.

תלמיד: האם זה התפקיד שלנו עכשיו?

התפקיד שלנו עכשיו הוא להביא את כל העולם לערבות. צריכים להבין שכפי שאומות העולם מתנהגים, זו בסך הכול התגובה שלהם על איך אנחנו מתקרבים אליהם.

תלמיד: לא ברור לי מאיפה הגיע בכלל הנושא של תיקון העולם. גם בתורה מדברים רק על ישראל, על מלחמות ישראל. מאיפה זה מגיע שישראל צריכים להכשיר את הגויים, לתקן אותם?

כמו שכותב בעל הסולם, זה מגיע אלינו מאמונת הגדולים, מגדולי האומה, שאנחנו סומכים עליהם, מאמינים להם במאה אחוז.

תלמיד: אפשר לקרוא לזה הרחבה של התורה, כי אין לנו מצווה לתקן, זה לא כתוב לנו כמו שכתוב בדתות אחרות שהם צריכים לעשות כך וכך לגויים אחרים, אצלנו אין ציווי מפורש.

ציווי מפורש אין. לא כתוב לנו בצורה ישרה, ברורה, שאנחנו חייבים לעזור לכניסת כול האנושות בערבות, לא מדובר על זה בצורה ישירה.

תלמיד: מה חשיבות הנושא הזה? מאיפה מקבלים לזה חשיבות, או מאיפה זה נולד?

אני חושב שזה נולד מכך שאנחנו נכנסים לקיום התורה בתנאי הראשון, שבינינו תהיה ערבות. מתוך זה אנחנו מבינים איזו ערבות חייבת להתגלות בעולם, ואז אנחנו מגיעים לקיום.

תלמיד: יש חלק שלא כתוב עליו שהוא קיום התורה בעולם, זה משהו שבעצם לא ידוע עליו.

קיום הערבות. לכן תראה מה שכתוב. בעל הסולם כותב את מאמר "מתן תורה", את מאמר ה"ערבות", ומסביר לנו שהדברים האלו חייבים להתקיים.

תלמיד: למה בעל הסולם שם את זה כערך מרכזי? כבר במאמר הראשון, השני שלו, הוא מכניס ערבות גם כלפי העולם, הוא לא שוכח את זה, הוא לא מסתפק בערבות ישראל.

הוא לא יכול. אם זה העיקר שצריך לצאת מקיום תורה ומצוות, אז איך לעזוב את זה?

תלמיד: עדיין חסרה התמיכה הפנימית שזה צריך לעבור לעולם, שזה משהו בחיצוניות כביכול. איך להסתכל על זה בצורה יותר פנימית?

אנחנו לומדים מכל התורה שאנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו, שכל הנבראים חייבים לעזור זה לזה ולהגיע לחיבור. מתוך זה אנחנו חייבים לקיים את תנאי הערבות.

תלמיד: האם גם רב"ש דיבר על זה?

לא, הוא לא כל כך דיבר על מה שכתוב במאמרים האלה. אתה גם יכול לשמוע את ההקלטות שיש לנו.

תלמיד: שלחתי מאמר של רב"ש שאומר, שהעולם נברא בשביל התורה, בשביל ישראל, והוא דווקא עושה שם סדר וגם מכניס את העולם. זה מאמר מעניין מאוד.

אז אולי כדאי לקרוא את המאמר.

תלמיד: שמעתי שלעבוד את ה' זו הבחירה החופשית. לְמה הכוונה?

הכוונה היא, שהאדם חייב לבדוק מה יש לו לעשות בעולמו, ולראות איך הוא מגיע לתיקון העולם לפי פקודת הבורא, שהוא ידבק לזה.

תלמיד: למה זה נקרא "בחירה חופשית"?

כי אין לו מצד הטבע חיוב בזה.

תלמיד: האם הבורא לא מחייב אותו בזה?

הבורא לא מחייב. איפה אתה רואה את זה?

תלמיד: אז איך האדם יצליח לחייב את עצמו לבחור במשהו שאין לו לזה שום חיוב טבעי?

הוא לומד את זה ממה שנמצא לפניו, ורואה שהוא מסוגל להשפיע על כל העולם, והעולם כך יכול להגיע לתיקון.

תלמיד: קשה לראות איך אדם יכול לעשות צעד שאין לו חיוב פנימי לעשות אותו, להיפך.

למה להיפך?

תלמיד: כי יש לו אלף חיובים אחרים לעשות הפוך, ואומרים לו, "אף אחד לא כופה עליך, זו הבחירה שלך לעבוד את ה'. אם אתה רוצה, תעבוד, אם אתה לא רוצה, תהנה".

כן, באמת אפשר להגיד כך. אבל בעצם לערבות הכללית אנחנו מגיעים מתוך זה שמקיימים אפילו במקצת את חוקי התורה.

תלמיד: כשאני הולך למקום רחוק מאוד, אני שם לעצמי מטרות בדרך. אנחנו קוראים את המאמר הזה ומבינים שבעל הסולם שם את המטרה הכי רחוק שאפשר, ערבות בכל העולם.

כן.

תלמיד: אבל לפני כן יש כנראה ערבות בישראל, ואולי לפני כן יש ערבות בתוך העשירייה. כך אני מצייר לעצמי נניח שלוש מטרות.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין המטרה הראשונה שהיא ערבות בתוך העשירייה, לבין המטרה השנייה שהיא ערבות בישראל, לבין המטרה השלישית שהיא ערבות בעולם? בשביל מה בכלל להתעסק בדברים האלה שמבחינתי הם לא מורגשים? הערבות בישראל כבר לא מורגשת, וערבות בעולם היא בכלל נשמעת כאיזה חלום.

אם אנחנו צריכים להידמות לבורא בצורה השלמה, אז אנחנו חייבים דווקא כך להתקדם.

תלמיד: ברור לי שבסוף צריך להגיע לשם. אבל אני שואל ברמה האישית, ברמה הפנימית של כל חבר וחבר, מה זה משנה אם אני מגיע לערבות בעשירייה, או אני מגיע לערבות עם ישראל? מה בי משתנה מעבר לזה שפֹּה זה קטן ושם זה גדול. נניח שכך אני מבין את זה עכשיו בשכל שלי.

בקיום חוק הערבות, ככל שאתה מתקדם מהאדם לעשירייה, לתוך האומה, העם, אז כך תנאי הערבות גדלים.

תלמיד: יש עלי עכשיו תנאי, להיות בערבות בעשירייה, אז אני צריך לעשות כל מיני דברים עם עצמי, שינויים, לעבוד בצורה מסוימת, ולקיים חוקים מסוימים.

כן.

תלמיד: ואחר כך אומרים לי להיות בערבות עם ישראל. מה ההבדל? מה נוסף שם, חוץ מזה שישראל זה תנאי שהוא הרבה יותר גדול והרבה יותר רחוק?

זה דורש ממך להכניס לתוך הערבות הזאת כלים נוספים, הבנה, הרגשה, תפיסה. אתה חייב לעבוד כאן הרבה יותר. אתה חייב להרחיב את הכלים שלך לגודל האומה.

תלמיד: זה נשמע כמותי ולא איכותי, וזה מה שאני לא מצליח להבין. מה איכותית משתנה באדם אם הוא נמצא בערבות בעשירייה, או נמצא בערבות עם ישראל כולו? מה ההבדל בצורה איכותית, לא כמותית?

אני לא חושב שכאן ההבדל הוא כמותי, אלא זה הבדל מהותי. תלוי את מי אתה מקרב כדי לעשות עימו קשר, מגע, אם זה אדם בודד, קבוצה קטנה, או העולם כולו, אז יש הבדלים. לכן כך זה נדרש.

תלמיד: במאמר "מתן תורה" כותב בעל הסולם, שכל מה שמחוץ לגופו של אדם, בין אם זה בן אדם אחר או הבורא, זה מבחינתו אותו דבר. זה זר לחלוטין מבחינתו, ואל לו להתעסק עכשיו בבורא, שאף אחד לא יודע אפילו מה זה, אלא להתעסק באמת בערבות בינינו. מכאן הגענו למאמר הזה של "הערבות", בגלל המשפט הזה ב"מתן תורה". אנחנו קוראים ונמצאים בתוך המאמרים האלה כבר שבועיים, שלושה, ואני לא מצליח להבין למה בכלל להתעסק במדרגות האלה של ישראל והעולם, כשאני בכלל לא מבין איך מגיעים לשם. מה זה מוסיף לי?

זה מוסיף לאדם בכך, שהוא רואה שהוא חייב להתחייב בקשר שלו עם האנושות בגבולות כלשהם. וכך הוא הולך ומרחיב את הגבולות האלה.

תלמידה: מה זה אומר להכריע את העולם לכף זכות?

זה להצדיק את קיום העולם, שבלעדיו תנאי הערבות לא יתקיימו.

תלמידה: במה האדם יכול להכריע את העולם לכף זכות? מה הוא צריך לעשות?

הוא צריך להיות אחראי על הקשר שלו עם כל באי עולם, כך שהוא דואג להם.

תלמידה: איך אדם יודע שהוא מקיים את מצוות ה'?

מכך שברגע שהוא מגיע לקיומן, הוא מתחיל להיכנס לתוך האור המקיף, שאז הוא מאיר עליו דרך כל הנבראים, והוא רואה שבצורה כזאת הוא קשור עם כולם.

תלמידה: מהי עבודתם הנכונה של ישראל לכלול ולתקן את רצונות אומות העולם?

אם ישראל מגיעים לקיום המציאות באהבת חברים, אז הם מקיימים את רוב המצוות ששייכות לערבות.

תלמיד: חבר שאל מה סדר העבודה בעשיריה, בישראל ובכל העולם. העבודה בעשיריה היא הכלי המינימלי שאנחנו בכלל יכולים להתחיל את העבודה הרוחנית. אחר כך עוברים לישראל, כשישראל מבחינה פנימית היא גלגלתא עיניים, אלה הרצונות שלי מהשורש עד הפה. וכשסיימתי את העבודה בגלגלתא עיניים, אני עובר לאח"פ, לרצונות ג', ד', ובזה סיימתי. כמו שהרב"ש כותב, תתקן את עצמך ותראה את כל העולם מתוקן. האם זאת גישה נכונה?

כן.

תלמיד: כתוב כאן, שנעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע. שכל ההכשרה, כל ההכנה, הן להגיע ולהגיד "נעשה ונשמע". מה זה "נעשה ונשמע"? במה הוא שונה מכל ההכנה עד לנקודה הזאת, ואז יש היפוך?

גם בהכנה וגם אחר כך יש כזה חוק, שאתה חייב לקיים את תנאי הערבות, ואז תראה מה כתוצאה מזה אתה משיג. אז רואים כאן שבתנאי הערבות הוא משיג קודם כל את הקשר שלו עם הקבוצה הקטנה, ואחר כך יותר ויותר, וכן הלאה.

תלמיד: אם הוא משיג את הקשר עם הקבוצה, עם העשיריה, אז איפה פה יש צורך לתורה? כי הוא כבר משיג באיזו צורה את החיבור, את הקשר הנכון. אם משיגים קשר לפני קבלת התורה, אז למה צריך את התורה?

אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו רוצים לקיים את תנאי החיבור בתוך העשירייה, אז אנחנו כבר מתוך העשירייה מתחילים להרגיש את הקשרים שלנו ליתר הגבולות, ליתר הנבראים. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לזה שכולנו רואים את עצמנו מחוברים יחד.

תלמיד: האם כדי להגיע למצבים האלה, אנחנו צריכים לא להיות בתגובה לאור שפועל בנו, אלא להיות כביכול צעד אחד לפני, לייצב חיסרון? אנחנו עובדים בעשיריה, אנחנו יכולים לחכות שדברים יקרו, ואז נדע להגיב עליהם נכון, להתחבר על פניהם.

לא. כאן הכלי הוא שאני שותף בזה שהעולם מתקיים.

תלמיד: האם שותף אבל יוזם, או שותף שמצטרף לפעולת הבורא שקודמת?

לא, זו לא סתם פעולת הבורא. אני מעורר את הבורא כביכול בזה שהוא יוצא מההסתרה ומראה לנו איך כל העולם קשור.

תלמיד: מה אופי הפעולה מצידנו כדי לעורר את הבורא ולהוציא אותו מההסתרה?

שאנחנו עושים את זה.

תלמיד: אבל אנחנו תמיד עושים, ויש איזה מעשה שכן גורם לו להתעורר.

כן.

תלמיד: מה במעשים שלנו צריך לעשות במיוחד, או על מה להתמקד, כך שהמעשים שלנו יעוררו אותו, ולא שיהיו כמו מכה חלשה עם פטיש, אלא שזו תהיה מכה חזקה עם הפטיש?

אנחנו דורשים חיבור שלם.

תלמיד: אם אנחנו דורשים חיבור עבור העולם, אם אנחנו מצליחים לקשור את זה, האם זו העוצמה שבה אנחנו יכולים לעורר את הבורא?

כן.

תלמיד: וכל עוד אנחנו לא עושים את זה, אלא מתמקדים רק בחיבור בעשירייה, או בעם ישראל?

לא, זה לא מספיק.

תלמיד: אם הפעולות שאנחנו עושים לחיבור בעשירייה, לחיבור בעשירייה למען עם ישראל, לא מעוררות את הבורא, אז למה אנחנו מתמקדים בזה?

אנחנו כביכול אוספים את הכלים ומחברים אותם, עד שנדרש ממנו מילוי, שימלא את הכלים האלה. ואנחנו, מתוך המילוי שלו, עושים פעולת חיבור של החברים שלנו. זה מה שאפשר להגיד.

תלמיד: אם אדם מגיע לערבות בעשירייה, למה זה לא מספיק לתיקון העולם?

כי הוא לא רואה את העולם, הוא רואה את העשירייה שלו בלבד.

תלמיד: ואם אדם תיקן את תפיסת המציאות שלו בתוך העשירייה, בין החברים, באהבת החברים?

זה לא מספיק.

תלמיד: למה?

כי הוא לא כולל בתוכו כל אדם ואדם.

תלמיד: אומרים שיש חוק כלל ופרט שווים. אם ניקח את זה לווליום של עשירייה שיש בתוכה את הכול, אז למה לא מספיקה העבודה בעשירייה הקטנה שלו כחלק מתוקן כדי להביא לתיקון של הכול? מה עוד חסר פה? אם אדם מתקן את עצמו, אז מה עוד חסר, למה הוא מגלה עוד פגמים?

כי הוא עדיין לא הגיע לקיום הפעולה הזאת בשלמות. הוא חייב לעורר את כול הכלי, את המלכות, לגילוי ולחיבור עם כל חלקי המלכות שבכל הכלים.

תלמיד: העבודה בעשירייה הפרטית לא מספיקה להביא לתיקון העולם.

כן.

תלמיד: האם יש מצב כזה של עשירייה מתוקנת, שלמה?

כן.

תלמיד: אם כן, מה קורה בעולם?

קורה שכל העולם אז מרגיש שיש כוח אחד, יחיד ומיוחד, שמחבר אותם יחד למשימה אחת, למצב אחד.

תלמיד: למשל, עשיריית "בעלי הזוהר". נכון שזאת דוגמה גבוהה, אבל אנחנו רואים דוגמה, יש תקדים באנושות של עשרה אנשים שמתוך החיבור ביניהם הגיעו לתיקון. מה היה חסר שם?

אני לא יודע מה היה חסר, אבל כנראה שהיה בכל זאת חסר משהו. זו כבר דרגה ודרישה שהיא מעבר לתיקונים.

תלמיד: אם מה שמקולקל זה האדם, אז מה יש לו לתקן בעולם?

מה שהאדם מזהה שיש לו עוד מה לעשות בעולם, זה על שמו.

תלמיד: ומאיפה הוא מביא חיסרון לתיקון העולם?

מזה שהוא רואה, שהוא מרגיש, שהוא מגלה.

תלמיד: בעל הסולם כותב, "מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה". איך זה עובד, האם לכל אחד יש איזה חלק שהוא אמור לעשות, ואם הוא לא עושה אז העולם לא מגיע לתיקון?

כן.

תלמיד: לכל פרט יש חלק כזה, או שזה מצטבר?

כנראה שלכל פרט.

תלמיד: ואם יחיד אחד מחסיר את החלק שלו, אז האם אחרים יכולים לפצות בעדו?

מתוך הערבות, אני לא יודע.

תלמיד: מה מאפיין אדם שיש לו ערבות בעשירייה?

הוא אחראי על העשירייה שלו שהיא תגיע לתיקון העולם.

תלמידה: שמעתי שהתפקיד שלנו עכשיו הוא להביא את כל העולם לערבות. מה נדרש מאיתנו בכנס הקרוב כדי להשפיע על העולם ולקרב אותו לערבות?

שנרצה שזה יתקיים.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כתלמיד כדי להיות ערב להצלחת הכנס?

אתה צריך להיות מחובר עם כולם, ולבקש, לדרוש, שהפעולה שלך תתקיים בכל העוצמה.

תלמיד: הרגע אמרת שאנחנו אחראים, שכל אחד מאיתנו אחראי על החיבור בעשירייה, וגם שאנחנו אחראים על החיבור של העולם. מה זה אומר להיות אחראי?

אם אנחנו מרגישים חיסרון קטן מאוד בעניין חוסר החיבור, הערבות, בכל מה שאפשר להגיד על תיקון העולם הכללי, אז מתגלים התנאים שכביכול חסרים לנו, ואנחנו נמשכים לחבר אותם לצורה שלמה.

תלמיד: אמרת קודם שאנחנו לא מחויבים לעשות את העבודה, אלא יש בחירה חופשית, ויחד עם זה יש אחריות. אז איך אנחנו יכולים לחזק את האחריות שלנו לעשות את העבודה עצמה?

כנראה שאז מסוגלים. לדרוש מהבורא תמיד אפשר, השאלה עד כמה הוא פותח לנו.

תלמיד: תנאי הערבות זה תנאי שמתרחב ככל שמקיימים אותו?

כן.

תלמיד: התנאי הזה צריך להיות בהסכמה, זאת אומרת, אני יכול להיות ערב רק למי שהסכים לתנאי הזה?

הדדיות זו תמיד השאלה.

תלמיד: אז האם קודם יש הסכמה, או שבזה שאני מקיים את הערבות כלפי החבר, זה נותן גם לו את האפשרות להסכים?

אם אני מקיים ערבות, אז במידה שאני מקיים אותה, אני מוצא את עצמי מקושר עם עוד מספר שותפים, חברים.

תלמיד: אבל השותפות הזאת, זו שותפות שקבענו מראש? מי קובע את השותפות הזאת?

הבורא. אני סך הכול מגיע לגילוי השותפות בכוחות שלי, ומזמין להתחבר לכוחות האלו, כל אחד ואחד בעולם, את מי שמרגיש, וכך אנחנו מושכים אלינו את החברים שלנו.

תלמיד: אז מה זו ההכרעה? זה משהו שמתרחב, נגיד אני נותן ערבות לחבר, הוא נותן ערבות לעשירייה, לכלי עולמי, מה ההכרעה הזאת?

ההכרעה הזאת אומרת, שבזה שאני מתייחס כך וכך למציאות, לחיבור, אני מכריע את כל המציאות, את כל העולם להתחבר יחד.

תלמיד: זאת אומרת, זו עבודה פרטית שלי לעשות כל פעם את ההכרעה הזאת.

כן.

תלמיד: ויש לי מה להתעסק בזה שעם ישראל יהיה בערבות, הכלי העולמי יהיה בערבות, העולם יהיה בערבות?

כן, זה תלוי בגבולות.

תלמיד: אז איך מצד אחד אני מקיים את התנאי הזה בעשירייה בצורה פרטית, ומצד שני אני דואג גם לכלי העולמי, ולשאר האנושות?

אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה מתקיים בתוך הקשר הפנימי בין אלו ואלו. בין האדם לעשירייה, ובין העשירייה לאומה, ובין האומה לכל המציאות.

תלמיד: ומה הערבות של העשירייה כלפי כל הכלי?

הערבות של העשירייה כלפי כל הכלי? זה כשהעשירייה בהשגת ערבותה מסוגלת להשפיע מתוך הכלי שלה השפעה גדולה מאוד על כל אלו שנמצאים במשהו בהשפעה, כבר יש ביניהם קשר.

ואז הרבה מאוד קבוצות כבר מתחילות להשתוקק לאותו מצב כמו הקבוצה הזאת שפועלת בחיבור של כולם. בואו נגיד כמו הקבוצה של רבי שמעון, ועוד בזמנם.

תלמיד: רציתי להגיד הערה כללית, בכנס שמתקרב אלינו זה כנס שאנחנו רוצים להיכנס ללשמה, ופה עכשיו אנחנו מדברים על ערבות.

כן.

תלמיד: נראה שהעניין של הלשמה הרבה יותר כללי וכיפי, אנחנו נכנסים בלשמה. ודווקא נושא הערבות שם אותנו במקום הרבה יותר תקיף, כי אני צריך לתת ערבות לחברים. אני נמצא באיזו הדדיות, ושכשאנחנו אומרים שאנחנו נכנסים בלשמה, אני פחות מרגיש את החובה שלי כלפי החברים. לכן יכול להיות שהכנס דווקא צריך להכניס אותנו, ההרגשה היא שנושא הערבות הוא כמו סלע קשה שעלינו להיכנס בו, ולממש אותו, ואחר כך נבוא לשמה.

זו הערה כללית, רציתי להגיד את זה.

כן.

תלמיד: האם אתה מרגיש שכבר יש בנו הכנות להיכנס בערבות?

אני חושב שכן.

תלמיד: אז אם אתה יכול לדייק אותנו, הרי זה העניין, אני רואה שבעשירייה שלי אני לא נותן ערבות, אני לא נותן ערבות לחברים, אני רוצה להיכנס בלשמה. ואני צריך לעזור לחברים, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני להיכנס בערבות. אז מה חסר לנו בעשיריות, הרי המימוש הוא בעשיריות, נכון?

כן.

תלמיד: מה חסר לנו? תדייק אותנו בצורה חדה.

חסר לנו שכל אחד ידע שבלי שהעשירייה מחזיקה אותו, עומדת אחריו, ממש מעלה אותו ממצבו למצב של חיבור, ערבות, לשמה, תיקון, בלי התמיכה הזו הוא לא יוכל להגיע ללשמה.

תלמיד: בעצם אנחנו חייבים תמיכה אחד של השני?

כן.

תלמיד: כל אחד תלוי בשני?

כן.

תלמיד: ואיך נראית עשירייה שנמצאת במגמה כזאת? איך לא נסתפק במועט, כאילו החיים עוברים. איך נראית עשירייה שחותרת לערבות?

אנחנו לא רואים מה נמצא בכל אחד. אבל צריכה להיות בכל אחד אש בוערת, שרק זה חסר לי. וכל אחד מוכן לקפוץ לתוך הדליקה הזאת, ולהישרף בתוך האש של הערבות.

תלמיד: מה בדיוק אומרת האש הזאת, ממה היא מורכבת? מה אדם צריך לעשות בפנימיותו כדי להיכנס לאש הזאת?

האדם צריך להרגיש שהוא מוכן לעבור את האש כדי להתחבר, ולהישרף בה.

תלמיד: האם אתה רואה שאנחנו במגמה הזאת? מה חסר לנו כדי לעזוב הכול, ולהתמקד רק בזה, וכל השאר שטויות? אולי ככה, אני לא בטוח שאני אומר נכון.

אני חושב שאתם מוכנים. רק השאלה עד כמה תוכלו לרכז את הלבבות, המחשבות, הרצונות, והכוונות, לאותו מצב של חיבור בלב אחד.

תלמיד: מה צריך להישרף בתוך האש הזו?

צריכים להידלק רצונות שרוצים להתקיים בתוך האש, ולהישרף רצונות שלא רוצים, שלא מסוגלים להתקיים בתוך האש.

תלמיד: הרצונות שכן מסוגלים, שכן רוצים להתקיים בתוך האש, מה הם רוצים מעבר למטפורה?

הם רוצים לעבור את הגבול בין לא לשמה לכן לשמה, זה מה שהם רוצים לעבור.

תלמיד: ממה מורכב הגבול?

הגבול מורכב מזה שכל אחד מוריד מעצמו את הלבוש החיצון, שורף אותו, וממשיך לחיבור עם האחרים ללא עור.

תלמידה: מה ההבדל בין חיבור שאליו מגיעה עשירייה לבין חיבור שהעולם צריך להגיע אליו?

אני לא יכול להשוות את זה. עשירייה היא חיבור שלם שבו אנחנו יכולים לראות מה השגנו, איך עבדנו, מה קורה עכשיו. זה בכל זאת חיבור חלקי. מה שאין כן על חיבור העולם אני לא יכול להגיד.

תלמידה: אנחנו תמיד שומעים ממך שאנחנו צריכים לפנות לבורא. כשאני פונה לבורא יש בי חלק שמאוד רוצה לפנות לבורא ויש בי חלק שלא רוצה לפנות לבורא בכלל, לא רוצה איתו שום קשר. אותו החלק שלא רוצה קשר הוא חזק יותר מאותו החלק שכן רוצה, ואז יוצא שהפנייה לבורא היא לא ריאלית.

הכול יסתדר ויחסית בקרוב.

תלמיד: להסיר מעצמי את הלבוש החיצוני ולשרוף אותו כדי להגיע לערבות, איך עושים את זה?

ננסה. נעזור זה לזה.

תלמיד: בעבודה בעשירייה, מה זה אומר שאני מסיר את הלבוש הזה ושורף אותו באש?

את הלבוש של האור שמתלבש בכלי.

תלמיד: שמעתי שאנחנו צריכים להאמין ושלא יהיו לנו שום ספיקות. מה אפשר לעשות כדי שלא יהיו ספקות ושנוכל להתקדם בביטחון גמור?

זה מאוד קשה, אני לא חושב שזה ממש יהיה לנו בקרוב. אבל זה שנתקדם, זה בטוח, וזה שלפנינו כבר נמצאות מדרגות הגילוי, גם זה בטוח. בקיצור, נתקדם עוד מעט.

אות כ"ב

"וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

האדם באמת נמצא לפני תנאים שהוא כביכול לא יכול להתגבר עליהם. מה הוא עושה? איך הוא עובר את מה שנמצא לפניו? הוא חייב בכל זאת מאיפה שהוא לגבש כוחות ולהכריע את העולם לכף זכות.

תלמיד: מאיפה?

מאיפה, אני לא יודע, אני שאלתי. אבל כביכול הוא נמצא כאן במצב שהוא חייב. זאת אומרת, כל הצעדים שלו שהוא עשה מתחילתו ועד הנקודה הזאת, הם כולם צריכים להביא לו איזו הצדקה, הכרעה, והוא לא יודע. גם אתה לא יודע.

אבל מתוך מה שלמדנו, האם יש איזו אפשרות להגיד מאיפה לוקחים את זה?

תלמיד: בנקודה הזו שהיא מאוד גבוהה, יש מקומות שהמקובלים אומרים שהוא חייב להתפלל שהבורא יעזור לו, שאין באמת בכוחו, ואם הוא לא מתפלל ועושה מעשה, אז זו גם עבירה. ויש מקומות אחרים שכתוב שהוא חייב לממש, "אם אין אני לי מי לי", הוא חייב לפרוץ. הנקודה הזו היא באפלה, זה שטח אפור שהוא לא ברור, כי פה הוא יכול לטעות ופה הוא יכול לטעות. איך הוא יודע באמת לאן לנטות, לעשות את הפעולה הנכונה? הוא הגיע עד כה לנקודה הגבוהה הזו והוא חייב לעשות את זה נכון.

פתרון אין לך. אבל כנראה שיש פתרון.

תלמיד: כנראה שיש, כי מקובלים הגיעו. תיארת נקודה מאוד גבוהה, הוא גם קורא לה הנקודה הגבוהה הזו. בכל מה שהוא יגע עד שהוא הגיע לנקודה הזו, זה עכשיו בסיכון. או להתפרץ בתפילה, או כמו נחשון לקפוץ לים, או להיכנס לאש ושהאש שתעשה עליו הכול, או לבקש שיראה לו מה לעשות, כאילו לא ברור.

כן.

תלמיד: הוא מתאר פה את המצב הכי חשוב בעצם בדרך שהוא מחויב לעשות, בלי שום תקווה של אהבה עצמית, ואין שום הארה ותקווה שחוזרות אליו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שזה המצב שהוא הכי חייב לכבד אותו, שהבורא לא מאיר לו והוא צריך ללכת לעוד ועוד מצבים, ואפילו לדחות כל סיכוי שאי פעם תהיה לו איזו הארה או תגמול מכך, כאילו נותנים לו ללכת עכשיו בחושך והוא צריך להוכיח שהוא מוכן לתנאי הזה.

כן.

תלמיד: נראה שהאדם צריך לקפוץ לתוך החושך ולא לקפוץ לתוך הדליקה. ככה זה לפחות נראה ומרגיש.

כן.

תלמיד: וכך אולי אפשר לעשות את הצעד הזה, שהאדם פועל במה שנקרא "ראש קר", במחשבה ברורה, פשוט קופץ לתוך החושך הזה, כמובן בתמיכה של העשירייה, כי לבד, מאיפה יש לאדם כוח לעשות דבר כזה? אבל, ואולי זו שאלה קטנה לגבי הדימוי הזה שעשית, שהוא חזק מאוד, לקפוץ לתוך הדליקה, כי לי זה מרגיש ממש לקפוץ לתוך החושך, לעשות משהו שאף פעם לא הייתי מוכן לעשות, לא חשבתי שאני רוצה ויכול לעשות אותו, ופשוט לעשות אותו. האם נכון להסתכל על זה כך?

זאת אומרת, שלכך האדם מסוגל.

תלמיד: בכוחות שלי, האמת, אני לא מרגיש שאני מסוגל, אלא אם כן החברים יגידו לי, יתמכו בי ויתנו לי את הכוח לעשות זאת. דרך אגב, הם לא צריכים אפילו להגיד משהו, מספיק שהם שם. מספיק איך אני מרגיש. האם אני בכלל בכיוון?

כן.

תלמיד: בנושא הערבות, האם אני צריך לקבל ערבות מהחברים או לתת להם ערבות, איך זה עובד בדיוק הקשר הזה, מי מתחיל אותו?

מי נמצא כאן בחיסרון?

תלמיד: החבר השואף לערבות, שרוצה לתת ערבות.

מצד אחד הוא לא זקוק לשום דבר, מצד שני, כל הרצון שלו הוא רק להתחבר ולתת. זה הכול.

תלמיד: וכתוצאה מכך שכל אחד הוא בעל חיסרון ושואף לתת ערבות לחברים, אז בעצם הוא מקבל ערבות מהם, כך אנחנו צריכים לייצר כוח כזה שכולם רוצים לתת לכולם, ואז אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים, איך בדיוק זה עובד, איך זה מתגלגל?

זה שאנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים, זה נקרא חיסרון שלם, ואז אנחנו יכולים להפנות אותו לבורא ולקבל את הכוחות.

תלמיד: וזה חייב להיות עם כל החברים בעת ובעונה אחת, באותה מגמה?

כנראה.

תלמיד: ואם חבר אחד לא בזה, האם אפשר להגיע בלעדיו?

עשרה נקראים שלמות, מה כאן הכוונה לשלמות? אלה הם עשרה רצונות, עשרת הגברים, אי אפשר לפרש את זה.

תלמיד: האם אתה חושב שבכנס הקרוב אנחנו צריכים להיות בהתקפה על הנקודה המרכזית הזאת?

ללא ספק.

תלמיד: היו לנו פעם מאמרי ערבות, מזמן, לפני שנים רבות, זה היה דבר מאוד עוצמתי ונראה ששכחנו מהם קצת.

כן.

תלמיד: אנחנו רוצים להיכנס ב"לשמה", משהו מאוד כללי וכזה נחמד, אבל מימוש הערבות הוא הרבה יותר תקיף?

כן.

תלמיד: מה הקשר בין הערבות לבין המגע עם הבורא?

ערבות היא חיבור בין הכלים הפרטיים של העשירייה, ומגע עם הבורא זה הכוח העליון שמחבר אותנו מלמעלה להיות בכלי אחד.

תלמיד: מה זה "לשמה"?

"לשמה" זה השפעה לבורא.

תלמיד: הנברא חייב בהתפתחות שלו להגיע ל"לשמה"?

כן.

תלמיד: האם זאת מטרת הבריאה, שהנברא יגיע להשפעה לבורא, כמו שהוא משפיע לו?

כן.

תלמיד: איפה עניין הערבות נכנס בתמונה הזאת?

עניין הערבות שייך רק ליראה, הנברא חייב להגיע למצב שכל הרצונות והמחשבות שלו יהיו כולם מחוברים לנקודה אחת, שהבורא ימלא אותו, אחרת הוא לא יוכל לעמוד.

תלמיד: איך עשירייה יכולה למדוד אם היא מתקרבת לערבות, האם מדידה נכונה של עשירייה שמתקרבת לערבות זה שהיא עושה פעולה מוצלחת, ומה היא פעולה מוצלחת?

אנחנו צריכים לשקול את העשירייה לפי עד כמה אנחנו מתחברים בינינו. ולפי עוצמת החיבור, עד כמה אנחנו נכנסים לכך במושג של כלי אחד שלם. לפי זה אנחנו יכולים לראות עד כמה אנחנו מוכנים להיות בערבות.

תלמיד: כלי שלם הוא חיסרון שלם?

כלי שלם הוא כלי שבו כל אחד מרגיש את עצמו שהוא אחראי על אחרים.

תלמיד: האם זה יכול להגיע כתוצאה מכישלון או מפעולה לא מוצלחת, האם זה יכול להגיע כפידבק?

יכול להיות.

תלמיד: תפיסת הערבות היא עניין של העשירייה או עניין שלי, איך אני רואה את העשירייה?

אני לא יודע איך להגיד לך. הערבות זה עניין של השפעת הבורא על העשירייה.

תלמיד: אני מנסה להבין האם הבורא פועל על העשירייה, אבל אני מכריע האם אני בערבות כלפי העשירייה, והאם העשירייה בערבות כלפי? זה אני שקובע את המצב הזה?

נגיד.

תלמיד: את ההבחנה הזו, לא האם הם יהיו או לא, אלא אני מחליט אם הם בערבות כלפי או לא, והאם אני בערבות כלפיהם או לא?

נגיד.

תלמיד: אז האם שתי ההבחנות האלה נמצאות אצלי, או שיש הבחנה שצריך להגיע אליה שהעשירייה נמצאת בערבות אחד כלפי השני?

העשירייה נמצאת בערבות.

תלמיד: וזאת הבחנה משותפת של כולנו, ואני צריך לצאת מההסתכלות שלי?

כן.

תלמיד: איך מגיעים לזה?

צריכים כרגיל להשקיע כוחות, אחר כך לבקש, ואז אולי נגלה.

תלמיד: אמרת קודם שבלי שהעשירייה תתמוך, אי אפשר להגיע לחיסרון הזה.

כן.

תלמיד: במה היא תומכת, במה העשירייה צריכה לתמוך בי?

היא צריכה לעזור לך להתקדם למצב שאתה מגלה אותו בכלי השלם שלך.

תלמיד: אבל זה לא תלוי בי? כי העשירייה פועלת עלי, החברים נמצאים במדרגה יותר גבוהה, והכול תלוי באיך שאני מתייחס לאיך שהם פועלים עלי. זה מה שלא ברור לי, עם איזו דרישה אני בכלל יכול לבוא לעשירייה?

לדרוש מהעשירייה אפשר במידה שאתה משקיע.

תלמיד: אבל אם אני כבר משקיע, אני לא מגיע למצב שאני מזהה את הערבות? כי זה מה שאמרת, שככל שאני אשקיע אני אוכל להגיע למצב שאני אראה את העשירייה כנמצאת בערבות. שזה תלוי בהשקעה שלי.

כן.

תלמיד: אבל אז מה כבר לדרוש מהעשירייה? זה כבר מפנה רק לבורא.

כן.

תלמיד: אז אין לי מה לדרוש מהעשירייה, או שיש לי?

אין. לכן אתה פונה לבורא.

תלמיד: אז הערבות זה מצב שבו האדם השקיע את כל מה שהוא יכול, ואין לו ברירה אלא לפנות לבורא?

כן.

(סוף השיעור)