רב"ש, כרך א', עמ' 110, "וכאשר יענו אותו"

שיעור בוקר 01.04.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

או שהולכים לפי הכוונה או לפי המעשה.

שאלה: קראנו גם במאמר הקודם ש"חיל בלע ויקיאנו" זה החוק שלפיו מתפתח האדם גם בעולם הזה. הוא עובר מצבים, אחר כך קורת איזו קפיצה איכותית ואז עוד פעם מצבים וירידות ונפילות. אבל יש תקלות בדרך. יש נניח דיכאון, יש הזדקנות, יש איבוד הכרה כמו אלצהיימר. נראה לי שהמצבים האלה קורים גם אצלנו, איך לקפוץ מעל התקלות האלה שלא יקרו?

שלא יקרו התקלות זה בלתי אפשרי. התקלות האלה הן לא תקלות, הם גילויים סדירים של הרצון לקבל שצריך כל פעם להראות את עצמו אלינו בכל מיני מצבים, שאנחנו נזדהה עימו ונסבול ונתרחק, וכך כלפיו אנחנו כל הזמן משחקים, ועל פניו ומתוכו אנחנו בונים את דמות הבורא. אין בורא אלא מה שאנחנו בונים מתוך הרצון לקבל.

תלמיד: אבל אלה תקלות קשות כמו דיכאון שיכול להיות ממושך.

אז מה? גם התקלות האלו בגשמיות, אתה אולי שואל כרופא עליהם, גם הם חלק מהתיקון הכללי, ללא ספק. וגם כשאדם סובל ובסופו של דבר מת, הגוף שלו מת, בעל הסולם אמר שלא כדאי לוותר. הוא אמר "לפעמים אדם עד שנפטר עובר ייסורים מאוד קשים אבל לא כדאי לו לוותר עליהם". זאת אומרת, אם היה אפשר, אבל לא כדאי לוותר עליהם. כי זה הכל נכנס לתוך התיקון. ודאי שאלה תיקונים מאוד נמוכים, בדרגה נמוכה מאוד. מה שאנחנו עושים ברוחניות, בקשר בינינו, אנחנו כוללים, נכללים בזה גם תיקונים גשמיים, ועוברים קדימה, אבל אין מה לעשות, התיקונים האלו, גם הגשמיים, עוזרים.

תלמיד: האדם נולד כמו עבד של הרצון לקבל, לגמרי דבוק בו, לא מבדיל בין עצמו לבין הרצון לקבל. מגיע איזה שלב שהוא מתפתח, פתאום מבין שצריך לקלף את עצמו מהרצון לקבל, להוציא. זה כמו להוציא גרעין מהתא וזה בלתי אפשרי לעשות.

האור העליון עושה.

תלמיד: איך האדם עושה את זה, מצד האדם.

על האדם להמשיך את האור העליון על ידי פעולות שלו בחברה.

שאלה: המאמר מדהים, הרב"ש נותן לנו עבודה ומשימה להרבות באיכות, הוא אפילו אומר לנו מה לעשות, להצטער על זה שאנחנו מרוחקים מהבורא.

בלבד, חוץ מזה אין מה לעשות.

תלמיד: אז בואו נברר איך אנחנו עושים את זה.

אבל אתם לא רוצים. כמה פעמים אני אומר שגדלות הבורא צריכה להיות ואנחנו צריכים כל הזמן לפתח את זה בחברה, וזה חייב להיות כאש בוערת, ולא מדברים על זה, לא רוצים את זה, עוברים על זה הלאה. גדלות המטרה כן, גדלות החיבור כן, גדלות משהו כן, גדלות הבורא לא, עדיין אין בנו התגלות החיסרון לזה.

תלמיד: זה נשמע נורא.

זה לא נורא, זה מדרגה בדרך, מה לעשות.

תלמיד: בדרך, אנחנו רוצים לקצר.

לא, אין באף מקום בעולם הזה, לאף אחד, גדלות הבורא, אין חיסרון לזה. מאיפה זה מגיע? מהמכות במצרים. מהמכות במצרים, מזה שאנחנו נצטרך אותו, מגיע לנו הרצון לגדלות הבורא. קודם כל רצון גשמי, רצון של המשתמש, אני רוצה אותו כדי להשתמש בו, ואחר כך, לאט לאט מגיעים למשהו יותר גבוה, לערכים יותר גבוהים.

תלמיד: ניקח משהו פשוט, קודם כל להצטער על זה שאנחנו מרוחקים, זה מה שמציע לנו רב"ש פה. איך אפשר להצטער? הוא מדבר על עשר דקות ביום, אחרי זה הוא מדבר על עשר דקות בשבוע, שיהיה לפחות צער שאנחנו לא עושים את מה שאתה אומר לנו, לא מצליחים לממש דבר בסיסי. איך אנחנו נעבוד על זה?

לא מדברים על זה. צריכים לדבר בצורה מלאכותית, שאני אשמע את זה מהחברה. אנחנו צריכים לדבר על זה בצורה מלאכותית אפילו שאני לא רוצה. יש לי התחייבות כלפי החברה שאני אדבר על גדלות הבורא, וכך כל אחד צריך לקחת על עצמו כמה דקות ביום ולהציג את זה לחברה שהוא בוער מזה, שיש גדלות הבורא ומה אנחנו עושים עם זה, מה עשינו היום וכולי. וכך איש את רעהו יעזורו, כי הדבר הזה אף פעם לא יבוא אלינו בצורה טבעית.

תתחילו לעבוד, כמה אני מדבר על זה? רב"ש כותב, כולם כותבים, זו כל המטרה שלנו, גדלות הבורא. ההתפתחות שלנו בתוך הקבוצה היא אך ורק מתוך גדלות הבורא.

תלמיד: אני חייב לתת דוגמה. הופעתי באמריקה לאנשים שהתאגדו, ציידים, אספני מכוניות, מתאגדים מועדונים כאלה, קהילות, ושרתי להם. ראיתי אותם עם בירות מתחברים יפה מאוד, ממש חיבור נפלא, רק השירים שונים, "מה שיהיה, יהיה" וכל מיני שירים, אבל אין כוונה, אין בורא שם. אז מה ההבדל? אם אנחנו לא נתעסק, אם לא נחזיק את הבורא חזק.

במה הם מתחברים?

תלמיד: הם לא מתחברים, החיבור הוא סתמי, כי אין בורא, אין כוונה, אבל בחיצוניות זה נראה חיבור, כמו שהרב"ש אומר כדורגל ודברים כאלה, ואתה אומר שודדי בנק. אנחנו צריכים להבין איך להפנים את זה אצלנו בחברה שהבורא, זה ההבדל הגדול מכל העולם.

נכון, זה ההבדל, או שאנחנו מתחברים ברצון לקבל שלנו או שאנחנו מתחברים בבורא, זה נקרא גדלות הבורא.

שאלה: אתה יכול להסביר מה זה אומר שצריכים להצטער על זה שאנחנו פרודים, מרוחקים מהבורא? זה לא אני נפרד מהבורא, הוא גורם לזה, הוא עשה את זה כך.

אתה צודק. אל תצטער.

תלמיד: אני עבד של פרעה, אני רוצה להיות עבד של הבורא, אבל אני לא יכול להיות בלי אדון.

אתם צריכים בחיבור כל פעם לדבר על גדלות הבורא, נקודה. מתוך זה יתפתח הכול. פעולות החיבור צריכות להיות כסביבה שבתוכה אתם מדברים על גדלות הבורא. אין לי יותר מה להוסיף.

שאלה: דיבור זה האמצעי העיקרי?

כן. אם אין לך הרגשה אז מה? שירה, ריקוד, מה זה חשוב, השפעה הדדית, איש את רעהו יעזורו. במה? להתפעל מגדלות הבורא. מאיפה? מהדיבורים של החבר.

תלמיד: זה יכול לייצר מצב של חוסר טעם מרוב דיבורים, להפיג את הטעם כשמדברים על זה.

תלוי באיזו צורה. אבל בכל זאת אנחנו צריכים את זה, כמו שאומר לנו רב"ש. אין לך עצות אחרות חוץ מרב"ש. הוא כתב על כל שלב. אנחנו נגלה במשך הזמן, במשך השנים, מה הוא עשה, ממש אנציקלופדיה של ההתפתחות הרוחנית של האדם.

תלמיד: במה אתה מזהה את גדלות הבורא?

עד כמה שזה מחייב אותי לחשוב כל הזמן עליו.

תלמיד: בפרטים של המציאות שמקיפה אותנו, שאנחנו מתקיימים בה?

זה לא חשוב, כל הזמן להיות בזה, אם זה דבר חשוב, אז אני כל הזמן חושב עליו.

תלמיד: אם אני חושב על הבורא זה אומר שאני נמצא בעבודה על גדלות הבורא?

זו לא עבודה, אבל זה כבר משהו, כן. יכול להיות שזו לא עבודה, יכול להיות שהוא נתן לי אפשרות לחשוב עליו.

(סוף השיעור)