שיעור בוקר 08.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

למצוא טוב בחבר – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו לומדים ואולי כבר משיגים במקצת שכל ההשגה הרוחנית מגיעה לנו במידה שאנחנו יכולים להתכלל בינינו יחד. כי כל אחד ואחד נושא בתוכו את הכלי השבור, חלק שבור מהכלי דאדם הראשון, וכמה שאנחנו יכולים להתקרב זה אל זה על ידי כל מיני פעולות שלנו, בזה אנחנו מתחילים להרגיש את המצבים החדשים שהם מעל האגו שלנו, למרות האגו שלנו. כמה שאנחנו מסוגלים להתקרב זה לזה בכוח, להיות בכל זאת בחיבור בינינו, כך במידת החיבור הזה אנחנו משיגים את הרוחניות.

האגו שלנו הוא גדול מאוד, בכל אחד ואחד הוא ממש עומד בתוקף ולא נותן לנו להתקרב זה אל זה. וכמה שאנחנו יכולים לעבוד בכל זאת על ידי התקשרות בינינו, עזרה הדדית, "איש את רעהו יעזורו", כמה שאנחנו פונים יחד לבורא שיעזור לנו לקבוע רשת קשר בינינו, שזו תהיה איזו קומוניקציה כבר רוחנית, לא גשמית, בהתאם לזה אנחנו יכולים להתחיל להרגיש מה זה נקרא העולם הרוחני. שזו התקשרות בין החלקים האגואיסטים שמתעלים מעליהם ובונים את הרשת, והרשת הזאת שהם כך מרכיבים היא נקראת "נשמה". שבתוך הרשת הזאת, לפי כמה שיש להם התנגדות וכמה שיש להם יחד עם זה מעל ההתנגדות כוח התחברות, בפער בין ההתנגדות להתחברות, ההבדל בין שניהם נותן להם יכולת להרגיש בעוצמה יותר גדולה, יותר עמוקה, יותר ברורה את הכוח הרוחני.

הרגשת הרוחניות תמיד מגיעה מההיפוך, מזה שיש רצון לקבל גדול, אגו גדול, דחייה גדולה, שנאה גדולה, רוצים להרוג זה את זה, רוצים לברוח מכולם, מצד אחד. ומצד שני מאין ברירה, אנחנו בכל זאת באים ומשתדלים להתגבר. תומכים זה בזה, שכל אחד יוכל עוד קצת ועוד קצת להתגבר מעל עצמו בהתקשרות לאחרים, וכך אנחנו מרכיבים את המערכת בקושי בקושי, אבל בכל זאת היא נבנית. ולכן אנחנו באים למצבים שאנחנו משיגים עד כמה אנחנו לא רוצים שום חיבור, עד כמה אנחנו אדישים זה לזה, אפילו כמה אנחנו דוחים זה את זה, עד כמה אנחנו משתדלים לברוח ובכל זאת מחזיקים זה את זה, וכך הולכים ומתקבלים במושג הקבוצה, העשירייה. וכל זה נעשה על ידי הבורא, שמטפל בנו או בצורה נסתרת או יותר מגולה, ואנחנו בכל זאת כך מגיעים למצב של חיבור ראשון, אחר כך התפרקות, חיבור שני, התרחקות, חיבור שלישי, שנאה, חיבור רביעי, וכך עוד ועוד. הדרך כולה מלווה בהתגלות העביות והתעלות מעליה, התגברות העביות והתעלות מעליה.

ולכן כמו שכתוב כאן "למצוא טוב בחבר", איך אפשר למצוא טוב בחבר? אם אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, אז כל אחד ואחד מאיתנו הוא אגואיסט והוא לא רוצה להתחבר, ובכלל לא בשביל זה הוא בא. ואם היה שומע שלשם זה באים לחכמת הקבלה לא היה בכלל מתקרב לזה. לכן אנחנו צריכים להיזהר בהפצה שלנו לא לדבר על חיבור, כי "מיהו המשוגע שיחשוב על החיבור", ואם אנשים רוצים להתחבר הם הולכים לחוגים כאלו מיוחדים שיש שם זנות, סמים, לא יודע מה, ששם זה נקרא שהם מתחברים. אבל אלינו באים אנשים שרוצים רק להכיר את הכוח העליון, ולכן אנחנו צריכים להיזהר לא לדבר על החיבור בצורה כזאת. אלא בכללות, לא לאלו שבאים אלינו, אלא בכללות לבני האדם אנחנו כן יכולים לדבר על ההכרחיות בחיבור, כדי להינצל מהפנדמיה ומעוד כל מיני מכות שממש עומדות עכשיו בתור נגד האנושות.

בואו נראה מה כתבו לנו המקובלים ב"למצוא טוב בחבר" כדי להתחבר עימו ולהשיג את הבורא. כי הבורא נמצא רק אחרי החבר.

קריין: קטע מספר 1.

"אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו. אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."

(הרב"ש. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

זאת אומרת, עד מתי אני צריך לתקן את עצמי? עד שאני לא אראה באף חבר משהו לא טוב. וזה לא בגלל שהחבר תיקן את עצמו, אלא מתוך זה שאני תיקנתי את עצמי. מילים קשות מאוד.

שאלה: אתם מדברים על הכוח העליון שיכול לתת תוצאה של חיבור. האנשים שלא מכירים את חכמת הקבלה, מה הם צריכים לחשוב על הכוח העליון?

מה האנשים שלא מכירים את חכמת הקבלה חושבים על הכוח העליון? הם חושבים על כל מיני דברים. אתה יודע כמה יש? יש אלפיים שמונה מאות זה כמה שספרו, אלפיים שמונה מאות אמונות, דתות, שיטות על הכוח העליון באנושות, וכל פעם מתגלה עוד ועוד. זה כמו אותו הכוח העליון המקרוני הזה, ועוד כל מיני, יש כאלו שממציאים היום כאלו אמונות חדשות שקשה בכלל לתאר, אבל השכל האנושי מסוגל.

שאלה: באיזה אופן עלי לתקן את עצמי, באיזה כוח, אם אני לא מנהל את עצמי?

רק על ידי זה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, בכוח רוצים לקרב את עצמנו זה אל זה פנימית, ומרגישים שלא מסוגלים, אבל בחיבור הפנימי הזה אנחנו משיגים את הנשמה, ואין לנו דרך אחרת. ואז אנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו שיעזור לנו, שיגלה כזה קשר בינינו, בפנימיותנו, שנקרא נשמה ויתגלה שם. כך אנחנו מגיעים לתיקון.

שאלה: מה זה אומר שהחיסרון הוא בי? הרי אנחנו אומרים שהחיסרון הוא בקשר.

כן, אבל זה שאני לא מסוגל להתחבר לשני זה לא נמצא בשני, ולא נמצא באוויר באיזה מקום, זה נמצא בי. שבי יש התנגדות, התנגשות, ניגוד לחיבור עם הזולת. כוח מאוד מיוחד כמו מגנט שהוא דוחה את המגנט השני. יש הפוך שהוא מתחבר לשני, ויש כך שדוחה את השני. אז בי יש מלכתחילה כוח דוחה.

שאלה: רב״ש כותב "אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה", אלה דרגות גבוהות אהבת חברים ובחינת אהבה, אז רק אז אפשר להתחיל את העבודה הזאת, להסתכל על החיסרון של החבר?

במידת החיבור בינינו אנחנו מגלים את הרוחניות. היא לא נמצאת באף אחד, היא נמצאת בקשר בינינו. אז כמה שיש בינינו כוח ריחוק, ניגוד, דחייה, וכמה שלמעלה מהדחייה אנחנו בונים כוח חיבור, שני הנתונים הללו הם מהווים לנו עביות וזכות של הכלי. לפי שני הפרמטרים האלה עביות וזכות הכלי שלנו אנחנו מודדים אותו, וזה קובע את הדרגה הרוחנית שלנו.

זה כמו בטכניקה אותו דבר, ממש כך. זה במכאניקה במנוע נגיד, זה באלקטרוניקה בחשמל, אתה צריך התנגדות גדולה ויחד עם זה כוח גדול שפועל על ההתנגדות, ואז לפי זה אתה מודד את העוצמה. ככה זה בינינו, בין בני אדם.

שאלה: מה המשמעות "כשיתקן את עצמו", מה פעולה הזו, איך ניגשים אליה?

לתקן את עצמו זה נקרא שאני משתדל להתחבר לזולת ואני מגלה כמה שאני לא מסוגל, שאין דבר יותר דוחה, מגעיל ממש מלהתחבר עם הזולת, מצד אחד. מצד שני, אני לא מפסיק ללמוד ולהשתתף בכל מיני פעולות. ואז אני רואה שאין לי ברירה ואני בקושי אפילו מגיע לשיעורים, אבל אין לי ברירה אני לא יכול לעזוב את זה, כי אין גישה אחרת לרוחניות, לנצחיות, לבורא, אין. ואז אני מגיע למצב שאומנם אני לא מסוגל להתחבר, לא מסוגל להשפיע, אבל אני חייב לעשות את זה, ואז אני נמצא בחוסר אונים והכול נגמר בצעקה, מה שנקרא בתפילה, שהבורא חייב לעזור לי.

שאלה: קיים חיסרון גדול להגיע לאהבה אמיתית ללא תנאים כמו שהבורא אוהב אותנו. האם זה חיסרון נכון או שזה לא מספיק וצריך לברר בשביל מה אני צריך את זה?

בשביל מה אני צריך את זה? זאת שאלה. את זה האדם צריך לברר, והיתה לו שאלה כזאת גם לפני שהוא בא לחכמת הקבלה, בשביל מה אני חי, בשביל מה כדאי לחיות, האם לא כדאי לחיות אלא כדאי למות? ועל זה כבר גם כן המקובלים כתבו, הם כתבו מי יותר מאושר, מי יותר בר מזל, מי שנולד לעומת מי שלא נולד? אז הם אמרו וודאי שמי שלא נולד ולא חי בעולם הזה אז טוב לו יותר. אבל אם אתה נולד וכבר קיים בעולם הזה, אז תשיג את מה שנמצא לפניך להשיג, כי זו הפעולה, מצב והתוצאה הכי טובה שיכולה להיות מהקיום שלך כרגע.

שאלה: הוא אומר "לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון". אם אני מסביר למישהו אז הוא לא מבין על מה אני מדבר איתו. זה בשכל או מעל השכל?

אל תסביר לאחרים, תסביר לעצמך, ואז אתה תבין אולי מתוך זה איך להסביר לאחרים, אם זה ניתן בכלל.

תלמיד: מה זה אומר?

אם אתה רואה איזה פגמים, כל הפגמים האלה נמצאים בך, כולם.

תלמיד: יש לזה הסבר הגיוני או שככה זה וזהו?

הסבר פשוט. אתה נמצא מול הבורא "אין עוד מלבדו". ואם אתה רואה איזה דברים רעים, זה אתה מצייר אותם ברצון לקבל שלך.

תלמיד: בתמונה שלי.

כן.

שאלה: אני מרגיש כאילו אני בן האדם הכי גרוע בעולם, ויחד עם זה אני גם רואה את החברים שלי כך. איך אני יכול ללמוד להרגיש רק את מעלות החברים שלי ולא את הפגמים שלהם?

רק לפי כמה שאתה מתקן את עצמך אתה תגלה שהחברים שלך כולם מתוקנים, כי כל "הפוסל במומו פוסל". תתקן את עצמך ותראה את החברים שהם טובים. אבל כדי לתקן את עצמך אתה צריך לסכם עם החברים שאתם עוזרים זה לזה להיות מתוקנים.

שאלה: איך אנחנו יכולים למשוך את כוח הטוב כדי לגרום לחברים לעלות לשלב הבא?

זה שאתם כולכם חושבים על כולם כי אחרת אתם לא מגיעים לשום תוצאה טובה, יפה, זה מספיק כדי שתעלו לדרגה יותר גבוהה. תנסו יחד, יחד, יחד יותר ויותר, אף אחד לא חושב על עצמו אלא על כולם, על כולם. זה לא שאני לא נמצא בזה, אלא גם אני נמצא בזה אבל כולנו יחד, ותראו עד כמה הכוונה הזאת, המחשבה הזאת, הנטייה הזאת קושרת אתכם יותר ויותר, מגלה בכם את המציאות החדשה, מהות חדשה שאתם יחד. יחד זה כבר שאתם חלק מהבורא. אתם מסוגלים לזה.

שאלה: בזכות הביקורות, הפגמים, אנחנו יכולים לתקן את עצמנו כי אם הם לא היו לא היינו יכולים לתקן את עצמנו.

נכון. אין אדם מתקן אם לא מרגיש את הפגם. לכן הבורא מעורר בנו פגמים, וזה באמת לא הפגמים שלנו, למרות שכך אנחנו מרגישים אותם. ואנחנו מתקדמים מזה שאנחנו סובלים מהם, גם זה מגיע בצורה מלאכותית אלינו וכך אנחנו מתקדמים. צריכים כמה שיותר להיות בנטייה לחיבור, ואז אנחנו נתקן מהר מאוד את כל הפגמים.

אנחנו כבר נמצאים קרובים מאוד לתיקונים. ממש רק איזו מחיצה דקה מאוד נמצאת בינינו לבין הרוחניות, לתיקונים. ואנחנו צריכים לשנות כאן את המגמה שלנו, את השכל שלנו, גישה שלנו, ואז אנחנו כבר נהיה שם.

שאלה: לראות את הופעת הבורא אחרי החבר זה תיקון פרטי?

מה זה חשוב. תיקון חלקי, תיקון שלם. אנחנו צריכים כמה שיותר לעבוד על החיבור.

שאלה: אז ככל שיותר אנחנו מתקנים את עצמנו יותר נראה פגמים?

כן, בטח. כמה שיותר אנחנו נהיה מתוקנים אנחנו יחד עם זה נהיה יותר מוכנים לתקן עוד יותר ולכן יתגלו לנו פגמים עוד יותר גדולים. אבל זה בגלל שאנחנו כבר תיקנו, הכנו את עצמנו לתיקונים האלו. לכן לא לחשוב, "אוי חשבתי שאני כבר תיקנתי משהו ועכשיו אני רואה שיש לי עוד איזה תיקונים לעשות". דווקא בגלל שאתה הצלחת בתיקונים הקודמים אז יש לפניך תיקונים הבאים. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

קריין: קטע מספר 2.

"אסור להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב, ולחפש פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש למצוא בו זכות וטוב תמיד. ועל ידי זה יהיה שלום עם הכול."

(ליקוטי עצות. ערך "שלום", י')

אתם יכולים להגיד אבל אם אני מחפש פגם בחבר אני בזה אחר כך מבין שזה הפגם שלי ואז אני מתקן את עצמי. לא, זו לא הדרך הקצרה והנכונה. אם אני מחפש טוב בחבר ואז אני מגלה יחד עם זה איזה פגם בו אז אני יכול להגיע למצב שאני מתקן אותו בזה שמתקן את עצמי.

קריין: קטע 3.

"איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."

(הרב"ש. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

שאלה: מה זה נקרא להסתכל על החבר "למעלה מהדעת"?

שאת כל הדברים הרעים שאני רואה בו אני לא רוצה לראות אותם כרעים, כי אני רואה את זה בפגמים שלי, אלא אני מיחס את כל הדברים האלה לטוב שבו. כי את כל הדברים הטובים שבו שאני צריך לזהות, אני הופך אותם, בהיפוך, לדברים הרעים על ידי האגו שלי.

לכן את עצמי אני צריך לתקן.

שאלה: ומה נקרא פה למעלה מהדעת?

שאני לא מתייחס למה שאני רואה לפי דעתי, אלא למעלה מדעתי. שאני צריך ההפך, לתקן את עצמי כל עוד שאני לא אראה את הדברים האלה בו כטובים.

שאלה: ומה זה בב' שהוא כותב "אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."?

גם לדברים טובים וגם לדברים רעים, כך אני צריך להתייחס אליהם, אני לא רואה לא לטוב ולא לרע, אלא בתוך האגו שלי.

שאלה: לגבי סעיף א' בקטע הזה, אז כל עוד אין לי אהבה לחבר אני צריך ללכת למעלה מהדעת, האם זה כביכול מה שאני צריך לעשות?

כן. עד שאנחנו לא מגיעים למידת האהבה הטבעית, אנחנו צריכים ללכת למעלה מהדעת.

שאלה: האם אפשר להגיד שא' זה שלב ראשון, שכל עוד אין לי אהבה אני הולך למעלה מהדעת ואז אני אגיע לב', לאהבה, שזה יותר טבעי?

כן כי אהבה זה בעצם כוח החיבור שיש לנו במערכת המתוקנת. זה ההתקשרות ההדדית הנכונה שצריכה להיות במערכת אחת.

תלמיד: מצד אחד אסור לי להתפלל על עצמי אלא רק על החברים, אבל באותו זמן אני צריך לראות את החברים יותר גדולים ממני. אני צריך לראות רק את המעלות שלהם ולא את החסרונות שלהם. אז כשאני מגלה את החסרונות אני לא יכול לבקש על החסרונות האלה כי הם שלי, ואסור לי לבקש עבור עצמי.

זה גם נקרא שאתה מתפלל עבור החברים. זה שאתה מבקש שאתה תראה את יתרונות החברים ולא חסרונות זה נקרא שאתה מתפלל עבורם. אתה צודק. שאלה יפה מאוד, שאלה נכונה.

שאלה: אם כל הזמן אנחנו צריכים להסתכל רק על הצד הטוב ולמצוא את המעלות בחברים, האם זה אומר שאנחנו מתוקנים? או שאנחנו פשוט מכסים על הדברים ואנחנו לא מאפשרים לתיקון להגיע?

אנחנו לא מאפשרים לתיקון להגיע. אם אתם נכנסים לשיעור ואתם מרגישים שאין לכם מצב רוח, אין לכם התעוררות, שאתם לא מתרוממים כל כך למעלה מהמצב הרגיל שלכם, שלא מרגישים אוויר פנימי, אתם צריכים לדרוש את זה מהשיעור. אתם צריכים במשך השיעור, לפחות לקראת סוף השיעור להרגיש שאתם קיבלתם אוויר רוחני, שהוא ממלא אתכם, שאתם מוכנים לעוף. אחרת זה לא נקרא שאתם הייתם בשיעור. וכל אחד ואחד הוא צריך להתגבר על האדישות שלו ולהשתדל לחשוב על עצמו ועל האחרים איך אתם עוזרים זה לזה להתרומם מהרצון האגואיסטי שתמיד לוחץ עליכם ומשפיל אתכם, כמו שכוח המשיכה של כדור הארץ מושך אותנו אליו ולא נותן לנו להתרומם, שעולה לנו הרבה כוח אפילו לעמוד, מכל שכן אנחנו לא יכולים ללכת ולעוף.

אז אנחנו, כולם צריכים במשך השיעור לדרוש מעצמנו, ולעזור אחד לשני כדי שאנחנו במשך השיעור נתחיל להרגיש שאנחנו מתרוממים מהקרקע. ואנחנו נמצאים עכשיו איתכם כבר יותר משעה וחצי, זאת אומרת כמעט שישים, שבעים אחוז מהשיעור כבר עבר, ואני עדיין לא רואה שאתם מתרוממים, שאתם דואגים עד כמה שכל אחד יכול לעזור לאחרים. ולכולם יש אותה הזדמנות. איפה "איש את רעהו יעזורו"? אני לא רואה שזה קורה, אלא כל אחד נמצא במצב ככה ירוד. זה לא טוב. אסור לנו להשאיר את עצמנו במצב כזה.

שאלה: האם עדיף לראות את החבר גדול יותר בתוך הדעת, או למעלה מהדעת?

עדיף לראות אותו בתוך הדעת שהוא יותר גדול, אבל לפחות למעלה מהדעת שהוא יותר גדול.

שאלה: אם אנחנו רואים פגם בחבר, ולא רק חבר אחד שרואה את זה אלא כמה חברים, איך אנחנו צריכים לעבוד עם זה? האם אנחנו צריכים להסכים עם זה? לעבוד עם זה בפנים ולהעלות את החבר, או שאנחנו צריכים לעשות גם איזו פעולה פיסית, גשמית?

אתם צריכים להתייחס לחבר לפי מה שעושה בו הבורא, כוח עליון. ולכן אתם צריכים לעזור לחבר שיצא מזה, שיתעלה מעל זה, ובעצם בזה אתם עוזרים לעצמכם. וזה לא שאתם לא רואים את זה, אתם רואים את זה. אתם צריכים להגיב על זה, אתם לא עוזבים ואומרים "מה שאני רואה בו רע זה הרע שלי", מה יצא מזה? אתם חייבים לתקן. או שאתם רואים בו, או שבתוך עצמו, זה לא חשוב. זה ניתן לתיקון.

(סוף השיעור)