שיעור בוקר - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, "הקדמה לספר הזוהר", עמ' 442, אות ל"ט - אות מ'

heb_o_rav_bs-akdama-zohar_2012-07-12_lesson_n14

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם."

תלמיד: אנחנו יודעים שגם בדומם, גם בצומח וגם בחי יש דרגת אדם. מה היא התכלית בדומם, מה זה בחי, ומה בצומח?

לא לדומם ולא לצומח ולא לחי אלא התכלית היא לאדם.

תלמיד: הוא אומר שההכנה היא "הרגש זולת כלפי בני מינם הדומים להם", ההכנה לקבלת הטוב, ההרגש.

כן. "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: אבל זה בעצם אמצעי. היחס לזולת הוא אמצעי, אני מכיר אמצעי כמשהו שאני משתמש בו.

לא. בעולם שלנו אמצעי זה עניין שאני יכול לזרוק אחרי שאני מגיע למטרה. אם מצאתי אמצעי אחר לאותה מטרה, יותר מועיל בפחות השקעה או משהו אחר, אז אני זורק האמצעי הראשון וזהו, העיקר בשבילי זו המטרה. וברוחניות המטרה מתגלה בתוך האמצעי, האמצעי הופך להיות המטרה עצמה, לגופה. לא שה"אני" מגיע לבורא, אלא המערכת שאני עכשיו מגלה, משקיע, מרכיב ומזדהה עם אותה המערכת כאחד, זה מה שמגיע לבורא. אם הייתי נשאר, אני, ואמצעי כאמצעי והמטרה כמטרה, אז ברור שאת האמצעי הזה, תזרוֹק. כאן לא, דווקא בזה שאני נכלל באמצעי הזה, אני מתחיל להיות מוכן להידבק במטרה. האמצעי הוא קדוש, לא בגלל שעל ידו אני מגיע, אלא שבתוכו אני מגיע, שאני הופך להיות הוא.

הנשמה שלי היא כל המערכת הזאת, ואני עכשיו זה לא אני, זה מה שיוצא. יש אני, הקבוצה והבורא, (ראה שרטוט מס' 1) וה"אני" מגיע מהבורא, הוא מגיע לי מהבורא. אז כביכול, אין אני, סתם אני קורא לעצמי כך, זה "חלק א-לוה ממעל", הוא לא קיים בפני עצמו. אלא בשביל מה אני צריך אותו? האני שבי זה כוח השבירה, שאני ארגיש את עצמי נחתך, נבדל. זה עוזר לי, זה עוזר לי להידבק. דווקא שאני בקבוצה אני מוצא את עצמי. וכשאני מוצא את עצמי, בתוכו אני מוצא את המילוי הנקרא בורא.

שרטוט מס' 1

אני לא עוקף את האמצעי ומגיע לבורא. ואחר כך כשאני מגיע לבורא אני לא זורק את האמצעי. אני בונה באמצעי, בגלל שאני נחתך ממנו, אני בונה בו מערכת שבה, בתוך המערכת אני מגלה החיים, שזה נקרא "בורא", הכוח הפנימי, כוח החיוּת, סם החיים. לכן זה לגמרי לא כמו שנהוג אצלנו, למרות שהמילים באמת מבלבלות.

שאלה: אתה אומר שהאני זה כוח השבירה. יש לפעמים שאני מגלה התנגדות מאוד קשה בהתחברות לקבוצה, ויש פעמים שזה הרמוני הכל טוב, ואני לא יודע איך להתייחס לזה, כי זה אמצעי להתגבר, כאילו אם יש לי שנאה, אז יש לי על מה להתגבר וכולי. אבל זה סוג של צביעות. זאת אומרת, אם אני מתייחס כך. איך להתייחס למצבים הקשים, אם התכלית זו הקבוצה?

לראות את רשת הקשר בינינו כתחנה הסופית, שרק בתוך רשת הקשר הזו אתה צריך לגלות את כוח החיוּת שלה, זה הבורא. תאר לעצמך שעולם הנקודים היה מקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת קיים בצורה הדדית בכל הפרטים שלו, זה גמר התיקון. אז אם אני משתדל לעשות קשר בין בני אדם, וקשר טוב כדי לגלות את הבורא, בזה אני גורם לגמר התיקון. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות על ידי הפצה.

שאלה: אז השנאה נעלמת או לא?

לא. כל הפשעים נשארים, ועוד איך. איך יכול להיות שעשית דבר טוב אם למטה מזה לא היה לך רע? יש לך את כל היצר הרע למטה, ומעליו כל היצר הטוב למעלה, ושניהם נמצאים זה כנגד זה. והעוצמה ביניהם, בין הפלוס למינוס, נותנת לך את הרגשת החיים. הרצון לקבל שהוא יש מאין, לא נעלם. אני לא יודע מה קורה אחר כך, אחרי גמר התיקון, אבל עד אז זה כך.

שאלה: מה זה חפץ חסד בעניין הזה?

חפץ חסד זה שאני לא מסוגל יותר, זו דרגת ביניים שאני צריך לעבור, כי אני מסוגל להידבק אליך לא בכל הרצון שלי אלא בקצת. אני לוקח מהשולחן לחם עם קצת מלח, וזה מה שאני אוכל. לא מסוגל יותר. בזה אני דבוק אליך. זו קטנות, שורש, א' וב' עביות, ב - ג', ד' אני לא מסוגל.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי"."

מתי יוצאים מהצנון? האם אחרי שאוכלים אותו טוב? האם אחרי שמרגישים שכל העולם הזה הוא כצנון? האם אחרי שאין ברירה או אחרי שרוצים לצאת כדי באמת להודות לעולם הגדול, וכן הלאה? אלה הן השאלות.

תלמיד: המדענים לפעמים שואלים, האם יכול להיות שבגלל המשבר, האנושות תיעלם ובמקומה יבוא איזה מין אחר.

איזה מין מכוכב אחר? אני לא מבין את כל השטויות האלה, אין לכך שום הצדקה. אין מה לחפש בכל היקום, אין חוץ מאתנו צורות חיים אחרות, אתה יכול לדמיין מה שאתה רוצה, אבל אין. אלא שאתה מתפעל מהמסות ומהמרחקים שיש ביקום, מהדומם שיש שם.

זו צורת הדומם שחייב להיות כל כך גדול לעומת הצומח שעל פני כדור הארץ, ולעומת החי שבתוך הצומח, ולעומת המדבר שיש עוד פחות. אלה הדרגות של הטבע.

ולכן כשאנחנו מדברים על הדומם, אז ודאי שיש שם מרחקים ומאסה, אז מה? לָמה אני מייחס לזה חשיבות? אני חושב שכמו שזה קיים כאן, אז בטח שזה קיים גם במקום אחר. מאיפה אתה יודע להגיד שזה קיים גם במקום אחר? "למה לא?", או "מפני שכך אני רוצה", או "איך יכול להיות שאנחנו לבד ביקום?", אלה הן פנטזיות שיש לבן אדם.

תלמיד: המדענים מתכוונים לכך שחיות אחרות יתפתחו עד לדרגה של שכל ונשמה.

ומה יהיה להן? יהיה להן את אותם התנאים כמו שיש לנו.

תלמיד: כן.

אם כך, מהו ההבדל? במה הן יהיו יותר מוצלחות מאתנו?

זה לא יקרה, אלא ש"ידפקו" אותך עד שאתה תרצה לתקן את עצמך, עד שתגיד "רוצה אני". אל תדאג, זה יקרה.

שאלה: איך אפשר לספר לאנשים שאחרי הצנון הזה יש עולם נאור, באילו מילים? כל הדתות מספרות שיש גן עדן אבל זו לא האמת.

איך לספר שאחרי הצנון יש עולם נאור? אתה לא צריך לספר להם שיש עולם נאור אחרי הצנון, אלא אתה צריך להגיד להם "עכשיו אתה נמצא בצנון". ואם הוא לא מרגיש את הצנון אין מה לבוא אליו, אלא רק בתנאי שהוא מרגיש את הצנון. אם הוא נמצא בחיים כאלה, אז אתה בא אליו ואומר, "חבּיבּי, יש אפשרות לצאת מזה", ורק במידה הזאת ורק כלפי אותה הרגשת הצנון שהוא מרגיש.

אחד מרגיש את זה בבעיות כאלה והשני בבעיות כאלה, ואתה צריך לדעת ולפנות בדיוק לבעיות שלו. מתוך זה אתה תתחיל לדבר עם בני אדם. בכל חברה, בכל סביבה, בכל תרבות חייבת להיות גישה משלה כלפי אותה הרגשת הצנון. אבל הפתרון הוא אותו פתרון אבל במילים אחרות, בעטיפה אחרת כל פעם.

שאלה: שבוע שעבר היינו בהרצאה בחברת Networking, שהיא חברה חיצונית, חשבנו להעלות להם בעיות כדי לראות מה החסרונות שלהם. הם היו ממש בערבות, במונחים של העולם הזה. האם יש לנו מה להציע לקבוצה כזאת‏, אולי לתת להם משהו יותר טוב ממה שכבר יש להם?

האם יש להם חיסרון או אין להם חיסרון?

תלמיד: לא, הם מרגישים שהם כבר בערבות. הם ממש בקשרים טובים, ואת השולחן עגול הם כבר עושים בצורה מושלמת, הקשרים הם ממש מצוינים אחד עם השני. האם לכזאת קבוצה יש לנו מה להציע כדי שיהיה להם יותר טוב?

אני לא חושב שיש לנו מה להציע להם. אם הם משחקים, כמו ילדים בגן ילדים, שיש להם הכל והכל טוב ועדיין יצר הרע לא מתפרץ שם, אז "אין לשים מכשול בפני עיוור"¹. אסור לנו להביא לשם איזו מרירות למצבם. אסור לך.

זאת אומרת, אתה יכול לבוא אליהם ולהתחיל לחטט במצבים שלהם, ולגלות את הדברים שנמצאים מתחת המים, מתחת לפני השטח, אבל אסור לך את זה לעשות, עד שזה יתגלה לבד.

תלמיד: הם באים לשם כדי להצליח יותר בעסקים. האם אנחנו יכולים להגיד להם ש"אם תתחברו תצליחו יותר בעסקים"?

יכול להיות שכן. זאת אומרת, אם הם מרגישים חיסרון בכך שהם רוצים להצליח יותר בעסקים על ידי החיבור, אז אולי כן יש לך ‏גישה אליהם. זאת אומרת, איזה חיסרון מגולה? ואז אתה מגלה עוד אפשרות לחיבור יותר טוב כדי להצליח בעסקים. אבל לא שאתה מעורר בהם חיסרון, אלא אתה מגיע לחיסרון שלהם. אחרת זה לא טוב, וגם לא יקבלו אותך טוב אם אתה מעורר חיסרון. זה חייב להיות רק דרך כך שאתה מביא איזה דבר מתוק.

שאלה: בהפצה באינטרנט יש לנו בעיה הפוכה, אומרים לנו, "למה אתם כל הזמן מעלים ומדברים על הכותרות הרעות". הרי לא אנחנו עשינו אותן, הכותרות מספרות על מה שקורה, אבל שואלים אותנו, "למה אתם מדברים רק על רצח ומכות ועל הדברים הרעים שקורים?".

אני לא ראיתי שום דבר אחר חוץ מזה. האם יש עוד דברים טובים חוץ מזה?

תלמיד: אין, זה מה שקורה, זה מה שיש בחדשות.

תבקש מהם, "תנו לי דוגמה לדברים יפים, טובים, שאתם רוצים שאני אספר לכם עליהם, שקיימים ואני לא ראיתי". אבל חוץ מזה, יכול להיות שאתם באמת נמצאים כמפיצים רק את הרע שוב ושוב, ואנשים לא כל כך רוצים לשמוע זאת. בזה אתה מעורר את הרע, וזה לא טוב. אם אתה מלווה את זה בהסבר טוב, אז אתה מביא את הרע מאין ברירה, גם אני עושה כך בבלוג שלי, אבל ודאי שאנשים לא אוהבים לשמוע רק על הרע.

הייתה תקופה שבה קראו על המשבר ועל כל מה שקורה ואחר כך הפסיקו. אנחנו קוראים את הדברים האלה ומתעניינים כי זה נותן לנו קנה מידה איפה אנחנו נמצאים, האם מתקדמים או לא, מה אנשים חושבים וכן הלאה. מתוך זה אנחנו קצת רואים את השינוי. מה שאין כן הם, אם להם אין פיתרון, אז בשביל מה לדעת עליו, "נאכל ונשתה כי מחר נמות". כך זה ואפשר להבין אותם. לכן הם צודקים בטענה שלהם.

אני חושב שאתם צריכים להתחיל לפרסם דברים טובים. קורסים לחיים טובים, לחיבור, להבין איך לעשות את החיים טובים. את זה תמכור להם ולא מה שמתרחש בעולם, כאן שריפה ושם עוד משהו. התקופה הזו שנכנסו אליה של שינויי אקלים זו רק ההתחלה. עוד יהיו התפרצויות של הרי געש, הצפות של יבשות. אבל אם אנשים יתחילו להשתנות במחשבה, אז בבת אחת זה ישתנה.

שאלה: בעל הסולם כותב כמה פעמים על תורה ומצוות. פה הוא כותב תורה ומצוות מעשיות. זכור לי שגם ב"שמעתי" הוא כותב במיוחד, המעשיות. מה זה בא להגיד?

תורה ומצוות מעשיות, זה מה שאני עכשיו מסוגל לבצע, שנמצא בהישג ידי. זאת אומרת, בטוח שאני מסוגל להתחיל להתקשר באיזו צורה עם הקבוצה. זו ההשתדלות שלי, זה נקרא העלאת מ"ן. על העלאת המ"ן הזו, אני מקבל מלמעלה כוח ויכול באמת לבצע את התקרבות שלי לזולת. אני מתקרב לזולת, נעשה עמו בקשר הדדי, ועל ידי זה מקבל הארה נוספת שאני מבין יותר. עדיין המצב לא מגולה לי ממש בפועל, אבל אני יותר מבין, יותר מרגיש מה קורה לי. ואז מתוך ההרגשה וההבנה אני מרגיש עוד יותר את התקלות שלי עם הזולת, ומשתדל עוד להגיע לחיבור. ומתוך חוסר החיבור, מתוך אי ההצלחה, אני לא בורח, אלא אני מבין שזה בא כדי שאני אבקש מלמעלה כוח לעזרה. ואז אני מבקש מלמעלה כוח עזרה והוא מגיע וכולי. וכך יותר ויותר, בכל זמן ההכנה, עד שאני מתחיל לחשוב, בשביל מה אני עושה את זה, לעצמי או לבורא או לסביבה, למי ולמה? יחד עם זה אני מתחיל לברר את הכוונות, "לשם מי?". וכך אני מתקדם לכלי ההשפעה הראשון.

תלמיד: אני שמעתי הסבר שכאשר מדברים על תורה ומצוות אז מדובר על תיקון הרצון.

איפה שמעת שמדובר על תיקון הרצון? זאת אומרת שאתה בא עם יצר הרע ומתקן? איזה יצר רע יש לך, תסביר לי.

תלמיד: אני אמור לגלות אותו. השאלה שלי, למה הוא כותב פה דווקא "מצוות מעשיות". מה ההבדל?

מצוות מעשיות זה מה שאתה מסוגל היום לעשות. "תורה ומצוות" בכללות זה נקרא פעולות התיקון על ידי האור. "בראתי יצר רע" זה החומר, "בראתי תורה תבלין", זה הכוח. ושאתה מבצע אז אתה, האדם צריך להיות באמצע בין זה לזה.

מה הבורא אמר? הוא אמר "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (ראה שרטוט מס' 2). את יצר הרע הוא ברא ואת התורה הוא ברא. ומה הלאה? הלאה זה אני. אני מסדר את הקשר ביניהם. זה נקרא "המאור שבה יחזירו למוטב". אני קובע שזה היצר הרע, אני קובע שהתורה היא תבלין, כי מה שכתוב זה סתם כתוב. והעיקר שאני עושה, שהתורה תשפיע על יצר הרע, "שהמאור שבה מחזירו למוטב". אני קובע שאני רוצה שבמקום יצר הרע, יהיה לי יצר הטוב.

יצר הרע זאת בריאה והתורה זאת בריאה, הכל בא מהבורא. גם אני בא מהבורא. אבל לסדר את כל המערכת הזאת, להכיר שיצר הרע הוא רע, "סור מרע ועשה טוב", לסדר את כל הדברים האלה שאני במקום יצר הרע אגיע ליצר הטוב, זה נקרא "לעשות מצוות".

שרטוט מס' 2

במצוות האלה יש מצוות מעשיות שאני עושה עכשיו, שנמצאות בהישג ידי, ויש כאלה שעדיין לא. בסך הכל זה נקרא "תורה ומצוות". זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לעשות מצוות על ידי התורה. "מצווה" זה נקרא לעבור בכל רצון ורצון מהצורה הרעה שלו, מיצר הרע, לצורה הטובה שלו. מקבלה להשפעה, מכוונה לעצמי לכוונת הזולת, וזה נעשה על ידי האור.

אז אני צריך להיות בהכרת הרע, שגם לזה אני צריך את האור המחזיר למוטב, אור התורה. מהכרת הרע אני יכול לבקש, ומהבקשה הזאת אני בא ליצר הטוב. הכל על ידי האור שמופיע, אבל כך אני מעביר את המצבים. זה נקרא אצלנו "תורה ומצוות", כי חוץ מיצר הרע לא צריכים לתקן כלום, ככתוב "בראתי יצר רע". מהו היצר הרע? שנאת הזולת. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", זו הצורה המתוקנת, והצורה המקולקלת היא שאני שונא לרעך. תורה זה לא נקרא הקלף בארון אלא "המאור המחזיר למוטב".

שאלה: איך להסביר בצורה עדינה שהשיטפונות ואסונות הטבע קשורים ליחסים בין בני אדם?

למה להסביר בצורה עדינה. בעל הסולם אומר במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה" שכל דרגות הדומם, הצומח והחי נמצאות למטה מהאדם, תלויות באדם, עולות ויורדות יחד עם האדם.

יש הרבה מחקרים היום, לא כדאי לנו להסביר, אלא לחפש מחקרים כאלה ולהביא אותם, יש כאלה שכבר מראים איזה קשר בין זה לזה.

קריין: "שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחי"ד, להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם. וע"כ, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו."

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר" אות מ"ב.

הוא אומר: "ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."

בעל הסולם,"הקדמה לספר הזוהר" באות י"ח.

שאלה: האם בשולחן העגול שיתקיים בניו יורק בתחילת חודש אוגוסט, חשוב לדבר על נושא המשבר הכללי, או למצוא זווית מקומית שקשורה לקהילה שבה עורכים את השולחן?

גם לדבר על המשבר וגם לדבר מהזווית המקומית. שניהם משפיעים על בני האדם שנמצאים באותו המקום.

שאלה: החברים דיברו על כך שיש לפעמים חוסר חיסרון בהפצה, לעומת זאת נראה שבחינוך יש עודף חיסרון. בכל מקום רוצים לשמוע, מפני שמתגלה בהם חוסר כלים להתמודד עם הבעיה, אבל למרות המאמצים שלנו אין לנו עדיין מספיק כוח להפצה.

על ידי הטלוויזיה, אין לך אפשרות להגיע לכל מקום ולהיות כל הזמן בכל מקום. לכן אנחנו צריכים לפתח קורסים, ודרך הקורסים האלה להעביר מאות ואלפי אנשים, שאחר כך יהיו אנשי החינוך החדש, זה דבר אחד. דבר שני, מיליוני האנשים שייצאו עכשיו לאבטלה, יוכלו לעבוד בזה. אבל חוץ מלהעביר את הקורסים בכל הזדמנות שלנו מהמרכז, ולבנות עוד מרכזים להעברת הקורסים, אנחנו גם צריכים להכין סדרה של שיחות בטלוויזיה. משהו כמו שיחה בת חצי שעה בכל יום להורים, למורים או לילדים, לא חשוב למי, אפילו למשרד החינוך. בין התכניות בטלוויזיה חייבת להיות יום יום מנה כזאת, נניח רבע שעה או חצי שעה שבה אתה מגיש את ערכת החינוך. ודאי שאותו דבר גם באינטרנט, אחרת אין שום סיכוי אחר להגיע להרבה אנשים. אם באמת יש חיסרון בחינוך, אז אנחנו צריכים להעביר את החיסרון הזה לטלוויזיה שלנו כך שהיא תהיה יותר רחבה, יותר פופולארית, ויצפו בה יותר. אנחנו משלמים יקר בעד הערוצים, בעוד שהתכניות הן רק לקהל הצר.

תלמיד: כבר התחלנו בזה, יש לנו סדרה של עשר תכניות וגם משחקים שמיועדים לאותו הקהל.

צריכים לפרסם ועוד לפרסם, שזאת תהיה ערכת החינוך. זה צריך להיות סידרה בשעה קבועה, כך שהעם ידע שבשעות מסוימות יש עוד פרק מהסדרה של "ערכת החינוך החדש", וירגישו שחייבים לראות את התוכנית.

שאלה: כל אדם שאיתו מדברים מרגיש שיש בעיה במערכת החינוך, איך יכול להיות שהמערכת לא משתנה?

מפני שעדיין אין מערכת שמתקנת. האם אתה רואה שאנחנו או האנושות בכללותה מתקנים משהו? ברור שלא. אתה צריך לעבוד עכשיו לפחות כמה שנים עם הילדים, כדי שתיראה תוצאה. אם אתה עוסק עכשיו בחינוך, אז אתה תראה תוצאה בעוד כמה שנים, לכן יש בעיה.

תלמיד: לאחר הכנס בניו ג'רזי היה אתר של החינוך האינטגרלי שכלל מספר קורסים בשפה האנגלית, היה אפשר ללמוד דרכו, זה היה דבר נפלא.

ולמה הוא ירד?

שאלה: האתר לא ירד, האתר קיים, וצריך להתווסף לשם עוד חומר. יחד עם זאת בשיחה איתך ועם כל אנשי התוכן, אמרנו שהחומר שם הוא קצת מתקדם ולנו זה מאוד טוב, יחד עם זאת אנחנו בונים עכשיו קורס חדש יותר, שמתאים יותר לקהל הרחב.

כן, אבל אתם לא מתכוונים להוריד את החומר הזה.

תלמיד: דווקא לא.

שום דבר לא מורידים.

תלמיד: הכל שם. edu.arvut.org

בסדר.

שאלה: גם בארץ היה לנו פעם פורום חינוך באתר "תפוז" והיו עונים שם לשאלות וסגרו גם את זה.

את זה צריך לברר.

שאלה: ברמת ההפצה אנחנו קצת סגורים בתוך הבועה של עצמנו. אנשים בחוץ לא רואים כלום מעבר לשורת הרווח ולא מסוגלים לצאת מזה. אני חושב שברמה הפרקטית צריך להביא את האנשים לערוץ, על ידי פרסום בחוץ, אי אפשר להימנע מזה. צריך לפרסם את הערוץ, יש לנו עכשיו רצועת ערבות כל ערב ואף אחד לא יודע על זה חוץ מאיתנו. אפשר להכניס לשם את החינוך ולהניע את האנשים לאינטרנט, אבל צריך להוציא את זה החוצה, להראות לאנשים שיש את זה. כרגע זה בינינו לבין עצמנו.

אני לא בטוח שזה כבר נמצא. ברגע שזה יהיה קיים ויהיה טוב, אז נצטרך לפרסם, זה נכון. אנחנו סגורים בתוך עצמנו, אבל משתדלים לצאת עד כמה שאפשר. ולא בטוח שאם אנחנו נעשה פרסום גדול, זה יעזור לנו, מפני שעדיין אנחנו מכינים רק את ערכות החינוך והקורסים. זה עדיין לא נמצא בצורה שכדאי לנו לפרסם באופן כל כך רחב. לכן אנחנו לא דואגים לזה.

שאלה: נניח שיש שתי תולעים בתוך הצנון שמרגישות שיש בחוץ משהו אמיתי ומחליטות ללכת ביחד ולחפור את הדרך החוצה, ואז אחת התולעים מתייאשת. למה זה קורה?

זה קורה מפני שהבורא נותן לה הכבדת הלב והתולעת הזאת לא מסכימה. "מה פתאום, למה המסלול לא פתוח לפני, למה כך ולא אחרת?" הגאווה זה מה שמשפיל את האדם ומוציא אותו מהכוון.

שאלה: מה התולעת האחרת צריכה לעשות?

להשתדל לעזור עד כמה שאפשר, אבל רק עד כמה שאפשר. אף אחד לא יכול לעשות עבודה במקום כל אחד ואחד. בעיקר להוריד קצת את הראש והאף ולקבל את החוקים האלה, שאין ברירה שאלה חוקי הטבע ושאני נמצא במצב שאני לא מבין אותם. אני יכול לצעוק כמה שבא לי, נכון, אבל מזה לא משתנה כלום, זה כמו חוק המשיכה. תצעק עליו כמה שתרצה, ומה יקרה? אחר כך תקפוץ והחוק הזה יפסיק לפעול עליך? יתחיל להיות לך יותר טוב? כך אנחנו צריכים להבין, אנחנו נמצאים בעולם של חוקים מוחלטים, אם אנחנו רוצים להתקדם, בבקשה, בשמירת החוק. אם אתה לא רוצה, בבקשה, גם אז אתה תהיה בתוך החוק הזה רק שעכשיו אתה תיראה איך שהוא יעבוד עליך. זה נקרא או "דרך ייסורים" או "דרך תורה" בכל דבר זה כך. גם בעולם שלנו זה כך.

הבעיה היא שבעולם שלנו אנחנו נמצאים בחברה אנושית שאין בה חוקים, כאן "מי שבא ואיך שבא" והכל מלאכותי וכן הלאה. לכן ניראה לנו שהכל אפשר למכור, לקנות, לשנות, ו"אני אחכה וזה יקרה" וכן הלאה. אבל כשאתה יוצא לקראת הבורא, לקראת האור, אז אין דבר יותר מדויק ויותר החלטי מזה. או שאתה עובד עימו בצורה טובה או שבצורה רעה, אין באמצע, זה הכל. ולכן יש הכבדת הלב לתולעת והיא צריכה להבין שאין ברירה.

הבעיה שלנו היא שחושבים שזה יעבור בעצמו ויבוא בעצמו. כלום לא ייעשה. אז אומרים, מה שלא עושה השכל עושה הזמן. ואם אני משתדל בזמן הזה לעשות הכל נגד השכל, למרות שאני לא מבין, זה דבר גדול. זה לא סתם כך "בא נחכה, נשב, הזמן יעבור, יעשה את שלו". לא. זה אם אני בתוך הזמן הזה עושה דברים שטותיים שאני לא יודע איך לעשות, רק שאני עושה בלי שכל, משתדל, ומשתדל, זה נקרא "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". ואז על ידי ריבוי פעולות, אני מבצע את העבודה ולא על ידי כך שאני יודע בשכל לבצע אותה בצורה קצרה. זה הכל. אבל אין וויתור. חבל על הזמן שלכם, "גאוות אדם תשפילנו".

מחר, יום שישי בבוקר אנחנו עושים סדנה, וכך גם בכל בתי קבלה לעם.

נתכונן לזה.

(סוף השיעור)

---

1. "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד)↩