שיעור בוקר 06.02.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 432,

אותיות ט'-י'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" את ה"הקדמה לספר הזהר", הגענו לאות ט'.

לפני שנתחיל את השיעור נפנה לעשירייה התורנית שלנו, שהעבירה את ההכנה, לבקש שיקריאו לנו שוב את התפילה שלהם כדי שנקרא אותה ביחד ומאיתנו אל הבורא.

אני חושב שלפני כל שיעור ושיעור שלנו כדאי שתהיה לנו תפילה. אנחנו יכולים לחבר אותה מראש לכל שיעור ושיעור, או שחלק מהתפילות יכולות להיות קבועות, ואנחנו נחזור עליהן. כמה שורות לא יותר, כמה משפטים קצרים, העיקר שבזה נשתדל להתחבר, לחבר את הלבבות שלנו, ואז ניכנס לשיעור כבר ממש כרצון אחד, מוכנים להשפעת הבורא עלינו.

תלמיד: בורא יקר, תודה לך על הסביבה הגדולה הזו, עזור לנו לעשות את כל הפעולות האלו שעוזרות לחיבור בין החברים, כך שבחיבור עם העשירייה נגיע לחיבור גדול איתך. תן לחברים את כל מה שנדרש ליישם את כתבי המקובלים שיביאו את נשמת אדם הראשון לדבקות איתך במהרה.

אמן. יופי, מהחיבור הזה נלך לשיעור.

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 432. "הקדמה לספר הזהר", אות ט'.

אות ט'

"והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל, אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר.

באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'.

וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'. דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק. הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל", וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה."

אני אקרא.

אות ט'

"והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה". כלומר, ככל שאנחנו לא דומים זה לזה במחשבות וברצונות, כך אנחנו רחוקים במרחב הרוחני. אנחנו לא רואים את המרחב הזה, אנחנו לא רואים עד כמה אנחנו רחוקים זה מזה, אבל כך הוא קובע, שאך ורק לפי השוני ברצונות שלנו, בתשוקות שלנו, במטרות שלנו, לפי זה אנחנו רחוקים זה מזה.

"ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל", מהבורא "אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל", אין לו שום רצון לקבל, רק רצון להשפיע "הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית'", מהבורא, "כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר". ככל שאנחנו שונים ברצונות, במחשבות ובתכונות שלנו, כך אנחנו רחוקים מהבורא. כלומר, שינוי הצורה זה מה שפועל כדי להרחיק אותנו מהבורא.

"באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית'", מאור הבורא "הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית'", שאם מקבלים מהבורא לתוך הרצון לקבל שלהם, זה יהיה ממש כמו הבורא "שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'". ואז אין הבדל בין הנברא לבורא לפי זה שהנברא מתמלא ממש ממה שיש בבורא.

"וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'", כי מקבלות במידה חלקית ממנו "דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל"", מהבורא יצא אותו אור עליון "ונעשו לבחינת חלק". בתוך הנברא בהתאם לתכונות הנברא. "הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל"", בבורא "וזה חלק", בנברא "כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה."

שאלה: אני לא כל כך מבין, אם לבורא יש רצון לברוא את הרצון לקבל, אז יש לו כבר דמות מהו הרצון לקבל. כשאני נותן למישהו מתנה אני חושב איך מקבל המתנה יתחיל להנות.

לכן אנחנו קוראים למהות העליונה "בורא". כי יש בו רצון לברוא את הנברא, והרצון הזה לא שייך לו אלא שייך לנברא העתידי שהולך להיברא, ולזה אנחנו מתייחסים, ל"בורא".

מחוץ לבורא, ל"עצמותו", כלומר, מה שהוא בעצמו, אנחנו לא יכולים לפנות, אין לנו שום אחיזה, אין לנו שום פנייה אליו, כי אין לנו ל"עצמותו" שום קשר, שום תכונה משותפת. כל מה שיש לנו, זה קשר עם הבורא, "בוא וראה". הוא עשה על עצמו צורה חיצונה שדרכה הוא מתייחס אלינו.

שאלה: מדובר כאן על האדם הראשון, מי אלה כל הנשמות שאנחנו מדברים עליהן?

חלקי אדם הראשון. אדם הראשון זה הרצון לקבל שהבורא ברא, שברא אותו "יש מאין", קודם לא היה בכלל רצון לקבל כזה, כי הבורא הוא רצון להשפיע. ולמעלה מהרצון להשפיע זה "עצמותו", על זה אנחנו בכלל לא יכולים לדבר כי אין לנו שום השגה, הבנה, אחיזה בו.

"הבורא" זה צורה חיצונה של הכוח העליון, שברא את הרצון לקבל "יש מאין", בו בעצמו, בבורא לא הייתה כזו צורה "לקבל", ולכן הוא נקרא "בורא", בר מהמדרגה, בר מעצמו, חוץ מעצמו, שיכול לברוא דבר כזה, וברא את הרצון לקבל בדיוק לפי מה שרוצה לתת לרצון לקבל הזה כמילוי, בדיוק לפי כל אותם השינויים שהוא רוצה שהרצון לקבל יעביר על עצמו, ישתנה, יגדל, ויהיה מתאים לבורא, לקבל מהבורא את כל הטוב שיש בבורא.

כלומר, הרצון לקבל אומנם יהיה "נברא", לכן הוא רצון לקבל, אבל הוא יוכל להשתנות עד כדי כך שירגיש גם מה זה נקרא "רצון להשפיע", מה זה נקרא "להיות בהשפעה", ובזה הוא יגיע למצב של הבורא, לדרגת הבורא. זו בעצם כל צורת ההתפתחות שלו.

שאלה: לא מובן לפי הקטע אם יש הפרש בין הנשמות לעצמותו, כי כתוב שיש, שהן חלק מהבורא, אבל לא מובן מה ההבדל, מה ההפרש?

אנחנו מדברים רק על הרצון העליון ששייך לנו, שמתייחס אלינו, ולא מדברים על דברים שהם פנימיים יותר, דברים שיש לו ואנחנו לא משיגים. אנחנו לא בנויים להשיג את זה, אין לנו יכולות להשיג יותר. אנחנו משיגים את החלק החיצון מהמציאות העליונה, שאותו אנחנו מגלים, כך אומרים המקובלים שהשיגו, כרצון להיטיב לנבראיו, זה בעצם מה שמושג על ידינו.

הרצון להיטיב לנבראיו בורא בנו רצון לקבל, ואנחנו בעבודה על הרצון לקבל שהוא ברא בנו, גם על הרצון לקבל כפי שהוא ברא, וגם בזה שאנחנו יכולים לשנות את הרצון לקבל, לעשות ממנו כל מיני צורות הדומות לבורא, רצונות להשפיע, על ידי שני הרצונות האלה שיש לנו, הרצון לקבל שמגיע ישירות מהבורא, והרצון להשפיע שאנחנו משתדלים לבנות מעצמנו כלפי הבורא, על ידי שניהם יש לנו קשר עם הבורא, בזה שמדמים את עצמנו ברצון להשפיע שלנו לרצון להשפיע שלו. זה נקרא "דביקות", מידת הדבקות של הנברא בבורא, ואז אנחנו גם יכולים להפעיל בצורה אחרת את הרצון לקבל שהוא ברא בנו, ולקבל מתוך הרצון לקבל אותו התענוג, אותו המילוי שהוא רוצה לתת.

יש לנו עבודה בשני כיוונים הפוכים כביכול, לא לרצות לקבל על פני הרצון לקבל שהבורא ברא בנו, וכשאנחנו לא רוצים לקבל ואנחנו דומים לבורא, אחרי זה אנחנו פותחים את הרצון לקבל שלנו ומקבלים בו בעל מנת להשפיע. לכן הדרך שלנו כוללת שני חלקים, השלב הראשון בדרך הוא כשאנחנו מתפתחים לדרגת הבינה, לדרגת ההשפעה. לא רוצים לקבל, נמצאים בצמצום, וברצון להשפיע מתגבר שבונים אותו על פני הרצון לקבל שלנו. ואחרי שאנחנו מגיעים לדרגת הבינה במלואה, בלהשפיע על מנת להשפיע, אז אנחנו עוברים לשלב השני של ההתפתחות שלנו, אנחנו מתחילים לעבוד גם בלקבל בעל מנת להשפיע, זה שלב מאוד חשוב, גדול ועליון. וכך אנחנו כבר מגיעים מבינה לכתר.

שאלה: האם בציטוט "ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק", מדובר על הנקודה שבלב?

הנקודה שבלב היא מה שאנחנו מקבלים מהרצון להשפיע של הבורא ששותל אותה בתוך הרצון לקבל, ועל ידי התפתחות, פיתוח של הנקודה שבלב אנחנו מגיעים להיות דומים לבורא. הנקודה ההתחלתית מגיעה מהבורא, לכן זה "חלק אלוה ממעל", זו נקודה שבלב, רצון להשפיע. התחילה הזאת נמצאת בכל נברא רק במידה שונה בכל אחד מאיתנו, דבר שנובע מהמקום של כל אחד במערכת אדם הראשון.

אנחנו מפתחים את הנקודה הזאת עד שמחברים אליה רצון לקבל יותר ויותר שונה כל פעם, וכך מעבדים את הרצון לקבל שיעבוד תחת שליטת הנקודה שבלב, תחת הכוונה על מנת להשפיע. וכך מגדלים את עצמנו עוד ועוד, עד שמתחילים בכלי הזה שכולו רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, להרגיש את הבורא ויכולים להיות עימו בעבודה הדדית "אני לדודי ודודי לי".

שאלה: האם האבן של ההר חוזרת כל פעם להר ממדרגה למדרגה?

כן. אנחנו צריכים להחזיר את הנשמות שלנו למקור שלהן על ידי חיבור בינינו וחיבור בבורא, זאת העבודה שלנו בדיוק.

שאלה: כל עוד לא נשיג את הרצון של הבורא שזה הרצון להשפיע אנחנו לא נחשבים לנבראים. אם כך המציאות שאנחנו מרגישים בחמשת החושים שלנו לא קיימת, זאת אומרת זו אשליה מוחלטת?

אלו שאלות פילוסופיות ולא של השגה, הן לא כל כך שייכות לרוחניות. אנחנו צריכים להמשיך לפתח חיבור בינינו כי בחיבור בינינו אנחנו מדמים את עצמנו למערכת הנכונה, ואז אנחנו יכולים לקבל מהאור העליון, מהבורא, השפעה יותר איכותית, יותר קרובה לאמת, שהיא תחבר בינינו נכון ותמלא אותנו במשהו, וכך נוכל להבין מה אנחנו עוברים.

שאלה: הבורא הוא מערכת שלמה של תכונת ההשפעה, איך בתוך המערכת הופיע רצון לברוא את הנבראים, הרצון להטיב לנבראיו, החיסרון הזה?

איך מגיע לבורא רצון לברוא את הנבראים אנחנו לא מדברים בינתיים, זה שייך לדרגה יותר גבוהה עוד לפני שאנחנו יכולים לקרוא לו בורא. על זה נדבר אולי אחר כך, עכשיו זה לא חשוב לנו. אנחנו שייכים לנבראים, אנחנו צריכים לשאול רק על העבודה שלנו כדי להבין איך להתפתח, ואחר כך מההתפתחות שלנו נוכל להבין עוד דברים.

ואיך שבבורא פתאום התהווה רצון לברוא את הנברא, על זה אנחנו לא מדברים, זה לא שייך לנו, אנחנו כבר נבראים ולכן צריכים ללמוד מה ששייך לנו. ואחר כך נראה, יש עוד הרבה שאלות שלא שייכות בדיוק לנבראים אבל אנחנו נברר גם אותן. שום דבר לא יהיה נסתר מאיתנו, אם נתקדם בהדרגה ונלמד נכון.

שאלה: סיפרת שהרב"ש קרא איתך את ההקדמה, וגם אנחנו לפני הרבה שנים למדנו את ההקדמה. היום אנחנו נמצאים בעשיריות שבונות בנו הבחנות ויכולות חדשות, האם נוצר מצב חדש, יכולת חדשה כשלומדים את ההקדמה כעשירייה?

ודאי שכן. אנחנו לומדים מחדש, אנחנו לומדים בעשיריות, אנחנו רוצים קודם כל לממש את זה בעשירייה. בתוך העשירייה אנחנו רוצים להתייחס לחיבור של העשירייה שזה הבורא, עד כמה הוא נסתר מאיתנו, עד כמה הוא מתחיל להיות יותר מגולה או אולי עוד לא מוגלה אבל אנחנו מרגישים ששם צריך להיות הוא. וכך נתקרב בצורה יותר מעשית, בחיפוש יותר מכוון, ביחס יותר ישיר לבורא מכולנו אליו.

שאלה: מה גורם נחת רוח לבורא שהוא בכלל תכונה שהיא הפוכה מהרצון לקבל?

שאנחנו מחפשים אותו, "רצוננו לדעת את מלכנו". שאנחנו מתחברים, מוכנים לעשות הכול נגד האגו שלנו, נגד הרצון שלנו, רק כדי לתפוס אותו. הוא "אל מסתתר" ואנחנו רצים אחריו.

שאלה: האם את הנחת רוח לבורא גם אנחנו מרגישים, זה בסוף בתוכנו?

אנחנו צריכים להרגיש תענוג מזה שאנחנו מתחברים יחד כדי למצוא אותו. זו בעצם כל העבודה שלנו, למצוא אותו, הוא מסתתר בינינו. מפני שאנחנו עדיין לא כל כך מחוברים, ונשארים בינינו כל מיני סדקים, מרחקים, אז הוא נמצא שם, מסתתר. ואז אנחנו בודקים בינינו איפה עוד אנחנו יכולים לאחד את עצמנו כדי למצוא אותו. וכך על ידי העבודה שלנו בחיבור בינינו, אנחנו יותר ויותר סוגרים את עצמנו סביבו, עד שמתחילים לגלות שהוא נמצא בינינו, ואז אנחנו מתחילים להתמלאות מאורו.

שאלה: תפיסת המציאות נשמעת כמשהו קצת אינפורמטיבי. איך להפוך את תפיסת המציאות ממשהו אינפורמטיבי למקום עבודה?

אנחנו לומדים בדרך כלל את חכמת הקבלה בהדרגה ומתחילים בכלים שאנחנו לא מרגישים בהם שום רגש. אין לנו רגש, יותר קרוב, יותר רחוק, בורא, נברא, חיבור, ריחוק, הכוונות שלנו. אנחנו חוזרים על המילים האלו שאנחנו קוראים או שומעים, אבל עם זאת עדיין אין לנו איזו תגובה של הרגשות שלנו, כי אנחנו לא רגילים לזה גם בחיים שלנו. אבל לאט לאט, על ידי הלימוד, על ידי החיבור, על ידי מאמצים, ובעיקר על ידי קנאה, תאווה, כבוד שיש בינינו, על ידי כל מיני צורות היחסים שיש בינינו, אנחנו מגיעים למצב שמצטרף לזה גם רגש.

אנחנו אגואיסטיים גדולים לעומת כל האנושות, ולא פשוט לנו להתחיל להתחבר בינינו ולגלות איזה רגשות חדשים, תכונות חדשות בינינו, אנחנו לא עדינים, אנחנו אנשים די גסים דווקא, והייתי אומר סתומים ברגש, ולכן זו עבודה גדולה, להתחיל לחבר את עצמנו, להתחיל לחבר בינינו כך שנתחיל גם להרגיש את זה ממש ברגשות שלנו. זו בעיה, אבל אין לנו ברירה, כי אנחנו צריכים להבין שעביות וזכות, ריחוק מהבורא והשגת הבורא, הם בעצם שקולים, קשורים זה לזה.

ולכן למרות שאנחנו כבדים, קשים, אגואיסטיים, דווקא בגלל שהרצון לקבל שלנו הוא כל כך גדול ואטום, אנחנו נוכל להגיע למצבים שהבורא יתחיל להתגלות דווקא בו, ואז תהיה לנו השגה גדולה. לכן "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". ככל שהרצון לקבל יותר גדול באדם, כך בסופו של דבר צורת המציאות, מהות מציאות שהוא מגלה היא גדולה יותר.

שאלה: האם אנחנו יכולים להיקרא נבראים, היום?

"נברא" נקרא מי שמבין שהוא נברא ושיש מעליו את תכונת הבורא שברא אותו ושהנברא קשור לבורא. במידה שהוא מחייה את הקשר הזה, ונמצא בתוך הקשר הזה, הוא נקרא "נברא".

שאלה: אמרת שצריכים להגיע למצב שהבורא יחבר בינינו, שנהיה דומים זה לזה במחשבות, רצונות ומטרות. איך מגיעים לדבר כזה כי הרי כולנו שונים ברצונות, מה כל אחד אוהב, שונא?

אם לא היינו שונים לא היינו יכולים להשיג את הבורא. הבורא מושג דווקא על פני השוני בינינו. אנחנו רוצים לבנות מעל השוני מערכת חיבור. ואז במערכת החיבור על פני השוני בינינו, מעל המערכת המנותקת, אנחנו דווקא בעזרת שתי מערכות אלו זו על פני זו, עביות ומעליה זכות, אנחנו בונים את המערכת שנקראת "היחס לבורא", כוח צורת ההשפעה.

וכך מגלים את הקשר שלנו עם הבורא, רק בצורה כזאת. אנחנו לא מוחקים את העביות שלנו אלא העביות כל הזמן מתגלה יותר ויותר ואנחנו משתדלים להתעלות למעלה על פני העביות שמתגלה יותר יום יום. כך אנחנו מגיעים למצבים שגם בעביות וגם בזכות, על פני העביות, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו בירידות ועליות כאלו, שבהם מתגלה הבורא כיתרון אור על פני חושך.

שאלה: איך נוכל להגדיל את הרצון לקבל שלנו?

הרצון לקבל זה רצון ליהנות, פשוט מאוד.

תלמיד: בשביל להרגיש את הבורא אנחנו חייבים גם לקבל ממנו, להרגיש אותו. אנחנו צריכים להגדיל את הרצון, לא?

אנחנו מקבלים מלמעלה כל פעם הגברת הרצון לקבל. כל רגע ורגע. גם בגשמיות, כל האנושות מקבלת וגם אנחנו נקבל ברוחניות בהתאם עד כמה אנחנו נוכל להכין לזה את מערכת הקשר בינינו. כדי לא להכשל הבורא מחכה באיזו מידה אנחנו מתחברים. במידה שאנחנו מוכנים לחיבור או אפילו מתחברים בינינו בעשיריות, במידה הזאת אנחנו נתחיל להרגיש כמה אנחנו הפוכים זה מזה, מתרחקים, דוחים זה את זה, שונאים זה את זה וכן הלאה. כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה.

שאלה: איך אנחנו מחברים בחזרה בין הכלי לבין המילוי שהבורא יצר בעבודה הקונקרטית שלנו היומיומית?

איך אנחנו מחברים בין הכלי לבין המילוי? על ידי כוח ההתנגדות בין הכלי למילוי כי שניהם הפוכים זה מזה. כלי זה רצון לקבל והמילוי צריך להיות בעל מנת להשפיע. לכן אנחנו בונים ביניהם מסך שדוחה את התענוג לעצמו ומוכן לקבל אותו רק בתנאי שמשפיע אותו לבורא. זו העבודה שלנו. שאלה טובה.

שאלה: גם בזמן העלייה במדרגות, כשבונים רצון להשפיע מעל הרצון לקבל, יש לנו תוכנית סדורה שאין לנו שום בחירה בה. מאיזה רגע הבורא מאפשר לנו לבחור בין כמה אפשרויות בהתקשרות עימו?

אין דבר כזה. אין. תמיד יש לנו רק דרך אחת להגיע לאמונה למעלה מהדעת ואז לבנות את עצמנו על ידי הקשר, בכיוון הזה. אין לנו כזה דבר. יש דבר מאוד פשוט, אני דרך החיבור במרכז עם החברים צריך להגיע לחיבור עם הבורא, נקודה. אין לנו כאן בחירה בין דברים כאלו וכאלו וכאלו, אין.

שאלה: בקטע כתוב שכל ההפרש בין הנשמות לעצמותו הוא שהנשמות הן חלק מעצמותו. אנחנו לומדים שיש מערכת של בורא ונברא, אז לא מובן איך הנשמות הן חלק מעצמותו?

הבורא הוא רצון להשפיע בלבד. הנברא הוא רצון לקבל בלבד. אין ביניהם קשר. כדי שיהיה קשר ביניהם, הנברא, שהוא רצון לקבל, עובר הכנה ויכול לכוון את עצמו, למרות שהוא רצון לקבל, לבצע בכוונה, או פעולות לטובת עצמו, על מנת לקבל, או לטובת הבורא, על מנת להשפיע. יותר מזה לא ניתן. הנברא תמיד יהיה "לקבל", אבל הכוונה שלו משתנה. או שיקבל לטובת עצמו, שזה קליפה או לטובת הבורא שזה קדושה. והבורא הוא תמיד רצון להשפיע.

שאלה: למה מתייחס שינוי הצורה בנבראים, שוני בין הנשמות או שוני בין הבורא שהוא רצון להשפיע לבין הרצון לקבל?

גם זה וגם זה. כי אנחנו צריכים לעבוד בהתקשרות בינינו ואחר כך אנחנו צריכים לעבוד מנקודת הקשר הזו בינינו לבורא.

שאלה: כתוב בקטע שהנברא מקבל ישירות מהבורא, איך הנברא יכול לקבל ישירות מהבורא אם הוא מנוגד לו?

דווקא ההיפך, מפני שהנברא מנוגד לבורא הוא יכול לקבל ממנו, ובזה יש לו רצון לקבל, כי בלי רצון לקבל אין נברא. אבל איך לקבל מהבורא? לקבל כך שזה יהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא כי בזה הוא נותן לבורא. יוצא שהנברא, לפי איך שהוא נברא ואיך שתיקן את עצמו נמצא בשתי צורות הפוכות זו לזו. לפי הרצון לקבל שלו הוא מנוגד לבורא, מושך ממנו, ולפי צמצום, מסך ואור חוזר, הוא מחזיר לבורא את כל מה שהוא מקבל ממנו בחזרה, בכוונה על מנת להשפיע. הנברא אם כך מאוד מורכב במבנה שלו, יש לו רצון לקבל, שמתמלא ויש לו כוונה על מנת להשפיע, שאת כל המילוי הזה הוא שולח בחזרה או מייעד לבורא כדי ליהנות לו.

תארו לעצמכם תינוק הנמצא בידיים של אימא ואימא נותנת לו דייסה והוא אוכל אותה, והיא מאוד טעימה לו, כי אם היא לא תהיה טעימה אז מה הוא ימסור בחזרה לאימא. את כל הדברים האלה, שזה טעים וזה טוב ואימא הכינה, וכל מה שהיא מכניסה לתוך הפעולה הזאת שהיא מאכילה אותו, הוא מקבל ועושה הכול רק כדי ליהנות לה. ואז יוצא שהוא לא מקבל כלום, וכל הקבלה שלו היא רק השפעה טהורה. זה מה שאנחנו צריכים לתאר בעבודה הרוחנית שלנו.

שאלה: כשמתגלה פירוד בעשירייה, איך לא לברוח ולא לשנות את מספר העשירייה אלא להתמודד עם המצב?

כשמתגלה פירוד בעשירייה אנחנו צריכים קודם כל להבין שכל זה בא מהבורא, שאין עוד מלבדו ושהוא עושה לנו זאת כדי שעל ידי כך נשפר את הכלי שלנו, נתחבר למעלה מכל ההפרעות. כל ההפרעות האלה הן לטובתנו כדי שנעלה את עצמנו באיכות חיבור יותר גבוהה ונהיה מחוברים כך לבורא בצורה יותר צמודה ואיכותית. לכן כל ריחוק בינינו אנחנו צריכים לראות כהזדמנות לחיבור יותר גדול בינינו ולחיבור יותר גדול עם בורא.

שאלה: איך אני מקבל צורה של החברים שלי?

אני צריך לקבל שזה מגיע אליי מהבורא. הבורא הוא הפועל היחידי העומד אחרי החברים ומכוון, מסדר אותם להשפיע עליי בכל מיני צורות, ואני על פני ההשפעה שלהם עליי אבטל את עצמי ואקבל את השפעה שלהם עליי כאילו היא מגיעה ממש מהבורא ושדרך כל חבר וכולם יחד אני אוכל להתייחס לבורא, למקור החיים שלי, כי ככה זה מגיע, דרך החברים. יוצא שגם החברים וגם הבורא וגם אני נמצאים בקשר אחד, ומה שמקשר ביני לבורא אלה החברים שלי, כי בלעדיהם, בלי שאני בונה מהם קשר, הקשר הזה לא קיים. לא יהיה לי קשר לבורא, אלא רק דרך העשירייה. את הבורא לא אוכל לתאר לעצמי, להרגיש אותו אם לא יהיה לי ברור איך אני מתחבר לעשירייה, איך אני מתקשר אליה ודרכה לבורא. כך זה עובד.

שאלה: למה דווקא הריחוק הגדול ביותר מביא להתקרבות הגדולה ביותר?

כי הריחוק מצביע על כמה רצון לקבל גדול יש בינינו המבדיל ביני לבין הבורא. לכן יוצא שהתקשרות שלי לקבוצה שמביאה לי הרגשה כזאת, של ריחוק גדול ביני לבינה ומכל שכן ביני לבין הבורא העומד מאחוריה, דווקא התקשרות לקבוצה שאותה אני דוחה והם דוחים אותי ואין בינינו שום אפשרות כביכול להתקשר, אם נתגבר על זה כאן, יהיה קשר חזק ונוכל להגיע למהות קשר חדשה בינינו, ובקשר הזה יתגלה הבורא. לכן אנחנו צריכים להבין שכל הדחיות הן לא דחיות, אלא דווקא הזמנה לחיבור.

לכן אני אומר לכם, כשאנחנו לומדים את ההקדמה הזאת תחזיקו בבקשה כמה שאפשר ותראו כמה זה מוסיף לכם לכל התמונה הכללית, איך לחזק את עצמכם בתוך הקבוצה ועם הבורא יחד. בהצלחה.

אות י'

"ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה? ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה?

אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'.

ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה.

והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.

והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.

ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ית', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה."

שאלה: מהי קליפה בעבודה שלנו בעשירייה?

אנחנו עוד לא הגענו ממש לקליפות, כי קליפות הן נגד הקדושה, אין לנו עדיין קדושה. קליפות אלה ממש רצונות על מנת לקבל שהם על פני הרצונות על מנת להשפיע, אז לא יכולה להיות קדושה ללא קליפה וקליפה ללא קדושה, כי כך אנחנו עובדים על הרצון לקבל וכך הוא מקבל בנו שתי צורות כאלו. מה שכתוב כאן הוא שלריחוק זה מזה אפשר לקרוא קליפה, ולקירוב זה לזה קדושה.

שאלה: בנוגע לקליפות, איך ניתן לקבוע, הרי זה לא סתם רצון לקבל?

קליפה זה רצון לקבל המופיע בניגוד לרצון להשפיע. אין דבר כזה שאנחנו מרגישים קליפה, אלא אנחנו מרגישים את הקליפה כנגד הקדושה וברור לנו שזה כנגד זה, ולא כמו עכשיו אצלנו שאין לנו לא קליפה ולא קדושה, אלא כשנהיה כבר במצבים של הקדושה אז יהיה לנו גם יחס עם הקליפה. בינתיים לחשוב על הדברים האלה בצורה פשוטה, אני רוצה לעצמי זה נקרא קליפה, אני רוצה לטובת הקבוצה ולטובת הבורא זה קדושה. זה הכול.

שאלה: מה ההבדל בין האור שיוצא מעצמותו ומגיע לעולמות, למה שקראנו לפני, שהאור מקובל בתוך הכלי וזה נקרא נשמה?

יש הרבה אורות וכולם יוצאים מהבורא ומגיעים לנבראים על ידי כל מיני מסכים, כל מיני מערכות. אבל הכול זה האור העליון שיוצא מהבורא.

תלמיד: אז למה לאחד קוראים נשמה ולאחר לא? לפי מה אפשר להגיד האור הזה הוא נשמה והאור הזה לא, הוא של עולמות ואורות אחרים.

כול אור שממלא את הכלי נקרא נשמה. ובכלל האור מתחלק לנרנח"י, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

שאלה: באות הזאת קראנו שמהות הנשמות היא הרצון לקבל גדול, מצד שני על מחצבת הנשמות הוא כותב, שכאילו כמו עם גרזן נחצבה הנשמה מתוך הבורא. אז מה היא נשמה?

נשמה זה חלק מהאור שנכנס לתוך הכלי וממלא את הכלי. בצורה כללית האור הזה הממלא את הכלי, אור פנימי, נקרא נשמה. למה? כי הוא מגיע על ידי תכונת הבינה, והאור הממלא את תכונת הבינה נקרא נשמה. נפש, רוח, נשמה. זה מצד אחד. מצד אחר בנרנח"י מגיע אלינו אחד האורות הנקרא גם נשמה, והוא האור העיקרי שממלא את הכלי דבינה. יש עוד הרבה הבחנות כאלו אבל נראה אותן בדרך. כאן אנחנו משתמשים במושג נשמה רק כאור פנימי הממלא את הכלי, הוא נקרא נשמה. כמו שאפילו בחיים שלנו אנחנו מדברים על מה שממלא אותנו כנשמה. ככה מדברים.

תלמיד: כן, אבל בכל זאת זה שייך לנברא או לבורא?

אני לא יכול להגיד על זה שום דבר. האור שייך לבורא אבל הוא ממלא את הנברא בהתאם לכמה שהנברא עושה פעולות נכונות כדי לקבל אותו. או אפשר להגיד כך, שהאור הממלא את הנברא ממלא אותו במידה שהבורא והנברא נמצאים יחד בפעולה משותפת. אבל האור תמיד שייך לבורא.

שאלה: האם אנחנו מסוגלים להבדיל היום בין ד' העולמות, אבי"ע דקדושה או אבי"ע דטומאה?

אנחנו לא מדברים על זה בינתיים, אל תבלבל אותנו. צריך גם לבדוק כמה אנחנו יכולים להטיב בשיעור לכולם.

שאלה: האם המרכבה דטומאה זה המנגנון שעל ידו אנחנו יורדים לקליפות?

אני לא יכול לענות על השאלות האלה, הכול עוד לפנינו, להתחיל לענות על זה עכשיו בצורה חלקית רק כדי לענות אני לא רוצה. כשהשאלות יבואו בזמן אני אענה עליהן.

(סוף השיעור)