שיעור בוקר 06.05.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 463. מאמר "השלום בעולם"

קריין: כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם", עמ' 463, כותרת "בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות הטרומיות".

בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות

"ועתה - לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם. אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור.

כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו - אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה.

כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות "החסד והצדק", לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה.

אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת "השלום" בעולם. - הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.

והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. - ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.

ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי "בנין" ולבעלי "חורבן", בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים.

אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, "שלי שלי ושלך שלך". לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן."

שאלה: למה זה מסודר כך שמידת האמת היא הכי חלשה?

זה לפי הטבע של העולם הזה. מאיפה מידת האמת יכולה לקבל כוחות? איפה בעולם סביבך מידת האמת יכולה לאחוז ולהתחזק?

תלמיד: אני מנסה להבין אם אנחנו מתקדמים אל האמת או מתרחקים ממנה.

מה אתה חושב?

תלמיד: כשאני לומד לי זה נראה שמתרחקים.

ולפי מה נראה לך שמתקרבים?

תלמיד: לפי מה שאתה אומר. אבל לפי מה שאני מרגיש יש לי הרגשה פנימית שמתרחקים.

בסדר, יפה.

תצביעו, מי חושב שאנחנו מתקרבים לאמת? ומי חושב שאנחנו מתרחקים מהאמת?

רובם חושבים שהם מתקרבים לאמת. מאיפה יש להם את זה אני לא יודע, אבל זה מה שהם חושבים. זו הצבעה חופשית.

זה דווקא נושא יפה לבירור, לסדנה.

תקוות השלום

ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה - צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם.

מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים."

אומנם הם לא פחדנים, אלא הם רואים שאי אפשר אחרת אלא רק להגיע להסכמות, לוויתורים, אולי הדדיים וכן הלאה. לכן כך קוראים להם, לפי הפעולה החיצונית שלהם, שמוכנים לוותר על הרבה כדי לשמור על השלום בחברה.

שאלה: לא הבנתי למה עושי השלום הם דווקא באים מבעלי החורבן, אם אנחנו אומרים שבעלי הבניין הם אלה שצריכים תמיד לוותר והם היותר חלשים, למה לא הם עושים את השלום?

כן, בדרך כלל כך שואלים.

תקרא שוב.

תקוות השלום

"ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה - צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם.

מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.

ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום - מ"בעלי החורבן" באים, ולא "מבעלי הבנין".

ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד "הנושא" והן מצד "הנשוא".

כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם - הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: "בעלי החורבן", להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת "שלי שלי ושלך שלך".

טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.

המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם - היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם - היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם". על ידם.

אתם רואים איך הוא מסדר את זה בצורה חלקה.

תלמיד: אבל הוא לא נותן פה פתרון.

בינתיים לא.

שאלה: למה מידת האמת קובעת שתהיה יגיעה שווה בין האנשים? למה זה על יגיעה ולא על התוצאה?

אנחנו לא יכולים למדוד. איך אתה יכול למדוד את היגיעה שאתה נותן ואני נותן. נגיד אנחנו מסכימים שכל אחד נותן בשווה, אבל איך תשקול בן אדם?

תלמיד: אני שואל למה זה צריך להיות שווה? אם נגיד אחד נולד חכם ואחד נולד חזק, ואנחנו עכשיו צריכים לבנות משהו.

אז אתה חייב בכל זאת לשקול אותם, שכל אחד ייתן סוג יגיעה, כמות, איכות יגיעה שווה לכולם.

תלמיד: אבל אם כדי לבנות משהו, אחד נדרש לתת פחות יגיעה ואחד יותר, אז למה זה משנה, הרי הם בנו את הבניין?

אף אחד לא יסכים לזה.

תלמיד: אם הם נהנים מהתוצאה, אז למה לא?

למה שהם ייהנו אם אני משלם יותר ממך.

תלמיד: כן, הם לא יסכימו לזה.

זו בעיה גדולה. זה כל היסוד שאנחנו צריכים בשלו לחכמת הקבלה, כדי לעשות שלום בעולם.

שאלה: "בעלי בניין", ו"בעלי חורבן" אלו תכונות מולדות?

כן.

תלמיד: זה כמו שיש חיות טורפות וחלק מהן צמחוניות.

כן.

תלמיד: לא אלה ולא אלה יביאו לנו בסופו של דבר פתרון.

לא.

תלמיד: זאת אומרת עד שלא מערבים את הבורא, עד שלא מעבירים את השליטה לבורא, האדם לא יזוז מדעתו.

כן.

תלמיד: אז מה חסר לנו היום, אחרי התהפוכות שהאנושות עברה, קומוניזם פאשיזם ועוד כל הצורות האפשריות של ביטויי האגו, מה חסר לנו היום שאנשים כבר ירצו להשליט את הבורא עליהם?

ראש ולב.

תלמיד: תמיד היה חסר הראש והלב.

לא ראינו שחסר. עכשיו אנחנו מתקרבים למצב שבאמת נבין שזה מה שחסר לנו, לחבר את כל הראשים וכל הלבבות יחד ואז מגיעים להבנת הפתרון.

תלמיד: כשאומרים לאנשים "כוח עליון", "בורא", זה מתקשר להם לדת, ורוב החילונים לא רוצים דת.

אני לא רוצה לדבר על היום, על המצב של עכשיו. אנחנו צריכים להגיע למצב שהלב מבין. אבל מה שקורה היום, זה עדיין הכול בחיתולים. עוד מעט נעלה לדרגה כזאת שהם יראו דרכנו איך אפשר לעשות זאת.

שאלה: בחברה המודרנית תמיד יש אותה פרופורציה, או בעלי חורבן, או בעלי בניין?

בחברה המודרנית היחס בין בעלי בניין וחורבן הוא לא שווה ולא צריכים שיהיה שווה.

תלמיד: בסופו של דבר חכמת הקבלה צריכה להגיע לבעלי החורבן, כי הם אלה שקובעים מה קורה בציבור, ואז בעלי הבניין לא יקבלו את זה בקלות.

אני חושב שבימינו אנחנו כבר קרובים לפתרון, ואנחנו מבינים שאי אפשר להשיג שום דבר על ידי כוח. זאת אומרת בעלי חורבן לא יכולים להצליח, הבורא לא מסכים איתם. אנחנו צריכים להשתמש בהם רק כדי להרוס את הרצון לקבל שלנו ולהביא את עצמנו לבניית המסך המשותף על כולם. זה יקרה, יותר מהר ממה שאנחנו חושבים.

שאלה: מה זה נקרא "הלב מבין"?

שמוחא וליבא מחוברים ביניהם בצורה נכונה, זה נקרא "הלב מבין".

תלמידה: מהי הצורה נכונה?

כששקולים נכון זה עם זה, אז פועלים בצורה נכונה.

שאלה: נכון לפרש את המאמר הזה גם בעבודה פנימית ובעשירייה, ואם כן אז מה זה בעלי חורבן ובניין בהבחנות פנימיות או בעשירייה?

בכל אחד ואחד יש אותם הכוחות, גם בעלי חורבן, גם בעלי בניין.

שאלה: מהן הפעולות בעשירייה שאפשר לפרש אותן כבעלי בניין או כחורבן?

אפילו עביות עם מסך ועביות בלי מסך. יש בכל אדם רצון לבנות ורצון להרוס, ובהתאם להשכלה שלו, בהתאם לחינוך שלו, בהתאם להרבה דברים הוא פועל.

תלמיד: זאת אומרת שאפשר גם לפרש זאת כעבודה פנימית של האדם בעשירייה?

כן.

תלמיד: נראה שהוא כתב את זה באופן כללי לעולם.

כן, הוא כתב את זה באופן כללי.

תלמיד: כשפרט וכלל שווים, אפשר לקחת את זה לכל מצב?

כן.

(סוף השיעור)