שיעור בוקר 01.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 05.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/S1Qy3ZBF?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', "ענין תפלה"

"ענין תפלה", הוא יחסית מהמאמרים הראשונים שהרב'ה כתב.

תפילה היא בעצם סיום של העבודה שלנו, כי הכול בא מלמעלה חוץ מכלים. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, השפע ממלא אותנו מבחוץ ומבפנים, ורק לכלים אנחנו צריכים. הכלים הם לא נקראים רצון לקבל, אלא מסך ואור חוזר, זה נקרא כלי.

למה? מפני שכלי קבלה מלכתחילה, בצורה איך שהם נבראו, לא מיועדים בכלל להיות מתמלאים ושומרים את השפע, הם רק כדי להראות לנברא את מידת הפכיותו מהבורא. ולכן מלכות דאין סוף שהתמלאה בצורה כזאת מלמעלה מטעם הכרחי, והרגישה על כל הבחינות שלה שלמות, הבחינה רק בדבר אחד, שחסר בזה דביקות. לא היה חסר שום דבר, היה "הוא ושמו אחד", הייתה ידיעה ברורה על זה שאין שום הבדל ביני לבינו, אלא רק בחוסר השתוות הצורה.

השתוות הצורה הזאת היא לא הייתה התנאי שהנברא יהיה רחוק מהבורא, לא, ושיהיה לנברא משהו חסר מהבורא, לא. אנחנו לא מבינים את זה, מה זו בדיוק השבירה הזאת שהרגיש הנברא שנקראת מלכות דאין סוף, שעל זה הוא עשה צמצום, ולא יכול היה לסבול את ההרגשה הזאת שנקראת בושה, כשכל התהליך אחרי צמצום א' הוא תיקון הבושה. אנחנו נבין את זה רק כשנעבור את המחסום, ונראה פעם ראשונה את ההבחנה הזאת מה בינינו לבין הכלי המתוקן הראשון.

לכן, אחרי צמצום א' כבר בא תיקון על מנת להשפיע, זה תיקון הבושה. ובושה היא לא במובן שלנו, כי מה יש במלכות דאין סוף מה ששייך לה? אלא הכול בא לה מהבורא. ואז "לך לאומן שעשאני", כלומר כל החסרונות, כל היתרונות, כול מה שיש לה, זה בכלל לא חסרונות ולא חסרונות, אלא הכול בידי הבורא. אלא יש שם הבחנה אחת בלבד, שלכן מלכות מוכנה להסתלק מהמצב הגבוה הזה ולרדת לתהום בהרגשתה עד הרגשת העולם הזה, עד הרגשת ניתוק גמור, כדי בסופו של דבר לתקן את המצב הזה שהרגישה כבושה באין סוף, והמצב הזה הוא שאני לא כמוהו.

זה דבר שאי לא אפשר להסביר אותו. ההרגשה הזאת היא באה לנברא בתפילה האחרונה, שהוא באמת מתפלל וזוכה לכלי הראשון דקדושה. וכשמתפלל עדיין לכלי הזה, הוא עדיין נמצא בלא לשמה. אבל אחר כך כשמקבל לשמה, מלמעלה מקבל אותו, אז מתחיל לראות באמת מה היה ההבדל במלכות דאין סוף, במידה של עובר, כמו שהוא נמצא במדרגה הקטנה. וכשמגיע בחזרה למלכות דאין סוף אחרי כל התיקונים, אז הוא מרגיש בהחלט מהי הסיבה שבגללה הייתה הירידה ממצב כל כך גבוה למצב כל כך גרוע, נמוך.

המצב שלנו הוא לא מורגש לנו כגרוע, לא מורגש לנו כנמוך, אנחנו לא מרגישים את מצבנו לעומת האור שממלא אותנו, לעומת האור המקיף שנמצא מסביבנו לפחות. המצב שלנו הוא שאנחנו צריכים להגיע לחיסרון ללא חיסרון, שלא יודעים אנחנו למה אנחנו צריכים להיות בחיסרון, למה אנחנו צריכים להשתוקק, מה חסר לנו. אנחנו רצים לכל מיני כיוונים לחפש את מקור המילוי ולא מוצאים אותו בשום מקום, כך זו הדרך. עד שאדם מגיע לקצת הבנה איך הוא מגיע לחיסרון לדבר הנכון.

חיסרון לדבר הנכון זה חיסרון להיות דומה לאור. כדי להיות דומה לאור, לפני זה צריך להיות חיסרון לאור עצמו. לא לפעולת על מנת להשפיע, אלא מה יהיה לי מהפעולה הזאת. להגיע למצב הזה אנחנו צריכים ביגיעה. שאם אנחנו באמת מעלים את הבורא, את תכונת דלהשפיע שלו, או אפילו לא את תכונת דלהשפיע, אלא שהוא השולט היחיד, הגדול, הנורא, השולט על כל המעשים ועל כל המחשבות ועל כל מה שקורה לי, אז אדם מסוגל להרכין את הראש שלו, ולרצות להכיר ולהתחבר לשורש כל כך גדול, גבוה וחשוב לו. מפני שהבורא נסתר, אז החברה צריכה לספק לנו את הידיעות האלו.

לכן כל העבודה שלנו היא להגיע לחיסרון, והחיסרון הזה בלב של האדם הוא כבר נקרא תפילה. כלומר תפילה היא תוצאה מעבודה לקראת המטרה הנכונה. כל יתר החסרונות לא ייצרו בליבנו מתח למשהו מיוחד שנקרא תפילה.

בתפילה הזאת יש כמה דברים - תפילה מפחד שיחסר לי משהו בעולם הזה, תפילה מפחד שיחסר לי משהו בעולם הבא, זו תפילת על מנת לקבל. אחר כך תפילת על מנת להשפיע - האם אני משפיע לבורא, האם אני יכול לתת לו, האם תהיה לי הזדמנות לזה. זה כבר השלב הבא. אבל אפילו בתפילות שלא לשמה, שאני חושב מה יחסר לי בעולם הזה, מה יחסר לי, מה יהיה לי בעולם הבא, לפחות בזה אני קושר את עצמי לבורא. גם זה חסר לאדם, כי הוא לא רואה, לא מרגיש שהוא תלוי בבורא.

אם עושים את זה כמצוות אנשים מלומדה, מפני שקיבלנו חינוך, אז אדם עושה את זה ללא חיסרון, אלא לפי ההרגל שנעשה טבע שני. ואם לא נמצאים בחינוך כזה, או יכולים להתרחק ממנו, אז נמצאים לגמרי ללא קשר עם הבורא, ללא הרגשת התלות בבורא, וכאן רק החברה יכולה לספק את זה.

החברה באמת בכל מיני צורות מספקת את זה לאדם. או שהיא מביאה לו את זה בתור דת, כל מיני דתות, או שאדם יכול בצורה ביקורתית, סלקטיבית, מבוררת, להביא לעצמו חשיבות הבורא, שאז הוא מגיע לכזה לא לשמה, שממנו מגיעים גם לשמה. הוא משתמש בחברה, בקבוצה, בלימוד, ברב, בכל השיטה, כך שחשיבות הבורא, אומנם היא תהיה מכוונת למלאות את כלי דקבלה שלו, אבל יש שם איזו מין ידיעה פנימית, שבסופו של דבר הוא צריך את זה לכלים דהשפעה שלו.

מאיפה האדם יודע שכך הוא באמת יהיה בזה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שמתוך שחושב על מילוי עצמו מתעברת שם מחשבה או חיסרון למלאות את הבורא? אם הוא עובד על הנקודה שבלב, לפי הספרים שמפתחים לו את הנקודה שבלב בצורה נכונה, בעיקר כלפי החברה, אז בתוך העבודה שלו למילוי עצמו, נכנסת גם העבודה שלו במילוי החברים, בלהשפיע להם, בזה שהוא קונה אותם. כשבזמן הלימוד הוא מחפש איך למצוא את התרופה מהלימוד, ויש לו לפחות קצת יגיעה בזה, אז כבר בתוך הלא לשמה שלו, הפשוט, למלאות את עצמו בקשר עם הבורא, כי הוא גדול ויהיה לי טוב, בכל זאת נמצא שם איזה "לכלוך" של לשמה, לטעם הבורא, למען הבורא.

ואז לאט לאט זה מתפתח יחד, עד שמגיע למצב שלא מניח לי לישון, לחיסרון גדול מאוד שהופך להיות לתפילה שפותחת את הכניסה לעולם הרוחני.

תלמיד: מה זה הלא לשמה שאליו אנחנו צריכים להגיע במצבנו?

הלא לשמה שאנחנו צריכים להגיע אליו במצבנו, אני לא אגיד לך כמה באחוזים, אבל זה רצון, דרישה לבורא, חיסרון לבורא, שבאיזה אחוז הוא ימלא את הכלים דקבלה שלי, ובאיזה אחוז קטן אני ארצה למלאות את הרצון שלו.

כי ברור לי שאם אני אחשוב רק עליו, איך למלאות אותו, לא תהיה לי שום מחשבה, ולא יהיה לי שום רצון, ואני אברח בכלל מכל העניין. אלא ככה ככה אני יכול לעשות, קצת לך וקצת לי. אבל לא קצת אלא אני עובד בזה במאה אחוז רצון, נניח 99% לי ואחוז לו, בסדר גמור, זה כבר נקרא "לא לשמה", שממנו לאט לאט מגיעים ללשמה.

תלמיד: הרב"ש אומר שאת זה אפשר לעשות בהתחלה דרך החבר?

לא, מפני שהבורא נסתר, ואין לי בכלל חיסרון לאותו כיוון, שייתן לי משהו. אם נניח סתם רע לי, או קורה בחיים שלי איזה דבר רע חס ושלום, למה אני לא פונה אליו ואומר, "למה עשית לי את זה, או אם כבר עשית לי את זה אז תתקן את זה." או שאני בכלל לא מזכיר שהוא עשה לי את זה, כי זאת כבר בעיה, גם להבין שהוא עשה לי את זה, וגם לבקש ממנו להסיר את הדבר. אז למה הוא עשה, רק כי רצה את הבקשה שלי? אז האם הוא משחק איתי בצורה כזאת כדי להחזיק אותי קצר, זה מתאים לו? יש פה הרבה דברים בפנים.

אז נניח האדם לא יודע עדיין איך לפנות בדרישה כזאת "מה עשית לי?", אלא הוא פשוט פונה בבקשה, רק בחלק אחד מהתפילה שלו לבורא, וצועק "תעזור לי". יש מישהו שעשה לי רע, אם זה שכן, שופט, כל מיני אנשים, ואתה בורא תעשה לי טוב. אז גם זאת תפילה. אפילו בקשה של הקיבוצניקים בנגב, גם זאת תפילה, אפילו ללא פנייה ברורה.

לאט לאט האדם עובר כל מיני הבחנות ביחס שלו לבורא, עד שממש מרכיב במודעות שלו את הדמות, לא דמות חלילה שרואה בראייה פנימית כל מיני דברים, אלא "דמות" הכוונה לדמות איכותית, איזה סכום של איכויות שזה נקרא אצלו "בורא", וכל פעם תשלובת האיכויות הזו משתנה בהתאם לכמה האדם נכנס יותר פנימה, מבין, מרגיש, ואז הוא כבר מתחיל לחיות את הדמות הזאת.

אבל מאיפה הוא ייקח בכלל דחף לפנות, דחף לעיין ולמיין לעצמו את הדברים האלה? כאן הקבוצה היא שצריכה לדחוף אותו, להגיד לו שזה חשוב מאוד. יש שם דבר כזה אז תיזהר, או הפוך, שם אפשר להרוויח, את זה רק החברה יכולה לעשות. ואנחנו רואים איך במישור הגשמי הדתות סיפקו לאנושות כאלה ידיעות, שכדאי, זה כוח עליון, ויש עוד אלפי שיטות כאלה שמסבירות איך לפנות לכוחות עליונים כביכול.

אנחנו צריכים לעשות את זה רק דרך החברה, כי כאן בעצם נמצאים אנשים מיוחדים שיש להם נקודה שבלב, שמתוך הנקודה הזאת הם רוצים לפנות. אין להם ברירה, הם באו לכאן מפני שהנקודה הזאת דורשת מילוי, אז כנגד הנקודה הזאת יש חיסרון להרגיש אותו, להכיר אותו, להידבק בו. מה שאין כן, השיטות האחרות פונות לאדם שלא בדיוק רוצה להכיר את הבורא, זאת אומרת אין להם נקודה שבלב, זו לא תחילת הכלי הרוחני, אלא יש להם איזו משיכה או סקרנות כזאת. אנחנו רואים גם הרבה אנשים שבאים אלינו, יש בהם משהו אבל עדיין זו לא נקודה מבוררת, זה עדיין לא יסוד לכלי רוחני, זו עוד לא טיפת זרע שממנה יתפתח משהו.

כנגד הנקודה הזאת אין שיטה אחרת חוץ מקבלה, ואין מה שיספק חשיבות להתקרב לבורא אלא החברה, כי הבורא נסתר, אז במקום התגלות שלו, יש להשתמש בכוח החברה.

תלמיד: אני לא יודע מהי הנקודה, ואני לא יודע מהי בדיוק השיטה?

הנקודה שבלב היא נקודת הבינה. אני אומר את זה לצורך הבנה בלבד. זה ניצוץ מהמסך השבור, שיש לו עכשיו קשר עם המלכות, עם הלב עצמו, עם הרצונות של האדם, זאת אומרת בפעם הראשונה נגלה לאדם חוץ מרצון אחד עוד רצון, שני, נקודה של בינה, תכונת הבורא.

ואז כנגד זה יש לו כבר אי שקט פנימי ממש, כי הוא לא נמצא רק כדי למלאות את המלכות. כדי למלא את המלכות הוא רץ לכל התענוגים שבעולם הזה, ובמישור העולם הזה כנגד המלכות, יש לו באותה מדרגה מילויים. מה שאין כן, אם כבר נקודת הבינה נכנסה לעניין ומתגלה יחד עם המלכות, בעולם הזה הוא לא ימצא מילוי בשבילה, כי בשבילה המילוי הוא ממדרגה רוחנית. ואז הוא נמצא ממש בהתפצלות פנימית כזאת, ומרגיש את זה, הוא חושב שהוא יכול שוב למלאות את עצמו בעולם הזה, באותו מישור, הוא רץ אבל לא יכול, ואז אותה נקודה מביאה אותו לפי השתוות הצורה, למקום שבו גם מטפלים בנקודה הזאת.

זה ממש כמו בשדה מגנטי או חשמלי, שכל מטען זז לקראת נקודת ההשוואה שלו עם אותו השדה, זה אותו דבר. ואז הוא מוצא, הוא איכשהו מגיע במקרה כביכול, אבל כמובן שאלו כוחות שפועלים, כי אנחנו נמצאים בסך הכול במרחב הרוחני, הדברים הגשמיים כאן לא מפריעים לכוחות הרוחניים.

האדם מגיע ומתחיל לקבל איזו שמועה, וגם השמועה הזאת שהוא מקבל היא בעיה, כי הנקודה שבלב, השכל שלה, הוא לא שכל שבו האדם משתמש, כי אדם משתמש בשכל שייך ללב, והוא מתחיל ללמוד משהו על הנקודה שבלב, אז זה מביא אותו דווקא להכבדת הלב, הלב נעשה כבד יותר כנגד הנקודה הזאת. ואז יוצא שהרצון לקבל שלו ממש גדל, זאת אומרת הלב גדל על חשבון המודעות, על חשבון הידיעה, על חשבון השכל שגדל בו, מתפתחים בו רצונות עוד יותר גדולים לתענוגים בהמיים. והנקודה שבלב עומדת כנגדם אבל היא בעצמה לא יכולה ממש לגדול, אלא היא גדלה על חשבון ההתנגדות שלה ללב ולשכל הבהמי.

וכאן מביאים את האדם עד משברים, הוא רואה שכל הדרך שלו היא דרך ללא מוצא. כי הנקודה שבלב נשארת ללא מילוי, אין לאדם שום דבר מהרוחניות. ומהגשמיות הוא גם לא מקבל מילוי בסופו של דבר, מפני שהחסרונות בגשמיות גדלים כבר על חשבון הנקודה שבלב. מכאן יוצא, שנעשה קרח מכאן וקרח מכאן, הוא לא יכול למלא את עצמו לא בלב ולא מהנקודה שבלב.

זה מביא אותו להחלטה, לנחיצות בפנייה לקבוצה, לספרים ולרב, בצורה אמיתית. לא כמו שהוא היה פונה, שזה יעזור לו איכשהו לעבוד לפי השכל שלו עם הלב, עם כל מיני רצונות במישור הבהמי. אלא בכל זאת לשמוע מה אומרים לו כל החכמים, שעל ידי הקבוצה צריכים להגדיל את חשיבות הבורא כנגד הנקודה שבלב. וזה דבר שרק הקבוצה יכולה לספק, קבוצה ולימוד, בכוונה.

אבל אדם לא יכול להגיע לזה מן הסתם לבד. הוא צריך לעבור הרבה משברים, וצריך לשמוע בכל זאת מהקבוצה, מהספרים ומהרב, שהדבר הזה קיים, ולאט לאט הוא שומע. אז הוא דורש מהחברה שתספק גדלות הבורא. ואז הוא עובד עם החברה בצורה אחרת, לא כמו שסתם חברים שהוא לומד איתם, שנמצא איתם במסגרת רגילה, שומר על הרגל ומסגרת, זאת אומרת, זה לא רק סתם מפעל. אלא הוא מתחיל לדרוש מהמפעל הזה תוצאה רוחנית, זאת אומרת, גדלות הבורא. לא שיראה אותו ולא שירגיש אותו, אבל שתהיה לו איזו מין דמות כזאת שקרית, "לא יודע, לא מבין, לא אכפת לי". לא אכפת לי שאני לא יודע, לא אכפת לי שאני לא מרגיש, ולא חשוב לי כלום. חשוב לי, "ספקו לי את זה", זהו. "ספקו לי את זה, כי אחרת אני לא יכול".

ואז הוא יכול להתקדם לכיוון שהוא מתחיל לפנות לבורא, לדרוש ממנו, לרצות אותו, להתמלא ממנו, להתייחס באיזשהו יחס אליו. לא רק סתם יחס "תביא לי ותביא לי", אלא בכבוד, אתה גדול מפני שאני תלוי בך, אתה טוב בגלל שאתה יכול לספק לי דברים טובים, וכן הלאה. וכך מלא לשמה, אבל כשזה מכוון לבורא בצורה ממש שימושית פשוטה, הוא מגיע גם לזה שהלכלוך הזה דלשמה בפנים. אבל זה רק בתנאי שהוא באמת מתחיל לפנות בעצמו לבורא, כך שנתק של כמה דקות מהבורא, בעל מנת לקבל, זה לא חשוב, זה כבר מהנקודה שבלב.

זה לא כמו האנשים מבחוץ. יש כאלה שכל הזמן יכולים לצעוק לבורא, אבל אין להם את המשבר הזה בין הנקודה שבלב ובין הלב. למי שיש את זה והוא מתחיל לצעוק לבורא, אומנם הוא לא יודע בעצמו, אבל הוא כבר צועק מתוך הנקודה הזו שהיא בינה, הוא כבר מתחיל לצעוק בזה שהנקודה הזאת תתחיל להתמלאות מהרוחניות.

והקשר שלו כבר עם הכלי הרוחני, ההתחלה הזאת של הכלי הרוחני, של בינה, הוא לאור, לבורא. והוא מתחיל להיות כבר בנתיב הרוחני קשור עם הבורא, ולא בנתיב הגשמי. זאת אומרת, לא מתוך הלב לפנות לאיזה כוח עליון, "תמלא לי", אלא הוא פונה מהנקודה שבלב. זה מאוד חשוב. זה כל ההבדל.

אם מישהו פונה מתוך הלב, הוא נקרא "בעל הבית", ומי שפונה מתוך הנקודה שבלב, נקרא "תורה". "דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה". בסופו של דבר זה מגיע להפכיות, שהוא מתחיל כבר לחשוב גם על מנת להשפיע. יש בזה הרבה תהליכים.

תלמיד: בתהליך שאנחנו עוברים, אנחנו יודעים שהרצון הוא הכול. אם הרצון האגואיסטי הולך וגדל, אנחנו מדברים תענוגים ברמה הזאת של הלב, היית מצפה שאדם שמתקדם בעבודה יהיה לו יותר מרץ, כי הוא רוצה הרבה יותר, היית מצפה שזה ילך יותר מהר. ולעומת זאת, אנחנו רואים בעבודה את ההיפך.

אם היינו מתקדמים ברצון לקבל שלנו לתענוגים מהעולם הזה, זאת אומרת יש לי לב, בתוך הלב אני רוצה כסף, ואני הולך ועובד ומשיג פה ושם, וממש אני עושה, אז כל הזמן הרצון שלי גדל, התשוקה שלי גדלה, ואני כבר נמצא בתוך זה, נכון.

אבל זה שאני הולך לעבוד, למלאות את עצמי ממקור שלא נמצא בעולם הזה, יוצא שהשגת המקור הזה היא הפוכה מהרצון לקבל שלי. ואז כל הזמן אני מקבל יותר אכזבה, יותר הרגשת חולשה מכוחותיי, אבל יחד עם זה אני מקבל את גדלות המקור לפי מידת היגיעה שהשקעתי.

תלמיד: שוב, אנחנו אומרים שהנקודה שבלב צריכה לגדול כנגד משהו, כנגד הלב. וזה אומר שהרצונות האגואיסטיים שלי לדברים ברמת העולם הזה, גם הולכת וגדלה.

בסדר. אני רק לא יודע מה זה "כנגד", אבל לא חשוב.

תלמיד: אז נגיד, פעם רציתי עשרה קילו כבוד, והיום אני רוצה שלושים קילו כבוד. למה? כי הרצון הרוחני גדל, וכנגדו גדלו עוד רצונות. אז הייתי מצפה שיהיה לי יותר מרץ להשיג את הכול. בסדר, אז יש לי בעיה עם לעבוד מול הבורא, אבל בלהשיג כבוד בעולם הזה, אמור להיות לי יותר מרץ, אבל זה להפך. אני נהיה יותר חלש.

אתה נראה יותר חלש, כי אתה לא מקבל כלום מהמטרה. כי המטרה היא הפוכה. אם היית רוצה כסף, וקדימה היה לך כסף, אז היית מקבל מרץ, ורצון עוד יותר גדול, היית מריח כמו כלב. "אוי, עוד מעט אני אמצא, היית יותר מסומם למטרה. כמו כלבים שמחפשים סמים. נותנים להם סמים קטנים. והם נהיים נרקומנים, אחרת הם לא יחפשו. מה לעשות? הורגים עם זה כלבים, אבל ככה זה.

אבל כאן הבעיה היא שמה שאתה מחפש, ומה שאתה צריך לקבל בסופו של דבר, זה ההפך. אז כנגד ההפך הזה, אתה בדיוק מקבל כלי יותר גדול, רק בצורת אכזבה. כביכול, זה בכלל לא מה שחיפשתי. אבל זה לא בא לך, "לא זה מה שחיפשתי". אלא זה בא לך כאכזבה, שאין שום דבר.

תלמיד: למה התהליך לא בנוי בצורה כזאת שנגיד, עכשיו היו לי רצונות לכמה דברים, ובנוסף הרצון לרוחניות. הלכתי מילאתי את כל הרצונות, וראיתי שזה לא זה. למה זורקים אותי כדי שאני אגיע למצב של "קירח מכאן ומכאן"?

לא הבנתי את הקטע הזה. לא הבנתי את הנחיצות של ההכרעה בין זה לזה. למה להראות לי קרחות מכאן ומכאן? למה לא לתת לי עוגן "כסף השגת, כבוד השגת, השגת כל מה שרצית, ונשארת בלי כלום. עכשיו בוא נעבור לרוחניות"

בדרך כלל זה ככה, כך באמת עושים מהשמים. נותנים לך משהו בעולם הזה, את מה שרצית, ויחד עם זה, אתה מרגיש שזה בכלל לא מה שבאמת רצית כמילוי. שהייתה לך טעות מרה, ושזה בכלל לא ממלא אותך.

אני הגעתי לכזה מצב טוב בגשמיות, ובאותו רגע התגלה לי שאני חייב לזרוק את זה. אני לא יכול לסבול. והיו לנו כל כך הרבה מקרים כאלה. ממש, אדם גומר לבנות וילה, אני זוכר הוא הגיע אלינו לשיעור הראשון ואמר, "מה אתם עושים כאן? אני עכשיו בונה אצלי רצפה, וכל בלטה עולה מאתיים דולר". תאר לעצמך. אני זוכר, זה היה השיעור הראשון שלו אצלנו. בשיעור שני הוא כבר הפסיק לעשות את הבלטות, אחר כך עבר לבני ברק, ועדיין גר שם בדירה רגילה.

דווקא כשאתה מגיע למילוי הגשמי, ואתה רואה עד כמה הוא לא ממלא. ככה בדרך כלל זה היה. היו דווקא מקרים, שמראים לאדם שלא את המילוי הגשמי הוא צריך. זה ברור.

תלמיד: הוא כותב בעמ' 142, קמ"ב למטה, "היות שמטבע האדם, שאינו מבקש עזרה, רק בזמן שהוא בעצמו אינו מסוגל להשיג את מבוקשו. כי לפני זה יש ענין של בושה, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "כרום זלות לבני אדם", "כיון שנצרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. מאי כרום. עוף אחד יש בכרכי הים ושמו כרום. וכיון שהחמה זורחת עליו, מתהפך לכמה גוונין" (ברכות, דף ו')" ¹

תלמיד: מה העניין עם העוף הזה?

נדבר פעם. זה כנגד דבר גבוה מאוד. לא סתם הוא אומר לנו בהסתכלות פנימית שבושה, משיגים אותה אנשים מאוד מיוחדים. זו לא בושה, ולא כרום, מה פתאום הוא נותן "עוף", ופניו של העוף משתנים בגלל זריחה, חמה וכולי. איזה דברים, ואיזה תירוץ הוא נותן הרב'ה? במה הוא מסביר לנו מה זה בושה? זאת אומרת, עוד נגיע לסיפור הזה, נגיע אליו.

(סוף השיעור)