שיעור בוקר 20.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מתחתית הסולם לדבקות תמידית

אנחנו רוצים במסגרת הנושא הזה לברר, איזה תנאים אנחנו צריכים לקבל על עצמנו כדי להגיע לנקודת הדבקות הראשונה.

כל הדרך הרוחנית שלנו היא מתחלקת לשני חלקים. הקטע הראשון, זה שאנחנו עוד לא יודעים כל כך על מה מדובר, אלא עושים כל מיני הכנות לפי מה שהמקובלים אומרים. מארגנים את החברה, מתחברים לעשיריות, לומדים, משתדלים לפתח כלי הרגשה וכלי השכל שלנו לכל מיני הבחנות רוחניות, רגשיות ושכליות. אבל ודאי שאנחנו עוד לא נמצאים בזה.

החלק העיקרי, החלק השני שבדרך, מתחיל מזה שאנחנו כבר יכולים לסדר את עצמנו ככלי שלומדים עליו. כלי זה נקרא רצון. הרצון הזה יכול לעשות על עצמו צמצום שלא לקבל מבעל הבית מה שנעים לו, אלא להיות למעלה מנעימות גשמית, מהבנה גשמית, זאת אומרת ברצון לקבל, ולעשות פעולות שהן באמת למעלה מהשכל ומהרגש להשפעה, לנתינה. כמו שאנחנו לומדים על הכלי הרוחני, שיש לו עביות, על העביות הוא מגיע לצמצום, שלא רוצה לקבל שום דבר שהוא לטובתו, שמורגש שזה לטובתו בלבד, אלא אך ורק מכוון את עצמו לזולת, מחוצה לו, לבורא או יותר נכון לזולת, מפני שהבורא עוד נסתר והזולת הוא נגלה.

גם בזה יש הגבלות. זה לא לזולת סתם אלא לקבוצה, ולא לכל הדברים הגשמיים, אלא לפי איך שאנחנו נמצאים בינינו, במצב, בקשר, בתקופה מיוחדת. שאין מה לדאוג ממש ללחם ומים שיהיה לחבר, כי דברים הכרחיים יש לכולם, לכן רק לדאוג לתמיכה רוחנית גם לעצמו וגם לאחרים. את זה צריכים. זאת אומרת, לא לכל העולם רק לקבוצה, ואפילו לא לדברים הכרחיים בקבוצה, אלא רק להתקדמות הרוחנית, לעצב את עצמנו ברוחניות. לכן העבודה שלנו סביב אותו עיצוב של הפרצוף הרוחני, היא לעשות כך שיהיה מכל אחד ראש תוך סוף, ושמתחברים יחד לראש, תוך, סוף אמתי, שזה כבר הכלי הרוחני, זה מה שעומד לפנינו.

אנחנו ממש מוצאים את עצמנו במצב של בניית הפרצוף הרוחני, איך אנחנו עוד צריכים לגלות רצונות ומחשבות כך שבאמת נהיה למעלה מהם, ממוחא וליבא, ונעצב את עצמנו בצורה שיהיה לנו פרצוף רוחני. זאת אומרת, שנעשה צמצום על הרצון ועל המחשבה לעצמנו, ורק נעצב את עצמנו לטובת בעל הבית שזה בינתיים החברה, ואחר כך יהיה גם הבורא. ונפתח את הכוונה הזאת לא לעצמנו, אלא לטובת בעל הבית, שהצמצום על עצמנו, וכוונות ומחשבות לטובת בעל הבית הם יגדלו עד כדי שנתחיל להרגיש את המציאות החדשה.

ודאי שאנחנו לא יכולים בעצמנו לעשות זאת, כל השינויים באים על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי הבורא, "ה' יגמור בעדי"¹, אבל הוא יגמור ולהתחיל אני צריך. היינו, אני צריך להשתדל לעשות כל פעם דברים שמותר לי לעשות, מוטל עלי לעשות, לבדוק שלא מסוגל, ולא להתייאש אלא דווקא ההיפך, להודות שיש בורא ושאני יכול לבקש ממנו ואז לבקש, "ה' יגמור בעדי".

ואז יוצא, שאם אני נמצא בכל שלב ושלב בעבודה הרוחנית שלי, אם זו באמת פעולה רוחנית, היינו שאני מבקש נכון ושאני מקבל כוח מלמעלה שמתקן אותי לנכון, יוצא ש"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא"² תמיד. שאני תמיד זקוק לחברה, לסדר את היחס שלי עם החברים שנמצאים בחושים שלי, עומדים לפניי, אבל מתקן את היחס איתם על ידי הבורא, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". וכך נקרא שאני מסדר אהבת חברים ממני כלפיהם על ידי הבורא. ומזה מגיע אחר כך, מאהבת החברים לאהבת הבורא. זה בעצם מרכז תשומת הלב שלנו שצריך להיות וכך אנחנו צריכים לעבוד.

בואו נראה את זה מכמה פסוקים ונשתדל לעצב אותנו כך נכון.

קריין: אנחנו נמצאים בקטע מספר 25, מתוך מאמרי "שמעתי", מאמר רי"ט, "ענין מסירות נפש". אומר בעל הסולם:

"עיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים. ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום"."

(בעל הסולם. שמעתי. רי"ט. "ענין מסירות נפש")

סדנה

איך אנחנו מתגברים על מצב שלא מרגישים התקדמות, שלא מרגישים כוח, שלא מרגישים לאן להתקדם, שלא מרגישים מקום, שאפילו ל"מסירות נפש" כתוב שאני צריך להגיע, אז מה זו מסירות נפש, למי למסור את הנפש, איפה הנפש הזאת, מה קורה? איך אני יכול לעצב את עצמי נכון בכל מצב שאני נמצא במוח ובלב, במחשבה ובהרגשה? איך אני עונה לאני שלי, לעצמי, איך אני מגיב על המצב שבו אני נמצא? מה סדר הפעולות שאני צריך לעשות כדי להגיב נכון על כל מצב שאני בו נמצא?

*

כותב לנו בעל הסולם ש"עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית'," מה זה נקרא "שנתקבצו הייסורים והיגיעה לשיעור מסוים"? לאיזה שיעור הם צריכים להתקבץ?

*

איך אנחנו יכולים לצייר לעצמנו מצב שאנחנו בעשירייה מתייאשים לחשוב על עצמנו, לטפל בעצמו כל אחד ואחד, וכן מוכנים לחשוב רק על העשירייה בלבד, ממש להעביר דגש מדאגה לעצמי אישית פרטית, לדאגה ש"אני נכלל בעשירייה"? איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב כזה, שממש עוזב כל אחד את עצמו, את הבהמה שלו, ורוצה להתכלל בעשירייה?

*

איך אנחנו צריכים לסדר את המחשבה שלנו על עצמנו, את הדאגה ההכרחית הזאת שחייבת להיות לעצמנו? מתי אנחנו חושבים על עצמנו? כל אחד על עצמו גם חייב לדאוג. באיזו צורה, האם כשאני דואג לעצמי, ממלא את עצמי בצורה המינימלית, כלומר לא מינימלית אלא הכרחית לקיום, לא להגזים, ואז אני דואג לחברה? או שאני דואג כולי לחברה, ואז כשמתגלה שאני חייב כדי להתקיים ולדאוג לחברה, אז זה נקרא שאני מגלה את ההכרחיות?

*

ברור שאנחנו צריכים כל הזמן להיות שקועים בבניית החברה, אני צריך קודם כל הזמן לחשוב על העשירייה. ואם אני רואה בתוך ההתעסקות איתם שאני צריך משהו לעצמי כדי לחזק את עצמי ולהוסיף להם אז אני עושה את זה, זה נקרא "הכרחי". הכול מתוך זה ששקוע בהם.

השאלה הבאה, אנחנו עכשיו מחליפים עשיריות. כמה פעמים החלפנו יום יום, עכשיו מחליפים פעם בשלושה ימים. האם אני מרגיש שאני צריך להחליף את היחס שלי לעשירייה כל רגע או כמה פעמים ביום לפחות, ולא להחליף עשירייה, "שיהיו בעיניך כחדשים", שתהיה אותה עשירייה, מה זה חשוב, או עשיריות שונות, כי אני כבר די מנותק מהגשמיות ודבוק ברעיון הרוחני האמיתי, או לא? האם אני מרגיש על ידי השינויים האלה כלפי העשיריות האקראיות שפשוט לא חשוב לי איזו עשירייה, ואותה עשירייה בשבילי היא גם אקראית כי היא כל הזמן משתנה, ואני כלפיה צריך לקבוע כל רגע עבודה מחדש?

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב של פרצוף שבו יש צמצום ומסך? איפה הרצון האישי שלי, איפה הרצון של הקבוצה, איפה הכוונה שלי כלפיי, הכוונה שלי כלפי הקבוצה, איפה כול זה בפרצוף שאני רוצה לבנות? (ראו שרטוט מס' 1)

שרטוט מס' 1

איך אני מייצב מאני וקבוצה פרצוף רוחני?

*

הרצונות שנמצאים למטה מהסיום, איזה רצונות הם? (ראו שרטוט מס' 2) יש פרצוף שכולו קדוש, ויש עוד חלק בו, שאנחנו קראנו [עליו] פה ושם, בעל הסולם מדבר על זה, אבל ככה לא מטפלים בזה כי אין שם במה לטפל. כולם הם רצונות בעל מנת לקבל, תהום, חושך.

כשאני מחליט להתייחס רק לחברה, רק לחברים, רק לחיבור, למסור את עצמי אליהם, בתוכם, זאת אומרת שזה כלפי הבורא, זה היינו הך, אז איפה אני נמצא? מה הפעולה שלי, איפה אני נמצא? בפה דראש. זאת אומרת היחס שלי לקבוצה, לבורא, הוא קודם בראש, הבורא והקבוצה. ואז כל מה שאני יכול לייחס אליהם אני עושה. איזה חשבון אני עושה הלאה? כמה אני יכול להשפיע להם, זה החשבון שאני עושה בפה דראש. איך אני עושה חשבון כזה?

תלמיד: מאמץ לחיבור.

מאמץ לחיבור, בסדר. כמה שאני יכול לגרום להם חיבור. ובתוך החיבור שאני גורם, מה אני עושה עימו?

תלמיד: אמורה להתגלות שם דחייה, שנאה, ריחוק. במאמץ לחיבור, אחרת לא יהיה מסך, אחרת לא תהיה התנגדות, לא יהיה על מה להלביש את המסך, לא תהיה תפילה.

איזו דחייה אני עושה?

תלמיד: היא מתגלה, הדחייה.

כלפי מי?

תלמיד: כלפי החיבור, כלפי המאמץ שאני עושה, כלפי הנטייה הזו לחיבור.

דחייה לא יכולה להתגלות כלפי החיבור. דחייה יכולה להתגלות כלפי הרצון. שאני מגלה רצון לחיבור, כוח, כי חיבור זה משהו מעורפל, משהו מחוצה לי, אני לא יודע מה זה, כשאני רוצה להגיע לחיבור לוחץ, אז כנגד הלחץ שלי אני מרגיש התנגדות. ההתנגדות הזאת לחיבור זה נקרא "הרצון האגואיסטי שלי ". זה נקרא "אגו" (ראו שרטוט מס' 2 ).

זאת אומרת, עד כמה שאני לוחץ יותר לחיבור, כנגד זה אני ארגיש שיש לי אגו, רצון לקבל. אז אני רואה את הרצון לקבל הזה. נניח שאני מתגבר עליו, ודאי שדרך הקבוצה, בעזרת הבורא, אני מזמין תפילה ומקבל בחזרה את המ"ן, מ"ד, הכול בסדר, ועושה פעולה, הפעולה שאני עושה כבר תהיה פעולה של ראש הפרצוף.

הרצון לקבל האגואיסטי, שאני עבדתי עליו ועליתי מעליו, שלא יכולתי לעבוד עימו כי הוא נשאר הרצון לקבל, הוא נופל למטה ל"רצונות", למקום ה"דעת". אני נמצא למעלה מהדעת, ולמטה זאת הדעת.

שרטוט מס' 2

סדנה

ספרו כל אחד לשני, איך אנחנו בונים פרצוף ביחס אדם לקבוצה? צמצום, מסך, אור חוזר, החלטה. לא יותר מזה. יש לי קבוצה כלפיה אני מייצב את היחס שלי שנקרא "פרצוף".

תדברו ביניכם, לא חשוב, אל תסתכלו על השרטוט, זה יכול להיות לא נכון, מה זה חשוב, העיקר שנתקרב באיזו הבנה פנימית לזה. אני סך הכול רוצה להראות להם שזה נמצא בידינו, לפנינו, אבל כלפי היחס של כל אחד לקבוצה.

*

כשאני רואה שרטוט לפניי, האם זה עוזר לי להיות יותר מעשי, מכוון לקבוצה, לחיבור, להשפעה, עד שאני מעלה מ"ן, מבקש כוחות, בונה מסך? האם תיאור כזה עוזר לי להיות יותר מרוכז לכיוון הנכון? תסבירו אחד לשני.

*

בואו נדבר על השרטוט (ראו שרטוט מס' 2) הזה בצורה רגשית. מה זה ראש, חיבור, קבוצה ובתוכה בורא, שכלפיהם אני צריך לייצב את היחס שלי? יש לי, אין לי? הראש יהיה ראש בתנאי שיהיה לי חשבון בלהשפיע דרך הקבוצה בתוך החברה לבורא, אז יהיה לי ראש. זאת אומרת, איך אני בונה את זה? איך אני בתוך הראש הזה, בתוך היחס שלי כלפי הקבוצה מתחיל לקבל מחשבות שהן כבר רוחניות, ואז ייקרא "לי-ראש"? ומה החשבונות הנכונים, כמה שאני יכול להשפיע להם ולבורא שבתוכם, זה הכול ראש.

*

קודם כל נבנה את הראש. הכול מתחיל מהראש. יכול להיות שיש רק ראש ואין גוף. אין כוח לגוף. זאת אומרת, לבנות משהו בפועל משכל לפעולה, ממחשבה לפעולה, יכול להיות רק ראש. אז בואו קודם כל נחשוב על זה. אחר כך, כשאני כבר מרגיש שאני נמצא בתוך הקבוצה, ורוצה לעשות פעולת חיבור אתם, ועד כמה שאני מקבץ אותם הם מתקבצים, כי קבוצה זה מה שאני מתאר לעצמי, זה לא שהיא קיימת מחוצה לי, והבורא שנמצא בתוך הקבוצה זה כוח שנמצא שם רק בגלות ואני רוצה לגלות אותו, כי הוא כוח החיבור בינינו, קודם כל, אז יש כאן תהליך שאני דואג לחיבור החברים, ואחר כך אני מתחיל לגלות שמהות החיבור בעצמה היא הבורא.

וכך לאט לאט אני מייצב את הראש. אחרי שייצבתי את הראש ונמצא בו כבר, והקבוצה הפכה להיות בשבילי משהו כגוף אחד, והבורא שם, ולהשפיע לחברים ולהשפיע לבורא זה היינו הך ממש, אני חושב עד כמה ואיך אני יכול כבר להתחיל לעשות חשבון. בכמה אני יכול מהכוחות שלי להשפיע לקבוצה או לבורא? האמת שזה לא חשוב.

וכך אני מתחיל לעשות בראש חשבונות עם הרצון שלי, עם הרצון להשפיע, עם הרצון לקבל. משתדל להרחיב את גבול הקדושה שבי, להגדיל את הראש יותר ויותר, כי ראש קטן זה "נפש", ראש יותר גדול זה גם "רוח", גם "נשמה" וכן הלאה. וזה לא אור יותר גדול או פחות, זה מהות הקשר בינינו. עד כמה לעומק הקשר בינינו, אני והקבוצה מתחברים.

אם אני יכול להתחבר בעביות מסוימת עם הקבוצה, להיות במסירות כלפיהם, זה נקרא "שורש". אם זו עביות יותר גדולה להיות מסור, זה "עביות א'" וכן הלאה. וכך אנחנו בונים את הראש. ודאי שכאן זה עם תפילה, עם כל עבודות כי אין לי כוחות. אני כל הזמן נמצא בקשר עם הבורא. ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, כל הזמן עובד כאן. עד שאני מתחיל לראות בזה עבודה טבעית. אני כבר מתחיל להתרגל לזה.

בהתחלה היה [מצב] שאני לא מבין ולא מרגיש, כמו ילד קטן שלא מבין מה קורה כל כך ביחס בין האנשים וחברה וכן הלאה, וכך יותר ויותר מקבל הבנה, הרגשה, טעם, מה למעלה, מה למטה מהדעת, איפה אני, איפה הקבוצה, איפה הבורא וכן הלאה. זאת העבודה שלנו. לא נלך יותר כי יש בזה את כל חכמת הקבלה, חכמת הדבקות, היא כולה נמצאת בזה.

שאלה: מה יש לפני בניית הראש? מה בונה את הראש?

שאלה יפה. חבל שלא שאלתי. מה יש לפני הראש? איך אני בונה את הראש? איך אני מגיע למצב שאני בכלל חושב על זה? "ראש" זה חשבון עד כמה שאני מסוגל להיות בדבקות עם הקבוצה, בדבקות עם הבורא.

בדבקות עם הקבוצה אני בונה כלים דראש. בדבקות עם הבורא אני בונה את הפעולה שלי כבר עם האור, ולכן זה חייב להיות יחד. כאן אי אפשר לברוח לא מזה ולא מזה. לא מהקבוצה ולא מהבורא. אז רק הקשר, המסירות.

כמו שהייתה השאלה הקודמת. מתי אני חושב על ההכרחיות שלי, או לפני הכול, שאני חייב לספק לעצמי משהו הכרחי ואחר כך לדאוג לקבוצה, או שאני דואג לקבוצה ומה שמתעורר מאין ברירה, שאני צריך לדאוג לעצמי, אז אני צריך לדאוג? זה נקרא "הכרחיות". אז החשבונות האלה מביאים אותי לראש.

שאלה: איפה האני בשרטוט (ראו שרטוט מס' 3)?

מה זה אני? עם מי אתה מזדהה? אני לא יודע.

תלמיד: מי שבונה את הראש, לפני שנבנה הראש, איפה זה נמצא?

נקודה. היא נמצאת בפה דראש, כאן הנקודה הזאת, ממש מתנה מלמעלה.

שרטוט מס' 3

תלמיד: בכל השאלות ששאלת כביכול מדובר על בן אדם פרטי.

איך בן אדם פרטי הופך להיות חלק אינטגראלי מקבוצה, ואחר כך נעלם שם וישנה רק הקבוצה כאחד עם הבורא, ואחר כך גם הם אחד.

תלמיד: אבל כשאנחנו מדברים על ראש, זה לא אני. כבר הגענו לחיבור מסוים שאנחנו יכולים לדבר על ראש, לפני זה אי אפשר לדבר על ראש, פרצוף.

אנחנו עוד לא הגענו לחיבור. אנחנו נמצאים בהבנה שצריכים לבנות אותו, את החיבור הזה, ולהתכלל בו. והחיבור בינינו ייקרא "ראש הפרצוף", שממנו והלאה כבר נתחיל בפועל לבנות את היחס שלנו, השפעה. ראש בינתיים זה רק מחשבות של חיבור ואחר כך מחשבות של השפעה. יש ראש שהוא רק ראש, עביות דשורש, אין לו למה להשפיע ולמי להשפיע. ואחר כך מתגבש יותר ויותר הרצון בתוך הראש, ואז מחליטים שגם יכולים לעשות משהו בחזרה.

תלמיד: אמרת שכאשר מתחילה התנגדות לחיבור, רצונות כאלה נופלים למטה מתחת לסיום. איזה רצונות נופלים לסיום?

נניח כל הרצונות שהם עבור עצמו. אף רצון לא נעלם, וכמו שהוא היה הוא נשאר. אתה יכול להגיד, אבל מאיפה יש לו רצונות חדשים? אותם רצונות שהיו בשמאל הם נעתקים, עוברים תיקון ונעשים כימין. אבל נשארים, מפני שאחרת אתה לא תהיה בעל הבחירה. אתה חייב להיות כל הזמן ביניהם, במאזניים. כך בנדנדה, ואתה באמצע, וכל הזמן להחזיק באמצע. לא פחות ולא יותר.

תלמיד: ובסיום זה רצונות כביכול לקבל?

שאתה לא יכול להתגבר עליהם, רק לעשות עליהם צמצום.

תלמיד: אבל הם משותפים כבר?

כן. משותפים בזה שאני לא רוצה לעבוד בהם. על מנת לקבל אני לא רוצה, ועל מנת להשפיע אני לא יכול. זה נקרא "סיום".

תלמיד: אבל אני או אנחנו? זה לא ברור.

לא. אני כלפי הקבוצה. כאן מדובר בינתיים על האדם כלפי הקבוצה. לכן גם היו לי שאלות, האם כשמתחלפות הקבוצות האקראיות, אני יכול כל פעם לחדש עבודה עם העשירייה שנמצאת, ואז כל ההתחלפויות האלו הן רק לעורר אותנו, לתת לנו הרגשה שזה חייב להתחלף. אבל באמת, אנחנו צריכים לחפש את חילופי הקבוצות כל הזמן בתוכנו, ולא שזה ייקרה בגשמיות. זה סתם דבר מיותר.

שאלה: המסך שאנחנו בונים הוא משותף לעשירייה או של כל אחד ואחד פרטי?

כל אחד בצורה פרטית כלפי העשירייה, וכל המסכים שלנו מתחברים. בגלל מה? מפני שאנחנו רוצים להשפיע לבורא, "כי בו ישמח לבנו", ורק בתנאי הזה. כל אחד יכול להשפיע לקבוצה ולהתחבר לקבוצה ולהיות במסירות נפש כלפי החברים, אבל מסירות הנפש האמיתית, שאנחנו באמת מתחברים, היא כשאנחנו מרגישים שכל החיבורים שלנו מביאים למשהו מיוחד. לאיזו נקודה מיוחדת שהיא לא שייכת לאף אחד אבל לכולם יחד, וזה הבורא. ככה זה עובד.

שאלה: יכול להיות שהראש תוך סוף שציירת הוא בעצם הראש ומתחתיו יש גוף?

מה זה גוף?

תלמיד: אם אנחנו אומרים שמתחת לסיום יש רצונות על מנת לקבל לעצמי, זה הגוף.

לעצמי. אלה הרצונות על מנת לקבל (ראו שרטוט מס' 4).

תלמיד: אז זה הגוף.

לא. זה לא גוף הפרצוף. "פרצוף" זה נקרא השפעה. וכל אותם רצונות שאני לא יכול על ידיהם להשפיע, שאני לא משתמש בהם, בועט בהם, זה נקרא "למטה מפרצוף". זה חושך. כאן זה החושך.

שאלה: אם אני לא מתחיל להשקיע בחברה אז אני בעצם לא מפעיל את הנקודה שבלב שלי. האם זה נכון?

נכון.

תלמיד: איך עושים צעד אחד של בדיקה, חשבון? איך אני בודק שעשיתי צעד אחד בסולם בין שלב אחד לשני? איך עובד החשבון בראש?

הכול מתחיל מנקודה (ראו שרטוט מס' 4). אני צריך לגלות אותה. כשאני מגלה נקודה שדוחפת אותי קדימה, למה בדיוק היא דוחפת אותי? למטרת הבריאה, מטרת החיים. אני מגלה לאט לאט שמטרת החיים שלי, היא בכל זאת דרך החיבור לגלות את הבורא. להגיע לפרצוף של אדם הראשון, אני יכול לצייר אותו כאן, איך שהוא היה לפני השבירה, איך אחרי השבירה הוא נחרב, זאת אומרת, התחלק להמון חלקים וכולי וכולי.

אבל התיקון הוא שאני מקבל את הקבוצה כמבנה הכרחי שבו אני צריך להתכלל. ואז אני משתדל להתכלל בקבוצה. עושה חשבונות עד כמה שאני מסוגל כל הזמן כל הזמן להתכלל. אני עושה חשבון, במה מהרצונות שלי, שבכל רגע מתעוררים בי, אני יכול להתייחס לקבוצה, ודרך הקבוצה לבורא, ובמה שלא, זה יורד אצלי כפסולת.

שרטוט מס' 4

נניח שאני באמת בונה מכל המושג הזה קבוצה איזשהו חלק, נניח ב-20% מהקבוצה אני יכול להתכלל. יותר מזה אין לי כוח. כמה שאני מסוגל בכל רגע להתכלל בקבוצה לטובתם, לטובתנו, לטובת הבורא, החשבונות עדיין מעורפלים קצת, אבל לא נורא, זה הכול נקרא אצלי "ראש". וזה נמצא מעלי. כי כמה רצונות שאני יכול לשייך לחיבור עם הקבוצה, הרצונות האלה, שאני משייך אותם לחיבור בתוך הקבוצה, הרצונות המשותפים האלה שלנו שאני כבר שייכתי אותם לקבוצה, אז אני מגלה שהחברים, המושג הזה, קבוצה, חברים, כבר נמצאים ומחכים לי, ואני יכול לעבוד אתם.

לפי היחס שלי, לפי כמה שאני משתדל להיכנס בהם ולהתחבר אתם אני מגלה שהם כבר מוכנים לזה, שהכול הבורא עשה סך הכול כלפי. ואם אני מתחבר אתם, אמנם יש כאן בעיות עם החברים וכולי, אבל אני מבין שזה הבורא כך מעצב לפני את כל ההפרעות האלה, שזה לא החברים, זה הבורא כך מצייר כדי שאני אתקן את עצמי ביתר הבנה, ביתר דבקות כלפיו. כי אין לי בסופו של דבר עם מי לעבוד, רק עמו, והקבוצה היא רק באמצע כדי להפריע, כדי להבליט כל מיני אי התאמות ביני לבינו. לבין הבורא. בצורה כזאת אני בונה את הראש.

וכשאני בונה את הראש, אני נכלל בהם. איך אני עובד אחר כך? מתוך זה שבניתי את הראש, אני בתוך הראש מתחיל בפועל לעשות את זה. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על תוך וסוף, הם כביכול נמצאים באותו הראש, ואני רק ממשיך את הפעולה שלי בברור ובדבקות לפעולה עצמה. ולא כמו שאנחנו מציירים את זה מלמעלה למטה בצורה סכמתית, שככה זה מתפשט מראש לתוך ועוצר בסוף, אלא זה בפנים.

ואז אני מבצע את הפעולה מכל המחשבות שלי, מהמאמצים שלי להתכלל בהם, אני בפועל מתחיל להרגיש איך אני מקבל מלמעלה כוחות ומזה יהיה לי מסך. ואני מתחיל לעבוד בצורה אקטיבית, קבלתי מהבורא את הכוח שלו, את כוח החיבור והאהבה, ואני כבר יכול לעבוד במשהו עם הכוח שקבלתי ממנו ואני על ידי זה מתחבר, אני על ידי זה מארגן אותם לקבוצה.

כל הרצונות, כל החשבונות, הכול יחד, נראים לי כחברים. למה חברים? כי אני מרגיש בהם את האישיות שלי המנוגדת לחיבור. איפה שלא מנוגד אנחנו מתכסים בשמיכה אחת. ואיפה שמנוגד, אני בצורה בולטת רואה את הפרצופים של החברים וכולם כאלה דוחים, אז אני מבין שאלה התכונות שלי, שאני ברוך ה' רואה אותם עכשיו בצורה כזאת בולטת, וממשיך לעבוד. זה ראש הפרצוף, הקבוצה, ואחר כך תוך הפרצוף.

מה שאני לא מסוגל, אני ממיין את כל היחסים שלי, את הרגשות, יותר או פחות, עד כאן ולא יותר. זאת אומרת, אני עושה גבול, אני לומד מזה. עיקר כל הברורים הם בגבול, כמה יותר וכמה פחות. בברורים האלה אני דווקא משיג את הדברים היותר עדינים, עמוקים. כי מתוך השגת הגבול מה שנקרא, יותר או פחות בין הראש לבין התוך ובין התוך לסוף אני מרגיש זיווג דהכאה, שם אני מרגיש ביטוש, פנים ומקיף יותר או פחות, ואז אני בונה מזה את הפרצוף הבא.

עוד נלמד, אבל מה שרציתי לומר הוא, בואו נתחיל לחשוב בצורה סכמתית. כל תע"ס, כל חכמת הקבלה עד גמר התיקון זה בשרטוט אחד.

שאלה: למה מקום הדבקות הוא בתוך ולא בראש?

דבקות זאת פעולה, שאני כבר עובד אחרי החשבון, כי אחרי החשבון אני מעלה מ"ן ומקבל מ"ד, וברור לי עם מה אני יכול לעבוד ועם מה לא. אני בדבקות עושה חשבון, מתוך נקודת הדבקות, אני והקבוצה והבורא, אני עושה חשבון. ומתוך החשבון הזה אני כבר מתחיל לעבוד בפועל עם הרצונות שלי, לתת לעצמי אפשרות להיות המעביר את השפע דרכי לכל הקבוצה.

תלמיד: החשבון זו לא הפעולה?

לא, חשבון זה חשבון. רק אחרי החשבון יש צמצום ומסך ואור חוזר וזיווג דהכאה בכללות, עוד הרבה פעולות בפנים. ואתה מבדיל בצורה ברורה בין מחשבה לבין מעשה, לכן חשבון זה חשבון בלבד.

 

תלמיד: אם כך ראש זה לא המצב הכי גבוה?

לא שהוא גבוה או לא, אלא הוא מצב גבוה בזה שהוא מחליט ועושה את הכול, ומה שיש בראש מתפשט בגוף.

 

תלמיד: לאן אתה משתוקק, לבנות את הראש או שיהיה תוך?

אני משתוקק שכל הרצונות שלי יהיו במסירות נפש. לא רוח ולא נשמה, במסירות נפש. וממנו והלאה אני כבר בונה.

תלמיד: אני צריך לנסות לעשות את החלוקה הזאת?

לא, ראש קודם, אחרי המחשבה אני ממשיך את המעשה, כמו זה שרוצה לבנות בית.

 

שאלה:  אם אני רוצה לבקש משהו בשביל העשירייה, אני רוצה להעלות מ"ן, רצון שהקבוצה תתחבר, שיהיה חיבור בין החברים, איך אני שומר על כך שאני לא אחשוב על עצמי?

אתה כבר מדבר על הפעולה השנייה טרם גמרת את הפעולה הראשונה, איך אני עובד מהנקודה שבלב שלי בראש? אני כולי חייב להיתכלל בהם, ועם מה שאני לא יכול להיתכלל אני חייב למיין ולהוציא החוצה משימוש, כי זה מייד נופל תחת סיום הפרצוף העתידי. אני לא משתמש ברצונות האלה, רק ברצונות שאני במשהו יכול להיות דבוק כנקודה בתוך החברה, אז אני משאיר את הרצונות האלה, זאת הפעולה הראשונה. ושאני נמצא אצלם כנקודה, עכשיו אני בודק את עצמי, בכמה אני יכול להיטיב להם להשגת המטרה בדבקות בבורא. אז הנקודה מתחילה להתרחב כמה שיותר, וכך אני מתקדם. חשבונות.

שאלה: מה ההבדל בין החלק שנקרא סוף הפרצוף לבין החלק שנקרא סיום?

סוף הפרצוף זה רצונות דקדושה שאין עליהם מסך לעשות איתם משהו. אבל לא לעשות, "כן, יש לי כוח", לא להשתמש בהם על מנת לקבל, לכן זה נקרא סוף הפרצוף. וגם בסוף הזה יש את כל חמש הבחינות, שורש א' ב' ג' ד'. כי בכל רצון אתה מגלה שיש לך חלק מרצון שאתה לא יכול להשתמש בו. נניח, עשרים אחוז מכל הרצונות יש לך בתוך, ושמונים אחוז מכל הרצונות יש לך בסוף. ואם תשמש בכל הרצונות שיש לך בסוף, בסופו של דבר אתה מגיע לעיגול.

תלמיד : איפה ניכנס מרכיב התענוג בכל העבודה הזאת של הפרצוף?

התענוג ניכנס מראש לתוך, אם אתה מחליט שאתה יכול לקבל בעל מנת להשפיע. מה זה לקבל על מנת להשפיע? שאתה מעביר דרכך מהבורא, כעליון, אור עליון לכל הקבוצה. יש עלי עליון, עליון, תחתון. עלי עליון זה הבורא, העליון זה אני, התחתון זו הקבוצה (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

למה הקבוצה זה תחתון? כי מה שאני יכול להביא לקבוצה, אף אחד לא יכול, כל אחד הוא חלק מיוחד מהאדם הראשון. ולכן אני כלפי הקבוצה כאן כעליון, בצורה כזאת אני מעביר את השפע דרכי לקבוצה. לכן הביצוע שלי, הקבוצה, זה כביכול הגוף שלי, או יותר נכון התוך שלי, גם הסוף, אנחנו עוד נראה, ואני בונה על ידי הבורא את הראש.

שאלה: הפרצוף הזה בעצם לא עובד בקביעות, זאת אומרת אלה מצבים שבאים והולכים?

נכון. כל פעם.

תלמיד: דיברנו בשיעור הקודם על סאה, איפה זה מצטבר, ואיפה פעולת העלי עליון, הבורא, הקב"ה?

הכול בראש, גם הפרצופים הקודמים ואחר כך גם אלה שיהיו, הכול בתוך אותו פרצוף.

תלמיד: אז מה התכלית של הגוף והסיום?

דבקות. הגוף צריך בסופו של דבר להתחבר עם כולם לתוך. אין סוף הכול זה תוך, ואז יהיה גמר התיקון. מה שהבורא מאיר בראש יהיה אין סוף, ובגוף יתלבש האור אין סוף בכל הגוף בהשפעת הנברא לבורא.

תלמיד:. מתי המסך, פה דראש מעלה מ"ן ומתי הוא מתהפך ומביא את המ"ן לגוף ולסיום?

כל הזמן, זה אותו המסך. זה אותו מסך בכוח, בפועל.

תלמיד: אותה תכונה של המסך?

לא, יש המון הבדלים שם, עשרים, שלושים פעולות. אם תיקח סיבה ומסובב אתה תראה.

(סוף השיעור)

---

1. "ה', יגמר בעדי" (תהלים, פרק קל"ח, ח')↩

2. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩