שיעור 14.30.05 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

הכנה מתוך: "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", אגרת ל"ח

"העיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה. בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קוטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב ה' רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב."

כל מה שאנחנו עושים, אם אנחנו לא מוסיפים מעצמנו יותר ויותר מאמצים, לא נחשב. נחשבים רק המאמצים שהם מעל הרגילים. למה? הכלל הוא פשוט "אין עוד מלבדו" שהכל בא מהבורא. כל הרצונות שלנו, כל המחשבות שלנו במוחא וליבא, כל מה שקורה לנו מתעורר מבפנים או מתעורר מבחוץ, זה הכל תיאטרון, זה הכל מגיע ממנו והוא סובב את זה. ורק ההשתוקקות, לא הרצון ולא המעשה עצמו, לא המצב, אלא הכל מגיע מלמעלה. מלמעלה הכוונה היא מלמעלה מבחינה רוחנית, זה נמצא בתוכנו, ברשימות, והאור מממש את הרשימות. ולכן אנחנו צריכים לשים לב לזה.

ומלכתחילה למדנו שהרצון נברא על ידי האור, התפתח על ידי האור, התפתח עד שרוצה לעשות צמצום על ידי בושה. גם הבושה מהאור, גם הצמצום מהאור. אם אתה רוצה להתפתח כדי לקבל על מנת להשפיע כמו בראש דגלגלתא, בבקשה. אחר כך אתה מגיע למעשה של שבירה, גם את זה עושה האור, שם זה עוד יותר ברור כי הכלי רוצה לעשות על מנת להשפיע. בעצם, כאילו שהוא רוצה, כי מביאים אותו לזה שירצה. וכך הכל מתפתח ומתפתח על ידי האור.

וכך מלמעלה למטה, הכל לפי האור והכלי, והרצון, והרשימות שברצון שנשארות לו מהמצב הקודם. וכך זה מתגלגל. והאדם חושב שבזה יש לו איזו השתתפות עצמית, אבל בסך הכל הוא הצופה במה שקורה בו. הוא כביכול מרים יד, מרים רגל, כמו בובה על חוטים, ממש מריונטה לכל דבר. איפה מתחילה להיות איזו תנועה מצד האדם? זה עדיין רחוק מאוד מלקרות. כי לפי מצב הבחירה החופשית, הבחירה היחידה היא בסביבה.

זה יקרה כשאנחנו נבנה את הגורם החיצון, שהוא ישפיע על כל הרשמות, על כל הסיטואציות האלה, המקרים שאנחנו עוברים, כשהסביבה תביא לנו תוספת, ולפיה אנחנו נתחיל לפעול. התוספת הזאת, היא ה"גירומין", התוספות שאנחנו צריכים להמציא. המקדם, התאוצה למעלה מהמהירות, וזה מה שאנחנו יכולים להפעיל למעלה ממה שמפעילים אותנו, וזה קורה דרך הקבוצה. ואחר כך אנחנו נראה שגם זה דרך הקבוצה, והקבוצה מעוררת אותנו, וכאן אנחנו לאט לאט מגיעים למצב שכך מפעילים את קבוצה, ששם מגיעים לנו היחסים שנקראים ג' קוים. ורק אם אנחנו יכולים להיות בין דין לרחמים, בין שני הקווים, בין שני המלאכים, אז הם מביאים את האדם למה שנקרא "ערב שבת", "בואכם לשלום מלאכי השלום". ואז רק בקו האמצעי, אנחנו מוצאים את השליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, ושם זה כבר במימד אחר. זה קורה אחרי המשחק מלמעלה של האור והרשימו, כשאנחנו מגיעים לקבוצה, ואחרי שהקבוצה משפיעה עלינו במידה שאנחנו משפיעים עליה.

יש עוד הרבה פעולות עד שאנחנו מגיעים למקום הבחירה החופשית. והמקום הזה נקרא גוף האדם, האדם, הדומה לבורא. וכשהוא מתחיל לעבוד מאותה הנקודה, שם נפתח לו פתח לבריאה עצמית.

מתוך הדבקות שלו בבורא, הוא מגיע למצב שרואה שהבורא ברחמיו ובחכמתו, השאיר לו בכל זאת פתח, וזה נס למרות ש"אין עוד מלבדו" הוא במימד מיוחד. אז איך הוא השאיר לו פתח להיות עצמאי? ואז הוא מבין איפה הוא יכול להוסיף מעצמו מעל כל מה שמקבל מהבורא, וזה ייחשב לו כמאמץ, כפעולה עצמאית. ואז שם, בעצמאות הזאת מהבורא ומהנברא, מהנקודה ששניהם עצמאים, מגיעים לדבקות.

לפי הכלל "כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה", אנחנו צריכים פשוט לדעת, שהעבודה כפי שאנחנו משתדלים לעשות, היא חייבת להישקל, להימדד אך ורק לפי המאמצים שבאים אחרי החשבון שלנו, והמאמצים שמכוונים למרכז הקבוצה באמונה למעלה מהדעת, ובעניינינו זה לחיבור נגד הדחייה. שם, במקום שבו אנחנו מוכנים, מסוגלים לעבוד, זה לא נקרא עבודה. העבודה היא דווקא במקום שכל הגוף שלנו מתנגד ולא מסוגל לתת לנו אפילו תמיכה הקטנה ביותר, אז אנחנו נאלצים לבקש, ומכאן מתחילים להיכנס לפתח של התוספות שהן נקראות "הגירומין". כך מתקדמים.

שאלה: איך להגיע לציור הנכון של הבחירה החופשית, אם מצד אחד אני כמו איזה כדור שירו אותו מאיזה אקדח שבטוח יפגע במטרה, או שלא יכול לשלוט על המעוף שלו ויתקע, מצד שני אם אין בחירה חופשית, אז אין טעם לבריאה?

יש בחירה חופשית ויש הפעולה שתהיה רשומה עליך בפנקס הזה כ"חנווני על פנקסו", אבל אתה צריך לעשות את הפעולה הזאת, אתה צריך לחפש אותה. כי כל יתר הדברים, לא נחשבים. אתה רואה את עולם המעשה, וכל מה שקורה כאן, אתה קולט, ובשבילך זה נראה עולם מלא אנשים, פעולות, איזה בלגאן, מה קורה להם? הם בוכים, שמחים, צוחקים, נהרגים, נולדים, מה קורה? אם אתה תעשה על זה פילטר, אחרי הפילטר הזה, אתה תראה את הפעולות של בני האדם בעצמם, לא של הבורא, אתה תראה מקום ריק, כי אין לו שום משמעות למקום הזה, אם הכל מנוהל מלמעלה.

ואם אתה תבנה עכשיו עוד כלי מיוחד, זה כבר לא בדיוק פילטר. אמנם זה פילטר אבל כבר על הכלים שלך, שאתה תראה את המאמצים כמו שבעל הסולם אומר "גירומין", תוספות, שהאנשים המציאו מעל הכוחות שקיבלו מלמעלה, אז אתה תראה מקובלים של כל הדורות שהם בנו, הרכיבו, או יותר טוב אולי להגיד, גילו את פעולות הבורא. מה זאת אומרת? כי ביגיעה שלהם, שבאה מצידם, הם מגלים את הפעולות שלו לפי השתוות הצורה, והם דבוקים אליהן. ואז אתה תראה אותן. ותראה כמה אפשרויות ומקומות ריקים עוד יש, שצריכים עוד להוסיף כדי להשלים מצד הנבראים ולהיות העצמאים בדומה לבורא באותה המערכת.

שאלה: זה נראה בלתי אפשרי. נניח אני זורק עכשיו כדור על הרצפה, ואז אתה אומר, תראה לפני שהוא פוגע ברצפה, תראה הוא מחליט אם לפגוע או לא לפגוע, יש לו עוד איזו בחירה חופשית. הוא כבר נזרק, הוא בטוח יפגע ברצפה?

לא, זה לא נכון. אתה אומר סתם כי אתה לא מבין מה זה נקרא עצמאי. מה זה נקרא עצמאות, הזדמנות ליגיעה שקיבלנו מהבורא? על מה אתה חושב שהבריאה עוברת משבר ומהמשבר נולדות לך הזדמנויות חדשות, דברים שלא היו קודם? הרצון נברא על ידי האור, אז הוא רצון מסוג אחד, אחר כך, כשהוא עובר משבר, זה כבר רצון אחר. מה זה משבר? אחר כך מתוך החושך, הנפילה הירידה, ההסתרות, הוא מגיע למצבים שכן מביאים לאותו למצב המיוחד, להזדמנות שהוא יכול להוסיף מעצמו.

וודאי שהגירוי לזה, הדחף הראשון, מגיע מלמעלה. וודאי שמגדלים אותו, כמו שאנחנו מגדלים את התינוקות, וודאי שזה מגיע מלמעלה, אבל ההזדמנות נמצאת בתוך האדם, לא בפעולות הרגילות שהבורא מפעיל אותו והוא נפעל, ככוח הפועל בנפעל, כך זה מחייב אותו, אלא דווקא בזה שהוא שבור ומתחיל לחפש איך להיות קשור עם האחרים ולא מוצא שום אפשרות להתקשר איתם כי הרצון שלו לא מרשה לו, באמת לא מרשה. זה לא מה שאנחנו משתדלים עכשיו לעשות ונראה לנו שזה אפשרי.

עוד צריכה לבוא אכזבה גדולה, ואנחנו נגלה שהפעולות שלנו הן לא מועילות לחיבור האמיתי, אלא לחיבור הארצי, כך, זה בסדר, אבל לחיבור הפנימי, שם אנחנו נראה שאנחנו צריכים כל פעם לשדרג את עצמנו למידת החיבור החדשה, ושם אנחנו נמצא את המקום לבחירה, לפעולה חופשית. אבל אתה יכול להגיד איך יכול להיות שזה ללא סיבה? איך יכול להיות שהסיבה מגיעה מלמעלה, אבל יחד עם זה, פעולת הדבקות מגיעה מלמטה? מתוך התנגשות של שתי צורות הטבע לקבל ולהשפיע.

מהתנגשות בין לקבל לבין להשפיע מגיעים ניצוצין כאלה, שהם הופכים להיות כלים, ההשתוקקות הזאת, הגירומין, היא תאוצה מעל המהירות מצד הנברא, והנטייה מצד הנברא בחזרה לאהבה לבורא, היא שלו. את זה אי אפשר לקנות. זה באמת מגיע בצורה עצמאית. "ואהבת את ה' א-להיך"¹ זה מגיע כרצון עצמאי שנבנָה מתוך אותן התוספות.

אין מילים לזה. כבר דיברנו על זה בכל מיני צורות קודם, כמו על האקסלרציה מעל המהירות, על חזקת שתיים, וכן הלאה.

שאלה: האם אפשר לנסות להגדיר את נקודת הבחירה החופשית כנפתחת בנקודת הכישלון או בנקודת המשבר?

לא, אפשר שיש דמיון לכך שנבנה אדם מתוך בהמה וזו דרגה אחרת. כשאני מתעורר לאהבה אז זה האדם שבי. מתוך מה אני מתעורר? מתוך הבהמה שבי וזו כבר בריה אחרת, זו לא סתם תוספת, זה לא עוד קצת שכל ועוד קצת רגש.

אם בד' בחינות דאור ישר אנחנו חושבים על בחינה א', ואז יותר רצון זו בחינה ב' ויותר רצון זו בחינה ג', אז כאן זה לא יותר, אלא זה לפי איכות חדשה. יש גורמים, אבל כמו בדוגמה שלפנינו יש לאדם תיאבון אבל הוא צריך להוסיף מעצמו. יש לו את הליטרא לחם אבל הוא חייב את הגרם האחרון כדי להרגיש את השביעה. כך גם כאן, אבל זה לא בצורה כמותית, אלא איכותית שבאה מצד האדם.

"העיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה. בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קוטנו," עד כמה שהוא קטן, "הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב ה' רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב." רק הגירומין הם הכלים, כל היתר לא נחשב, עובר דרך מסננת ואיננו. כלומר כל מה שאנחנו עושים כדי לחזק את הקשר בינינו, במיוחד על ידי יציאה החוצה כשאנחנו חושבים איך לבנות בכך את הקשר בינינו כדי לגלות את הבורא על ידי עשיית נחת רוח לו. כשאני יוצא לקהלים, לחוגי בית כדי לדבר, לפעולות הפצה למיניהן, אני חושב איך נִתקשר בינינו בקשר כל כך טוב, שזה יהיה מתאים לפחות לדרגה הראשונה של יחס בורא אלינו ורק אז אני מבצע את הפעולה.

אם העשייה היא בצורה כזאת אז מתקרבים לאותן התוספות שבעל הסולם אומר שהן נקראות יגיעה אמיתית. גם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" הוא נוגע בזה ובעוד הרבה מקומות, כי זה העיקר.

הרבה אנשים עושים הרבה פעולות במשך החיים וזה לא נחשב ליגיעה. לָמה לא ענה להם ה', הם כל כך הרבה עשו וטרחו? זה מפני שהם לא בררו לָמה הם עושים, איפה התוספת שלי שיכולה להיות ממש ממני.

שאלה: האם התגברות על דחייה בעבודה בתוך הקבוצה נחשבת כזית האחרון?

זו תחילת הזית, זה הכיוון הנכון, בכיוון הזה אנחנו צריכים עוד להתפתח בד' שלבים. אבל הכיוון הוא נכון, תמיד למרכז הקבוצה כדי להתקשר בקשר הדוק עד כדי כך שזה יהיה דומה לאין עוד מלבד הקשר הזה, כמו ש"אין עוד מלבדו", כדי שדרך ההשפעה לחברים והאהבה לחברים נגיע "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כי האהבה הזאת מתבטאת בכך שאני גורם לו תענוג, וכל ההנאה שלי היא במה שאני גורם לו. וגם אם אחרים יגרמו, לא חשוב, אני רוצה רק לדעת שהוא שמח.

תלמיד: אני זוכר דוגמה שנתת לגבי מישהו שמגיע מבאר שבע, וממש תארת את כל הדרך שהוא עובר וכל מה שנעשָה על הדרך ואפילו בכביש עד שהוא מגיע לפה וקראת לזה כמדומני שכר פסיעות, מה ההבדל בין שכר פסיעות לבין כזית האחרון?

כתוב, "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו"². יש מושג כזה "שכר הליכה". אפילו שאדם לא ביצע פעולה או ביצע אותה בפעולה לא נכונה, זאת אומרת לא על מנת להשפיע, לא גמר אותה אחרי יגיעה רבה בכּוונה הנכונה, אז בכל זאת מה שעשה מיתווסף, כך כל דבר ודבר שום דבר לא נעלם. כשאני אומר שמוחקים את היגיעות, אז לא מוחקים, אנחנו הרי מתקדמים בכל זאת, אבל לא מגיעים למצב שבמדרגה יותר איכותית, אנחנו כבר מוסיפים ממש את ה"כזית", אלא מוסיפים ומוסיפים להבחנות לפני כ"כזית".

לכן כשמגיעים מרחוק ומשתדלים להיות בכל השיעורים, בכל הפצה, ב"כל מה שבידך לעשות תעשה"³, זה מתווסף בסופו של דבר, אבל בצורה מאוד איטית, שלוקח שנים רבות. אפשר לזרז את זה, אבל זה שייך כבר לעבודה הפנימית של הקבוצה. זו כבר הליכה אחרת, בהתקשרויות פנימיות בין כל חברי הקבוצה, בסילוק הגאווה ובכל החשבונות העמוקים מאוד שנמצאים בתוך האדם. שום דבר לא נעלם, אבל אם מדבּרים על בחירה חופשית ואיפה אנחנו באמת פועלים, לא רק בתגובה אוטומטית, אז לזה צריכים להגיע.

שאלה: אם כל המחשבות מגיעות מלמעלה, כל האירועים קורים מלמעלה, אז לא ברור איך דבר אחד לא בא מלמעלה.

מתוך שני הכוחות, שני הדברים המכחישים זה את זה נולד הכתוב השלישי שמכריע ביניהם, כי אין לו מקום לפני שהם מתנגשים בתוך האדם. אין אפשרות מתוך ההתנגשות שלהם להוציא תוצאה שנבנית משניהם. כשמתנגשים שניהם ויוצאים ניצוצין, אז הניצוצין האלה מתוך זה שמצד אחד הם מנוגדים, כי הם נולדו משני דברים מנוגדים, ומצד שני מתוך הניגוד שלהם הם יכולים להשאיר מקום ניטארלי ביניהם, ושם במקום הניטראלי בדרגה אחת למעלה מהם הופך להיות מקום לאדם.

אנחנו תוצאות, אם אנחנו מדברים על האדם שצריך להיות בדבקות עם הבורא, אז זו תוצאה שבאה ממימד שלא מגיע מלמעלה. הוא נולד מחיכוך, מניצוצין שבאים מהתנגשויות, דווקא בגלל שביסודם האור והכלי הם מנוגדים.

תלמיד: לפי מה שהצלחתי להבין אנחנו נמצאים בתהליך אבולוציוני, ומכוונים אותנו למסלול התפתחות נוסף שנקרא לצורך העניין "מסלול התפתחות רוחני" ללא שום בחירה שלנו, ואנחנו עושים את זה כי הכניסו אותנו לתוך המסלול הזה.

עכשיו זה ודאי ללא בחירה.

תלמיד: האם באיזשהו שלב, מסלול ההתפתחות הרוחני יהיה מספיק חזק כנגד מסלול ההתפתחות הגשמי, שייווצר פיצוץ וייבָּרא משהו חדש שנקרא "ניצוצין"?

כן.

שאלה: יש לי שיעור בוקר, הפצה במשך היום, אני משתדל לחזור קצת על שיעורי הבוקר, אני גם משתדל להיות במשך היום במחשבה הזאת. אני מקדיש כל כך הרבה זמן לכן אני שואל את עצמי איפה בדיוק אני יכול להוסיף כדי שתהיה לי תאוצה?

אם תנסה כל הזמן לעקוב אחרי הרצונות והמחשבות שלך, אחרי הליבא והמוחא ולהידבק לכוח העליון שמפעיל אותם, ולהיות מומחה כלפי מה שהוא עושה, אז תתחיל להרגיש איפה אתה יכול להוסיף לזה כוונה משלך, וזו כבר הַתחלת הבירור.

שאלה: האם האדם מודע לבחירה החופשית כי אנחנו יודעים שהאדם מופעל ב100%, ופתאום במצב מסוים יש לו בחירה חופשית, או שזה דבר שבא בטבעיות מבלי שהאדם יהיה מודע לכך שיש לו בחירה?

בחירה חופשית היא יכולת האדם להוסיף מעצמו לכיוון שמביא לדבקות בבורא. במה? האדם יכול להגיע לבחירה חופשית מינימלית כשהוא נפעל לגמרי חוץ מבמחשבה אחת, שאת כל הפעולות שלו הוא עושה רק כדי לעשות לו נחת רוח ובזה הוא דומה לתינוק.

תינוק עושה נחת רוח להורים שלו ללא שום כוונה. התינוק הרוחני הוא זה שעושה אותן הפעולות שהטבע שלו מפעיל והוא בדרגת חיה קטנה, אבל הוא מוסיף לזה כוונה של אני רוצה בהפעלה שמפעילים אותי ב- 100% להוסיף רק את הכוונה ומזה יהיה נחת רוח לבורא, ליותר מזה אני לא מסוגל. אני רוצה שהוא יהנה ממני, בתנאי שאני לא אהנה בעצמי, כי הכּוונה לא יכולה להיות גם אליי וגם אליו. זאת אומרת, היא צריכה להגיע דרך ההחלטה שכל מה שאני עושה, אני לא הולך ליהנות מזה, אלא אני רוצה שהבורא יהנה מזה. אחרת אני נשאר בכּוונה האגואיסטית הטבעית שנמצאת בי מתחילת הבריאה.

אם אנחנו בונים כוונה לבורא מעל הכוונה הטבעית שלנו להנות, אז בצורה כזאת אנחנו מתפתחים. הכול תלוי בכוונה ולא צריך להסתבך בזה, לכן המקובלים נותנים לנו כיוון פשוט. תתכוונו לחיבור בין החברים, למרכז הקבוצה, שכל אחד ואחד יאבד את עצמו שם וירגיש רק את הקבוצה ורק למענָה הוא יפעל, כדי לגלות במרכזה את הכוח העליון המפעיל אותנו. ואם תעבירו את כל הרגשות שלכם דרך החיבור בין החברים זה בטוח יצליח. זו המסננת היחידה שאנחנו צריכים לעבור "מאהבת הבריות לאהבת ה'", ואם נתיחס כך לכל מה שקורה, סימן שהמגמה נכונה. ככל שנתקדם בזה נתקדם וכך כל פעם במשהו.

אם אדם שוכח ממרכז הקבוצה, אם הוא לא פועל כדי לחזק אותה, והחיזוק הוא דווקא מהחסרונות החיצוניים שמביאים למרכז הקבוצה, כי על ידי זה יש לנו על מה עוד להתגבר ועוד מה לעשות, אם הוא לא עושה את זה אז אין לו כיוון נכון בכלל.

(סוף השיעור)