שיעור בוקר 27.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הוירטואלי 2018, "כאיש אחד בערבות"

שיעור 1 בנושא: "גילוי הבורא בחיבור בינינו"

מטרת הבריאה היא שהנבראים יתקנו את הקלקול שביניהם שנקרא "רצון לקבל", "יצר הרע", שמפריד ביניהם, שממית אותם, נותן להם הרגשת מציאות זמנית מאוד פגומה, ושירצו להתחבר ביניהם להיות "כאיש אחד בלב אחד". במערכת שבה הם מרגישים כך את עצמם, שכל אחד כמה שהוא מרגיש את עצמו כך הוא מרגיש את האחרים. ואין בהרגשה שלו שום הבדל בין להרגיש את הזולת לבין להרגיש את עצמו, זאת אומרת ממש כולם כאחד.

זאת המטרה, רוצים או לא רוצים, אבל אנחנו מתקדמים לזה, כל האנושות. רק ודאי שיש בזה חלקים שמתקדמים יותר, חלקים שמתקדמים פחות. לא אנחנו בוחרים את זה אלא אותן הרשימות, רצונות שנמצאים בכל אחד מאיתנו, הם קובעים את המקום שלנו בכל התהליך הזה, איפה אנחנו נמצאים. בשורות הראשונות שמתקרבים לתיקון או אפילו נכנסים לתיקון, או עדיין בשורות כאלו שעוד לא מרגישים בכלל, לא את התהליך, לא את המטרה ולא כלום.

אנחנו כבר זכינו להיות הראשונים בדורנו שצריכים לממש את תיקון הבריאה, לחבר את עצמנו ואחרינו את כל בני האדם, להיות "כאיש אחד בלב אחד". החיבור שאנחנו צריכים להשיג הוא נקרא "ערבות". זה בעצם סוג הקשר בינינו שכולנו תלויים בכולם, כל אחד אחראי על כולם ואנחנו החלוצים בזה. ואחרינו כבר, עד כמה שנצליח להתחבר בינינו בצורה כזאת, כך נצליח להרגיש בתוך הכלי שמתחבר את כוח החיבור שזה הבורא, האור העליון. שבהתאם לעוצמת החיבור הוא יתגלה כנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ש"יחידה" זה כבר הסיכום של כל צורות החיבור שאנחנו נוכל להשיג.

להגיע לכוח החיבור, לגלות אותו בינינו ודאי שאפשר אך ורק לפי המאמצים שלנו, ההצלחה שלנו. לזה ניתנה חוכמת הקבלה, חוכמת החיבור, שכל המטרה שלה זה להביא את האדם ל"ואהבת לרעך כמוך", שזה סימן, נוסחה של החיבור הנכון, החיבור החזק, הטוב. לכן אנחנו רוצים בכנס הזה שוב לברר את התנאים שאנחנו צריכים לקיים, כדי לקיים את חוק הבריאה, תכנית הבריאה, מטרת הבריאה. ואנחנו לכן קובעים שגילוי הבורא בחיבור בינינו זאת המטרה, אותה אנחנו רוצים להשיג ממש בפועל ולבצע בינינו את החיבור.

עד כמה שאנחנו נבצע את זה, אנחנו נשפיע על אחרים, כי אנחנו בדור הזה המרכז, הראשונים, החזקים ביותר שמממשים את זה. ואז מאתנו כבר הכוחות האלו יעבור לכל יתר מי שירצה, מי שירגיש על עצמו שהכוח העליון, הבורא, החיים דוחפים אותו לחיבור. אנחנו גם רואים שהנחיצות לזה כבר מתחילה להיות מובנת יותר ויותר בכל העולם. מתחילים להרגיש לא רק את הסבל, אלא את הסיבה לסבל וזה כבר נקרא "הכרת הרע". אז לאט לאט מגיעים לזה.

לכן אנחנו נדבר בכנס הווירטואלי השני "כאיש אחד בערבות", נדבר על מהות הקשר בינינו. שהמטרה היא לגלות את עוצמת הקשר, איכות, מהות הקשר שהוא הבורא. אז בואו נקרא פסוקים ונתחיל לעבוד בינינו. יש כאן עבודה גדולה, בזה שצריכים באמת להשתדל כולם. זה תלוי באחריות של כל אחד, כל אחד שירגיש את עצמו אחראי כחלק מהמערכת, שאם הוא במשהו לא מממש במאה אחוז את התפקיד שלו, אז הפגם הזה מורגש בכל המערכת, בכל השלבים, בכל הקשרים שהמערכת צריכה לקיים כדי לתקן את עצמה.

לכן בהתאם לזה בואו נתרכז בתוכן, שסביבו אנחנו כל הזמן צריכים לתת מאמץ לחיבור. יש בזה הרבה שלבים, השלב הראשון הוא בחיבור, כמו שאנחנו יודעים את זה מהפסוקים, שאנחנו רוצים להתנתק כל אחד מהתועלת העצמית שלו, להתעלות רגשית מעל האני שזה שייך לי, שזה קשור לי, ושאני מוסר את עצמי לקבוצה, כמו נניח אמא שמסורה לתינוק.

ואז אני רק מחשיב מה יכול להיות טוב ומה רע, מה יכול להועיל לחיבור ומה חס ושלום יכול להפר את החיבור. כך אני כל הזמן כל הזמן בודק את עצמי, בכל רגע ורגע לפי אותם התנאים הפנימיים והחיצוניים שהבורא מייצב לנו לכל אחד ולכולם יחד, כדי להתקדם להיות כלי אחד. ובכלי הזה כבר יתגלה לנו הכוח העליון המיוחד, ואז נכנס בערבות בינינו לחיבור בינינו, להרגשת כוח החיבור, שזה כבר הכוח העליון הרוחני.

לכן המטרה היא להתעלות מעל ה"אני" ולהתכלל ב"אנחנו".

קריין: קטע מספר 1 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר ס"ז "סור מרע".

חוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".

(בעל הסולם. שמעתי. ס"ז. "סור מרע")

הבורא ברא משהו, איזה דמיון שנקרא אדם, שכביכול קיים במקום הבורא, במקום אנחנו, במוקם מערכת אחת, והדמיון הזה שהאדם מרגיש הוא ממש כאינדיקציה, כמדד עד כמה שהאדם מנותק המציאות האמתית, מהבורא. אם הייתי במציאות האמתית, לא הייתי מרגיש חוץ מכלי אחד, אנחנו כאחד והבורא ממלא אותנו. ובהתאם לזה, כל פעם יותר ויותר, מדרגה לדרגה.

במציאות הראשונה כעובר, הייתי מרגיש שאני נמצא בכוח העליון, שאני נמצא שם, אני נכלל שם, אני מוסר את עצמי שם והוא פועל עלי, ממלא אותי במאה אחוז, ממש כובש אותי לפי רצוני ודאי, וכך מזה מתחיל האדם את ההתפתחות הרוחנית שלו. אז אנחנו צריכים לכן לתאר את עצמנו כמה שיותר נכון רגשית, שבאמת זה המצב שבו אנחנו נמצאים, ולהשתדל להתנתק מהמצב שאנחנו בו כרגע, עכשיו, כי זה באמת העולם הדמיוני, המציאות הדמיונית שאנחנו מתארים אותה לעצמנו, רק כדי כל הזמן להשתדל לעלות ממנה למעלה לחיבור החדש.

לכן לעולם שלנו יש זכות קיום אך ורק בין המדרגות. שבאיזו מדרגה שאנחנו נמצאים, אנחנו נופלים תמיד לעולם הזה, מרגישים את עצמנו כאן ושוב עולים לדרגה עוד יותר גבוהה בחיבור, בערבות בינינו, בגילוי הבורא ביתר כוח. אחר כך שוב נופלים למצב הזה, מתחדשות הרשימות, הכלים השבורים, מתקנים את החיבור ביניהם ושוב עולים לדרגה עוד יותר גבוהה. וכך אנחנו כל פעם בעליות וירידות רוכשים עוד ועוד מדרגות החיבור עד שמממשים אותן כולן.

בעל הסולם כותב לנו "חוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו." מה בערך עצמו? שהוא מרגיש ומודד כלפי עצמו. "שהקב"ה רוצה בכך," שיהיה, "שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'." מהבורא. "אבל חוץ מזה," שהאדם מרגיש שהוא מנותק מהבורא והוא קיים לבד, באמת "הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".

זאת אומרת, שאם אני מבטל את המציאות הנפרדת הזאת ורוצה להגיע לאמת, לקביעת המצב האמתי, אז אני נכלל ב"אין עוד מלבדו", ב"מלא כל הארץ כבודו"¹. זאת אומרת, כל הארץ, כל הרצון הוא באמת ממולא בבורא. אז להרגיש האם הרצון שלי נמצא בדאגה לעצמי או בדאגה לערבות לקבוצה ולבורא, זו בעצם הבחירה שלנו. כך אנחנו צריכים לראות.

סדנה:

איך אנחנו עוברים ממצב שאני דואג על עצמי למצב שאני דואג לקבוצה, מזה שאני מרגיש את עצמי ועולמי לזה שאני מרגיש את העולם העליון והמציאות שהבורא ממלא אותה, איך אני עובר ממצב למצב?

בואו נדון על זה ונשתדל להגיע להבנה איך אנחנו שולטים במצבים האלו, עד כמה הכרחי שהמצבים האלה יקרו לסירוגין, ואיך אנחנו על ידם מגיעים לתיקון הכלי הכללי, לחיבור השלם?

*

כל אחד מאתנו נמצא באיזה מקום עבודה. בואו נתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים במקום עבודה שהוא קבוצה, אנחנו באים לקבוצה. ויש מנהל קבוצה, נגיד שזה אני, ואני אומר שהעבודה שלנו היא להגיע לחיבור, כל אחד חייב לתת יגיעה ולהשתדל להתחבר. כל אחד חייב לעשות את זה בצורה פיזית כמה שיוכל, לתת דוגמה טובה, נכונה, שהוא בא כדי להתחבר. זה מפעל של חיבור, וגם בצורה פנימית. זו עבודה מיוחדת, מפעל מיוחד, שנקרא רוחני. וגם אנחנו חייבים לתת כאן מאמץ רוחני, פנימי, נפשי. וכל יום ויום בודקים אותנו עד כמה ניסינו, עד כמה נתנו כוח. מה התוצאה מהמאמץ שלנו? האם מתקדמים בזה או לא?

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שבאמת נמצאים במפעל, במאמצים, בעבודה, בהתחייבות? ויש מי שדורש, מקבל את התוצאות שלנו ומשלם שכר פעולתך. צריכים להאמין שיש דבר כזה. איך אנחנו בינינו עוזרים אחד לשני להבין שאנחנו באמת נמצאים במפעל ולא סתם באיזשהו חוג, אלא כאן זה מגיע לזה שנכנסים להתחייבות הדדית בינינו לבין בעל הבית.

*

העבודה שלנו נקראת עבודת ה' ובעל הבית שלנו זה הבורא ומשלם עבור כל פעולה נכונה וההיפך, עבור פעולות לא נכונות. ועל זה כתוב בהמון מקומות, שמוריד גשמים בזמן ובמקום הנכון. ואם לא אז לא וכן הלאה. גם בצורה פרטית, גם בצורה קבוצתית ועוד יותר רחבה. הוא כל הזמן עושה את החשבון הזה. והאמת שהחשבון גם נעשה בצורה אוטומטית מתוך המערכת, אבל המערכת מקבלת בחשבון גם את המאמצים שלנו וגם את הרצון שלנו. זאת אומרת, יכולים או לא יכולים, רוצים או לא רוצים, משתדלים או לא משתדלים. מבקשים, מתחננים או לא מתחננים ומבקשים. המערכת מקבלת בחשבון גם מאמץ פיזי, נפשי ורגשי, את הכול.

איך אנחנו יכולים לתאר את מקום העבודה שלנו כלפי בעל הבית, השכר והעונש?

*

קריין: קטע מספר 3 מבעל הסולם, אגרת ד'.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם. אגרת ד')

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם. אגרת ד')

נבקש מקבוצת טורונטו שהיא עכשיו תהיה קבוצת מיקוד. בעל הסולם אומר, "ולא חסר לך כלום," רק "אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה'," זאת אומרת, לאותו קשר שיש בין כל הנשמות, לצאת לשם ללקט. זאת אומרת לחבר ולחבר, לחבר לעצמך את כל אלו הענפים המדולדלים שהתנתקו ממך ואתה צריך לחבר אותם בכוח, ולהרגיש אז בכל הרשת שאתה מקיים את העולם החדש שלך, "שדה אשר ברכו ה'", ששם שורה הברכה.

איך אני יוצא מעצמי לשדה? איך אני מחבר את הכלים האלה המנותקים ממני? איך אני מרגיש את הברכה ששורה אז בשדה? ולאיזה תבואה, לאיזה תוצאה מהעבודה הזאת אני מגיע?

איך אני עושה את הפעולה הזאת בלממש את מה שיש לפני, לצאת מעצמי לשדה, לחבר את הכלים? יש הרבה עבודות בשדה, אבל בוא נגיד עבודת החיבור. איך אני עושה את זה? איך אני בחיבור הזה מגלה את התוצאות החדשות ובמה היא ברכה של הבורא שנותן לי בזה?

*

אין לנו פעולה נוספת חוץ מלצאת מעצמנו לשדה, מעצמי לעשירייה, לקבוצה ושם להתחיל את כל העבודה ולסיים אותה שם.

איך העבודה הזאת שאני משתדל לצאת מעצמי לשדה אשר ברכו ה', כשאני מצפה שם לברכת ה', מגלה במקום שדה מצרים, פרעה, מכות, קריעת ים סוף, כל מיני נחשים בדרך שמגלים אחר כך בארבעים שנות המדבר, ולמה אני מגלה ואיך אני מגלה בשדה את כל התופעות האלה שיש לי שם עד גמר התיקון, מאיפה הן באות התופעות הללו? למה השדה הופך להיות כל פעם לים סוף או למדבר או לנחשים או לשדה מלחמה שבאים כל מיני פלשתים ועוד עמים למיניהם וכולי, איך זה קורה לי בדרך הרי זה שדה אשר ברכו ה'?

בעל הבית של השדה נותן כל פעם עבודה חדשה, אחרת, ואנחנו יודעים שאצלנו בשדה יש נניח ארבעים מלאכות שאנחנו צריכים לבצע. למה? למה יש לנו כל כך הרבה סוגי עבודות בשדה כדי לקבל ממנו תבואה, ומהי התבואה שעליה דברנו ?

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שהעבודה שלנו היא להיות מחוברים בינינו כדי שדרכנו יזרום הכוח העליון מאחד, לשני, לשלישי וככה בעשירייה. וכשכל עשירייה תקבל את הזרמת הכוח העליון שבה, אז היא תתחיל לתת פירות. איזה פירות יהיו לנו מתוך עשירייה כזאת?

איך על ידי הערבות אנחנו מתחברים, נותנים לבורא זמן, מקום, אפשרות לזרום בינינו ואיזה פרי יש לנו כתוצאה מזה?

*

כדי שיהיה בינינו קשר, כל אחד צריך להיות גם מקבל וגם נותן, אבל גם בקבלה וגם בנתינה לחברים, הוא חייב לחשוב שבזה הוא מקים את המערכת הכללית שעובדת כולה בהשפעה הדדית והמטרה היא מטרת כל הקבוצה ולא שייכת לו בכלל בצורה אישית.

איך כל אחד מאיתנו יכול להיות גם מקבל וגם נותן ובזה הוא מקיים את הערבות שלו בקבוצה? איך בנתינה ובקבלה של כל אחד לחברים ומהחברים הוא מקיים את חוק הערבות שבקבוצה?

*

במה שונה העבודה שלי במסירות נפש לחיבור בקבלה מהחברים, ובהשפעה לחברים? מה השוני בין שני סוגי העבודה האלו? מה יותר קשה בפעולה? מה יותר קשה בכוונה? איזה סוג התקשרות יש? איזה פחדים יש, איזה חשבונות בקבלת השפע מהחברים בלהעביר אותו הלאה לחברים הבאים וכן הלאה?

*

מה הוא אותו כוח החיבור שיש בסתם עשירייה שככה מתאספת, מזה שבאים אנשים? על ידי מה הכוח שנמצא בה, הכוח האנושי הופך להיות כוח רוחני, שנקרא "אתם עשיתם אותי"? איך עשרה בודדים שמתחברים ביניהם עושים את הבורא?

איך אתם מסתם עשירייה, הופכים להיות שדה שבו מתגלה הבורא? איך הכוחות שפועלים בין סתם בני אדם אפילו בצורה שלילית, שדוחים זה את זה, שונאים זה את זה, איך הופכים את זה דווקא לברכה. ולמה אנחנו צריכים שני כוחות מנוגדים כדי שתהיה לנו תוצאה טובה מהשדה?

*

איך על ידי המאמצים שלנו, כשכל אחד מתאמץ להיות מחובר על ידי הערבות לאחרים ובזה לבנות שדה שממנו נגלה את פרי השדה שזה הבורא, גילוי הבורא לנברא שזאת כבר תהיה עשירייה. אז איך על ידי העבודה שלנו, כשאנחנו מחברים גם את המאמצים שלנו, היינו את העביות המשותפת, וגם את המאמצים שלנו שהם כוח ההתגברות המשותף. על ידי מה המאמצים שלנו מתחברים יחד והופכים להיות ממש כלי אחד, עם עביות כללית ומסך כללי? כאם כל אחד נותן מאמץ, על ידי איזו פעולה זה מתחבר?

מה אנחנו צריכים להוסיף חוץ ממאמץ, מה לקבל מהחברים, מה לתת לחברים, מה עוד אנחנו צריכים להוסיף שזה יהיה חיבור לכלי אחד, שהעשרה יתחברו לאחד?

*

מה התוספת בינינו, במאמצים האישיים של כל אחד, שעוזרת לנו לבנות כלי אחד בעביות אחת כללית, סומלית, ובמסך אחד? גם בקבלה אחד מהשני, גם בהשפעה אחד לשני, ושהכול יתכווץ יחד? למה הכוח הזה, הפעולה הזאת שמחברת את המאמצים האישיים האלו יחד נקראת ערבות? מה התוספת שפעולת הערבות נותנת לנו למאמץ?

*

יש עשיריות שמדברות כך שכל אחד לחוד. יש עשיריות שמדברות לפי התור. איך שאתם רוצים, אבל אני ממליץ לנסות גם את זה וגם את זה בכל זאת.

קריין: קטע מספר 10 מתוך ליקוטי הלכות, "הלכות בית הכנסת".

"עיקר עליית הנפש ושלמותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה."

(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת)

במה התפילה בציבור חשובה כל כך? מה היא תפילה בציבור ולמה היא כל כך חשובה?

*

אלו תפילות שחיברו לנו אנשים מאוד מיוחדים שהיו מכונסים ביניהם ונקראו אנשי הכנסת הגדולה. לא סתם בית כנסת או בית חיבור, אלא הכנסת הגדולה, כינוס מאוד גדול, מאוד מיוחד. לא גדול בכמות אלא באיכות. זה היה לפני אלפיים ומשהו שנה. הם חיברו בגלל שהם ידעו איך להתחבר ביניהם בצורת גדלות נכונה, ולכן הם חיברו לנו את נוסח התפילות.

אז מה ההבדל בין אדם שמתפלל לבד? לאדם שמתפלל בקבוצה? שמתפלל בבית הכנסת, במקום מיוחד? קודם לא היה דבר כזה, היה שדה, המקום שבו נמצא האדם.

מה ההבדל בין איך שאדם מסדר את עצמו לתפילה? בעצם מה היא התפילה ואיך לסדר אותה נכון? כמו שכתוב כאן, שזו צריכה להיות תפילה מחיבור ודווקא בבית הכנסת ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות.

מה זה נקרא מתאחדים? מתחברים? נפשות? הכלי הזה שבו הם מתאחדים יכול להיות בשדה, יכול להיות באוויר, לא חשוב איפה, העיקר שזה יהיה כינוס לבית אחד, לכלי אחד. איך אנחנו עושים את זה? שדווקא מתוך הכלי המשותף הזה, שנקרא בית כנסת, מקום הכינוס, משם אנחנו יכולים לעלות חיסרון, ובטוח מצליחים בבקשתנו.

למה זה כך? למה דווקא מהעשירייה אנחנו יכולים לפנות ועל בטוח קולעים במטרה ומקבלים משם תשובה?

תענו תשובה במשפט אחד. מי שיודע שירים יד, גם מכאן, וגם מקבוצות חו"ל התשובה צריכה להיות מידית.

תלמיד: העיקר הכוונה.

התשובה לא נכונה. הלאה.

תלמיד: כי רק בעשירייה אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא.

זה ברור. למה?

תלמיד: העשירייה כוללת בתוכה חיסרון שלם.

לא נכון. זאת אומרת זה גם נכון, אבל זאת לא התשובה.

תלמיד: כי המהות היחידה היא חיבור ורק ביחד אפשר להתחבר.

לא נכון. זאת אומרת, גם נכון אבל זו תשובה לא שלימה.

תלמיד: בעשירייה כוח התפילה הוא פי תר"ך פעמים יותר חזק.

פי תר"ך, פי שמ"ך, לא חשוב. הכול נכון, אני נהנה מהתשובות האלה.

תלמיד: כי זה ה-ו-י-ה ורק בתוך ה-ו-י-ה אפשר להגיע לחיבור נכון.

בתוך ה-ו-י-ה, זאת אומרת בתוך עשירייה.

תלמיד: כן, כי העשירייה היא בתוך ה-ו-י-ה והיא יכולה להיות חלק מכל הה-ו-י-ה כולה.

גם נכון, אבל לא משהו.

תלמיד: במאמץ הזה אנחנו נעשים דומים לכוח העליון, מושכים אותו אלינו.

לא. גם נכון אבל זו [לא התשובה].

תלמיד: עשירייה זה מבנה שמאפשר התנגדות וכך לומדים את החיבור.

לא.

תלמיד: העשירייה זו הנשמה שלי הלא מתוקנת שאני צריך לעשות מאמץ כדי לראות אותה כמתוקנת.

נכון, אבל לא מספיק.

תלמיד: כי בעשירייה נמצא הבורא והוא מייצב.

זהו, כי שם בתוך העשירייה נמצא הבורא. אם אנחנו מתאחדים ומתפללים מתוך מרכז העשירייה, אנחנו לא צריכים לכוון לאף מקום. שם במרכז כבר יש שאלה וגם תשובה, שם נמצא הבורא, זה הכול.

תלמיד: אני זוכר שבהכנה לכנס הווירטואלי הקודם, כשעשינו את שיעורי ההכנה, הייתה אווירה מאוד מיוחדת. משהו חדש קרה, אפשר היה להרגיש את כל הקבוצות, פתאום הפוקוס יצא מפתח תקווה אליהם, היו שיעורי הכנה מאוד מאוד מיוחדים.

במה זה היה מיוחד?

תלמיד: אני חושב שבעיקר הייתה איזו הרגשה שהכלי העולמי מקבל איזו במה מאוד מאוד גדולה. כל קבוצה נעשית אחראית פתאום, בכל רגע אפשר לפנות לקבוצה, וממצב פאסיבי של צופים בשיעור, הם פתאום נעשו מאוד אקטיביים. כל השיעור התנהל בכלל בצורה אחרת.

יכול להיות שאני מנהל לא טוב. אבל היום היו לנו ניו יורק, טורונטו, קווינס, קייב, פיטר, מוסקבה עדיין לא הייתה, היא אצלי בתור. מדברים בצורה קצת יותר פנימית, לא מרגישים את זה?

תלמיד: מרגישים.

זאת אומרת, למרות שזה כנס וכאילו זה צריך להיות כמו שהיה, אבל הכנסתי את זה בצורה קצת יותר פנימית. זה הולך כך, זה לא שאני כל כך יודע לנהל את המצב, אלא הקבוצה, הכוונה לכלי הכללי, הוא מוליד את המצב והתהליך.

אני נכנס לשיעור, אני עוד לא יודע איך הוא יעבור ואני לא יודע איך אנחנו נצא ממנו. אני אומר ברצינות, אני לא מנהל את זה. זו מאסה של אנשים עם הרצונות שלהם, הצורות שעוברים. גם תראה מה שעכשיו דיברנו, אתה חושב שכתוב על זה? לא, אפילו את הפסוקים שאנחנו קוראים, אנחנו כבר קצת משנים אותם, קצת הופכים אותם, רוצים להוציא דבר יותר פנימי. זה דבר אחד. דבר שני, כשאתה מדבר על ההרגשה, חיבור יתר אולי, חום, אני לא יודע אם זה עד כדי כך תלוי בי.

שאלה: מאוד מורגש שבכנס עם מוסקבה קיבלנו כאילו עזרה מלמעלה ועכשיו צריך יותר לעבוד מצידנו, עכשיו יש לנו הזדמנות גם בהכנה וגם בהשתתפות של הקבוצות בהכנה לכנס. זו ממש העבודה שלנו לדרוש את זה עכשיו, לעומת אז שהכול ממש ניתן לנו.

אני פותח כאן עוד קצת שטח יותר פנימי, שיהיה ברור לנו שאנחנו צריכים להתחבר בינינו, ושם במקום הזה אנחנו צריכים למצוא את מקום היגיעה שלנו ומקום התגובה של הכוח העליון שנמצא שם וכן הלאה, הכול שיהיה מרוכז במרכז העשירייה הכללית. על זה אני בעצם לוחץ. ואם אנחנו יודעים איך לממש את החיבור בינינו ועל ידי הערבות הדדית, אז אנחנו כבר מצליחים במשימה הזאת. אני לא יודע מה, אני לא כל כך שומע מה שהיה, אתם מדברים כזקנים "אה, זה היה טוב, ככה, אתם יודעים". תתחילו לעורר את הדבר הזה מעכשיו, מה הבעיה?

שאלה: איך עדיף לנו לארגן הכנה גדולה ואיכותית לשיעור? השיעור הראשון של הכנס יתחיל בזמן זהה לשיעור של היום, ובהתאם לכך כולם לא מאוד ערים כשהם מגיעים לשיעור, וזמן ההכנה לשיעור לא היה מספיק כדי שהלבבות שלנו קצת יסתובבו ויתחממו. מה אנחנו צריכים לעשות בכנס עצמו במהלך ההכנה, אולי משהו מיוחד כדי שכבר לא נימצא פה רק בגופים אלא ניכנס לשיעור כקבוצה, כחברים, ככלי גדול ומשותף.

אני לא חושב שזאת בעיה כי אנחנו כבר סיכמנו מזמן, שאם אדם מגיע למקום שנקרא "קבוצה" או "בית הכנסת" כמו שאנחנו עכשיו לומדים, מקום החיבור, ומקום החיבור זה המקום החיצון וגם מקום החיבור פנימי, אז הוא לא סתם נופל על הכיסא וממשיך לישון, אלא כבר לפני שהוא נכנס לכאן הוא כבר מוכן לחיבור, מכין את עצמו לזה, לכן אני לא מבין למה הוא לא מוכן. בכל יום לפני השיעור צריך להשתדל להיות כך.

אני לא יכול כאן לעשות עבודה במקומכם. לא יכול. אתם מקבלים הכול. בכל היתר אתם חייבים להיות יצירתיים ולראות איך אתם עושים את זה. לעבד את החומר להביא אותו נכון לעצמכם ולאחרים, צריכים לא להרפות ידיים.

שאלה: אם אפשר רק הצעה טכנית בהמשך למה שהחבר אמר.

האמת היא שאני לא מבין מה שהוא אומר.

תלמיד: הוא אומר שהרגשנו פוקוס בכנס הקודם על הקשר בין הקבוצות בכלי העולמי, על המרחב בין הקבוצות, על כך שצריכים להרגיש את כל הכלי העולמי. אחד מהדברים שעשינו בכנס הקודם ובהכנה לכנס הקודם זה שהקשבנו, השקענו זמן בלהקשיב פה ובכל העולם למה מדברים בקבוצות. אני ירדתי מתרגום עכשיו ואני מרגיש שהתכללתי עם טורונטו ועם ניו יורק ועם קווינס. גם אתה, כי אתה שומע אותם באוזניות. לעומת זאת החברים כאן, התרכזו רק בתוכם. השאלות מעולות, הסדנה היא מאוד חזקה, רק אולי אפשר אחרי שאני שומע את החברים שלי פה, לפתוח נגיד את פיטר או טורונטו או מי שבמיקוד ולשמוע גם אותם כמה דקות.

זה יכול לעזור לנו? זה חסר? בבקשה.

תלמיד: יכול להיות, אני מציע.

כן, אני שומע באוזניה מה שאומרת קבוצת המיקוד. זה דבר אחד. דבר שני, אני לא נתתי לזה כל כך חשיבות כי אני מבין שאנחנו כל הזמן נמצאים איתם בהתקשרות מסוימת, ואתם אפילו מקושרים איתם הרבה יותר ממני. כי הם כותבים, הם נכנסים לכל מיני התכתבויות, לדפי הקבוצה במשהו. אני לא נמצא איתם, במשך היום אני לא קשור איתם, רק כשהם כותבים לי. הקשר שלי הוא עם מי שאני מצטלם, עם מי שאני כותב מאמרים כמו שאתה יודע. זה הקשר, זה הכול. אבל אנחנו כל הזמן נמצאים איתם בשיעור ובין השיעורים הקשר נמשך.

בקיצור, אתם רוצים שיהיו הכנות. קודם כל, בכנס יהיו הכנות כנראה. נראה לי שאני בכל זאת לא ארגיש מה שאתם מרגישים ואתם צריכים להיכנס גם לניהול הקשר בכנס הווירטואלי. תחשבו איך לעשות זאת. זה בכל מקרה. לא שאני מבצע כאן את כל העבודה, אני סדרן, אני מרצה, אני שואל, אני עונה, אני אומר מה לשיר ומתי לשיר. זו לא העבודה שלי. בבקשה תעשו, אני אשמח.

שאלה: כמה נקודות מתוך מה שהחבר אמר. אני חושב שבכנס הווירטואלי במוסקבה זה היה דבר חדש, אף פעם לא היה דבר כזה בעבר, אף פעם לא היו כל הקבוצות שדיברו בצורה כזאת במהלך השיעור, זה היה חדש. אי אפשר להפוך משהו חדש לחדש פעם נוספת. זה קורה כל יום בשיעור בוקר, אין סיבה לזה. השיעור היום היה מדהים, הסדנה הייתה חזקה, הציטוטים שהצוות מצא בשבילנו היו לא יאומנים, אני חושב שזו בדיוק איכות השיעור שרצינו שתהיה לנו.

עכשיו צריך למצוא דרך לעשות משהו חדש, כמו שביקשת בסדנה, איך אתם עושים את הקשר הזה חדש בכל פעם, איך מוסיפים דרכים להתחדש בלי החיצוניות, בלי הפירוטכניקות שפתאום זה יראה מדהים, ופתאום יש קבוצות בכל רחבי העולם. אי אפשר לעשות סדנה בצפייה. זה או השתתפות או צפייה, לא ניתן לעשות את שניהם יחד.

אני חושב שאני נתתי בתוך הסדנה דווקא דחף לקשר חדש. יותר פנימי, יותר עוצמתי, יותר בכמה אופנים חדשים. כך נראה לי. הצלחתי, לא הצלחתי, אין מה לעשות. ניסיתי.

קריין: קטע מספר 11 מתוך "זוהר לעם" פרשת "נשוא".

"כתוב, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה."

(זוהר לעם. נשוא, 105-106)

סדנה

איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כבר מבינים שהבורא נמצא לפנינו, הוא מתקדם ומגיע, וכשאנחנו מגיעים, האם אנחנו עושים את בית הכנסת, אנחנו עושים את הקבוצה או שהוא מגיע לבית הכנסת? איך הוא יכול להגיע לבית הכנסת אם אנחנו לא בנינו אותו בקשר שלנו?

איך יכול להיות שהוא מגיע "ואין איש", אז לאן הוא מגיע? לקירות? ודאי שמדובר על הכלי. והכלי לא קיים אם אנחנו לא מחוברים. אז אנחנו חייבים להיות מוכנים לזה שהבורא מוכן עוד לפנינו, וכשאנחנו בונים את הכלי שנקרא "בית הכנסת", אז ודאי שהכלי הזה מתקבל, מתגלה רק בתנאי שהוא שלם. אין מקצת ברוחניות. ולכן, מצד אחד, ודאי שישנה כאן פעולת הבורא, אבל חייבת להיות פעולה מצד הנבראים. והפעולה הזאת היא חייבת להיות בבת אחת. מה זה נקרא שהפעולה שלנו חייבת להיות "בבת אחת"? זאת השאלה העיקרית כאן. זה התנאי. איך אנחנו בעשירייה פועלים בצורה שנקראת "בבת אחת"?

איך אנחנו מתחברים כולנו בבת אחת ואז מגלים שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, או שהוא נמצא בתוכנו?

*

איך אני מרגיש שאנחנו נמצאים בשדה, בבורא, עשרה, ושאני עכשיו אחראי על הקליק הזה בינינו, על החיבור הזה בינינו, כדי שהוא יתגלה, ויתחיל ממש להיות, למלאות את הכלי, להרגיש את הזרימה שלו בתוך הכלי, שהחיות של הכלי זה הוא?

איך אנחנו משתדלים עכשיו להתקשר כדי למצוא את הגילוי שלו בקשר בינינו, כי הוא כבר קיים ונמצא, והקדים אותנו והכול תלוי בקשר הנכון בין החברים? אם הקשר לפחות במשהו, דומה לתכונתו, אז לפי השתוות הצורה, לפי החוק הזה הוא מתגלה. איך אנחנו מחפשים בינינו את סוג הקשר שאז הבורא יהיה מהות הקשר בינינו?

*

איך אנחנו מתקשרים, מחפשים רק בקשר בינינו, סוג קשר כזה שהבורא מתגלה?

*

לפני שנכנסים לקבוצה, לבית הכנסת, למקום שאנחנו מתפללים, מבקשים, רוצים להתחבר, כל אחד ואחד צריך לעבור טבילה. זאת אומרת, הוא נכנס למים מהשמיים, או שזה ים, או נהר, או אגם, משהו טבעי, ובצורה כזאת הוא מנקה את עצמו, מתקדש, מתנקה.

איך אנחנו מנקים את עצמנו לפני שבאים לחיבור? את הניקוי הזה אנחנו עושים על ידי הבורא, אבל כל אחד בצורה אישית. ולפני שאנחנו שניגשים לחיבור, אנחנו מתקשרים לבורא כל אחד ואחד על מנת להיות כשיר לחיבור עם החברים.

מה אני מבקש בניקוי הזה, כשאני פונה לבורא שיכין אותי לחיבור עם החברים?

כל אחד יכין כמה משפטים שבהם הוא יוכל לרכך את לב העליון שיעזור לו להיות מחובר עם האחרים וכך להיות חלק מהשכינה.

*

באיזו מחשבה, כוח, כוונה אני יוצא מהתפילה, מהחיבור, עם איזה הישג ואיך אני מממש את זה במשך היום? עם איזה כוח אני יוצא מהתפילה, מהחיבור עם הקבוצה, למשך היום? למה אני צריך לעשות זאת? למה אנחנו מחוברים בצורה כזאת, נמצאים בצורה כזאת בחיים שלנו, כשאנחנו יוצאים? כביכול, החיים היו צריכים להיות כאלו שאנחנו לא יוצאים ממקום החיבור. כולם נמצאים בבית הכנסת, מקום הכינוס ושם כל הזמן חיים. למה יוצאים?

*

אנחנו מסודרים כך בעולם הזה, שיוצאים מהחיבור לכל מיני כלים חיצוניים גם כדי לחברם אלינו וכך להתקדם יותר ויותר. זאת אומרת, להפצה.

מה שיצא לנו יצא, אנחנו יכולים לעשות על זה אחר כך איזה דיון, איך לעשות את הכנס בצורה זו או אחרת, תחשבו, אני מוכן לשמוע ולקבל מזה את כל הטענות וההמלצות. אבל נראה לי שצריכים יותר להיות מחוברים לכל התהליך הזה, חוץ ממני יש עוד אנשים כי אני לא תופס את כל התמונה, אני לא יכול לכוון בדיוק. מה שאתם מרגישים אני לא מרגיש, אצלי ישנה מטרה משלי ותהליך שאני רואה אחרת מכם. ואם אתם בכל זאת רוצים שזה יהיה קצת יותר קרוב לכלים שלכם, אז כנס זה לא שיעור שאני נותן איזו מידה, שיעור זה מידה, כי אנחנו חייבים להתקדם. כנס יכול להיות אפילו פחות מהשיעורים הרגילים, העיקר בו רק החיבור. היום זה יצא באמת כתוספת מידה, תוספת שיעור. זה לא בדיוק הכנס, אני מודע לזה. וצריכים לתקן את העניין.

(סוף השיעור)

---

1. "מלא כל-הארץ, כבודו" (ישעיהו, פרק ו', ג')↩