שיעור ערב 17.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי 2020 - שיעור 3: ערבות הדדית

כבר דיברנו הרבה פעמים על הנושא הזה. נושא הערבות הוא הנושא הכי חשוב בקבלה, כי כולנו יוצאים מכלי משותף, שבור, רצון שנשבר לחלקים קטנים, והחלקים הקטנטנים האלה כל אחד מהם מייצג אחד מאיתנו. בגלל זה אנחנו צריכים לחבר את השברים האלה, וכמה שנוכל לחבר אותם, את הרצונות שלנו, זאת אומרת להתעלות מעל האגו הפרטי שלי ולהתחיל לנסות לכוון אותם לחיבור משותף כך שנוכל להפוך לדומים לבורא בחיבור שלנו, אז הבורא ברמת החיבור שלנו יוכל להתלבש בנו. לזה צריכים להגיע. זה הנושא של חכמת הקבלה, היא מסבירה לנו איך הגענו לפה, למצב שלנו, איך אנחנו יכולים לאסוף את עצמנו למערכת האחידה הזאת, איך הבורא ממלא אותנו במידת החיבור שלנו וכן הלאה.

חיבור למערכת אחידה זה כשאנחנו כרצון אחד הבנוי מהרבה הרבה רצונות מתעלים מעל עצמם, זאת אומרת מנסים להתחבר למרות האגואיזם שלהם. האגו הפרטי לא נעלם, לא הולך לשום מקום, הוא מתפתח אפילו עוד יותר, ואנחנו צריכים כנגדו ומעליו להתחבר. ואז יוצא שהחיבור שלנו הוא תמיד מעל האגו. האגו הוא גבוה ואנחנו צריכים להתעלות עוד יותר גבוה כדי להתחבר בהשתוקקויות שלנו, בכוחות שלנו. בגלל זה האגואיזם נקרא "עזר כנגדו". כאילו הוא דוחף אותנו ליתר חיבור בינינו, ואז אנחנו יכולים עוד יותר לגלות את הבורא בינינו. זו בעצם פעולת החיבור.

אנחנו לומדים שמצד הבורא נברא רצון אחד, הרצון התפתח, עבר התפתחות ואז הוא עבר שבירה. ומתחילת השבירה של הרצון, כשהחלקים, השברים שלו התרחקו ונהיה ביניהם אגו ודחייה, הם התחילו להרגיש שהם נמצאים בעולם שלנו. כל הרצונות שהם התחילו להרגיש, דומם, צומח, חי, מדבר, את כל הרצונות האלה הם התחילו לגלות מחוצה להם כמו שאנחנו רואים את עצמנו בעולם הזה. ובנוסף אנחנו רואים את הרצונות שלנו אחד כלפי השני, שהם גם בנויים מארבע דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, או 0, 1, 2, 3, 4.

העבודה שלנו היא בזה שאנחנו צריכים לצאת מהדרגה האגואיסטית שלנו, כי אנחנו אפילו לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים. האגו הוא מלכתחילה מסתיר לנו את הכול וכשאנחנו נמצאים באגו הזה אנחנו לא מרגישים שום דבר חוץ מהעולם שלנו. זאת הדרגה הכי נמוכה, הכי בזויה, שבורה, חלק שבור מכל המציאות. בגלל זה אנחנו לא מבינים, לא יודעים מה אנחנו, מי אנחנו, לא יודעים, סתם מרגישים את עצמנו שבורים, אפילו את האמת הזאת אנחנו לא מרגישים.

אחר כך ניתן לנו כוח שמפתח אותנו לאט לאט, מאיר עלינו יותר ויותר מה שנקרא האור, תכונת ההשפעה. התכונה הזאת נותנת לנו אפשרות לרצות חיבור בינינו. ולעומת החלקים האחרים בטבע, האדם הוא חיה כזאת שמתעלה מעל החלק החי שלו ונהיה חברתי, זאת אומרת, נברא, חברה, מדינה, משפחה. לא כמו אצל החיות שהן רק קיימות כדי להתרבות, אלא באמת [להקים] משפחה לטווח ארוך. אחר כך תעשייה, מדע, אומנויות. כל זה קיים באדם, זה כמו הכנה להתעלות שלו לדרגה יותר גבוהה כשהוא יתחיל לחבר את החלקים הפנימיים שלו ביניהם.

איך זה קורה? כדי לדחוף ולקדם את האדם לחזור למצב הרוחני שהוא היה נמצא בו מלכתחילה, בשביל זה אנחנו נמצאים בעולם שלנו ובונים בינינו כל מיני מערכות חיבור, מערכות קשר, כמו כלכלה, מכירות. אנחנו נכנסים למלחמות, חיבורים, רק כדי להבין איך נוכל להתקדם. אחרי שאנחנו עוברים שבירה רב שכבתית, רב פעמית, שאנחנו מתאכזבים הרבה פעמים מלהתחבר בצורה נכונה, אנחנו פונים לקבלה. בפעם הראשונה פנה לחוכמת הקבלה מי שנקרא "אדם" לפני 5780 שנה. הוא הראשון שגילה את השיטה הזאת. השיטה היא לתת לאנושות צורה נכונה של חיבור שנקראת "ערבות", "ערבות הדדית".

אנחנו רואים שהערבות היא החיבור הנכון. כמו שברמת דומם, צומח, חי, במערכות שלנו מתקיים החיבור, אם נלמד אותן, אנחנו נראה שהן פועלות לפי ערבות הדדית. זאת אומרת, כל חלק מהגוף אחראי על כל הגוף. כל חלק מרגיש אחריות ואוטומטית מחזיק את עצמו בצורה שנדרש כדי לקיים חיים בשאר החלקים ובגלל זה כל הגוף קיים. ברגע שהקשר נהרס בין החלקים האדם נהיה חולה, ואם הוא עוד יותר יוצא מאיזון הקשר בין החלקים או התאים במערכות, האדם מת, נפטר. אותו הדבר בחברה. זאת אומרת, החוק הזה פועל בכל הרמות, בכל הדרגות. חוק הערבות ההדדית הוא חוק החיים, חוק הקיום וחוק ההתפתחות.

ובכל רמה, בכל דרגה שהטבע רוצה לבנות משהו קיים, הוא בונה חלקים נפרדים שלו שזה מחייב את החלקים האלה להתקיים ביחד לפי חוק הערבות, שנובע מהטבע כמשהו שהוא חובה, כמו שאנחנו רואים בטבע את הדומם, הצומח והחי. אבל ה"אדם" מה שנקרא, הוא לא חיה. אדם זה חיבור האנשים בינינו, לא כל אחד מאיתנו, אלא החיבור של האנשים ביניהם מעל האגו הטבעי. אנחנו כביכול חלקים נפרדים, אבל מוכנים להתחבר ביניהם כדי לבנות חברה נכונה, מכניזם נכון. ואז אנחנו נקראים אדם הדומה לבורא בקשר הזה, בחיבור הזה.

המערכת הזאת של הערבות היא לגמרי הכרחית בזמן שלנו, כשהאנושות מתחילה להתבלבל, לא מוצאת עצמה, היא ככה קופצת ולא יכולה להתחבר, היא מנסה להתחבר אבל לא מבינה. זאת אומרת, חיבור טוב זה פנטזיה, כולם מבינים שזה טוב אבל כולם מבינים שזה בלתי אפשרי בגלל האגו שלנו, הטבע שלנו. ואז מגיעה חכמת הקבלה ומסבירה שאין לך לאן לברוח, אתה חייב להתחבר, אחרת כל יום, כל שנה, יהיה לך יותר ויותר גרוע. כי האגואיזם מתפתח, מצד אחד אתם צריכים אחד את השני יותר ויותר כי אין לכם לאן לעוף מכדור הארץ שלנו בשביל להתרחק, ומצד שני אתם תהיו חייבים להתחבר. אז שיטת החיבור היא בטבע והיא נקראת "חכמת הקבלה", זאת אומרת איך לקבל נכון את כל סוגי המילוי אחד מהשני.

זה לשם ההתחלה.

שאלה: מה זאת אומרת להכניס את הבורא לתוך הערבות?

זה עוד רחוק מאיתנו, אנחנו עוד נפתח את זה.

עוד לפני זה, אני לא יודע מה זה בורא, לא יודע מה היא ערבות. כשאנחנו מדברים על ערבות, אנחנו מדברים על קשר נכון בין בני אדם. זאת אומרת, כשאנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, באיזו צורה, כדי להיות שיטה טובה עבור אנשים על פני כדור הארץ. אלה אנשים שיש בהם חכמה, הם סוציאליים, הם חברתיים, הם מבינים איפה הם מתקיימים, יש להם כוחות גדולים ובו זמנית מוח כל כך קטן. זאת אומרת, הרצונות האגואיסטיים שלהם כל כך משחקים איתם שהם לא יכולים לנהל את עצמם, לשלוט בעצמם.

זאת אומרת, אם נסתכל על האנושות, פשוט לא ברור מה קורה איתנו. אנחנו מנסים להרוס אחד את השני, לדקור, להרוג, לדרוס, להשפיל, בשביל מה? הרצון הפנימי שלי מעורר אותי לזה, לא נותן לי להתקיים בצורה שקטה. זאת אומרת, אנחנו צריכים איכשהו לנטרל את היצר הרע הזה שבאדם, לאזן אותו, לעשות איתו משהו. בשביל זה קיים רק כוח אחד בטבע שיכול לאזן את היצר הרע שלנו, אבל את הכוח הזה אנחנו צריכים למשוך אלינו. הכוח החיובי הזה הוא נקרא ה"בורא".

כשאנחנו מתאספים בקבוצה ומראש יודעים שהבעיה שלנו היא היצר הרע שלנו, ואנחנו חייבים איכשהו לאזן אותו עם הכוח הטוב, אז כשאנחנו מתחברים בקבוצה, אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. מנסים להתחבר ומבינים שבזה אנחנו נעורר רק את הכוחות השלילים. זה כמו ארצות, עמים, אפילו אישה וגבר כשהם מתחילים להתחבר, נוצרות ביניהם בעיות, הרי כל אחד מהם אגואיסט. אז כשאנחנו מתחברים בקבוצה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתחברים בשביל שיהיה לנו צורך בכוח העליון וזה אפשרי רק שיהיה בינינו אגואיזם ענק שיפעל כדי להתרחק אחד מהשני, לברוח מכולם, לדכא אחרים.

כשהקבוצה מתחילה באמת להתאסף, יכולים להופיע בהם הרבה כוחות רציניים צנטריפוגליים שיקרעו אותה, וזה הדבר הכי חשוב שיכול להופיע באנשים האלה. אם הם מבינים את זה, אם הם לא בורחים, אם הם שומעים על זה, אז הם שמחים לכוחות הרעים האלה שהם מגלים ביניהם. והלאה זו כבר אריתמטיקה פשוטה, לפי כמות הכוחות הרעים שהם יגלו ביניהם, רק שהם צריכים בקביעות לברר ביניהם שאנחנו מגלים אותם ושמחים בהם בכוונה. אנחנו מתאספים בלהתקרב וכשמתקרבים, מגלים עוד יותר כוחות רעים שדוחים אותנו מאחרים.

הרוע הזה שמתגלה הוא מחייב אותך לפנות לטוב, לכוח העליון, לבורא כי הוא יכול לאזן אותנו, לחבר בזה שהוא מתגלה בינינו. זאת שיטה של גילוי הבורא. רואים שבאמת זה לא כל כך מסובך, צריך רק להחזיק את הראש בידיים, לנהל את מה שקורה איתך עם הראש שלך, עם הרצונות שלך, עם המוח שלך. בשביל זה התאספנו. התאספנו לקבוצה, אנחנו מתחברים בקבוצה כמו שהמקובלים ממליצים לנו, כי דווקא בסגנון הזה של התחברות שאנחנו רוצים להגיע אליו, אנחנו מתחברים דווקא בצורה כזאת בשביל לגלות שאי אפשר להתחבר, וכך אנחנו נצטרך את הכוח העליון, את הבורא.

שאלה: נניח שאדם מגיע פעם ראשונה לכנס ואין לו הרבה ניסיון עבודה בקבוצה, איך הוא יכול בצורה נכונה להתכלל?

לאף אחד אין שום ניסיון בעבודה בקבוצה. יש לנו רק קצת תחילה כזו. עוד לא התחלנו לעבוד בקבוצה.

תלמיד: אז איך אדם צריך להתכלל נכון בכנס בשביל לא להרע לתהליך הכללי ולעצמו? האם אדם באמת יכול לעשות רע לעצמו?

לא, אדם לא יכול לעשות רע לעצמו. אנחנו תחת ניהול של השגחה עליונה, ואפילו אם נראה לו שהוא עושה רע ואחרים אפילו רואים כך, זה באמת לא כך, זה לגמרי לא מה שבאמת. אף אחד לא יכול להרע למערכת הזאת להתקדמות קדימה. יכולות להיות כל מיני בעיות בגדילה, בתנועה, בכל מיני קבוצות. הן מופיעות פעם בקבוצת פיטר, פעם באיטליה, פעם בצרפת, בקבוצות ארצות הברית, מופיעות בעיות כאלה, אבל בכללי זה לא מזיק, זה עוזר לברר מה קורה ולתקן. ואפילו אם אדם היה בקבוצה ועזב, והקבוצה כביכול יכולה להתפרק, לא נורא, זה אומר שהם עוברים עוד איזו תקופה פנימית של גדילה, התפתחות.

תלמיד: זאת אומרת אדם יכול להתכלל בתהליך או להישאר לא כלול? זאת אומרת הכנס יעבור לידו.

זה תלוי במזל אפשר להגיד, תכונת הנשמה. יש נשמות שמתפתחות לאט ויש כאלה שמהר, והאדם שיש לו נשמה הוא לא יודע מה היא הנשמה שבתוכו, הוא רק צריך להתאמץ במקסימום ומה שיצא, יצא. אחרת לא יהיה חופש בחירה.

תלמיד: זאת אומרת, אין איזו עצה פרקטית לאדם איך הוא יתכלל בתהליך?

פשוט להתכלל בתהליך. אני לא מבין, פשוט להתכלל. זאת אומרת יש קבוצה גדולה של כמה אלפים אפילו והוא צריך פשוט להידבק לשם, ליפול, לספוג לתוכם את עצמו, את המקסימום של מה שהם חושבים, מדברים, כמו תינוק. לספוג.

שאלה: כשיש התאספות אנשים, מתי אוסף אנשים יכול להיקרא קבוצה שיכולה לעבוד בצורה נכונה?

אוסף אנשים נקרא קבוצה כשיש לה מטרה אחת. שהם מבינים איך הם צריכים להתחבר, לפי איזו שיטה, זאת אומרת זאת כבר קבוצה שעוסקת בחכמת קבלה, שיש לה מנהל, יש אנשים אחראים על ההתאספות, על הלימוד, על ההשתתפות בכל מיני דברים.

קבוצה זו לא סתם איזו חבורה שהתאספה בבר או באצטדיון והנה היא קבוצה עכשיו. זה אוסף רציני של אנשים רציניים, אנחנו מדברים על גברים שהם דווקא מוכנים להתחבר ביניהם נגד הטבע שלהם כדי לגלות את הבורא.

שאלה: אנחנו צריכים בקביעות להיות באיזו מחשבה, באיזו כוונה?

רצוי.

תלמיד: אני רשמתי אבל הם תנאים כאלה שאמורים לחבר אותנו. הסוף יהיה חיבור בינינו. דבר ראשון "ערבות", "ביטול", "תפילה עבור החברים", "רצון להיות ברצון אחד", "אין עוד מלבדו", "לקבל את המצב שאני נמצא בו", "כל מצב הוא נצחי", "לזרוק עצמו לידיים של חברים", "להיות ערוץ בין בורא לעשירייה". זה מה שנזכרתי בו. בטח חברים יכולים עוד להוסיף. איך אפשר להחזיק בכל זה ביחד בו זמנית?

אין פה שום דבר מסובך.

תלמיד: אני יכול להתרכז רק במשהו אחד.

לא נכון, אפשר להתרכז בכל בו זמנית. שום דבר לא מנוגד למשהו אחר. הכול מדבר על יחס הדדי בינך לקבוצה. כמה שאתה יכול להידבק בהם וכמה שהם יכולים להידבק בך. היחס הנכון, הקשר ביניכם הוא מתבטא בתנאים האלה. אתה יכול לחבר פה עוד אלף ביטויים, זה לא חשוב. הערוץ פתוח, זה הכול.

תלמיד: אתמול אמרת שבכנס המדבר ובכנס הגדול כדאי לנו להיות בהשתוקקות שקטה כזאת להיות עם כולם באותו רצון. אפשר לדייק?

כבר העברנו במדבר פעולה כזאת. לא ששיחקנו במשחקים שקטים כאלה, אבל הבטחנו לעצמנו שלא תהיה שום מילה מיותרת שהיא לא קשורה לנושא שלנו. לא פותחים את הפה.

תלמיד: זה היה כנס מאוד חזק ועוצמתי.

גם עכשיו נעשה אותו דבר, בריכוז פנימי, בחיבור פנימי ורגשי שלנו.

תלמיד: אפילו היו אנשים שבדקו שהחברים יהיו מרוכזים, זה נכון?

בשביל לעזור, לא כדי להיות שוטרים. תזכורת על הכוונה.

תלמיד: ובכל זאת "אני רוצה". האני הזה מוזר והוא אמור להיעלם.

את מי אתה מנהל אם לא את עצמך? אז אתה לא מנהל את עצמך, אתה עושה עם עצמך כל מה שצריך בשביל להיות בעל הבית על המצב שלך. איזה בעל בית אתה? אתה יכול לעשות כך שהאור יתחיל לפעול עלייך.

תלמיד: עליי או על החברים, הרי אני צריך לחשוב על החברים?

זה לא חשוב אם אתה חושב על החברים. אתה חושב על החברים ומשתנה בעצמך.

תלמיד: זאת אומרת, כיוון נכון זה שאני רוצה שהחברים יגיעו לחיבור, שהם יתחברו ויגיעו לבורא?

אבל אתה חייב לעשות את הפעולות האלה על עצמך ואז יקרה החיבור הזה. אנחנו עוד נדבר על זה, אל תקפוץ. אתה רץ קדימה מדי. עובדים לפי הסדר.

תלמיד: פשוט אני רוצה מאוד שהכנס יעבור עם תועלת גדולה לכולם.

בשביל זה כל המערכת צריכה להסתדר, אנחנו צריכים להביא אותה לסדר.

שאלה: בקונטקסט של הערבות, איך בכל זאת להרגיש את הנקודה, למצוא את הנקודה הזאת של הקשר בינינו ברמת רצון, השתוקקות לבורא ולא ברמת גופים ואופי?

אנחנו לא מדברים על הגוף הבשרי בכלל, הגוף החי, כי זה ברמת העולם שלנו, אנחנו בכלל לא מדברים על זה. אנחנו לא מדברים על האופי, כי זה הבורא הוא זה שאוסף אותנו, זאת הבעיה שלו, הוא בונה אותנו באופי, דווקא כאלה אוסף אותנו, שאנחנו נוכל להבין שלהתחבר זה רק בעזרתו. מתאספים אנשים ממש לא פשוטים, עם כל מיני מצבים עצבניים, ביקורתיים, מעבירי ביקורת, כאלה אנשים מתאספים. בגלל זה מה אתה יכול לעשות? המקובלים בכל הזמנים היו אנשים הכי נוראיים, האגואיסטיים הכי גדולים, אחרת לא היו דורשים מהחיים לרצות לדעת מה הטעם בחיים, את הסיבה, שורש החיים. בשביל זה צריך רצון אגואיסטי גדול. אלה אנשים שלא יכולים לחשוב על אף אחד חוץ מעל עצמם, אגואיסטיים כאלה. לא שהם גסים כמו אלה שעובדים במשטרה, מרביצים לאנשים, או בצבא, לא, הם בפנים בתוכם כאלה.

אז אם כאלה מתאספים, דווקא עם אנשים כאלה מתחילים לגלות שלהתחבר ביחד הם לא יכולים, אבל להתחבר יחד הם חייבים, מוכרחים. מה לעשות הלאה? יוצא שזאת הדילמה שהאנושות עומדת בפניה. אם לא נתחבר בינינו, אנחנו נגיע להרס, להשמדה. תראה מה קורה, בסין, ברוסיה, בהודו, בכל הארצות האלה, באירופה, בארצות הברית, תראה מה קורה איתם, איזה חיכוכים יש בין כולם, איזה התחשבנויות, נורא. ויש הרבה סיבות לקונפליקטים, הבורא בכוונה מעורר את זה בינינו כדי שנבין שיותר טוב מחיבור לא יכול להיות שום דבר. אבל לא יכולים להתחבר, אנחנו אפילו לא חושבים על חיבור, כי אנחנו יודעים שאין מזה תועלת. אנחנו יודעים שכל מדינה בכל זאת דואגת לעצמה, בתוך כל מדינה יש עשרות תנועות, מפלגות, כל מיני לאומים. החברה היא נקרעת מבפנים על ידי האגו.

פה אנחנו צריכים להראות שכנגד האגואיזם הזה יש כוח שכן יכול לחבר אותנו. ובעצם כולם מסכימים שלגלות כוח כזה זה טוב. אבל אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להראות על עצמנו שזה אפשרי ואז נוכל איכשהו להסביר לאנשים, וגם ללכת לכיוון ערבות הדדית, לא במילים יפות, אלא נראה להם איך זה עובד, אחרת אף אחד לא ייקח אותנו ברצינות. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. בשביל זה אנחנו באים לכנס וכל פעם מנסים. אבל הפעם אנחנו מוכנים, התכוננו בצורה הרבה יותר רצינית, ואני מאוד מקווה שזה כבר מספיק בשביל שאנחנו באמת נתחבר.

שאלה: הרוע הוא מכריח אותנו לפנות לטוב. על רקע מה מתגלה הרע, והאם הרגשת הרע בינינו צריכה להיות קבועה כמו סימן שאנחנו פועלים?

הרע מתגלה בנו לא כי אנחנו שואפים לטוב, כשאנחנו באים לקבלה לא מעניין אותנו טוב, רע, ובכלל כל החלוקות האלה. כשמגיעים לקבלה מה שמעניין אותנו זה העולם העליון, גילוי הבורא, גילוי השורש, מטרת הבריאה, זאת אומרת כל מה שנמצא מעל החיים שלנו, יותר גבוה, מה שמנהל את החיים שלנו, זה מה שמעניין אותנו. ובגלל זה אני עוסק בזה, אני מגיע לחוכמת הקבלה.

הלאה כשאני לומד, אומרים לי שבשביל באמת לגלות מערכת השגחה, כוח עליון, עולם עליון, בשביל זה אתה חייב להתחבר עם חברים שלך. מספרים לי על מערכת אדם, ואני צריך לגלות את המערכת הזאת, בשביל זה אני צריך להיות בקבוצה. אז מראים לי את הקבוצה שאני צריך להתקיים שם, להתחבר איתם, לדאוג להם, והם דואגים לי. כל זה מגעיל לאגו שלי, לשכל שלי, לנשמה שלי, אבל אין מה לעשות, מסבירים לי למה זה חשוב. לאט לאט אני מגיע להרגשה של החשיבות הזאת. פועל פה גם האור העליון, הוא פועל עלינו, מנהל אותנו.

אם אנחנו נגיע לזה ונתחיל לגלות בתוכנו פעולות של האור העליון, ותכלס הוא פועל גם כרגע, אבל מאוד בזהירות ובצורה הפוכה, הוא לא מגלה לנו את עצמו, אלא מגלה לנו עוד יותר חושך, שכשאנחנו נתעורר נצטרך אותו עוד יותר. ככה זה עובד. אבל כשאנחנו נתחיל בעצמנו לעלות במדרגות של השגת המערכת הזאת, הכוח העליון המחבר, אז נוכל לדבר עם אנשים, עם האנושות, בשפה אחרת לגמרי, נוכל להסביר להם על דוגמת עצמנו, נוכל להראות להם שיטה בפעולה. כרגע לא. למצב הזה, שנוכל באמת להראות איך זה עובד, איך זה פועל, אנחנו צריכים להגיע. כי אומות העולם אין להם שאיפה לבד לבורא, לחיבור, הם פשוט יסבלו בשקט ושום דבר אחר. בכל העולם העמים הם זהים, רוסיה, ארצות הברית, אירופה, אמריקה הדרומית, מאוד פסיביים, הם נמצאים בתוך הרצונות האגואיסטיים שלהם, ואם לא מתעוררת בהם נקודה שבלב, רצון לגלות מקור החיים, הם חיים ככה כמו שהם חיים. כי הרי הרצון קובע את התפתחות האדם.

שאלה: אנחנו באים לקבוצה בשביל להגיע לייאוש משותף?

לא. אנחנו באים לקבוצה בשביל לגלות בה את הבורא. אבל כשאנחנו מתחילים לעבוד בקבוצה, אנחנו מגיעים לזה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר בכוחות עצמנו. כמו שהאנושות ברמה שלה שהיא יותר נמוכה משלנו, היא צריכה להבין שהיא לא יכולה להגיע לחיים רגילים, ארציים, נורמאליים. לא מצליחים, לא במשפחה, לא בלגדל ילדים, לא בטכנולוגיה, עבודה, תרבות, שום דבר, מה שלא עושים, עושים לרעת עצמנו. האנושות צריכה להבין את זה. לאט לאט היא מבינה את זה. ואז לאט לאט היא מוזמנת לתקן את זה עם האור העליון. זאת אומרת האנרגיה החיובית הזאת, הקבלה מסבירה לנו שאפשר להוציא אותה מזה שאנחנו עובדים ביחד, עובדים על עצמנו בשביל שנגיע לאיזשהו מכנה משותף.

אנחנו, נגיד בצורה תיאורטית, מוכנים, חלק מהאנושות, נגיד בני ברוך, רוצים את זה. אבל כשאנחנו מתחילים לעבוד על זה אנחנו גם מרגישים כמו כל האנושות ברמה הנמוכה שלה. אנחנו מרגישים ברמה שלנו, אפילו אם אנחנו רוצים להתחבר ולהתבטל אחד לשני, לוותר אחד לשני ולדאוג אחד לשני, לא מצליחים, לא יוצא. זה הבורא בכוונה עושה לנו את זה כדי שנוכל לא בעצמנו לכוון את עצמנו ולהיות בעלי עולם, כי אנחנו לא יכולים להיות בעלי עולם, אנחנו בריות, אלא שנצטרך אותו, נתייאש מכוחותינו עצמנו ונצטרך אותו. ואז אנחנו קוראים לו והוא בונה בינינו מערכת חיבור בצורה נכונה, אינטגרלית, שנקראת ערבות. ואז אנחנו כבר יכולים עם המערכת הזאת להמשיך לעבוד בקביעות הלאה.

הגילוי פעם ראשונה של המערכת הזאת נקרא כניסה לעולם העליון. כי אז אנחנו מתחילים להיות בחיבור בינינו דרך האיבר הזה שנקרא קבוצה, עשר ספירות, ובצורה כזאת אנחנו כבר יכולים באופן רגוע להתקדם קדימה בלי לטעות. אנחנו כבר מבינים מה אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: בשביל לגלות את המערכת צריך להיות בקבוצה. קבוצה זה אוסף של גברים ונשים, האם אפשר לבנות קבוצת נשים?

לפי אותם חוקים כמו גברים, אבל לא קבוצה מעורבת, כי יפריעו אחד לשני. אנחנו צריכים לקחת בחשבון את ההבדלים בין הגברים לנשים, שלא יפריעו לנו. ואם נפעל בצורה כזאת יהיו לנו קבוצות נשים, במקביל קבוצות גברים, ותהיה איזו עזרה הדדית ממרחק. יהיה איזשהו קשר הדדי של עזרה הדדית, אבל גברים עם גברים, נשים עם נשים.

תלמיד: בקשר לייאוש, ברור שאני יכול להתעייף ולהגיע לייאוש די מהר.

לאיזה ייאוש?

תלמיד: שאני לא יכול לראות את הבורא, את האור, למשוך אור.

ייאוש ממה?

תלמיד: מזה שאני חלש, לא יכול לעשות כלום.

מזה שאתה לא יכול להתחבר עם אחרים בשביל לגלות תכונת ההשפעה ביניכם שנקראת הבורא?

תלמיד: כן. אבל כשאני מגיע לקבוצה אני רואה חברים חזקים והם נותנים לי עוד תקווה. זה כבר ממשיך וממשיך ואז אנחנו בקבוצה צריכים להגיע לייאוש משותף.

לא צריך להגיע לייאוש, מה יש לכם מהמילה הזאת ייאוש? אם אני הולך לכיוון ייאוש אז אני כבר בייאוש, אין לאן ללכת. אני צריך ללכת לקראת ניצחון. והניצחון שלי יהיה בזה שאני אגיע לייאוש מכוחותיי עצמי אבל בו זמנית, באותו רגע שאני מגיע לייאוש מכוחותיי עצמי, אני אמצא אפשרות באותה נקודה לפנות לבורא. אחרת ככה מראש כבר יש את הייאוש.

שאלה: אני מבין נכון שהבעיה שלי נבנית מעל הרצון לקבל לעצמי, הכוונה לעצמי, איך לשכנע את עצמי שכל הפעולות, כל פעולה למען עצמי זה רע? אפילו בקבוצה כביכול זה טוב אבל זה עדיין רע, כי זה למען עצמי.

כל מה שמפריע לחיבור אמיתי ברצון אחד, כרצון אחד משותף, כל זה רוע. אי אפשר בצורה ברורה להגדיר את הרוע, רוע זה מה שמנוגד לתכונת הבורא.

תלמיד: אני עושה איזה פעולות קבוצתיות וזה כאילו לטובה נראה לי, אבל אז אני עושה אנליזה לעצמי ואני מבין שעשיתי את זה בשביל עצמי.

אז מה?

תלמיד: לא רע לי מזה.

בסדר. זה נכון. זה מפריע לחיבור או לא?

תלמיד: אני יכול להמציא לעצמי שזה טוב.

אין מה להמציא, אני שואל, תכונות כאלה שמפריעות לחיבור הם רע? אלה שלא מפריעים לחיבור אלא אולי עוזרים לחיבור אלה דברים טובים.

תלמיד: אין לי כוונה אחרת כרגע, אני מבין את זה. ברור. אני עושה כל דבר בשבילי. אבל לא רע לי מזה ואני לא אוהב את זה. למה?

כי אתה נתת לעצמך אילו הגדרות לא נכונות. תפסיק לחשוב, לעשות תיאוריות כאלה. מה שהולך לחיבור חברים לאחד שלם, פעולה אחת, כוונה אחת, כל זה טוב. איפה שאני נעלם בקבוצה זה טוב. זהו. יותר אין עוד תיאוריות.

שאלה: האם אפשר להגיד שאנחנו מתחילים או נכנסים לערבות בצורה אגואיסטית?

ברור. כמובן. רק בצורה אגואיסטית.

תלמיד: איך הערבות ההדדית מקדמת אותנו לבורא, מנקודת מבט אגואיסטית?

אנחנו לא יכולים להתקדם אלא בעזרת האגואיזם. יש לנו רק כוח כזה כרגע, אין בנו עוד משהו. מה אתם רוצים, מיד לקפוץ לרמת השפעה, חיבור, קשר ביניכם, איפה? זה סולם שלם שלאט לאט בהדרגתיות אנחנו צוברים רצון לחיבור נכון, להשפעה, שהמשותף בו הוא יותר גבוה מהאני. זה לא מיד. זה בהדרגתיות, בעזרת השפעת האור עליון.

תלמיד: לאיזו תוצאה אנחנו יכולים להגיע אם אנחנו חושבים שהעשירייה שלנו כבר במצב ערבות?

אם אתם לא מרגישים את עצמכם, אלא מרגישים את העשירייה, לוקחים אותה בחשבון, חושבים ביחד כאילו, רוצים ביחד כאילו, אין לכם חיים פנימיים אלא רק ביחד, האם כשאתם מתנתקים מרגישים כאילו אין לכם אוויר, אז המצב הזה הוא נקרא "ערבות".

שאלה: יש הרבה מאוד חברים שלא יכולים להגיע בגלל שהבורא נתן להם את התנאים האלה, אז כדי לגלות את הערבות בינינו איך אפשר להשתמש ברצונות של החברים שלנו כדי לבנות את החשיבות ולבקש מהבורא שיאפשר לנו לקיים את החיבור הזה מעלינו עכשיו?

כעקרון זה אפשרי אבל עדיף שלא לעשות את זה עכשיו. עכשיו אנחנו צריכים להתכלל בעשיריות שבהן אנחנו משתתפים. וכמה חברים שלנו יש להם קשר איתנו, שהם יתחברו לאיזה עשיריות זמניות, לא משנה איזה, ויגיעו למצב של ערבות בעשיריות האלה האקראיות שבהן הם נמצאים. ולאחר מכן שוב נחזור לעשיריות שלנו ונעבוד בהן. זה לא משנה. זה כמו שבגוף אחד יש כל הזמן שינויי מצבים של כל התכונות בגוף, הנוזלים, האלקטרוליטים שבגוף, כל מיני חשמליים, זה כל מה שקורה בתוך הגוף, אז כך גם כאן, לא משנה אם איפשהו במרכז אסיה או בסיביר או באירופה או באפריקה, בצפון אמריקה, מתקיימות הקבוצות שלנו, לא משנה, אנחנו בינתיים כאן וכאן אני צריך להתכלל בקבוצה הקיימת ולהתמוסס בתוכה.

שאלה: האם צריך להחזיר כל הזמן את תשומת הלב אל החברים שאיתם אני יושב? אם כן, אז איך?

מה זאת אומרת להחזיר את תשומת הלב? אני כל הזמן צריך לעבוד ללא הרף, על כך שתשומת הלב שלי תהייה מרוכזת בהם בלבד ותגדל כל הזמן. זה לא משהו שאפשר לעשות פעם בחמש דקות או ברבע שעה, זה משהו שצריך לעשות כל הזמן ללא הרף.

תלמיד: אז תשומת הלב צריכה להיות קבועה ורק שתלך ותתגבר?

כן. היא צריכה כל הזמן להתקיים. אני הייתי משווה את זה עם איך שאישה שנמצאת בהריון, או שרק נולד לה ילד, היא חושבת עליו כל הזמן. מה שלא יהיה היא חושבת רק עליו. כך אנחנו צריכים לחשוב רק על הקבוצה. אין לי משהו אחר, אין לי דוגמה אחרת בעולם הזה.

תלמיד: וגם על הקבוצה אני צריך לחשוב או על עשירייה קונקרטית?

זה לא משנה מי איתך בקבוצה, כולם יגיעו לאותה מטרה. ומלבד המטרה הזו לא חשוב לך שום דבר לגביהם.

תלמיד: אז אני צריך להתרכז דווקא רק בעשרה חברים האלה?

מי שישיבו אותך, איתם, באותו רגע בהם תתרכז. יכולים להחליף לך עשיריות כמה פעמים ביום, זה לא משנה. אני רק צריך לצאת מעצמי אל תוך הסביבה, האנושות שמקיפה אותי. אבל כדי שהיציאה הזאת לא תהייה פילוסופית כלשהי אלא רגשית, רצונית, כדי שגם בשכל וגם ברגש אני ירגיש את זה.

שאלה: מה יכול לעזור לנו הכי הרבה כדי להיכנס למצב הערבות, האם זו שתיקה, סדנה פעילה, חיבור, מחשבה על החברים או אולי סעודה?

לשם זה אתם צריכים לדבר ביניכם ולהחליט את זה בעצמכם. תשבו בנוח סביב השולחנות ובואו נעשה סדנה. תחזור על השאלה.

תלמיד: מה הדבר שיכול לעזור לנו הכי הרבה להיכנס למצב ערבות, האם זו שתיקה, סדנה פעילה, חיבור, ישיבת חברים או סעודה?

סדנה

בואו ניקח את ארבע אמצעים האלה, ההצעות האלה, שתיקה, סדנה פעילה, חיבור, ישיבת חברים או סעודה, או הצעות אחרות, מה יעזור לנו בצורה המהירה ביותר, האנרגטית ביותר, מה יביא אותנו למצב הערבות בינינו?

*

אז יש לכם שאלה, מה הדבר שיכול לעזור לנו הכי הרבה להגיע השגה מהירה של מצב הערבות? מי יכול לענות? אף אחד לא רוצה. אז מכל קבוצה נציג, נתחיל מהקבוצה הזו.

תלמיד: דיברנו על כך שכל פעולה שנעשית יחד היא פעולה חשובה. ולפעולות שכבר צוינו אפשר להוסיף פעולות כמו הפצה, שירים, שגם זה דבר מאוד חשוב.

כל זה ברור. קונקרטית מה הייתה השאלה.

תלמיד: מהי הפעולה הכי חשובה.

אז למה אתה מונה עשר פעולות?

תלמיד: מנינו פה אחת, אבל אמרנו שכולן חשובות.

בקיצור לא קיימתם את המשימה. הקבוצה הבאה.

תלמיד: פנייה, תפילה. פנייה לבורא.

טוב. זאת תשובה. אם זה כל מה שאמרתם זו תשובה. יש אולי תשובות נוספות.

תלמיד: החלטנו שזו הכוונה. כל פעולה צריכה להיות עם הכוונה להתאחד.

כלומר לא משנה מה ואיך, העיקר שתהייה לנו כוונה משותפת.

תלמיד: דיברנו על הדאגה לחברים, להרגיש למה החברים זקוקים, להיות אחראים כמו אם לתינוק.

דאגה לחברים.

תלמיד: דיברנו על אחריות שלנו כלפי הרוח של החברים ועל הדאגה עליהם.

תלמיד: דברנו על כך שהמצבים משתנים כל הזמן, והדבר החשוב ביות זו הבקשה להיות בכוונה ובבקשה מתמדת.

באיזו בקשה?

תלמיד: בבקשה שהבורא ייתן לחברים בקשה נכונה.

גם טוב.

תלמיד: הגענו לשתיקה כדי שנשמע בתוכה את הבורא.

או! חד משמעי.

תלמיד: כל האמצעים שניתנו על ידי המקובלים כולם חשובים בדרכנו אבל אנחנו נשתמש בזה שנעשה את זה לסירוגין. הכוונה היא שאנחנו התחלנו את הדיון מסדנה, לאחר מכן אולי נעבור לשיעור.

השאלה הייתה אחרת, "תנו אמצעי ברור להשגת הערבות", מה אתה מספר לי סיפורים על מה שאתם עושים? זה לא מה ששאלתי. ביקשתי אמצעי ברור ומדויק כפי שנראה לכם שהכרחי להשגת הערבות. זה הכול.

תלמיד: אנחנו נעשה פעולה אחת יחד ונאסוף את כל האמצעים לאחד.

אתה פוליטיקאי. ככה לא עונים, ככה אי אפשר לברר שום דבר.

אנחנו רואים כאן עד כמה אנחנו עדיין נמצאים במצבים שונים ולא מבינים זה את זה, לא מבינים את התנאי הכללי להשגת הערבות, מה שהכרחי עבורנו, אין עוד הסכמה משותפת בנושא הזה. זה טוב.

תלמיד: יש קטע שהרגשנו שיש בו תשובות. רב"ש מאמר ל' "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא לחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה.

כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין ההתקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהושג ע"י החברה בטחון וכח התגברות."

תלמיד: אני רוצה להזכיר שבבוקר הבטחת לתת גם לנשים זכות דיבור בחלק האחרון של השיעור.

הוא יושב כאן ומקבל מהבנות תזכורות.

תלמיד: לא, פשוט מזכירים לי כל הזמן שהבטחת.

אני מבטיח הרבה דברים. אבל בקבלה יש עיקרון מאוד ברור, יש קבלה ויש את החיים האלה. תחתוך אותם ככה בצורה ברורה, בקיר של ברזל, מצד אחד כאן יש את החיים שלך, הגוף הגשמי שלך, משפחה, אישה, ילדים, ויסקי, אוכל, מה שאתה רוצה. מצד שני, יש לך את השגת הבורא. ואם זה גבר, זה רק בקרב החברים. אז לגבר זה בין קבוצת הגברים שלו, לא בקבוצה מעורבת, ורק בלימוד שלנו.

ולכן, למרות שאנחנו מורכבים משני חלקים, חלק גברי וחלק נשי, לא טוב לערבב בין השניים. לנשים ניתנת אפשרות לשאול שאלות, להקשיב, להשתתף, כשזה עוד לא בדיוק קבוע בצורה קונקרטית באיזו צורה זה יפעל בדיוק. הקמפוסים וקורסי היסוד שלנו מעורבים, ולאחר מכן אנחנו מתפצלים.

כשאנחנו מתחילים להתפצל, אז מתרחשות בעיות. אני רואה את זה בהרבה קבוצות, יש מתח מסוים בין החלק הגברי לבין החלק הנשי. וכאן עוד אין הרגשה ברורה באיזה אופן שתי הקבוצות האלה צריכות להיות נפרדות ולעבוד יחד, כמו שני כיוונים הפוכים שצריכים להתקיים ביניהם לפירוד ולחיבור.

אנחנו בינתיים לא מרגישים את זה. לי יש איזו הבנה ברורה בתוכי, אבל עיקרון אני עוד לא רואה. בכנס אנחנו נראה איך זה יהיה. איפשהו לאט לאט בהדרגתיות, אחרת אנחנו נבלבל את כל הקלפים שלנו ולא נגיע למטרה.

שאלה: החיסרון של הנשים מאוד מורגש הן לוחצות מאוד.

זה שהנשים לוחצות, שילחצו. אנחנו צריכים לקחת דווקא את החיסרון הנקי שלהם, את הרצון הנקי שלהם ולחבר אותו אלינו. וזה מה שאנחנו לומדים מהפרצוף הרוחני, יש מלכות למטה זה החלק הנשי. לאחר מכן צמצום, מסך, אור חוזר, זה כבר החלק הגברי שמצטרף לט' הספירות שם מתגלה הבורא, החלק הנשי. כלומר, הבורא מתגלה בחלק הנשי, ברצון הנשי שמעוצב על ידי הכוונה של הגברים.

תלמיד: בחלק האחרון בכנס, היינו רוצים לעזוב שנייה את הערבות.

לעזוב בכלל את הערבות?

תלמיד: לא, לא בכלל.

אין בעיה, רק מה אתם רוצים ממני?

תלמיד: לגבי פורמט הפגישה שלנו. פשוט לא יכולים לשבת בפני המורה.

דיברתם ביניכם, התכוננתם וכולי.

תלמיד: כן, אספנו שאלות, והיה רצון כזה. אני נזכר בשנת 2013 היינו בקרסנוירק בכנס היו 280 אנשים שם, ואנחנו היינו גם בספינה ובעוד דברים.

אני זוכר.

תלמיד: ירד גשם על האוהל, התחבקנו והכל נעלם. אבל לא על זה אני מדבר. אלא על כך שדיברנו איתך כמורה בלי מיקרופון, בלי מגבר, וזו הרגשה אחרת לחלוטין. עכשיו כבר אחרי הרבה שנים של הקשבה דרך טלוויזיה והרמקולים, זה לא אותו דבר. היום ואתמול השיחות האלה נותנות המון התרשמות, המון כוחות, אולי כדאי לקיים פגישות כאלה בכמות קטנה יותר.

מי מפריע לכם? אם אתם רוצים לארגן את זה, בבקשה.

תלמיד: אולי בקבוצות?

מה זאת אומרת בקבוצות, מפגש לכל קבוצה? אני לא אספיק, תראה איך אני מדבר ויש עוד כנסים לפניי, תמצאו פורמט שאני יכול ליטול בו חלק. אני לא חוסך כוחות וזמן, אבל איזה פורמט אתה מציע? תציע וננסה. מצד אחד כמובן שאני בעד לתת כל מה שרק אני יכול. מצד שני אני לא חושב שזה תלוי בזה שאתם תראו אותי כל הזמן. אם אני לוקח את הקלטות של רב"ש, של כל השיעורים שלנו עם רב"ש או של השיחות שהוא ניהל, אני לא מרגיש הבדל בין אם אני נמצא לידו כי הוא חי לידי או אם אני שומע אותו דרך ההקלטה, זה תלוי רק בכוונה שלי. אבל אני מוכן.

שאלה: שאלה ראשונה, איך הערבות שעליה דיברנו עכשיו אפשר להביא אותה לכנס הגדול, אחרי שנתחבר עוד יותר בכנס ערבה?

במדבר אנחנו נשתדל לעשות חיבור אמיתי, רציני, אנחנו מתכוננים גם כעת לזה, אנחנו עוברים על התנאים האלה, כדי שבמאמץ המשותף הזה, בלחץ הפנימי נוכל להרגיש את הנחיצות בחיבור כזה שבו יתגלה הבורא. הבורא זה כוח מוחלט, שלמות אם אפשר לקרוא לו כך, אבל השלמות הזאת כשהיא עוברת אלינו דרך כל מערכת העולמות היא נחלשת וכשהיא עוברת מאה עשרים וחמש מדרגות אז השלמות הזאת, היא כזאת חלושה אבל גם אליה אנחנו לא מגיעים מלמטה למעלה ואנחנו צריכים עכשיו, בתנאי הקטן ביותר של השלמות, אנחנו צריכים להתחבר, להדמות, כלומר הקשרים בינינו צריכים להיות דומים לתכונה הזאת של הבורא, הקטנה ביותר, לחלק האחד חלקי עשרים וחמש של המצב שלו, זה מה שאנחנו צריכים להגיע אליו.

אני מקווה שאנחנו נשקיע את כל המאמצים, שאנחנו נדבר על זה, אתם כבר תדברו על זה וכל יתר החברים גם הם ישמעו על התוכניות שלנו וכך לקראת יום חמישי אנחנו ננסה כבר באיזו צורה, בקפיצה אחת להתחבר כאיש אחד בלב אחד. אתם אלה שמפקדים עכשיו, אתם הקובעים.

שאלה: איך להתכלל ברב, איך עשו את זה המקובלים? בגדול נראה שאפשר לא להספיק ותיבת נוח הזאת תעלם.

זאת הרגשה מאוד טובה שאתה מפחד לאבד משהו, להפסיד משהו, זה טוב מאוד מצד אחד. מצד שני אתה צריך להיות בטוח לחלוטין שאם אתה נמצא במקום, במצב הזה ואתה מנסה בכל כוחותיך להתחבר עם החברים אז לבטח תצליח, זה דבר אחד. ודבר שני, שההצלחה אינה טמונה בזה שאתה עכשיו תרוויח, תרגיש, תשיג, ההצלחה טמונה בזה שבכל רגע נתון של הזמן אתה תנסה לחשוב על הדרך הנכונה להביא תענוג לבורא, ואז אתה תחשוב פחות על עצמך ועל איך להצליח יותר או פחות. בזה שתצליח או לא תצליח או תיולד שוב בעולם הזה, כלומר כל השאלות האגואיסטיות האלה לא יטרידו אותך, אתה תהיה מעליהם, תמצא מעליהם בהשתוקקות לבורא.

שאלה: אמרת שזו הייתה ערבה שנייה, אבל היו שם כאלה תנאים שלא כולם יכלו להגיע לשם, היה צריך להגיע לערבות של שני חברים, אני זוכר שהיה רעד בגוף מחשיבות, אני ראיתי את החשיבות הזאת מכול החברים, הייתה שם הרגשה שממש האוויר היה סמיך, כמה שכולנו היינו ברעדה הזו, בהרגשה הזו של החיבור. ואחרי הערבה הזו היו מצבים מאוד טובים ואפילו בשיעור אחרי הערבה אמרת שהיה אור הנפש והיה נראה שהערבה ההיא הביאה לכך שאנחנו משכנו אור מאוד חזק אולי הוא לא היה ראשון אבל אנחנו משכנו אותו ויש רצון גדול מאוד להעביר את הערבה הזאת גם כך. אלף חמש מאות חברים יגיעו עכשיו, אין הכנה כזאת. איך להעביר להם חשיבות?

למה אתה חושב שאין חשיבות כזאת, שאין הכנה כזאת? אין תנאים כאלה. מה אתה מציע לעשות?

תלמיד: צריך להתייעץ עם כולם. בשבילי זה מאוד חשוב, אני לא יודע איך להעביר את החשיבות הזאת כדי שכל אחד יבער, כל אחד יהיה ביראה.

מה עשינו אז רק בגלל החתימות האלה?

תלמיד: לא מה פתאום.

היו לנו הרבה כנסים, היה לנו כנס בצפון, שבו התאספו רק אנשים שקיימו תנאים מסוימים. מי שמשלם מעשר, מי שמקיים את התנאים האלה, הוא יכול היה להגיע לכנס. הגיעו אנשים ונסעו חזרה, נשארו רק אלה שבאמת עמדו בכל ההגדרות של אותו הכנס. היה כנס כזה, היו הרבה כנסים שונים. אבל עכשיו אנחנו עושים כנס אחד, גדול, מחבר, שאליו אנחנו מקבלים את כולם ואני חושב שאנחנו לא צריכים עכשיו לעשות כאלה הגבלות רציניות, אנחנו צריכים להבין כמה אנשים יש בעולם שלא יכולים להגיע אלינו, זה לא פשוט, המצב בעם הולך ונהיה קשה יותר ולכן צריך לעשות תנאים אחרים.

תלמיד: אני מבין שאנחנו לא יכולים לעשות עכשיו הגבלות כאלה, אבל איך למסור לכל אחד מהחברים את זה שנעביר הכול בשקט, בתפילה, ביראה.

עכשיו אתם אלה שאחראים על ההכנות האלה, עכשיו בשיעור הבוקר יש לכם עוד כמעט שבוע, חמישה ימים.

תלמיד: אנחנו נצטרך למשוך את הרוח?

כן. אתם יכולים לעשות מה שצריך כדי להצליח.

שאלה: העניין הוא שקצת איחרתי לשיעור הזה ויש לי עכשיו שאלה על שיעור הבוקר. כמו שהבנתי זה המשך של אותו נושא של שיעור הבוקר, השאלה היא, אם נשים יכנסו לערבות?

כמובן שתכנסו לערבות, מה הבעיה? אם הגברים יכנסו גם אתן תכנסו. אתן צריכות לעזור לגברים באופן מלא מכיוון שהחלק הגברי קובע והחלק הנשי נותן את הלחץ שלו, את העביות. בלי יחסים הדדיים נכונים בינינו לא נוכל להשיג את זה. ערבות זו לידה של מצב רוחני. המצב הזה נולד רק כשהוא מתוקן בהתאם לתיקון ההדדי של החלק הגברי והנשי בכלי.

שאלה: אם החברה שלנו בעשירייה, עוברת מצב כזה של ירידה ואנחנו מרגישות את זה, איך אנחנו יכולות לעזור לה, והאם זו היא בעצם ערבות?

אם חברה עוברת מצב רוחני רע, אז צריך לתמוך בה. גם גשמית צריך אולי איכשהו לתמוך, אבל רוחנית בטוח. צריך להבין שהמצב הרוחני של כל אחד מאיתנו אם הוא נמצא בקבוצה, כל אחד מאיתנו עובר את המצבים האלה בשביל הקבוצה ולא בשבילו עצמו. נפילות, עליות, כל השינויים של המצבים האלה שאנחנו עוברים, אנחנו עוברים רק כי כל הקבוצה זקוקה לזה ולא רק אדם אחד.

לכן אם אני מסתכל על החבר ואני רואה שהחבר הזה נמצא בירידה, זה לא שהוא נמצא בירידה אלא כל הקבוצה צריכה ללמוד דרכו את הירידה הזאת ולהעלות אותו. ולכן כך זה גם דרך כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו צריכים לקבל את העליות והירידות האלה כניתנים לכל הקבוצה ביחד.

מכיוון שאנחנו הרי ברוחניות משתוקקים להיות כאחד שלם, אז אם כך איך אני יכול להסתכל על החברים ולהגיד שהוא זה שנמצא בירידה או בעלייה, זה אנחנו אלה שנמצאים במצבים האלה. רק הוא עובר את זה לבד עד שלא התחברנו יחד, במידה שבה אנחנו נתחבר יחד אנחנו באותה המידה נרגיש את כל העליות ואת כל הירידות של כל אחד ושל כולם יחד.

שאלה: קודם דיברת על לחץ, אנחנו לקראת הכנס הזה ולקראת הערבות צריכים ליצור את הלחץ הזה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו צריכים ליצור את הלחץ הזה אנחנו והקבוצות שלנו?

לחץ כלומר שזה ידחוף אותנו, יידחס אותנו מתוך העולם הזה ממצב האגואיזם, מתוך השבירה שבינינו, מתוך הפערים שבינינו כדי שזה ידחוס אותנו בינינו ואנחנו נשתדל למצוא מצב שבו אנחנו נהיה מחוברים. ברגע שאנחנו נמשש, נגשש אחרי הרצון הזה אז אנחנו מיד נרגיש בו את הבורא.

תלמיד: עם מה הקבוצה יכולה לעזור בלחץ הזה אם אנחנו פה והם שם?

אם משתתפים בזה כולם. מה זאת אומרת? אתה רואה נגיד יש שם קבוצה יושבת, שם יושבות הבנות מנופפות בידיים וגם הוא המסכן הגבר האחד שנשאר שם לבד, בוינה יש לנו חבר שם, אני הרי מכיר אותם טוב, הם מכירים אותי. אורל, סיביר, קזחסטן, דנייפר, קנדה, גרמניה, טורקיה, הונגריה, פיטר, וולגה, הכול.

יש המון קבוצות שאני לא יכול אפילו לקרוא את השמות הקטנים האלה שאני רואה לפניי. כל זה נמצא יחד איתנו. מה נראה לכם שהם ישבו שם לבד? לא. הם הולכים להשתתף ביחד איתנו. הנה הם הופיעו שם מוסקבה, אודסה, סולט לייק סיטי ועוד. הם רבים. הונגריה, קנדה, גרמניה. הרבה מאוד קבוצות. רק נדמה לכם שאנחנו יושבים כאן לבד.

וכמה עוד כאלה שלא רואים אותם על המסך עכשיו יהיו איתנו. זה ממש צי ענק כזה ארמדה, אבל העיקר הוא שאנחנו מתחברים כאן אנחנו בונים וקטור במאמץ המשותף הזה, המתח המשותף הזה כלפי כל החיבור הזה. לכן אנחנו מחויבים להם. אנחנו חייבים להם. חייבים ליצור בנו כזה מאמץ, כזה חיבור שהם גם יוכלו ליטול בו חלק. זה תלוי בנו.

שאלה: בזמן שעשינו את הסדנה עלתה שאלה, עד כמה הכרחי בכנס הגברים הזה שהמורה יהיה נוכח באופן פיזי? אני לא רוצה להוריד חלילה את תפקיד המורה, אבל ביררנו איך להעלות את החשיבות, את האחריות, עד כמה הכרחי שרב יהיה נוכח באירועים מחברים כאלה שהתלמידים צריכים לעשות פעולה מצד עצמם? עד כמה המורה צריך להיות נוכח שם, מקסימאלית אולי או מינימאלית?

מה אני אומר לך, אין אף לימוד רוחני שלא עבר ממורה לתלמיד, פרקטית זה כך. בכל הנסיבות שלא יהיו, איפה שתחפש יש מורה, יש תלמידים. לנו יש כאן יחסים מיוחדים, אני מקווה להכין אתכם לכזה מצב שבו אתם תוכלו להחליף אותי כקבוצה, שהקבוצה תהיה במקום מורה, במקום מדריך וכן הלאה, ויהיה צורך רק בהנהלה. כמו בעולם שלנו, בכל זאת הכול צריך להיות מאורגן, אבל במקום המורה תהיה הקבוצה. החיבור ביניכם, אם אתם תרגישו אותו נכון, אתם תגלו בו את הבורא וזה יוביל אתכם קדימה, זה יהיה המורה שלכם. בינתיים אתם לא יכולים לעשות את זה.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו לא צריכים לצפות לשכר על עבודתנו, שאני לא צריך לרצות לקבל כלום, האם זה נכון?

ככה היית רוצה. אבל זה לא כך.

תלמיד: כך שמעתי. אולי שמעתי לא נכון.

שמעת נכון, אבל זה לא כך.

תלמיד: אז אני טועה.

אתה עובד כדי לקבל שכר. מה השכר? שתוכל להשפיע לבורא.

תלמיד: אבל כדי להשפיע לבורא אני משקיע מאמצים ומזה אני נהנה.

אתה לא צריך להבין. אתה צריך לקרוא את מה שכתוב. אחרת ההבנה שלך תביא לך כזו פילוסופיה שאתה לא תבין איפה אתה נמצא. השכר שלנו זה רכישת תכונת ההשפעה, ההידמות לבורא. זה השכר.

תלמיד: ובשביל השכר הזה אני צריך לצעוק?

כן, אתה צריך לצעוק, אתה צריך לקבל הרגשה של חשיבות, של הכרחיות, של כזה שכר מהקבוצה, עד כדי כך שרק למען זה תחיה. וכל היתר, אם תחשוב על זה, אתה תראה שכל היתר זה רק אגואיזם גשמי שלך.

שאלה: מהי הערבות? באיזו פעולה אחת אנחנו יכולים לבטא אותה?

ערבות זה כשאני אחראי על כולם לפני הבורא.

שאלה: האם אנחנו "בני ברוך" במצב הזה יכולים לשמש דוגמה לזה שאנחנו מחוברים?

אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אנחנו עוד רחוקים מזה. לא מאוד רחוקים, אבל עדיין לא במצב הזה. ערבות זה מצב שבו כולם מחוברים בכוח משותף, באורגניזם אחד, לגוף אחד. הערבות זה כשהבורא יורד עלינו בהתאם לרצונות שלנו והוא מתגורר בנו, ממלא אותנו, שולט בנו. כלומר, ממלא אותנו בתכונת ההשפעה שלו, ואנחנו נמצאים בקשר בינינו בתכונת ההשפעה הזו. זה מה שנקרא "ערבות" זה המצב האידיאלי של האנושות.

אנחנו בינתיים לא מהווים קבוצה כזאת, אבל אנחנו רוצים להתקרב למצב הזה בשביל לתת דוגמה לאנושות. צריך לעבוד הרבה, ברגע שאנחנו נגיע למצב כזה האנושות תתחיל להסתכל עלינו. מה זה הדבר הזה? למה הדבר הזה קורה? איך הם הצליחו? הם יתחילו להרגיש ממש בחוש הריח שלהם שיש כאן הצלה מכל הבעיות. אבל בשביל זה אנחנו צריכים קודם כל להגיע לתכונת הערבות בינינו.

שאלה: האם אתה מרגיש הבדל בקשר לשפה שבה נערך הכנס, למשל בעברית או רוסית?

לא. אני לא יכול כמובן לערבב, כי בכל זאת, אני מאוד חלש בנושא השפות. אני בכלל לא מסוגל ללמוד שפות. בעברית אני רע מאוד. את הרוסית שכחתי, כמעט שאני לא משתמש בה. למרות שהייתה לי רוסית נהדרת, ספרותית, רצינית, איכותית, אבל היא כבר לא כזו. אנגלית, גם לא משהו. את כל השפות הזרות אני פשוט לא מסוגל לתפוס אותן.

אז לא משנה לי באיזו שפה אני מדבר אם אני מחליף את היחס, את הגישה שלי לשפה הרלוונטית. עכשיו מדברים ברוסית, בבוקר בעברית, הכנסים כולם בעברית. ואם נעשה כנס, למשל, ברוסיה, או נניח שוב בקישינב, הוא יהיה ברוסית.

תלמיד: כשאתה מדבר ברוסית אני חושב שכל הכלי דובר רוסית מרגיש חום מיוחד.

כמובן שזה קרוב יותר, זה לא איזה תרגום של מישהו. אלא כשאני מדבר בעצמי בשפה הזאת, וזה מגיע ממני בלי תרגום, ואני גם משתדל להעביר איזה שהם ניואנסים של רגשות, אז כן, [מרגישים], אין מה לעשות. אלה ההגבלות שנובעות מבבל העתיקה, מאותו המצב שבו היינו לפני השבירה.

שאלה: הייתי רוצה לומר שהרבה חברים דברו על לחץ, ועל אחריות, ועל מוכנות לערבות, אז אנחנו מזמינים את כולכם אחרי השיעור להישאר. התארגנו כבר כצוות קטן, אבל ככל שיהיו יותר כך תבער בנו יותר חשיבות של חיבור, חשיבות של ההכנה. ככל שאנחנו נפתח חיסרון לפני השיעור, כך אנחנו נוכל לקבל יותר אור ממנו. אנחנו מזמינים את כולם, תבואו אלינו, נתארגן.

אני מאוד שמח מזה.

(סוף השיעור)