שיעור בוקר 21.11.18- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 487, עיתון "האומה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 487 את עיתון "האומה".

מגמתנו

"עתון זה "האומה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו, מה הפירוש של עתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריה שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסאדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת."

אז היה קצת יותר ברור שאין לנו לאן לברוח. הוא מדבר על עם ישראל שבכל העולם, לאו דווקא בארץ ישראל, כאן זה לא כל כך היה מורגש. היום זה מורגש בהרבה יותר, שלאף מקום בעולם אנחנו כבר לא יכולים לברוח. הלחץ של אומות העולם עלינו משנה לשנה, אפילו מיום ליום נעשה יותר חזק, סוגר אותנו לגמרי, מפני שהגיע זמן לתיקון העולם ולכן צריכים לעורר את אותו החלק שצריך לעשות את התיקון, וזה מה שנעשה על ידי הלחץ החיצון של אומות העולם עלינו.

"אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצוי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר."

כבר ב-1940 כשיצא העיתון, בעל הסולם ראה מראש את מה שיקרה, שאף מדינה לא תרצה לקבל את עם ישראל לתוך הגבולות שלה, למרות שזה לא מביא לה שום נזק אלא יכול להיות להיפך, בכל זאת לא. זאת אומרת השנאה קודמת לכול.

"והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להמצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת."

זאת אומרת אין מקום יותר בטוח לעם ישראל אלא כאן בארץ ישראל למרות כל התנאים שישנם כאן. אבל אנחנו נמצאים כאן בכל זאת ובכוחות עצמנו יכולים להתקיים, בינתיים, כי היום אנחנו כבר יודעים שזה לא עד כדי כך, המצבים השתנו, וישנו הזלזול שלנו בכוח העליון כדי לתקן את עצמנו, להביא את עצמנו למימוש הנכון. אנחנו לא מימשנו את עצמנו נכון, ולכן היום אפילו כאן בארץ ישראל לא יכולים להגיד שאנחנו נמצאים בצורה בטוחה לקיום, ומכל שכן לתת מקלט לעם ישראל מכל ארצות הפזורה.

"ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה."

שאלה: זה נכתב ב-1940 וזה נראה כאילו היה אפשר לשים על זה 2018 וזה היה תופס לא רע בכלל.

ודאי.

תלמיד: אם יש משהו שמאוד מורגש היום בחברה הישראלית זה הפילוג, יכולים להסכים אולי כולם שאנחנו לא מסכימים על כלום ומאוד מפולגים. בא מקובל עם איזה קונספט שנקרא "בין מפלגתי", מה זאת אומרת בין מפלגתי?

הוא אומר לך כאן "איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד". זאת אומרת יש כאן איזשהו קונספט, רעיון, גישה, שהיא ממש שווה לכולם. ויותר מזה, אם רוצים להגיע לעמק השווה, אם רוצים להתחבר, אתה לא צריך כאן לוותר על כלום, אתה לא צריך לבטל את הגישה שלך לעומת מישהו אחר, אלא נותנים לך כאן יסוד, אמצעי, שהוא מתאים לכל המפלגות ומכל התנועות ולכולם. ויותר מזה, אפילו לכל העולם, אני כבר לא מדבר על עם ישראל ועל כל המפלגות והתנועות שבו.

תלמיד: איך? עכשיו אני קונה.

ודאי שיש כאן רעיון שהוא מעלה אותך מכל הפירוד, מכל היסוד של פירוד לאיחוד, לתיקון, ואתה לא מרגיש שיש לפנייך כל מיני עמים, או יהודים אפילו בתוך עם ישראל שהם מנוגדים לך. כי יש לנו כאן מצב שמגיע מלמעלה והוא מעצב אותנו בכוונה שאנחנו נתעלה דווקא על ידי הרגשת הפער והרגשת הניגוד והרגשת הסכסוך. מכל הדברים האלה אנחנו יכולים להתעלות מעל המצב הזה כולנו יחד, ולהגיע לחיים שהם לגמרי ללא שום קשר למה שאנחנו קיימים. כי מה שעכשיו מתעורר בנו זה רק כדי לעזור לנו לעלייה הרוחנית.

אין לנו מה לעשות כאן יותר בעולם הזה, גמרנו, מיצינו את הכול, אנחנו צריכים לעלות. לכן מתעוררים כל כך הרבה כוחות שליליים, מתעוררות כל מיני פעולות למיניהן, רק שנשתמש בהם נכון. אני לא צריך להילחם עם אף אחד, אף אחד לא שונא אותי באמת, אף אחד לא הולך נגדי באמת, אלא ההיפך, כשאנחנו מתחברים, אנחנו רוכשים ממד אחר של קיום. ובלי כל השונים, הזרים, המנוגדים לי, בלעדיהם אני לא יכול להשיג את זה, אני חייב למעלה מהדחייה והפער שבינינו להתחבר איתם ואז אני משיג מצב רוחני, נצחי, שלם.

תלמיד: איך אפשר להמחיש את העלייה הזאת לקונספט הזה הבין מפלגתי, מעל הפירוד? יש היום כל כך הרבה מגזרים קטנים בתוך החברה הזאת, גם ימין וגם שמאל וגם חילונים וגם דתיים וגם חרדים וגם עולים מאתיופיה ועולים מרוסיה וכן הלאה, וכל חלק נראה שנלחם על שלו ומרגיש מקופח. מה זאת אומרת לשמור על הייחודיות ויחד עם זאת לעלות לאיזה ממד?

זה אם אנחנו עוזבים את כל הפערים שבינינו ואומרים שהם בכוונה מעוצבים כך כדי לתת לנו אפשרות, בפער בין זה לזה, להשיג את המצב הרוחני, להשיג את המצב הבא דווקא. כי בהבחנות כמה שיותר מדויקות, כמה שיש בינינו יותר פערים, זה הכלי שלנו. זה כמו שיש לך איזה חיישן, סנסור, שככל שיש לו יותר פיקסלים אז הוא יכול יותר להבדיל את הדברים. כך אנחנו. לכן זה שאנחנו מתרבים בכל ריבוי הדעות והגישות זה דווקא טוב, רק צריכים עכשיו לדעת איך לחבר את כל אלה יחד לחוש אחד, למערכת אחת, למנגנון אחד. ולא שכל אחד יתיישב על השני, בזה אנחנו רק הורסים את עצמנו. זאת אומרת הריבוי הוא דווקא לטובה.

תלמיד: ואיך מתחילים לעבור מזה שהריבוי הוא לרעה, לזה שיהיה לטובה, שנממש בפוטנציאל הזה?

הסברה. אין מה לעשות. הסברה. בעל הסולם עושה את זה בתור עיתון. ולכן אני מקווה שאנחנו מתחילים כבר לסדר את העיתון.

שאלה: אני גם לא מבין מה זה בין מפלגתי. אני רוצה לקחת דוגמה מוחשית.

בין מפלגתי זה שלא אכפת לנו בכלל, אם אתה שואל אותי, לא חשוב לי באיזו מפלגה להיות. עם העקרונות של שמירה על מה שיש בתוספת חיבור ובתוספת גילוי של המדרגה הבאה של ההתפתחות האנושית שעומדת לפנינו, אז מה זה חשוב, כל מפלגה ומפלגה יכולה להצטרף. כי כביכול ביסודן כל המפלגות רוצות רק לעלות ולתת פתרון לצורה הנכונה של קיום, אבל אף אחת מהן באמת לא אוחזת בפתרון הזה.

תלמיד: דוגמה מהחיים שלנו פה בישראל. מפלגה אחת חושבת שצריך לתקוף את האויב בעזה ומפלגה אחרת אומרת שצריך לשבת, לדבר ולא לעשות כלום.

אנחנו לא מדברים בכלל במישור העולם הזה. זה מה שהוא עומד להגיד כאן, שהפתרון צריך להיות לא בזה. הפתרון הוא "על כל פשעים תכסה אהבה", שאנחנו צריכים להתחבר בינינו, על ידי החיבור בינינו אנחנו מפעילים את הכוח העליון והוא מטפל גם בנו וגם בכל מה שיש סביבנו ומביא את כול העולם לתיקון ולשלווה.

תלמיד: אז ביטלנו את המפלגות, זה לא בין מפלגתי, זו מפלגה אחת או עמדה אחת. זאת לא מפלגה אפילו, זו עמדה.

זו עמדה אחת, אבל לכל אחד ואחד יש יכולת להתפתח לפי הטבע שלו, רק שעכשיו הוא יראה יותר את הנולד ולא יעשה פעולות שהן בכל זאת לא עוזרות. משנת 1940, ונניח שאנחנו נמצאים היום בשנת 2020, עברו שמונים שנה, מה השתנה מאז? יש פחות שנאה בין המפלגות? יש פחות מפלגות?

תלמיד: יש יותר מפלגות.

יש יותר מפלגות ויותר שנאה. אז מה זה עזר? ועוד מעט יהיו בחירות ואתה רוצה להמשיך בזה הלאה? עד מתי? לכן אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לפתוח בצורה קלה ודאי, ולהראות לכולם שהפתרון שלנו הוא באמת פתרון ששווה לכל נפש.

תלמיד: הפתרון לא ברור.

נדבר עוד על זה. ניגש קודם כל ללימוד וממנו אנחנו נדע איך להסביר לעצמנו ולהם.

קרין: אנחנו בטור ב' בפסקה השנייה.

"גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקותינו נידונה כאבודה למפרע.

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכלנו. וכה אנו שוקעים באדישות כאלו לא קרה מאומה."

את זה אנחנו רואים כבר. היום כל אחד הוא בעל ניסיון ויכול להגיד שאף מפלגה לא תוכל לזוז ממקומה ולא לתת למישהו אחר להיכנס לתחומה, לשכנע אותה, אלא כולם יעמדו [על שלהם] כאילו רק הם צודקים וכך הם באמת חושבים. זה בכוונה מלמעלה, בצורה מוקצנת יותר ויותר, מתגלה בכל אדם ובכל מפלגה ובכל קבוצה, כי הרצון לקבל מתפתח וכשהוא מתפתח בצורה אגואיסטית, הוא נעשה מאוד מאוד תקיף ועומד על שלו. אתה לא יכול לסתור אותו על ידי שום דבר. אין דבר יותר קשה מהרצון. לכן אף אחד לא יגיד "לא היינו צודקים" וכן הלאה, אלא כל אחד יעמוד [על שלו] עד מותו וזה לא יעזור לו. ולכן אף אחד לא רוצה להשתנות ויחד עם זה אף אחד לא רוצה חיבור, בכל הצורות שיהיו. לכן לצעוק בצורה ישירה, להתחבר, לשלום, להשלמה, לשלווה, זה סתם, ברור שזה לא יעזור.

"ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה היתה לשה את כלנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותנו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העתון הזה. שלדעתם תהיה זה צנור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום להמוקדם אליהם, - וכלנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו." הוא כאילו קורא לכולם, "בואו נתאחד, בואו נראה שאין דרך אחרת, רק זה יכול להציל אותנו". אבל אף אחד לא שומע ולא ישמע. לא אז וכל שכן לא היום. "והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. - ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה להצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבהאומה; ומפי הנסיון למדנו, שדוקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זויות ושומעים אין להם. - לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עתון הזה, להגין על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההוי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים."

שאלה: העם שלנו כל כך קשה עורף היום, זה נשמע לי קצת נאיבי אחרי שמונים שנה לבוא ולהגיד לו שאיחוד האומה הוא הפיתרון.

נכון.

תלמיד: למי אתה צועק את זה? מה אתה אומר?

דיברת [וכתבת] בעיתון הקודם לפני עשר שנים, אז היית יכול לדבר, איכשהו, היום זה ייראה מאוד ילדותי וממש לא לעניין. נכון. צריכים גישה אחרת, שזה יהיה רציונאלי, רציני, חדשני, וגם מעשי. צריכים לחשוב איך לעשות את זה.

שאלה: אני נמצא בפוליטיקה כבר שלושים שנה, ורואה את המצב משם ובא לפה ורואה את הכול מכאן, אני אומר לך שאין סיכוי. אז בוא נפסיק עם זה, אם אתה רוצה לעשות את זה בדרך הרגילה, כאילו לחבר אותנו.

אתה צודק, אני רק רוצה לקצר, לכן אני אגיד לך מה העניין. אני לא פונה למפלגות, לא לראשי מפלגות ולא להסתדרות ולא לשום דבר ולאף אחד. אני פונה לעם. העם זה משהו אחר, אני יכול בצורה כלשהי לגשת אליו ולהגיד, "יש לכם ילדים, יש לכם נכדים, אין להם כל כך לאן לברוח, יש כאן אפשרות לעשות כך וכך". אני רואה שהגישה הזאת, כמו שכתבנו בספר שלנו "למה שונאים אותנו?", איכשהו דווקא מתקבלת. אז אפשר להסביר מה העניין. לקיים זה משהו אחר, אבל זה שאדם קולט את הרעיון ומבין שיש כאן משהו רציונאלי ונכון, זה כבר פועל במציאות.

תלמיד: אפילו בעל הסולם אומר, "דהיינו אותה תחבולה הכבירה," הוא אומר שתחבולה בשכל שלך לא תוכל להצליח. זה משהו שצריך להיות בכלל מעל הטבע. הוא אומר "שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה", אנחנו כאילו צריכים להיות בסכנה, להרגיש גרזן על הראש ורק אז אולי יקרה משהו.

לא, לא יקרה, כבר לא קרה. הוא כתב את זה לפני מלחמת העולם השנייה, ומה קרה אז? זה עשה משהו?

תלמיד: מה שהיה הוא שיהיה.

אתה חושב שהיום לא יכול לקרות מקרה כמו אלטלנה?

תלמיד: אז מה עושים?

כי זה לא תיקון. פשוט מאוד, צריכים להפסיק וממש להתפרץ לאותו מקום.

תלמיד: הוא אומר "ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים,".

נכון. לכן אני אומר בצורה עוד יותר ברורה, לא שלא כדאי, אלא אסור לפנות למפלגות, לאנשים שנמצאים שם, זה כבר ברור. אלא צריכים לפנות לעם, לעם שחושב, מבין, מרגיש במיוחד בעת סכנה שלא נשאר לו יותר כלום, אז הדעה שלו, הנטייה שלו, הרצון הפנימי הקטן שלו, אבל כשזו נחלת רבים זה פועל, כי זה פועל ברוחניות, לא בגשמיות.

אנחנו לא צריכים פעולות בכנסת ושיעמדו שם ראשי מפלגות וידברו בעד, ברור שלא. אלא רק את דעת העם ושהיא תהיה כמה שיותר רחבה, וכמה שיותר קרובה לאמת. זה מה שאנחנו צריכים ולכן אני מצפה מכם שתביאו לנו עיתון טוב ונכון.

תלמיד: מה שכן מתפשט זה הקטע של לימודי הקבלה. אני שומע המון אנשים שאני בכלל לא מכיר שיודעים שאני אצל לייטמן. אז הם אומרים, אתם יושבים בכל הארץ, אתם לומדים קבלה בכל הארץ בסוף תקימו מפלגה.

הם מסתכלים עליך כמו על החסיד שלי?

תלמיד: בוודאי שכן, הם רואים אותי כתלמיד שלך.

כך הם חושבים, טוב. בקיצור, לא לפנות לאף אחד אלא רק לשדרות העם, זה בעצם מה שבעה"ס כותב.

תלמיד: הוא כותב "לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו,".

זה דבר המערכת, בינתיים זה מה שלמדנו.

שאלה: מה צריכה להיות הדעה של העם?

שהעם ידע שרק על ידי חיבור אנחנו יכולים לצאת מהסכנה ויכולים להביא שלום, שלמות, גם לנו ולכל העולם. שזו חובתנו מצד הטבע, אל תגיד א-לוקים, לא חשוב, כן, לא, אלא שכך מצד הטבע אנחנו נמצאים, בנויים וזה מה שצריך לעשות.

תלמיד: דעה כזאת שהם מסכימים איתה, שהם מבינים אותה או שיודעים עליה?

מקבלים, מסכימים, מבינים, זה לא חשוב. מה שלא יהיה, שקצת יתכללו מזה. ההסכמה הזאת פועלת בעלמא מתוך הכרח או מתוך רצון, מתוך הבנה. היא פועלת. זה הרצון, הרצון של כל אחד ואחד ששוקל גרם אחד, אבל כשהם כבר מכוונים ומתחברים בעת סכנה זה עוד יותר, ואז יוצא לך שזה פועל. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו צריכים לפזר את הידיעה הזאת בין כולם, בכל העם ממש. וגם להסביר מה שאני עכשיו אומר, שאנחנו מצפים שעד כמה שכולם יחשבו על זה, על ידי הסכנות שעומדות לפנינו, ונעמוד, אז זה יפעל ויציל אותנו.

תלמיד: היכולת להסכים עם כזאת אמירה קיימת בעם?

של חיבור?

תלמיד: כן.

לחיבור אני לא חושב שמישהו מתנגד. לא. רק צריכים להראות להם למה, בשביל מה, ואת הקשר בין השנאה אלינו, וחוסר החיבור בנו. ככול שאנחנו נתחבר אנחנו נבטל את השנאה, וכך העולם יבוא לתיקון. ואני לא מדבר על כך שאנחנו צריכים לדאוג לחיבור בינינו כדי להביא את העולם לחיבור. לעמך אני אומר שכדאי לדאוג לחיבור בינינו כדי להצילנו.

המטרה באמת היא גם לחבר את העולם ולהביא אותו לדבקות בבורא, אולי יש מקום גם לזה מקום בעיתון, אבל בהדרגה. בסדר? מתי העיתון יהיה מוכן?

תלמיד: נבוא אליך הבוקר, ונבנה ביחד את העיתון.

אני מוכן לקבל אתכם ואז נתקדם. בבקשה.

(סוף השיעור)