שיעור בוקר 29.01.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס המדבר 2019 "בונים חיסרון משותף",

שיעור 2 – החיסרון לגדלות הבורא

הכול תלוי בהגדרות, איך אנחנו מגדירים את עצמנו, את העולם שלנו, את הבורא, את העולם העליון, את הדרך שלנו והמטרה. הכול תלוי עד כמה אנחנו מעצבים נכון כל דבר במקומו, עושים ביקורת על כך שמעצבים נכון את ההבחנות הללו, ודואגים שכל הזמן נלך ונדאג ונתקרב לכינויים יותר מדויקים, להבחנות יותר מדויקות ולקביעת מצבים יותר אמיתיים.

כי אנחנו נמצאים באיזו מציאות שנקראת "אין סוף" וכלפיה אנחנו כל הזמן צריכים להתקדם, ובדרך שלנו כשאנחנו מתקדמים יש בנו הרבה שינויים, עליות, ירידות, כל מיני דברים, "כל הפוסל במומו פוסל", וכך אנחנו רואים את המציאות כפי שהיא מצטיירת בנו. אבל באמת, אנחנו נמצאים באור אין סוף, בבורא.

לכן כל מה שאנחנו צריכים זה לפתח חיסרון לגדלות הבורא. וודאי שהבורא, הגדלות שלו, הופעתו, תתגלה בנו כל פעם בצורות שונות, אולי מאוד מוזרות, הפוכות, שאנחנו לא מסכימים איתן, וכולי. זה בסך הכול הלימוד שלנו, שאנחנו צריכים לעבור אותו לאט לאט, צעד אחר צעד, וללכד את כולם ולחבר את כולם, וכך אנחנו בונים שלב אחר שלב את כל אותו המושג שנקרא "בורא". כי בסך הכול אותו מגלים, אבל מגלים אותו בתוך הכלי שלנו לפי חוק השתוות הצורה.

וכמו שלמדנו בשיעור אתמול, וגם שלשום, בסך הכול מה שאנחנו לומדים שהעיקר זה אין עוד מלבדו, כל מה שאנחנו מרגישים זה בגלל שהוא עיצב אותנו כך, ומה שאנחנו מרגישים בתוך ההרגשה שלנו, מה שמתראה, זה גם הוא שבעצם מופיע שם בכל מיני צורות. בסך הכול אור וכלי זה מה שיש. ואנחנו צריכים כמה שיותר לקרב את הכלי, שזה הרצונות שלנו לאור, שזה הבורא, כמו שכתוב "חשיכה כאורה יאיר", עד שתכונות הכלי יהיו כתכונות האור, ואז אנחנו מגיעים באמת לגילוי הבורא.

כדי להתקרב לזה אנחנו צריכים לעבוד על החיסרון לגדלות הבורא. מה זה בורא? מה זה גדלות הבורא? ממה זה מתחיל? מזה שאנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים הרבה מאוד הבחנות אבל את הבורא עצמו לא מרגישים. זאת אומרת, אם אנחנו רוצים להידמות לו, אנחנו גם צריכים להיות כאלה, כאילו אנחנו לא מורגשים, לא קיימים.

איך אני עושה את זה? כמו שאומרים לנו מקובלים, בעשירייה. זאת אומרת השלב הראשון בהתנהגות הנכונה שלי לקראת להידמות לבורא, זה שאני עושה מעצמי אפס או "חסיד ביער" כמו שאנחנו מדברים בכל מיני ציורים, אבל זו בעצם הצורה הראשונה.

ואחר כך גם צריך להגיע לצורות עוד למעלה מזה. למעלה מזה כנראה שהאגו יגדל יותר ויותר, ואנחנו נעשה מעצמנו, למרות האגו הזה, עוד ועוד אפס. כמו שאומר לנו רב"ש, אפס פסיק אפס אפס אחד וכן הלאה וכן הלאה. אלה קודם כל דרגות הביטול עצמו, מה שנקרא ביטול היש, שאנחנו צריכים לעשות, וזה כלפי החברים. כדי שיהיה בטוח שכך אנחנו עושים, יש לנו מעבדה, זאת העשירייה ששם אנחנו כך צריכים לעשות.

מעבר לזה ישנה עבודה כלפי החברים "איש את רעהו יעזורו", עד כמה שאני משפיע להם. זו כבר השפעה בדומה לבורא, שאני תומך בהם, שאני מראה להם כל מיני דוגמאות מה צריך להיות. אולי את הדוגמאות האלה אני בעצמי לא מסוגל לממש, אבל "איש את רעהו יעזורו". אני מראה להם והם מדגימים לי דוגמאות כאלה וכך אנחנו מתקדמים. העיקר זה לשמור על מסגרת העשירייה ולהתקדם בזה.

מה זאת אומרת גדלות הבורא? גדלות הבורא היא עד כמה שאני עושה מעצמי אפס לעומת כולם, ככל שאני עושה הרבה הרבה אפסים, גדלות הבורא היא יותר. למה? כי אני בזה מראה עד כמה הבורא שהוא א-ל מסתתר גדול בעיניי, עד כמה שאני מסתיר את הרצון שלי. זאת אומרת גדלות הבורא אני יכול למדוד עד כמה שאני עושה מעצמי קטן. כמו שהוא מסתתר ולא מראה את עצמו, ואין לו שום בעיה שמקללים אותו, צועקים עליו, דוקרים אותו בכל מיני פניות וכן הלאה, זה לא חשוב, אלא הוא מסתתר ומסתתר ומתייחס לבריות, חוץ מזה שמסתתר, באהבה, בלהביא אותם לתיקון, לחיבור.

אנחנו רואים את זה קצת בהורים, שמתוך אהבה לילדים כך עושים. שלמרות שהילדים יכולים גם לצעוק עליהם וילד קטן כאילו מרביץ לאמא ולא מסכים עימה, היא בכל זאת אוהבת אותו ומשתדלת עוד ועוד בכל מיני דרכים אלטרנטיביות להרגיע ולחנך אותו יפה ונכון.

כך אנחנו. למרות שיש לנו חברים וכל אחד כל פעם מתלהב, כל פעם קופץ, בוער מתוך הרצון האגואיסטי שבו לאיזה כיוון, באיזה אופן, אנחנו צריכים להרגיע את הרוחות בתוכנו, בצורה כזאת שאם היינו נמצאים בדרגה רוחנית איך היינו מתנהגים. ודאי שהיינו מאופקים, אבל לא תמיד, יכול להיות שיש התנהגות אחרת כדי לעצור את החבר, כדי לאזן אותו ובסך הכול לראות, הבדיקה היא, מהו הנזק שיכול להיות לחברה מהתנהגות כזו או אחרת.

בכל ההתנהגות שלנו כלפי העשירייה אנחנו צריכים להראות עד כמה הבורא הוא גדול בעינינו. וזה לא שאנחנו מדברים עליו אלא שהחברים יראו עד כמה כנראה החבר, אם אני מסתכל עליו איך שהוא מתנהג, לפי ההתנהגות הזאת אני יכול להגיד שכן, הבורא כנראה חשוב לו, גדול בו, מפני שכך וכך הוא נראה לי. ודאי שנראה לי, אבל הוא רוצה להידמות לו בזה שהוא תומך, בזה שהוא מסדר הכול, בזה שהוא עוזר לכולם להגיע למטרה וכן הלאה.

זאת אומרת מכל מיני דוגמאות כאלו שאני רואה מהחברים, גם אני מתחיל להתרשם מגדלות הבורא, מהחיסרון לגדלות הבורא, ולמה אין לי. אני מסתכל על האחרים איך הם מתנהגים כך, מאיפה יש להם סבלנות כזאת, אהבה, הם תומכים זה בזה, עוזרים זה לזה, אפילו עושים את זה כך שהחבר שהם עוזרים לו לא מרגיש את זה. ממש רוצים להיות כמו הבורא, מצד אחד מסתתר, מצד שני מלווה את כולנו לגמר התיקון.

יש בזה ודאי תורה שלמה עמוקה מאוד, אבל צריכים להתחיל בזה יותר ויותר. האמת שכל ההתנהגות שאנחנו רוצים לפתח בינינו היא כזאת, שכל מיני פעולות שאנחנו מדברים עליהן שהן המצוות שקושרות אותנו זה לזה כולנו יחד, בעוד ועוד כל מיני רמות של אופנים של השפעה הדדית בינינו, הכול מגיע אך ורק מתוך זה שאנחנו רוצים לקבוע יחס בינינו כמו שהבורא מתייחס אלינו.

זה בעצם כל הלימוד, לתאר לעצמנו את ההתנהגות שלו עימנו, ולהשתדל כך ליישם בינינו אותה התנהגות. ואז, במה שאנחנו מיישמים, במה שאנחנו בונים את הקשרים בינינו, הנכונים כביכול, כמו שאנחנו יכולים לתאר אותם שכך טבע הבורא כלפינו, כך אנחנו בונים את זה בכלי, ואז אנחנו מגלים לפי השתוות הצורה עד כמה הוא כן מתיישב בנו ויחד איתנו מגיע לחיבוק, לחיבור, לפעולות הדדיות כאלו מצידו ומצידנו. זו כבר עבודה בפרצוף, זיווג דהכאה והתפשטות האור בתוך הכלי, ואת כל זה אנחנו מיישמים בעשירייה וכך מתקדמים.

קריין: שיעור מספר 2, "החיסרון לגדלות הבורא". קטע מספר 1 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמר "מהו לחם רע אין בעבודה".

"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה( 1989

סדנה

מה ההבדל בין עבודה לבין עבודה בלי שכר לבין שהעבודה היא השכר? מה ההבדל בין המבצע, ובין היחס שלו לעבודה, לבין העבודה עצמה, וודאי שהתגמול, התוצאה?

*

מה ההבדל באדם שעובד בעבודה רגילה, כמו שאנחנו יודעים שישנה עבודה ומקבל שכר, לבין שעובד לא בשביל השכר, כרגיל, אלא בונה משהו שהתוצאות מהעבודה הן השכר? יכול להיות שהוא עושה את זה לעצמו, בונה בית, אז השכר ברור, כמו שמקבל כסף. מה ההבדל בכל זאת, בין האדם שהעבודה בשבילו היא השכר, המאמץ זה השכר, אנחנו יכולים את זה לתאר לעצמנו או לא?

נניח שאני אוהב את התינוק שלי, ילד קטן. ממש. כמו שרב"ש מתאר כמה פעמים במאמרים. ואז אני צריך בשבילו לקנות משהו, להשיג משהו. ככל שאני יותר טורח כדי להביא לו מה שהוא צריך, אני יותר נהנה מהטרחה. למה? זה יכול להיות או לא? תסבירו אחד לשני שדבר כזה יכול להיות. אם אני טורח יותר בשבילו אני נהנה יותר. מה יש בזה? הוא לא יודע על זה, לא מבין, אבל אצלי, למה אצלי בטבע שלי האגואיסטי, אם אני אוהב מישהו אז כמה שאני טורח יותר בשביל מי שאני אוהב, אני נהנה יותר. מה יש כאן, איזה קשר? מאיפה באה לי תוספת ההרגשה הזאת? תסבירו אחד לשני. אולי ישנם כאלה שלא מבינים את זה.

*

אם הייתי רוצה לקבל משהו לעצמי, כמו נניח לילד שלי הקטן אני רוצה להשיג, אז לעצמי לא הייתי מאריך את הדרך. מזה לא הייתי מרגיש תוספת הנאה. אני צריך, נניח להשיג משהו, אז אני משיג בצורה כמה שיותר קצרה ונהנה. ובשבילו אם אני טורח, כמה שאני יותר טורח אז הנתינה שלי יותר יקרה, והביטוי לאהבה שלי יותר גדול. למה, מה יש בזה?

זאת אומרת, התוספת כאן היא ממש שכר, תוספת יגיעה. אפילו מתגאה מזה, "תראה כמה טרחתי, כמה עשיתי, כמה אני, וכולי."

*

זאת אומרת, אנחנו רואים שיכולים לעבוד עבור התינוק, אפילו יותר ממה שעבור עצמנו, והכול תלוי בגדלות של אותו האדם או האובייקט, נניח שעבורו אנחנו יכולים לטרוח. אין כאן שום עניין אחר. אנחנו יכולים לעבוד ללא שכר, כביכול, ולעשות הכול, רק כל העניין הוא עד כמה זה יהיה גדול בעינינו. יכול להיות עד כדי כך גדול שאני נעלם, שאני בכלל לא נחשב, לא בא בחשבון. והכול בשבילי זה רק אותו האובייקט, נניח התינוק, או הבורא, או החבר, לא חשוב, הכול תלוי בכמה אני מתאר את הגדלות שלו.

ואת הגדלות שלו אני יכול לתאר או בכלים הטבעיים שלי, שמגיעים לנו מהטבע. מהטבע, הכוונה מהבורא, שיכול לתת לנו יחס סטנדרטי, כרגיל, כמו לקרובים, או יכול לתת לנו יחסים יותר או פחות כלפי כל דבר ודבר.

זאת אומרת, כאן אנחנו יכולים ממש להיכנס לעבודה כזאת שאני צריך רק להגדיל את החיסרון שלי לאיזה חפץ, להחליט שאני רוצה לעשות אותו חשוב, ואחר כך רק לעבוד עם הקבוצה, עם הסביבה, שזה יהיה חשוב לי.

קריין: קטע מספר 2, מתוך רב"ש ג', "עיקר מה שחסר לנו".

"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו. וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו"."

(רב"ש ג', עיקר מה שחסר לנו)

איך אנחנו מחליפים תענוג גשמי שאנחנו מקבלים אותו בכלים שלנו, ברצון לקבל, לתענוג הרוחני, שאני מוכן לעבוד מעל הרצון שלי לקבל, בהיהפך ממנו כדי למלאות את הכלים שלי של רצון להשפיע? איך אני עובר מהכלים האלו לכלים האלו על ידי שינוי החשיבות? אם החברה תגיד לי שזה חשוב יותר מזה, אז אני אלך אחרי החברה, ואני אתאר לעצמי שההוא חשוב ואני אשפיע לו. למה? כי החברה כך תכוון אותי. מה אני מרוויח בזה? אני לא מתעלה מעל הרצון לקבל שלי, אני עובד עם אותם הכלים שלי, רק המטרה שונה.

נניח חשבתי לטפל בתינוק שלי. טיפלתי, טיפלתי, טיפלתי, פתאום באים אנשים, חוזרת אשתי ואומרת "זה לא התינוק שלנו, במי אתה מטפל? התינוק שלנו הוא זה, הוא ממש גווע מרעב. תראה מה שהוא עושה, למה אתה לא טיפלת בו?" "לא טיפלתי בו, חשבתי שזה לא שלנו, מה פתאום שאני אטפל במישהו." מה קורה אחר כך? אני זורק את התינוק שטיפלתי בו, השקעתי בו, ומתנפל על התינוק שלי ונותן לו, נותן לו ונותן לו. מה כאן קורה? לא החלפתי שום דבר בעבודה שלנו.

מה זה נקרא שאני הולך להשפיע למישהו? ממש להשפיע. מה צריך להשתנות ביחס שלי? תציירו לי איזו דוגמה יפה, איזה סרט קצר.

*

זאת אומרת לא כל כך חשוב לנו שאנחנו מחליפים תינוק בתינוק, מטרה במטרה. אלא יש כאן שינוי במשהו אחר, אנחנו צריכים להתייחס אחרת. כדי להתייחס אחרת לבורא, מה הוא עשה? הוא עשה חברה, עשירייה שאני צריך להרכיב, וכזאת שהיא מנוגדת לי, לא בגלגלתא ועיניים, גם באח"פ דמערכת של אדם הראשון, ושאני בתוך החברה הזאת מתייחס אליהם כמו הבורא, אני בזה מוצא את עצמי בהשתוות הצורה עמו.

אנחנו נפגשים במרכז העשירייה, אני והבורא, ביחס השווה לעשירייה ובצורה כזאת אני יכול להגיע לעבודה אחרת. אם הייתי עובד ישירות עם הבורא, בלי שבירת הכלי, לא הייתי יכול להגיע, הייתי מחליף פרה בחמור.

מה המיוחד דווקא כשאנחנו עובדים כלפי החברה שבזה אנחנו יכולים להידמות לבורא, ואם ישירות לבורא לא הייתי יכול את זה לעשות?

*

קריין: קטע מספר 3, מתוך רב"ש ', "מהו, "שכור אל יתפלל", בעבודה".

"בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה. אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו."

(רב"ש ב', מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה)

מכאן ברור לנו שאם אנחנו לא נתרשם מגדלות הבורא, אנחנו לא נוכל להגיע לכוח השפעה, להתרומם מעלינו, להשפיע, לבצע עבודה שהעבודה עצמה היא השכר, לא נוכל. אנחנו צריכים איזה כוח מיוחד מאוד, רוחני, שהוא נקרא "אמונה בגדלות השם". אני לא יודע מה זה, אבל אני שומע שאם אני אקבל את הכוח הזה, אז אני אוכל לתת, לשלם, להשקיע במה שנקרא בורא וזה יהיה בשבילי שכר, אני כל הזמן אעסוק בזה, כל הזמן, כל הזמן.

כמו שעכשיו עם הרצון לקבל שלי, נניח שטיילתי באיזה מקום ופתאום אני רואה מכרה זהב, סתם ככה אני רואה פתאום באמצע איזה יער, עד כמה שאני מתחיל להוציא אותו, לאסוף, מבינים או לא? כן, זהו. אז כך אני בלי הפסקה מתחיל עכשיו להשפיע לבורא יותר ויותר בהכרח, אין לי כאן בחירה, מפני שאני מרגיש שכר בזה שאני משפיע. זה נקרא להשפיע על מנת לקבל, זה עוד לא "אמונה" זה עדיין כוח קבלה, אבל בכל זאת במשהו, שנניח לא הערכתי את הזהב, ועכשיו אני מעריך אותו.

אבל האמונה בגדלות הבורא, זה נקרא שאני לא רק מרגיש אותו כגדול, אלא כוח האמונה נותן לי יכולת לעבוד, לא עם הכלים שלי של המלכות, אלא עם הכלים של הבינה. זאת אומרת, שאני נהנה מזה שאני משפיע. קשה לתאר את זה, זה לא כמו אמא, כי זאת לא השפעה מה שהיא עושה לתינוק, זאת קבלה ממש. אלא מהו כוח ההשפעה, בואו בכל זאת נתאר אותו, שהוא נקרא אמונה בגדלות ה'? זאת אומרת, זאת גדלות הבורא שלא מורגשת אצלי בכלים דקבלה, כי אז אני עובד כמו שמצאתי מכרה זהב, אלא זה שלא עובד עם המלכות, עובד עם הבינה, אמונה בגדלות ה'.

מה זאת אמונה בגדלות ה', איך אני יכול לתאר אותה? זאת השאלה הראשונה. ובכל זאת שאלה שנייה, טוב שתתבלבלו גם מזה, הכוח הזה אמונה בגדלות ה', למה אנחנו יכולים לקבל אותו, לרכוש אותו, אך ורק במרכז העשירייה?

*

אתם יכולים לדבר זה עם זה, כולם יחד, העיקר לייצב איזה מצב נכון. למה בלהתכלל במרכז העשירייה אני שם דווקא מקבל כוח אמונה בגדלות ה'? למה אך ורק בצורה כזאת? לכן יש צורך לבנות את הכלי, לשבור אותו ולתת עבודה לנבראים, שבצורה כזאת, ביגיעה כזאת, להתכלל במרכז העשירייה הם רוכשים את כוח האמונה בגדלות ה', ולפי זה מגיעים ליישום. דברו עם כולם.

*

קריין: קטע מספר 4, מתוך רב"ש א', מאמר "מעוז צור ישועתי".

"וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."

(רב"ש א', מעוז צור ישועתי)

זה שיש לו כוח קטן מצד פנימיותו עצמו להשפיע זה נקרא ניצוץ, נקודה שבלב, זה חייב להיות אחרת אין עם מי לדבר, זה לא אדם זאת עדיין בהמה. רב״ש כותב, רוכש "בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו." שיש לו בפנימיות עצמותו, שזה נקרא נקודה שבלב, ואז אם יש לו נקודה שבלב, אז הוא יכול לקבל תוספת לזה מהקבוצה.

איך מקבלים, על ידי מה אנחנו מגיעים להגדיל את הנקודה שבלב למצב שזה יהיה כלי רוחני? אני הגעתי לקבוצה, אני נמצא בה, אומרים שאני יכול לבצע את זה אבל אני לא יודע איך. איך אנחנו יכולים להציע את זה לכזה בן אדם, מה אנחנו נגיד לו? לא נדבר על עצמינו, מה אנחנו נייעץ לאדם שהוא עכשיו נכנס לעשירייה והוא רוצה, יש לו את הניצוץ הזה, יש לו "פנימיות עצמותו" שם, מה אנחנו אומרים לו, מייעצים לו, איך להגדיל את הניצוץ?

תקרא שוב.

קריין: שוב, קטע מספר 4.

"וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."

(רב"ש א', מעוז צור ישועתי)

מה אנחנו אומרים לו? מה אתה צריך לעשות כדי לקבל מהחברה כוח השפעה שאין לך בכלל? יש רק תנאי שאתה יכול, כי אם נביא לכאן כלב או בן אדם שאין לו ניצוץ זה אותו דבר, הם לא יכולים להתרשם מזה, אבל אתה כן יכול להתרשם, איך?

*

איך אנחנו מסבירים לו, נניח שאפשר להסביר, אמנם זאת שאלה בפני עצמה האם אפשר, האם יכולים, שכוח השפעה נמצא מעל הצמצום? אז איך אנחנו מסבירים שקודם צמצום ואחר כך השפעה? דברו כולם, מה שטוב, מה שנוח, לא חשוב.

*

אם אנחנו מדברים על זה שקודם צריכים להגיע לצמצום, זאת אומרת ויתור, אני נכנס לעולם הרוחני בתנאי שאני מוותר עליו. איך אנחנו מסבירים לו את זה?

*

תגיד לכולם את הפתרון שלך.

תלמיד: אמרתי שאם החבר הזה היה יושב ביננו בסדנה עכשיו, אז הייתי אומר לו להתרכז במרכז העשירייה, שלא תהיה לך שום התעוררות בעצמך, ואם כן להעביר את זה רק לטובת החברים, שהם יקבלו את כל השפע של הבורא וזהו.

ואז המאור המחזיר למוטב חייב לבצע פעולה, פשוט מאוד.

קריין: קטע מספר 5, מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"ע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים."

(רב"ש א', מה לדרוש מאסיפת חברים)

מה נותנת לנו התוספת? אני שומע ורואה לפי החברים שהבורא גדול בעיניהם, זה מצד אחד, ומצד שני, אני צריך לצייר לעצמי את גדלות הבורא עוד יותר מזה. מה נותן לי המאמץ האישי שלי מעל זה, מעל ההתרשמות שלי על גדלות הבורא מהחברים?

אני רואה ושומע איך שהחברים מדברים על גדלות הבורא, איך שכולם נמשכים למרכז העשירייה, איך שכולם סביב זה עובדים, את זה אני מקבל עד כמה שאני מוכן לקבל, ועד כמה שהם מוכנים להשפיע לי. חוץ מזה אני צריך לעשות מאמץ מעצמי להגדיל את גדלות הבורא על פני מה שהם אמרו. אז מה נותנת לי התוספת הזאת, שאני עושה מאמץ?

השאלה מובנת?

תלמידים: כן.

מי לא הבין?

תלמיד: אני לגמרי איבדתי את הקשר, דיברנו על גדלות הבורא, דיברנו על לקבל את זה מהחברים.

כן. קיבלת. התרשמת, חוץ מזה אומרים שזה לא מספיק, אתה צריך להוסיף לזה.

תלמיד: אבל מה אני כבר יכול להוסיף לזה מעצמי חוץ מלנסות אולי להראות להם מה שהראו לי או משהו כזה?

אני לא יודע מה לעשות. אומרים שאתה צריך להוסיף. זהו.

תלמיד: מאיפה אני יכול להוסיף?

מהרצון שלך. את ההתפעלות מהם. קיבלת מהם משהו? עכשיו אתה יכול להוסיף.

תלמיד: שוב, מראש לא היה לי את זה, התפעלתי מהם. מה אני יכול להוסיף?

"ע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא," באדם שנמצא בזה, "כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא." לחברה. ככה הם מעוררים אותו.

תלמידים: כתוב להתחבר "לבורא".

"להתחבר להבורא." ככה מגיע לו גירוי כזה. "וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום," מכל מקום, זה לא חשוב כמה, מכל מקום, "צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת." למעלה מהדעת, "כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר" לעצמו "גדלות ה' בתוך השכל." ודאי שהחברים מה שמשיגים, משיגים, זה סך הכול בני אדם, צריכים ללכת עוד יותר. אחרת זה לא יהיה למעלה מהדעת, אחרת קיבלת התרשמות מהם בתוך הדעת. "ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את" כל "העולם (בהנהגה של)" בבחינת "טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'." בצורה אגואיסטית, שהבורא רוצה, נראה אם רק אגואיסטית. "עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך"." ובכל מאודך, "ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים." אבל בהתעוררות משלו, בחיסרון הנוסף משלו.

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

תלמידים: שאלת מה צריך להוסיף חוץ ממה שהוא מקבל מהחברה.

מה זה מוסיף. רק להבין את המקרא.

תלמיד: מה תוספת המאמץ הזאת שאנחנו עושים מאפשרת לנו?

אתה עושה מאמץ בלמעלה מהדעת בצורה ברורה, כי ודאי שהחברים משיגים משהו אבל משיגים קצת, ואתה קיבלת מהם התרשמות קטנה. איך אתה יכול להגדיל את ההתרשמות על ידי זה שאתה מוסיף את החיסרון? החיסרון שלך למעלה מהדעת, לא יכול להיות שהכול נגמר, הבורא הוא יותר גדול. איפה אתה מביע את זה, מראה את זה? בזה שאתה נכלל במרכז החברה עוד יותר, עם החיסרון שלך על פני החיסרון שלהם.

ואז אתה מזמין הארה נוספת, מתוך המרכז. שם זה המקור של כל האורות. ואתה מזמין תוספת אור שישפיע עליך וכך מתקדם.

תלמיד: התוספת הזאת, שאני מוסיף, מי מרוויח ממנה הם או אני?

יש הבדל? אם אתה נכלל במרכז העשירייה, אז מה ההבדל? איפה יש "אני" ו"הם"?

תלמיד: זה בדיוק מה שאני שואל. זאת אומרת, היכולת של כל אחד מאיתנו להוסיף את השומשום שלו לתוך המרכז הזה, בעצם מייצרת שם משהו הרבה הרבה יותר גדול מסכום הפרטים?

מייצב שם איחוד, חיבור, ששם כולם נבלעים במידה מסוימת.

קריין: קטע מס' 6, מתוך "מאור ושמש", פרשת יתרו.

"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה" ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוקות יותר."

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

דבר מאוד לא נעים, פתאום אני מגלה שסביבי יש מלא אנשים שכבר נמצאים בהשגה רוחנית, מתמלאים באור, יותר, פחות, לא יודע כמה, אבל אני מרגיש, מזהה בהם איכשהו שהם כבר שם, מעבר לפרגוד, ואני כאן ממש בזבל.

איך אני מעביר את העצב שלי לשמחה, להתלהבות? איך אני מודה לבורא שעשה לי כזאת סביבה יפה, טובה, שהם מגרים אותי, שהם מדליקים אותי. זה הבורא בכוונה כך פועל דרך החברים, כי אין חברים, את הכול הוא מעצב, כך הוא עושה לי, מביא לי כוחות שמושכים אותי קדימה, דוחפים אותי מאחורה.

איך אני מעביר את זה מצורה אישית, שבחבר ההוא וההוא אני כאילו מקנא, למצב שאני עוד יותר אוהב אותם ומודה לבורא שעשה לי סביבה כזאת?

אני לא בורח מהתמונה הזאת. אני יכול להגיד, "לא, זה אין עוד מלבדו, למדנו מתפיסת המציאות שבכלל מי הם, מה הם, בכל זה אני רואה את עצמי", אני לא בורח, מטייח, צובע את התמונה, לא. אני דווקא רוצה שתהיה לי כמה שיותר קנאה ואני אשרף מבפנים מזה שאני לא והם כן.

ומה קורה יחד עם זה? תקרא שוב.

קריין: שוב, קטע מס' 6.

"צריך שידמה לו", "צריך שידמה לו", כי אדם מקלל אולי את התמונה הזאת. אז הוא אומר לא, "צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה" ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוקות יותר."

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

זה לא נעים, מאוד לא נעים. אבל איך אתה יכול לקבל את הדברים האלה כעזרה גדולה מלמעלה? בתנאי שאתה לא מזדהה עם האגו שלך, שאתה רואה שזה השונא שלך נמצא בפנים. במידה הזאת אתה מתחיל לקבל כאלה סימנים מבחוץ, כאהבה, כעזרה, וזה דווקא במידה שאתה לא מזדהה עם האגו.

זה ברור או לא? דברו ביניכם. אם אני רואה חברים שהם יותר גדולים ממני, אני אוכל את עצמי, "טוב לי מותי מחיי". אני רוצה לבטל אותם קודם כל, שזה בכלל, כל כך אנטי רוחני, לא יכול להיות יותר מזה נגד הרוחניות. ואני לא יכול לאכול ולישון ושום דבר, והחיים שלי כבר זהו, אני משקיע כל כך הרבה שנים, ימים, לילות, הכול, ומה קורה לי? מה השגתי, מה יוצא? ממש "טוב לי מותי מחיי". זו אש קנאה, אני מוכל לשלם הכול, רק שלא יהיה להם. גם לי לא, אבל גם להם לא.

לפי הרצון לקבל כך אנחנו קובעים, אין מה לעשות. זה ברור לכולם?

תלמידים: כן.

יש מישהו שלא מסכים?

אתה לא מסכים שברצון שלך אתה כך תחשוב? זה מעניין.

תלמיד: יכול להיות שאני טועה, אני פשוט מנסה להבין את הנקודה הזאת. אם החברים גדולים, אם אני רואה אותם גדולים, אז מבחינתי יש הצדקה לדרך. אני עם הספקות שלי בדרך בכלל לא מבין איפה אני נמצא, אבל ברגע שהחברים גדולים אז לפחות אני מבין שיש כיוון מסוים.

אני אסדר לך דבר כזה, אתה תראה. איך יכול להיות שאתה תראה את האחרים גדולים כשאתה עדיין נמצא ברצון לקבל ואתה מקבל את זה, "ברוך ה', אז הם כבר קדימה באלף קילומטר ואני כאן, אבל אני בטוח שאני נמצא בדרך. תודה לחברים ותודה לבורא", איזו אנחת רווחה אני מרגיש עכשיו.

כן? סימן שהרצון לקבל שלך הוא לא כמו שצריך. לא, תאמין לי, אני יודע. זה אש אוכלת, ממש.

סדנה

מה אנחנו עושים כשאנחנו מגלים את זה? חוץ ממך שאתה צדיק, כולנו רשעים, נדבר על עצמנו. מה אני צריך לעשות כשאני מרגיש כך? ישנם אנשים שהולכים, עוזבים, לא יכולים לסבול את זה, זה פגם כל כך גדול באגו, בכול. אבל הבורא מסדר את זה בכוונה, אז מה אנחנו עושים כדי להשתמש נכון במצב הזה? קדימה, דברו ביניכם.

אנחנו לומדים פעולות ממש מהדרך, פרקטיקה.

*

על ידי מה אני מחבר את ההתלהבות של החבר שאני רואה שהוא גדול, האם אני מחבר אותו אלי, או שאני מתחבר להתלהבות שלו, לנטייה שלו, לזה שהוא כבר כביכול נמצא ברוחניות, איך אני אתלווה אליו?

איך תינוק עושה לאימא ואז מרוויח על ידה בזה שהיא דווקא מתחילה לשרת אותו?

*

איך אנחנו בונים בחברה אווירה כזאת, שעד כמה שאני מרגיש שכל פעם מתראה בי קנאה, דחייה, עד שנאה אפילו, על ידי זה שהחברה משפיעה לי גם את היחס הנכון שצריך להיות, אני משתדל עם כל ההפרעות האלה, להידבק בחברה ולהיות איתם יחד וכמה שיותר להתבטל? איך אנחנו עובדים על זה למרות הקנאה? והיא כל הזמן תגדל יותר ויותר, כל אחד ירצה להרוג את השני.

*

קריין: קטע מס' 7, מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מֵעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קיבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

זאת אומרת, עד כמה שאנחנו מתחברים ומתלהבים זה מזה, ועד כמה שלא עוזבים את החברה למרות שבאים כל מיני כוחות כאלו שרוצים לזרוק אותנו מהעגלה, אלא אנחנו נמשכים כל הזמן להיות כמה שיותר מחוברים. זאת אומרת, מספיק לאדם כל הזמן רק להחזיק יותר ויותר במרכז החברה בלי לעשות כל מיני פעולות אחרות. אז הוא יראה איך בכל זאת הוא מתקדם דווקא על חשבון האחרים. שהם מושכים את העגלה לכיוונים, לצדדים, למעלה וקדימה, והוא על ידי זה שדבוק בהם ולא נופל ולא עוזב ולא מתנתק, במחשבה, בלב, ברצון וכן הלאה, אז כל הזמן סופג את ההשפעות האלו וכך מתקדם איתן.

זו העבודה הקבועה שחייבת להיות, ולמעלה מזה כבר תוספת ממנו שהוא מסוגל אולי גם בעצמו להוסיף. אבל קודם כל חייבת להיות העבודה הקבועה הזאת, זו דבקות שנקראת קטנות ומצב הקבוע שחייב להיות. ומצב הקבוע בקטנות זה כמו שהקטן מחזיק בגדול וזהו, אתה לא יכול להוציא אותו ממנו, לנתק. תנסה, תראה איך הוא מחזיק באמא. זה בצורה הפשוטה ביותר, כל הזמן להיות כך דבוק. קטנות זה עיקר המדרגה. והגדלות, תוספת, זה אם אפשר.

איך אנחנו מפתחים את הקטנות כמצב הקבוע שיחזיק את כולנו במרכז העשירייה, בבורא שיתגלה שם, איך אנחנו עושים את זה, ואיש את רעהו יעזורו בזה, ואנחנו ממש מחזיקים בזה. קודם כל מחזיקים בזה, בלי חשבונות. זה כמו הקטן, הוא יודע שאם מנתקים אותו כבר זהו, הוא צורח, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. העולם שלו הוא בזה שהוא מחזיק בגדול.

התמונה ברורה. קדימה, איך אנחנו עושים את זה בקבוצה? זאת השאלה הכי חשובה.

*

קריין: קטע מספר 9 מתוך זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שתי נקודות", 121.

"מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'. אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. (זוהר לעם. הקסה"ז, "שתי נקודות", 121)"

קריין: קטע מספר 10 מתוך שמעתי, מאמר ל"ג "ענין גורלות שהיה ביום כפורים, ואצל המן".

"יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. (בעל הסולם. שמעתי. ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")"

אז איך אנחנו עושים את זה בחברה? איש את רעהו יעזורו בכל מיני מצבים, שמיד כשמתעוררות באיזשהם חברים בחברה כל מיני סתירות, בעיות, אכזבות, נפילות וכולי, החברה היא מתרוממת מיד, מדליקה את עצמה להמשיך את רוממות ה', כדי להתקדם עוד קצת קדימה, וכך מכל חבר וחבר שמרגיש איזה הפרעות, אז בחברה תמיד יש יכולת בכללותה, להתקדם עוד קצת קדימה עוד ועוד. יש לה תמיד אז אפשרות להמשיך את רוממות ה' על פני הסתירות, ואדם אחד לא מסוגל, אלא רק איש את רעהו יעזורו.

לכן כשאנחנו רוצים להיכנס לדרך הזאת, כבר ראויים להיכנס לדרך הזאת, אז אנחנו מתקרבים למה שנקרא "הר סיני".

קריין: קטע מספר 11 מתוך שמעתי, מאמר נ"ג "ענין הגבלה".

"כתוב "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

זה מה שנדרש בהר סיני. שמסכימים לעבוד על קטנות.

סדנה

איך אנחנו מגדירים את הקטנות? לתת הגדרה נכונה לקטנות לפי המילים שלנו, לפי המצב שלנו, מה שמבינים, לא לפי תע"ס, כלפי קבוצה, כלפי עשירייה, כלפי חברים, כלפי ההפרעות.

*

מהו הכלי להשגת רוממות ה'?

*

קריין: קטע מספר 12 מתוך רב"ש א', "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה".

"בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה."

(רב"ש - א'. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה" 1991)

איזה מקום חיסרון אני מכין לקבל את גילוי הבורא, במה הוא ממלא לי בדיוק את החיסרון הזה?

*

הגעתי לאיזו מדרגה רוחנית, לא חשוב איזה, חמש עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים, כל פעם שאני משיג איזו מדרגה רוחנית אני מרגיש את עצמי שאני יותר מתרוקן, מה אני מקבל? אני לא מקבל כלום, זו רוחניות? מה אני עושה?

אני צריך להבין, להודות לבורא שהוא מכין לי את הכלי כדי שאני אבקש ממנו למלאות את הכלי הזה עם רוממות ה'. אז כל פעם אני שמח מזה שאני הולך קדימה ויש לי שכר, איזה שכר? כלי יותר גדול ריקני.

שאלה: אם יש ריקנות אז אתה מרגיש את הריקנות, אתה לא יכול להיות מבסוט מהריקנות. איך אפשר להיות מבסוט מריקנות?

למה? אני הרווחתי עכשיו מיליון דולר וזה סתם אותי, אז מה אני יכול לעשות הלאה? גמרנו. עכשיו אני קונה במיליון דולר קנביס וגמרנו, ואז אני נמצא בטריפ כזה וזהו, זה מה שאתה רוצה להגיד? ממה אני יכול להיות מרוצה? שאני השגתי מיליון דולר ועכשיו יש לי חיסרון למיליארד. אני יכול לגדול. אז על מה אני צריך להודות? שיש לי חיסרון על מיליון ומילאתי אותו, ועכשיו יש לי חיסרון על מיליארד והוא מאיר לי בגדלות הבורא שאפשר, בזה אני כל הזמן נמצא.

ברוחניות כל פעם אתה נמצא בהתפעלות, זה לא נגמר עם הזקנה וכל מיני הדברים האלה שאתה כבר מרגיש את עצמך כבר שזהו, זה רק קדימה, נצחיות. אז למה זה לא טוב שמתגלה לך כל פעם כלי ריק? אתה רק מרגיש בזה יותר ויותר יכולת למלאות אותו עם הגדלות., עם ייחודיות הבורא, רוממות.

תלמיד: אני באמת צריך להרגיש את החיסרון, את הריקנות. היא צריכה להיות באמת ריקנות. אם יש לי איזה משהו שמאיר לי, אז זה כבר לא ריקנות.

נראה. לא רוצה להיכנס לכל הברורים האלה, אבל זה זה לא בדיוק כך. אל תדאג. תרגיש ריק.

קריין: קטע מספר 13 מתוך רב"ש ג', "הכניסה לעבודה".

"אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")

אז מה יוצא לו מכל המאמצים? אם מה אנחנו נשארים?

שאלה: אני אף פעם בחיים שלי לא עברתי שיעור כמו שעברתי היום. ממש נשפך עלינו טוב ועונג מעולמות עליונים. ואנחנו בעשירייה מאוד מאוד התחברנו והרגשנו את הדבר הזה נורא חזק.

איך אנחנו לוקחים את המציאות הזאת שיש לנו כרגע בעשירייה ושופכים אותה לעולם?

על זה לא מדברים עכשיו. לא. מה שאתם כאן עוברים זה רק אתם כאן עוברים בלבד, זהו. לא שופכים לעולם ולא לכלום, לא לקבוצות ולא בקמפוסים, בשום דבר.

אתם צריכים קודם כל לממש את זה במציאות שלכם שזה יתקיים בתוך הכלים, בתוך החיבורים ביניכם בצורה קבועה, ואחר כך אנחנו נדבר איך להמשיך, לא לפני זה, אפילו לא רוצה מילה אחת להגיד על ההמשך.

תלמיד: מה המחשבה היעילה, מה הפעולה שאני אמור לצאת איתה היום מהשיעור הזה עם העשירייה, שהיא תביא תועלת לעשירייה ולקבוצה?

אני מציע לעבור על הקטעים שעברנו עליהם, עם העיפרון, עם כל מיני דגשים, עם כל מיני שאלות, לראות איך שזה כתוב, להידבק כמה שיותר במקרא. אנחנו בזה שעתיים. איך אנחנו נעביר אותו כשיעור, אחד מהשיעורים במדבר, אני לא יודע, איך שלא יהיה. תהיה אווירה אחרת, זה יהיה יותר קל.

קריין: קטע מספר 14 מתוך שמעתי של בעל הסולם, מאמר ג', "ענין ההשגה הרוחנית".

"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולהקים שכינה מעפר, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

(בעל הסולם. שמעתי. ג'. "ענין ההשגה הרוחנית")

כן, את זה כבר אחרי החיבור אפשר לקיים.

שאלה: יש לי שאלה רק לגבי מושג שקראנו בקטע 12. למה הוא התכוון כשהוא הזכיר את הרימון?

רימון, רוממות, רוממות הבורא זה נקרא "רימון".

שאלה: כשדברת על מיליון הדולר האלה, תמיד ההרגשה היא שהכנס, גם הכנס במדבר וגם הכנס הגדול, הם המיליון דולר האלה. כנראה יש איזו מסה קריטית או בגלל ההכנה לזה, וההרגשה היא כאילו הולכים על איזה שטיח, אני לא יודע איך להביע את זה אפילו במילים. כשנכנסים לתוך כנס נמצאים במשהו שעוטף וזה תענוג מאוד מאוד גדול, מעבר לכל המצבים שעוברים בפנים.

איך צריך להתכונן נכון כדי שזה באמת יבנה בנו עוד יותר חיסרון לגדלות ולא שפשוט נהיה בכנס ונהנה וזהו?

אנחנו מתייחסים לכנס כמו כינוס של עשירייה אחת, לא אלף עשיריות, אלא עשירייה אחת. שבכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל קיים חוק של עשירייה. אמנם גם מחולקים לפי שמיניות, עשיריות, לא חשוב איך, אבל ככה זה.

לכן אנחנו צריכים להביא לכנס את כל התשוקות, כל הנטיות, כל המטרות, כל מה שאנחנו רוצים לתת ולהשיג, להשיג ולתת. בכנס נמצא מרכז העשירייה. פעם עשינו מכל הפתקים שלנו איזו בועה כזאת. אנחנו צריכים להבין שיש שם מרכז של כל העשירייה, מרכז של כל הכנס, ועד כמה שאנחנו מגיעים לזה אנחנו ממש נכללים בכוח העליון. הכול תלוי בעדינות הלב, בעדינות הנפש, עד כמה שאנחנו יותר נמשכים לזה, תומכים בזה, עוזרים זה לזה, נותנים כל מיני תמיכות זה לזה כדי שאנחנו כך נרגיש ונתכלל. ואני מצידי חושב שאנחנו מאוד מוכנים להשגת הרוממות בדרגה הראשונה לפחות.

תלמיד: אז מה אפשר לדייק יותר בכנס הזה, שזה לא יהיה עוד איזה משהו גדול ומהנה אלא משהו שהוא באמת נקודת אל חזור כזאת?

אנחנו צריכים לבוא לא למסיבה אלא לכינוס לעשירייה אחת, כי כל המבנה הוא עשירייה אחת, כך אנחנו לומדים, ואנחנו רוצים באמת להתכלל בנשמה אחת, נשמת אדם הראשון ושם לגלות את עצמנו ואת הבורא כולנו דבוקים, כולנו מחוברים ולבטל בזה את כל העולם, לבטל בזה את הכול, שכולם כולם כמה שיותר נתאסף לחיבור הזה. נראה לי שאנחנו מתקדמים לביצוע.

שאלה: בסעיף 13 כתוב "שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש." מה זה מפני מציאות ה' שהוא מרגיש? אנחנו דברנו על רוממות שאנחנו מיצרים אבל פה כתוב שהוא מרגיש.

כן, זה מה שהוא מרגיש, רוממות. זה לא בורא, זה גדלות הבורא, יש הבדל. אתה רואה את האדם ונראה לך שהוא גדול, בכלים שלך אתה מתאר אותו כגדול מאוד, מאוד משפיע, שאתה תלוי בו וכן הלאה וכן הלאה. זה נקרא שאתה משיג גדלותו, רוממותו, אבל לא אותו, הוא לא מתגלה. הבורא אף פעם לא מתגלה, אין גם מה לגלות, רק האדם בונה מעצמו, לכן הבורא נקרא "בוא וראה", עד כמה שאתה בונה אתה רואה.

שאלה: יש הבדל בין רוממות ה' ואור חוזר?

אתה צודק, זה קרוב זה לזה.

שאלה: אז האדם נשאר בסופו של דבר עם השתוקקות לגדלות ה'?

כן, כי בלי זה אין כלי.

תלמיד: זה מה שהוא אומר בקטע 12, עד כמה שהוא רוצה להשפיע לבורא ואז מגלה.

אם אתה אוהב מישהו ואתה מפסיק להשתוקק אליו, האהבה נשארת?

תלמיד: לא.

לא. זה פשוט.

תלמיד: אז מה שהוא אומר שהאדם צריך לבקש "כח להאמין בגדלות ה'", זה לבקש כל הזמן להגדיל לו השתוקקות?

כן.

תלמיד: ואיך ההשתוקקות הזאת פועלת?

היא ממלאה אותו. כבר נתתי כמה פעמים את הדוגמה הזאת. מה זה נקרא שאני אוהב מישהו? שאני משתוקק אליו וזה ממלא אותי.

תלמיד: ואיך זה גדל דרך מרכז העשירייה?

כי אתה ניזון מזה שהחברים מביאים לך התפעלות מגדלות הבורא בעיניהם. מה אתה רוכש מכל תשעת החברים? הגדלות שהם מגלים, משיגים, מדמיינים לעצמם על הבורא, זה מה שמחייה אותך. אתה מבין שיש לך עכשיו פי עשרה התלהבות מהבורא לעומת קודם. מישהו משיג? אף אחד. אנחנו לא רוצים להשיג, אנחנו דוחים את הכול, אנחנו רק רוצים להיות בהשתוקקות, רק בהשפעה, רק בלמעלה מהדעת, למעלה מהרצון לקבל.

תלמיד: והתוספת הזאת שאדם צריך להוסיף לגדלות הבורא שהוא מקבל מחברים, מהי?

מעצמי.

תלמיד: זה מה שהוא מבקש מהבורא?

כן.

תלמיד: שתוסיף עוד כוח להאמין בגדלות, ואז הוא מוסיף לחברים ועוד פעם גדל?

כן, וחוזר חלילה.

שאלה: אם חבר בעשירייה פונה אליך ואומר לך שהוא מפחד ממה שיקרה אחרי הכנס, הוא אומר שהוא מתרגש, אבל מפחד מהירידה שתהיה אחרי הכנס, איך אתה עוזר לו?

אני מבין אותו. פחד מהירידות זה פחד גדול מאוד והוא מלווה אותנו זמן רב, כמה שנים, עד שא', מתרגלים. ב', מתחילים להרגיש שזה דבר הכרחי, כי אחרי זה בא מצב חדש. שדווקא הירידות האלה הן בונות עלייה חדשה, והיא לא יכולה להיות, אם לא תיפול. והנפילה הזאת זו לא נפילה, אלא זו עלייה בקו שמאל.

ולכן צריכים להשתוקק גם לריקנות הזאת, רק כל הזמן להבין, לכתוב אפילו לפניך שהנפילות האלו זה לא שאני נופל וחוזר למצבים הקודמים, אלא אני עושה צעד קדימה ברגל שמאל. זאת אומרת, מתגלה החיסרון החדש, וחוץ מגילוי החיסרון אנחנו לא צריכים כלום. לכן הירידות הן עיקר הכלי, הן עיקר ההתקדמות.

שאלה: אם אני נמצא במדרגה כלשהי, רוממות ה' זה קטנות, ולשמש את המלך זה גדלות?

אתה יכול כך לקבוע, אבל זה לא כדאי. פשוט רוממות ה' זה דבר אחד ולשמש את המלך, גם ברוממות ה' אתה משמש אותו.

תלמיד: רוממות ה' זה קטנות?

לא. למה? אני מתמלא ברוממות ה', גם על זה אני צריך לעשות זיווג דהכאה וחשבון. זה לא קטנות.

תלמיד: אבל אני לא מקבל, אני רק משפיע.

אלא מה אתה חושב שאתה מקבל ברוחניות? מה אתה מקבל?

תלמיד: אני יכול לקבל או אור חכמה או אור חסדים.

אני לא יודע מה זה אור חכמה ואור חסדים, תסביר לי בצורה רגשית מה זה.

תלמיד: אני מקבל דבקות.

אתה מקבל תענוג מזה שאתה משפיע.

תלמיד: זה להשפיע על מנת לקבל.

אני לא יודע מה זה על מנת לקבל, משפיע. מה זה על מנת לקבל? על מנת לקבל זה גשמיות. שאני נותן למישהו משהו כדי לקבל ממנו משהו, תן וקח. לא כדאי לך כך לחשוב, זה פשוט לא נכון, אתה תתבלבל.

שאלה: בהמשך למה שאמרת בנושא הכנס הגדול, כשאתה אומר לעשות משהו, מבחינתי זו לא בקשה, זו דרישה. אמרת שנעבור על כל מה שעשינו היום, על כל השאלות.

אמרתי את זה כמה פעמים אחרי השיעור, שכדאי לכם במשך היום להתרכז בזה ולהזכיר כל פעם את כל מה שעברנו בבוקר.

תלמיד: אתה נמצא איתנו כל היום, והבניין כאן רוחש 24/7 לקראת הכנס, עובדים, עושים, אני יכול להגיד לך, ממש אין לי שנייה פנויה ביום, אין כלום. אני כאן מהבוקר עד הלילה, הולך לישון וחוזר, זה ככה כל התקופה וכך אני רואה את ההמשך.

כך צריך להיות. אתם לא מסוגלים, תעשו הפסקה באמצע היום, תעבדו בלילה. נניח אתמול לא יכולתי, הלכתי לישון באמצע היום, אבל אחר כך קמתי בעשר וחצי בלילה והתחלתי לעבוד. אתה יכול לראות, את טוויטר הראשון שלי כתבתי בסביבות אחת עשרה. אין מה לעשות, עובדים סביב השעון.

תלמיד: יש משהו שאתה חושב שאני יכול לעשות בזמן קצר, תוך רבע שעה, לא כל היום?

רבע שעה זה הרבה זמן. אם אתם קוראים איזה פסוק, ברבע שעה אתם יכולים לסיים אותו, לדבר, להיכנס לתוכו, ולא צריך יותר, יותר זה יהיה כבר קליפה, אסור. תתחילו ללעוס, להתחמם, להתחכם וזה לא טוב. אז תבחרו שניים שלושה פסוקים כאלו במשך היום, זה מספיק.

תלמיד: וככה אנחנו מקיימים את מה שאתה אומר?

כן, ככה אני חושב. אתם לא חוזרים על המילים שלי, אלא על מה שכתוב.

שאלה: למה רק אחרי שמרגישים את גדלות וחשיבות הבורא, מגיעים לסביבה שכוללת רב, קבוצה, ספרים, ואז אני מרגיש אותם כבשר שלי?

כי אתה נכנס לנקודה, לנקודה המרכזית.

תלמיד: האם הבושה היא החוליה המקשרת בין מאציל לנאצל, לכן היא לא נכללת בעשר ספירות, היא ברייה בפני עצמה?

תראה, זה נכון. כל הכבוד. יופי, השתפרת. אתה לומד מדברים, זה לא פשוט.

שאלה: אם אני מבין נכון, אנחנו צריכים לגרום לבניית הבורא, לתת לו גדלות ולהאמין בו, זה נשמע כאילו אנחנו בונים איזה אליל רוחני ואז מאמינים בו. האם תוכל להבהיר את זה?

מי זה האליל הרוחני הזה, אני לא יכול להגדיל את הבורא הזה יותר מהקבוצה, מהחיבור בינינו. אני לא בונה בורא שהוא מחוצה לנו. אלא מיהו הבורא? הבורא זה החיבור בינינו למעלה מכוח הדחייה, האגו שלנו, למעלה מהשנאה. הבורא זה כוח חיבור ואהבה. עכשיו, תגיד שזה אליל, אז מה? אז חיבור ואהבה זה האליל שלך, אתה יכול להגיד לכולם ולהתגאות.

שאלה: איך אדם קובע שמה שמאיר לו זו באמת גדלות הבורא?

את זה הוא מבין מפני שזה מנתק אותו מעל מנת לקבל. גדלות הבורא מיד מעלה אותנו למעלה מעל מנת לקבל.

שאלה: כשאנחנו רוצים להרגיש שאנחנו משרתים מלך גדול, יש לי בלבול. כדי שארגיש שאני משרת מלך גדול, אני צריך שתהיה לי השגה של מה זה הבורא, מה גדלות המלך שבו?

הבורא זה כוח השפעה שאני בונה למעלה מכוח הקבלה שלי. בכוונה כך נבראתי בכוח הקבלה, כדי לפתח מחוצה לי כוח השפעה. אני לא יודע מה זה, כי בינתיים אין לי שום אפשרות להשפיע, זה הכול על מנת לקבל, כל מיני חשבונות כאלה, כאילו שאני משפיע, אבל זו לא השפעה. לכן, על ידי המאמץ שלי עם החברים במרכז העשירייה, שאני רוצה להשפיע להם, כביכול רוצה להשפיע להם, והם אליי ואנחנו יחד, אנחנו עושים בכל זאת פעולות כאלה, כאילו, כמו ילדים שעושים משהו, אבל על ידי זה גדלים. אם אנחנו מבצעים את פעולות החיבור בתוך העשירייה, אנחנו עושים מאמצים שעל ידם אנחנו גדלים. בינתיים פועל עלינו המאור המחזיר למוטב, זה אותו האור שמשפיע עלינו כשאנחנו ילדים ומשחקים בכל מיני משחקים של ילדים.

איך אנחנו גדלים ונעשים אנשים גדולים, חכמים? גם על ידי משחק. מה כתוב? המשחק הוא דבר רציני, יש כזה סלוגן. ולכן כך אנחנו גדלים בחברה. ודאי שאנחנו לא יכולים להשיג את כוח ההשפעה אם לא נהיה בחברה. אך ורק במרכז עשירייה, שאני רוצה שם להיטבע, רוצה שהם ישפיעו עליי, שאני מגיע לכנס ורוצה להתכלל שם מפני שזה ישפיע עליי כמה שיותר, זה כוח עוצמתי מאוד גדול, כך אני מתקדם לרוחניות, שזאת השפעה ורק דרך ההתבטלות אני יכול להשיג אותה.

שאלה: בכל כנס החברים מהכלי העולמי משתתפים תמיד בתורנויות מטבח והשנה אעשה את אותו הדבר. באחד השיעורים לא מזמן אמרת שאנחנו צריכים להתרכז בכמה שפחות פעולות במשך השיעורים ולהשאיר רק פעולות שבלעדיהן אי אפשר, תורנות למשל, נראית כפעולה כזאת, אבל מה לעשות, איך להיות בתורנות מטבח מצד אחד ומצד שני להימצא בכל לב ונפש בשיעור?

אני לא יודע. אני חושב שאנחנו צריכים לתת לכל האנשים המגיעים אלינו מחו"ל והמגיעים אלינו מישראל, שלא נמצאים איתנו כל הזמן, מקום להיות בהשתתפות שלנו בעשיריות. והחברים כאן שרגילים להיות בעשיריות ובשיעורים, ישרתו אותנו במטבח. זה דבר אחד. דבר שני, אני לא יודע מה עשו כבר במטבח אבל אני חושב שהם צריכים ללכת על כמה שאפשר דברים שיכולים להגיע אלינו בצורה מוכנה. שתפוחי האדמה יהיו מקולפים, כל מיני כאלה דברים. בקיצור לעשות כמה שפחות עבודה סביב הכנס, שכולם ישתתפו בחיבור. מספיק לעשות דברים, כבר עשינו את זה בשנים הקודמות, בכל זאת אנחנו חייבים גם להשתתף בלימוד.

אני מבין שטוב להיות במטבח, שיש שם 200 חברים, ונכנסים והם שרים ויחד עם זה הכול בוער, זה טוב מאוד, אני מבין, וכל זה יותר שמח מאשר לשבת אולי באולם הזה ושוב להיות באיזו עשירייה, אבל נראה לי שצריכים לחשוב איך לעשות את זה.

שאלה: אם פתאום ייוצר מצב שבו לא תהייה ברירה והחברים מהכלי העולמי בכל זאת יצטרכו להשתתף בתורנות הזאת, מה לדעתך עדיף, האם עדיף שחברים הדוברים בשפה זהה יהיו ביחד? למשל בתורנות יש חמש עשיריות תורניות, האם נכון יותר שחמש העשיריות האלה ידברו באותה שפה או שעדיף לערבב בין החברים כדי שיהיו שם בו זמנית חברים מאירופה, מארצות הברית, מרוסיה, ממדינות אחרות וכולי.

לי נראה ששפה היא בכל זאת מאוד קובעת והייתי מעדיף שיהיו בשפה אחת, או כולנו דוברי אנגלית או כולנו דוברי רוסית או כולנו דוברי עברית. אלה שלוש הקבוצות הגדולות. כך אני חושב. אבל שוב, אני לא רוצה לקבוע, אלה דברים שבהם אתם יותר בעלי ניסיון ממני ואתם מרגישים מה כדאי לכם.

שאלה: יש שתי אופציות כמו תמיד בכנס, לערבב את העשיריות כך שיהיו עשיריות קבועות או עשיריות אקראיות. אם כחבר קיבלתי תורנות מה עדיף לדעתך, שאני אלך לבד לתורנות או שהתורנות תיפול על כל העשירייה ביחד כגוף שלם, כך שכל העשירייה תהייה באותו רגע בפעולה אחת משותפת?

אין לי תשובה. אני לא יודע. בעיקרון אם אין כאן בעיה של בליל שפות שמגיע אלינו מבבל, שאנחנו מתרחקים זה מזה לפי השפות, אם לא זה, אז הייתי אומר שלא כל כך חשוב לי איפה אני אהיה. אם אני יכול לדבר עם כולם ולהיות איתם בדיון, בהתפעלות, בהתרשמות על מה שאנחנו עושים, לא חשוב לי. אבל שוב, ישנם מארגנים והשאלות האלה לא אלינו. הן למארגנים, אני סומך עליהם.

תלמיד: יש לנו בכנס ערב נשים, ויש לנו עדכון על פעילות נשים מכל העולם. בכל מוצאי שבת יש זום של 200 נשים מכל העולם שמתכוננות ביחד לכנס. 300 נשים התחלקו לשלושה צוותי עבודה ומהיום הן מארגנות פעילויות הכנה לכנס ביחד. הן עשו עשיריות תאומות, הן פתחו תורנות רמח"ל והן גם מעבירות שירים וקליפים בין העשיריות, כל זה לחמם את עצמן.

איפה זה נמצא, באתר של הכנס?

תלמיד: לא, זה ביניהן, נשים מכל העולם מתארגנות ביניהן.

כן, אבל אם אני רוצה לראות מה הן עושות?

תלמיד: היום אני אדבר איתן שיעדכנו.

אתה צריך כבר מראש לדעת, אחרת מה אתה אומר? נניח שאני אישה שרוצה לדעת ולהצטרף או בכלל לעקוב אחרי זה, הכול חייב להיות באתר, אם זה שייך לכנס אז כנס, נקודה. כאלה הודעות אם אין להן שום הפנייה לאתר ושום מקום באתר, הן לא שוות כלום.

שאלה: יש מאות נשים שנכנסו לשלוש קבוצות ווטסאפ ומתארגנות לקראת פרויקט של חיבור לקראת הכנס. יש ביניהן מוזיקאיות, הן מארגנות שיר אחד לקראת הכנס. יש שם נשים מצפון אמריקה, ישראל, קייב, ברזיל, איטליה, הולנד ועוד מדינות. הן ממש עובדות קשה.

שאלה לגבי הכנס, איך להתייחס לשני הכנסים האלה, ככנס אחד, כשני כנסים, מהי הכוונה שצריכה להיות?

את כנס במדבר וגני התערוכה אני רואה ככנס אחד. אבל תלוי איך האדם משתתף. ישנם אנשים שמשתתפים בשניהם, ישנם רק באחד. הכנסים פתוחים לצפייה ולהשתתפות ווירטואלית. אני ממליץ למי שלא מגיע לכאן שיארגן עשירייה לפחות במקום המגורים. שמעתי שכמה מהקבוצות הגדולות שלנו ברוסיה ובצפון אמריקה עוברות למחוץ לעיר ועושות שם את הכנסים עם צפייה בנו.

תלמיד: מהי הכוונה לקראת הכנס, מה צריך להחזיק עד הכנס?

להחזיק עד הכנס בכל השיעורים שאנחנו עכשיו עוברים. אנחנו היום סיימנו את שיעור שניים של כנס במדבר, ואתם רואים עד כמה הוא עמוק ולא פשוט, אפשר לעבור עליו עוד ועוד, ויכול להיות שנחזור על זה עוד לפני הכנס. נגמור את כול השיעורים של כל הכנסים ואם יישאר לנו זמן לפני כנס המדבר, נחזור שוב ובמדבר שוב. ואתם תראו עד כמה שיש כאן עוד להתעמק.

תלמיד: לגבי העשיריות בכנסים, העשיריות יהיו אקראיות וכמובן זה יהיה לפי שפות אבל כל אחד יושב איפה שנוח לו. יהיו שלטים ולפי השלטים אני הולך ויושב.

רצינו לשתף לגבי מספר הנרשמים. נכון לעכשיו לכנס במדבר נרשמו 676 חברים מתוכם 145 מהכלי העולמי. ולכנס הגדול נרשמו 1750, מתוכם 371 מהכלי העולמי. מההתרשמות שלי המספרים הם משמעותית שונים משנים קודמות, במיוחד מהחברים שהיו מגיעים מחו"ל, יש כמות הרבה יותר נמוכה, כנראה בגלל המצב בעולם.

כן. המצב הכלכלי הוא מאוד מאוד קשה בחו"ל.

תלמיד: איך אתה רואה את הכנס הזה, שלא חשוב איפה האדם יהיה בעולם עדיין זה יהיה כנס אחד מרכזי שקורה כמו כל שנה.

אנחנו נשדר ונתרגם לכל הכלי העולמי. זה ברור. עם כל היתר אנחנו לא יודעים מה עוד לעשות. חוץ מזה אולי אנחנו בכל זאת יכולים לארגן מקומות לינה בחינם, אם זה אפשרי. תחשבו על זה, זה מקל מאוד.

תלמיד: אני יודע שיש חברים שמארחים חברים שמגיעים מחו"ל.

וודאי שזה מאוד טוב, מאוד רצוי.

שאלה: לגבי השיעורים בכנס במדבר, מקודם הערת שעברו רק שעתיים ואנחנו בקושי מספיקים, ובכנס משך השיעורים יהיה שעתיים, השאלה האם זה מספיק?

כן, זה מספיק. בכל הכנסים האלו, גם במדבר וגם בגני התערוכה, העיקר זה חיבור. אני בונה שם את עוצמת ההשגה מתוך חיבור ולא מתוך העבודה השכלית ולכן זה יספיק, עוד יישאר זמן לשאלות. צריכים לעשות עבודת מיון עם הפסוקים. כי כשאני מבקש לא יותר מעשרה פסוקים נותנים לי 14 וגדולים כאלו. לצערי צריכים עוד לעבוד על זה.

תלמיד: עוד כמה דברים טכניים. מי שנתקע עם בעיות הרשמה מסיבות כאלו או אחרות נא לפנות למוקד ונמצא פתרון.

ובכל זאת אני שומע שהרישום הוא קשה. יש טפסים, אנשים לא מבינים מה רוצים מהם. אם אפשר צריכים להקל.

תלמיד: בדיוק אתמול פתחנו אפשרות בלי הטפסים האלו.

כן, אבל אתה אומר שיש הרשמה לערב ולצהריים ולבוקר, אנשים לא כל כך מתמצאים בזה. אלו שעובדים בזה נראה להם שזה פשוט, לי הדברים האלה מאוד קשים תמיד, אני לא מבין בכל הבירוקרטיה הזאת. צריכים איכשהו לקבל את התלונות בצורה שאתה הולך לקראתם מה שלא יהיה, אחרת אנחנו דוחים את החברים בגלל שאתם עומדים על כך שהרישום יהיה בצורה מסוימת, מיוחדת. הרישום הוא העיקר או ההשתתפות היא העיקר? אנחנו צריכים בכל זאת לראות את הדברים בצורה הנכונה.

(סוף השיעור)