שיעור בוקר 17.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם. שמעתי נ"ט עמ' 574. מאמר "ענין מטה ונחש"

קריין: אנחנו לומדים ב"כתבי בעל הסולם" עמוד 574, חלק מאמרי שמעתי, מאמר נ"ט, "ענין מטה ונחש"

מהו הדבר החשוב ביותר בחיים? אנחנו כל הזמן בוחרים, כל הזמן נמצאים בהשוואה בין זה לזה, זה לזה, בתת ההכרה, בהכרה, בכמה רמות, בכמה הבחנות, וכל פעם אנחנו משנים את הגישה, משנים את קנה המידה, הסתכלות כלפי מה ומי. כל החיים שלנו הם רק בלהשוות זה עם זה, זה עם זה לפי איזה קריטריונים, ולמה אנחנו מכוונים את הבחירה שלנו, חשוב יותר או חשוב פחות.

בכמה אנחנו מפסידים בזה שאנחנו עוזבים את מה שפחות חשוב, שמאין ברירה יכול להיות שאנחנו עוזבים אותו, וכמה נרוויח מזה שנחזיק ביותר חשוב. יכול להיות שיותר חשוב, אבל לא מוצא חן בעינינו, אבל אין ברירה, וכולי וכולי. זאת אומרת, כל החיים שלנו אנחנו סך הכול כמכונה שרוצה להיות כמה שיותר משוכללת, שאוגרת הרבה נתונים כדי לעשות את החשבונות האלה נכון, וכך תמיד.

ודאי שהחלום שלנו הוא שנהיה בכאלו בחירות שבטוח בוחרים במצב הטוב ביותר במאה אחוז נגד המצב הרע ביותר, שלא יהיו לנו שום ספקות ולא שמאין ברירה בוחרים במשהו אחד לעומת משהו שני, כשגם שם יש משהו טוב.

אז היחס הזה איך לבחור ממש טוב על גבי ממש רע, את זה מסביר לנו כאן בעל הסולם.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 574, חלק ממאמרי שמעתי, מאמר נ"ט, "ענין מטה ונחש".

נט. ענין מטה ונחש

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות."

הבעיה היא שאין לנו כלים להרגיש את האמונה, כוח השפעה, נתינה, אהבה, זאת אומרת, מה שיוצא מחוצה לרצון לקבל, ולכן אלה דברים שפשוט לא נמצאים במציאות. אני שומע עליהם, המילים האלה תמיד בורחות ממני, משמעות המילים לא מובנת לי, ואיך אני יכול לגשת לזה? לאחוז בזה במשהו? תמיד יש לנו בעיה. אומרים לי "טוב, אתה חייב בכל זאת לבחור באמונה, לבחור בהשפעה". זה גם לא הגון להגיד כך לאדם שיבחר בזה, איפה יכולה להיות כאן בחירה? בחירה היא בין זה לזה, בין זה לזה, שאני אוחז בשניהם ורואה בשכל וברגש במה אני בוחר, מה אני עושה, וכאן לא.

"מה שאם כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'." מה שהשגתי קודם בקדושה, בדרגה הבאה זה נכנס לטומאה, ואז הטומאה היא יותר גדולה. מתגבר על הטומאה מגיע לקדושה, דווקא נמצא בקדושה, שוב כל עוצמת הקדושה נכנסת לטומאה, וכך אני כל פעם עולה, על ידי שניהם, ימין שמאל, גם שמאל עולה, ושמאל עולה על פני זה שהתעסקתי נכון בימין.

"ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאם כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאם כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל."

בעל הסולם נותן לנו גם פתרון וגם תרגיל איך אנחנו יכולים לבחור במה שחשוב, במטה. על ידי זה שמדכאים את הכבוד.

שאלה: בעל הסולם אומר פה שאדם צריך כל הזמן לבדוק את עצמו אם בחינת המטה שלו הוא בשלמות. איך עושים בדיקה כזאת כל הזמן? ומה זו הבדיקה הזאת?

איך אנחנו לומדים מ"אין עוד מלבדו"? מה זה אומר "אין עוד מלבדו"? בוא נעשה כך, כולם זוכרים מה נקרא הקטע הזה "שמע ישראל" מהתורה? אז תגיד לי, "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", בבקשה תפרש בצורה פשוטה. מה זה נקרא לשמוע, איזו דרגה הזאת, ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד. אם תפרש את כל הדברים האלה אתה תראה את כל העבודה בזה.

לָמה הפסוק הזה הוא כל כך חשוב? הבחירה היא בדבר החשוב, במטה, שתמיד אצלנו הוא מטָה בחשיבות ואנחנו צריכים להרים אותו כל הזמן, שיהיה מעלה בחשיבות. זו העבודה שלנו, כל הזמן להרים ולהרים, וכל הזמן הוא נופל, זו העבודה שלנו.

אם הבורא לא היה עושה את הטבע שלנו ברצון לקבל לעצמו, שהמטֶה נופל, אז לא היה לנו מה להרים, והיינו נמצאים ללא הבחן איך להתקדם, איך לגשת אליו. איך אני יכול להתקרב לבורא, מאיפה אני יודע?

אז יש לנו מטָה שתמיד נופל מטה בחשיבות, ושאנחנו כל הזמן מרימים אותו וכך הולכים. כל פעם שאני מרים, צעד קדימה, עוד פעם מרים, צעד קדימה. וברגע שאני עוזב אותו, ואני בטוח עוזב אותו, את המטֶה, אז הוא נופל. זו עזרה מלמעלה שהוא נופל, אחרת לא הייתי מתקדם, לכן בעל הסולם נותן לנו את הקטע הזה בעמוד 576.

"אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת," זאת אומרת, שאני לא צריך להרים את המטה ללמעלה מהדעת, "היינו על יסוד ידיעה וקבלה," כמה אני לומד, וכמה אני יודע וכמה אני מקיים "אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה," וזהו, יכול להתפלל, יכול לעשות הכול "ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת."

תלמיד: בעל הסולם נותן פה עצה כמו למדענים, הוא אומר, תבדקו או זה או זה, אין אמצע. איך אפשר לזהות כמה שיותר מהר שאתה לא במטֶה?

לכן אני אומר שרק לפרש את "שמע ישראל" או "אין עוד מלבדו", כאלה תנאים עקרוניים. מה זה מטֶה? מטֶה זה מה שמכוון אותי לבורא, שעל ידו, אם אני מחזיק בו מעלה בחשיבות ולא שהוא נופל כל פעם מטָה מחשיבות, על ידו אני כל הזמן מתקרב לבורא, עוד קצת, עוד קצת, עוד מדרגה, עוד מדרגה.

תלמיד: אבל העניין הוא שכשנופלים למטֶה, יש גם שכחה.

אתה תלוי בסביבה, ודאי. אתה עכשיו אומר את הדבר החשוב ביותר, אז מה זה בשבילי מטֶה? מטֶה זה נקרא שהסביבה יותר חשובה ממני, ואז על ידי זה אני עולה לקראת הבורא. זה הכול. לכן הדרגה הזאת היא נקראת "משה", שמושך את העם. ודאי, אדם בעצמו לא מסוגל, הוא גם לא יודע מה זה למעלה, מה זה למטה, הכול כלפי הכלל, כלפי כל התיקון הכללי. הוא מתחיל להרגיש שהוא בעצמו רק נקודה.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שאדם צריך הכנה רבה שהקדושה תאיר לו, לאיזו הכנה הוא מתכוון?

כאן העניין, שהאור מופיע אם יש על מה. נגיד שאנחנו יוצאים לחלל, אומרים ששָם אור ה', אף אחד לא מסתיר. דווקא בגלל שלא מסתיר, אז לא רואים שיש אור, רואים חושך. ראית צילומים כאלה, זה חושך. אבל אם אתה שם משהו שעומד בדרכן של קרני השמש, אתה מיד רואה שיש אור.

זאת אומרת, מה חסר? האור לא יכול להאיר אם אין מחיצה, אם אין משהו שמפריע לו, אם אין משהו שעומד בדרכו. לכן אם אנחנו רוצים שהאור יאיר עלינו, אנחנו צריכים להיות ממש בדרכו של האור. איך לעשות זאת? זו כל העבודה.

אדם אחד לא יכול להיות הפרעה לאור. אלא אם מתחברים כעשירייה ומתחברים למעלה מהאגו שלהם, שאף לא רוצה להתחבר לשני, כי כל אחד הוא גאוותן ומיוחד, אם אנחנו בכל זאת מתגברים להתחבר למעלה מהגאווה של כל אחד, מהדחייה ההדדית של כל אחד, אז אנחנו מרימים את חשיבות החיבור, ולמעלה מחשיבות החיבור, חשיבות הבורא שאנחנו רוצים לגלות אותו, שיתגלה, ממש יתגלה. כמו שעכשיו אני מגלה אותך, לפחות כך אני רוצה לגלות את הבורא, בצורה הרבה יותר פנימית, בהבנה, בהרגשה, בחיבור פנימי.

לכן אם אנחנו שמים בדרך שמגיע אלינו האור העליון מהבורא את העביות שלנו, שאנחנו לא יכולים להיפטר ממנה, האגו שלנו בוער וכל הזמן עולה, ואנחנו מוכנים להתחבר מעל האגו, אז אנחנו עושים איזה סנדוויץ', מה שאנחנו קוראים, שכבה כזאת שבפנים זו עביות ומבחוץ זה נקרא זָכות או מסך. שאנחנו מוכנים להתחבר למרות שאנחנו אגואיסטים ולא רוצים איכשהו להתקרב זה לזה. אם אנחנו עושים כזאת מחיצה, אז האור העליון מתגלה על המחיצה הזאת, ואנחנו רואים אותה. על האגו של כל אחד לא, אבל על האגו המשותף בינינו, שכדי להיות משותף, אנחנו כבר לא עובדים באגו בלבד, אלא גם בחיבור בין האגואיסטים האלו, אנחנו בזה עושים מחיצה והאור יכול להתגלות.

תלמיד: אז אם אני רוצה להרגיש את זה ממש בתוך תוכי אני צריך להתחבר בין החברים.

אין ברירה. זה בדרך כלל לוקח הרבה זמן, לפעמים שנים, עד שאדם רואה שאין דרך, "או חברותא או מיתותא".

שאלה: למה הוא מתייחס לאמונה בתור שפלות, עבודה מטה בחשיבות?

כי זה ככה בעינינו. מה זה אמונה? כוח השפעה, בינה, שכולה להשפיע, כולה להידמות לבורא. בחינה ב' היא כולה רוצה להידמות לבחינת שורש מד' בחינות דאור ישר. האם זה אצלנו בכבוד, האם זה אצלנו בחשיבות, בחשיבות מהטבע, אינסטינקטיבית? ודאי לא.

תלמיד: אז הוא מתייחס לזה מצד הטבע של האדם, זאת אומרת, מהמקום הזה זה לא חשוב?

מצד הטבע שלנו לא חשובה לנו דרגת ההשפעה, ודאי. לכן כתוב, "שמע ישראל". שאם אתה מגיע לדרגת בינה, לשמיעה, אז אתה כבר נמצא "ישראל", ואז אתה יכול לגלות שהבורא הוא אחד, שיש לפניך כוח אחד בלבד.

תלמיד: אבל מה שמעלה לאמונה זה לא חשיבות? כדי לעלות לדרגה של אמונה, אתה לא צריך חשיבות?

אני צריך חשיבות האמונה, אבל אין לי, מאיפה אני אקח? ספרים לא משפיעים עליי, מלידה לא קיבלתי דרגה רוחנית, איך אני ארכוש את תכונת ההשפעה, תכונת האמונה? אני צריך לגלות איזה תנאים, כנראה שישנם, שאז זה מתגלה בי.

תלמיד: איך רוכשים אמונה אם אין לך את זה בשום צורה טבעית?

זו כל העבודה שלנו, איך אנחנו מזמינים כוח עליון שהוא יברא בנו את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, שבזה נהיה דומים לבורא. זה הכול, זו כל חכמת הקבלה, כל התורה, כל מטרת האדם בעולם הזה.

תלמיד: כן, אבל מה אתה מזמין?

אני מזמין כוח עליון. לא יודע איזה, לא יודע מה הוא. אומרים שאפשר להזמין כוח עליון, כי הוא כוח השפעה, כוח אהבה. אם אתה יודע לעורר אותו, הוא כבר ישנה אותך.

תלמיד: ומה זה המטה שעליו הוא מדבר?

"מטה" זה נקרא שתמיד תכונת ההשפעה אצלי מטה בחשיבות, ואני צריך כל הזמן להחזיק למעלה בחשיבות וללכת איתו, עם המטה הזה, קדימה. בלי מטה לא הולכים. אפילו למלך, תמיד יש משהו כזה. זקן תמיד יש לו מקל, כאילו שזקנה זה סימן שיש לו שכל, שהוא כבר יודע, על שתי רגליים לא הולכים.

תלמיד: מה המטה מבטא?

כמו שאתה מכוון את שתי הרגליים שלך. הקו האמצעי. "מטה" הכוונה שלמעלה מהכול תכונת ההשפעה מכוונת אותי. שהמטרה היא להשיג את תכונת ההשפעה.

תלמיד: מה זה המטה?

מטָה בחשיבות.

תלמיד: מטָה בחשיבות זה כאילו לא חשוב. אם כך מה זה מטֶה, איך אתה משיג מטה?

כשאני מעלה את חשיבות ההשפעה או את האמצעי לזה, חברה, חיבור בין אנשים, את כל האמצעים לזה, למעלה מחשיבות הערכים הגשמיים שלי. כל הזמן צריכים לעבוד על זה. ובשביל זה אני צריך כבר חברה, להתפעל מהם, בלי זה אי אפשר.

תלמיד: עוצמת המטה היא לפי חשיבות ההשפעה?

אני רוצה שכך זה יהיה. צריכים לעבוד על זה שיהיה. לא חשובה לי ההשפעה, אני לא קם בבוקר ומחפש "איפה ההשפעה, איפה אני משיג?" אני לא נמצא בזה. צריכים לעבוד על זה. אבל חוץ מהעבודה על חשיבות ההשפעה שמביאה לי את החשיבות של החיבור ואת כל יתר האמצעים, חוץ מזה אין לנו מה לעשות.

לכן, מטה או נחש. וזו באמת עזרה גדולה מלמעלה כי אנחנו יכולים להגיע למצב שבכל רגע ורגע יש לנו סטארט סטופ, סטארט סטופ, מטה או נחש, נחש או מטה. כך בוררים.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כשיוצאים החוצה ליום עבודה וכולי, כי השפעת הסביבה בחוץ היא למציאות גשמית. אנשים עסוקים כדי למלא את עצמם בדברים גשמיים, וזה עומד כנגד המחשבות שיש לנו בזמן השיעור, אמונה למעלה מהדעת, השפעה, חברים, דבקות.

אני צריך להאמין שהכול בא מאין עוד מלבדו, ודווקא על פני זה אני צריך להרים את המטה שלי.

תלמיד: נוכל לשים אולי איזו שכבת מגן כך שזה לא ישפיע עלינו יותר מדי, או אולי לברוח מהסביבה ההיא?

אולי ההיפך. למה אתה צריך לברוח, על ידי מה אתה תתקדם? בהתחלה יכול להיות שאני רוצה כמה שיותר להיות מבודד מהעולם. יש צדיקים כאלה שבורחים ליער. לא. אחר כך אתה רואה שזה מסודר מלמעלה בצורה מאוד מאוד ייחודית כלפי כל אחד ואחד. אמנם אנחנו כאילו מסתובבים באותו סיר אבל זה לא כך, הבורא באמת מסדר גם את הגשמיות וגם את רוחניות, ובכלל את הכול. אין לנו שום דבר חוץ מהבירור הקטן הזה, הנקודתי. חוץ מזה אין לנו שום דבר. מה שהיה וצריך להיות, יהיה, על זה אין מה לדאוג, גם לרע וגם לטוב. אתה צריך לדאוג רק לנקודת הבחירה.

תלמיד: מהיכן אני יכול לקחת כוחות כדי להחשיב יותר את מה שאני לא רואה ומרגיש, ולא את מה שהעיניים רואות, את הגל החזק שבא מההשפעה של הסביבה בכל רגע?

נתנו לך עשירייה, אתה יכול להשפיע עליהם ולחייב אותם ושהם יחייבו אותך. נתנו לנו אותה בדרגה גשמית שאין כמוה, מוחשית. אני יכול לעבוד עם הבחנות רוחניות עם הגופים הגשמיים. אנחנו לא מבינים את מה שקיבלנו. הבורא דאג בכל ההשתלשלות הזאת עד הפרט האחרון. הוא מביא את האדם למקום ואומר "קח לך", ועליך רק לקחת. לקחת את כל העולם הזה, בפנימיות שלו, בחיצוניות שלו, גם בקבוצה, גם עם כל השונאים וכל המתנגדים, את כולם, לא לזלזל באף אחד. בהתחלה ודאי שאין לנו ברירה, אנחנו לא מסוגלים לכלול את כל ההשפעות הללו, אבל אחר כך אתה תראה שמדובר על כל פרט ופרט בנשמה שלך.

למה יש לך בנשמה שלך הכנה רגשית להרגיש משם ומשם, הבחנה כזאת וכזאת, זה מפני שיש לך הבחנות כאלה ברגש לך. לכן אתה מרגיש את זה ולכן אתה צריך לקבוע יחס לכל דבר. תאר לעצמך עם איזה רצונות קטנטנים למיניהם ומחשבות והכול אנחנו נכללים כשאנחנו מרגישים את הדברים האלה, וכמה אנחנו עוד לא מרגישים ונצטרך לפתוח את עצמנו.

תלמיד: איך מתגברים על הרגע הקטן הזה של הספק, נניח שהייתי פוגש חבר כעבור עשרות שנים ופתאום אני רואה שהוא עשיר ומוצלח.

זה היה לי לא פעם. למה אתה פוגש אותו?

תלמיד: איך משתמשים בזה בתור מקפצה ולא כעצירה במחשבה?

זו בדיוק דוגמה טובה מה זה מטה או נחש. אני נפגשתי דרך הסקייפ עם החברים שלי שנעשו גדולים, גם במדע, בכל מיני דברים, גם עם אלו שנעשו עשירים בקנדה, בכל המקומות. ואם זה לא מספיק אז הבורא משפיל אותך, מכניס אותך לכל מיני דברים שאתה נעשה גם מושפל בעיני כל הקהל, בכל מיני צורות, בכל מיני דברים. ודאי.

דווקא כאן אתה מברר את "האני" שלך. קודם כל כך אני בנוי, כך אני עשוי, כך הוא ברא אותי. זהו. מהנקודה הזאת באה ההכנעה הראשונה שגם היא לא פשוטה. אני צריך לראות מה אני יכול לעשות, איפה נקודת הדבקות שלי בבורא. כי בנקודת הדבקות אתה יכול להגיד שהם שווים לכולם, למרות שזה לא צריך להיות חשוב, דבקות זה דבקות, אבל אם אני אעשה את עצמי שלא ישאלו אותי למה אני לא רבי זושא. אבל להרים את המטה אנחנו צריכים כל פעם. זאת צדקות הדרך. וודאי שיביאו לך כאלו דוגמאות, זה שאתה רואה שיש מישהו יותר עשיר ממך או יותר מוצלח ממך, זה עוד כלום.

צריכים להיות חזקים בצדקת הדרך. ולא מפני שיש עשירים יותר או חכמים יותר, אלא מהכיוון השני, כשמשפילים אותך כולם. בזה צריך לעבוד. בזה צריכים לראות את התרגילים שהבורא עושה. זה יכול להיות דרך המשפחה ודרך כל מיני אמצעים, כי הכול בידיים שלו. הוא עושה לך כאלה דברים שאחרי עשרים שנה אתה מבין למה זה קרה לפני עשרים שנה. הוא מכין את הכול מראש, ואנחנו צריכים להיות רק באין עוד מלבדו, כנגדו אתה צריך לתת דין וחשבון.

שאלה: איך העשירייה צריכה להתנהל ולעזור עם העניין של המטה והנחש?

אתם יכולים. איך אתם זורקים לו חבל, מה אתם עושים, מה זה נקרא לזרוק חבל ולמשוך אותו? להרים חשיבות. להרים חשיבות זה לעזור לו להרים את המטה. האמת אף אחד לא יכול לעשות את זה בעצמו. אף אחד. אם מישהו יכול לעשות את זה בעצמו, זו לא עבודה רוחנית אמיתית, זו עדיין עבודה מקדימה, לפני המצב האמיתי ממש.

תלמיד: אני רואה שבכל פעם כשצריך להרים את המטה, צריך להיות יותר יצירתי, אי אפשר לעשות זאת כמו בפעם שעברה.

כי מה שהרמת בפעם הקודמת, הפך עכשיו לכישלון. שמאל ימין, שמאל ימין, בכל מדרגה, גם השמאל עולה יותר. על חשבון מה? בזה שהצלחת להרים את המטה, ההצלחה שלך הופכת להיות עכשיו כגורמת לכישלון. מטה בחשיבות כל פעם יותר עמוקה, ולעומת זה מעלה בחשיבות יותר גבוהה.

שאלה: כשמרימים את המטה, אני צריך לסדר את עולם המושגים?

את הכול, ודאי, זה כאילו שפה חדשה, מקום חדש, הבנה חדשה, תפיסה חדשה, בקיצור מדרגה חדשה. כתוב שכל יום אדם צריך להרגיש את עצמו כנולד מחדש, אבל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", "חברו" זה מה שהיה לו קודם, "יצרו גדול ממנו," כל הזמן עולה יותר גם ביצר שלו.

תלמיד: צריך לעשות את זה ביחד.

לבד לא כדאי לגשת לזה בכלל. הבעיה שלנו היא שאנחנו חושבים שבעבודה אישית, פרטית, כשאני נסגר בפנים, אז אני נמצא בעבודה יותר פנימית, יותר אינטימית, יותר אישית, אני מברר את עצמי יותר עמוק, אבל זאת ממש שטות. לוקח הרבה שנים עד שאדם מבין שהוא מסתובב כמו כלב אחר הזנב.

רק אם אתה נכלל כל פעם מהקבוצה, אפילו הכי קטנה, כמו רבי יוסי בן קסמא, רק אז אתה יוצא למצב יותר גבוה. "מכל תלמידָי השכלתי", "תלמידים" זה כאילו דרגה יותר נמוכה, אבל אם אתה נכלל מהם, אתה מגיע להשכלה יותר גבוהה. כך בדיוק. לכן להרים את המטה, רק בעזרת החברים, כולם יחד.

תלמיד: כשכולם יחד אני תמיד רואה שיש חוסר הסכמה.

מה זה חוסר הסכמה? אתה אומר להם, "חבר'ה, אני צריך אתכם". תן להם עבודה. "אני צריך אתכם, אין לי חשיבות, תעזרו לי". אם אתה מבקש מלמטה "תעזרו לי, איפה החבל שלכם, למה אתם לא זורקים לי, למה אתם לא עוזרים לי?", ואתה אומר ברצינות, בזה אתה מאחד אותם.

שאלה: כל עבודתנו היא בעצם להיאחז ולהידבק בבורא כמה שיותר, מה קורה במצבי השפלות?

זו העבודה הכי יפה. רגשות, הכול, כי זה אמת. זה האמת שאתה מרגיש בתוך הרצון שלך. ירידות, נפילות, השפלה, כל מה שיש, זה נכון, על זה אי אפשר להתווכח.

תלמיד: מהי העבודה הנכונה במצב השפלות?

"אין עוד מלבדו". גדלות הבורא על זה שעשה לי את זה בצורת טוב ומיטיב כי אני צריך לגלות את זה למעלה מהמצב שלי. לא בזה שיהיה לי טוב, לא, אלא בזה שאני רוצה לקבל את המצב הרע הזה כמצב טוב מפני שהוא חייב אותי להגיע לדבקות בבורא. ואז לא חשוב בכלל מיהו ומהו המצב הזה, החשוב שאני השגתי דבקות.

תלמיד: אז במה זה שונה? הרי המצב של הניסיון להגיע לדבקות גם היה קודם, לפני השפלות.

לא.

תלמיד: במה תורמת לי השפלות כדי לרצות יותר?

דבקות יותר גדולה. מה זה "סולם המדרגות"? להיות בדבקות יותר למעלה מהרצון לקבל בכל מיני תנאים, שאי אפשר בכלל לדמיין לעצמנו שאנחנו בתנאים האלה יכולים להיות דבוקים בבורא, מודעים לזה, מודים לו.

תלמיד: אם אנחנו עוברים מצבים של שפלות, זה אומר שאנחנו אמורים להגיע לדרגה גבוהה יותר בדבקות ממה שהיינו קודם.

כן. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", זה המצב הכי טוב. שמצד המציאות אתה רואה שאין לך כלום, ופשוט אין שליטה עליונה ואין שום דבר, ואתה בכל זאת למעלה מזה נמצא בדבקות לאין עוד מלבדו, שאין לך לזה שום בסיס, הוא לא מתגלה.

תלמיד: אז איך אני יותר נדבק בבורא ממה שהייתי קודם לכן במצב השפלות?

בכלים של השפעה, לא בכלים של קבלה.

תלמיד: אבל איך אני נדבק בפועל?

אני אומר לך בפועל.

תלמיד: מה אני אמור לעשות, לבוא לעשירייה ולהגיד להם "אני במצב שפלות, תעזרו לי", או לקרוא יותר מאמרים?

לקרוא מאמרים זה ברור. אתה צריך אז לראות איזה מאמר או קטעים יכולים להיות מתאימים לך.

תלמיד: כן, אבל זה גם קודם השפלות.

לא. בשפלות אתה מברר את זה בצורה אחרת, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה בפועל מגיע לחברה, ואתה מבין שבדרך כלל להגיע לחברה זה טוב אם אתה רוצה לחזק אותם, ואתה יכול להוסיף להם, וכאן אתה מוסיף להם אבל בקו שלך, בקו שמאל, בחיסרון. אתה נותן להם הזדמנות, אתה בזה מחייב אותם להתאחד. יש לנו דוגמאות כאלה בכל משפחה ומשפחה, שאם חס ושלום קורה איזה אסון, כבר אין חשבונות כאלה, מה היה ומה יהיה, ומה כן ומה לא, כולם מתאחדים. זה חייב להיות כך בקבוצה.

שאלה: יש נחש, כשאני על הרצפה וחושך והסיטרא אחרא שולט.

אתה מתכסה עם זה, סוגר את העיניים ולא רוצה שום דבר.

תלמיד: כן, כאילו העולם הזה משתלט ובכלל לא רואים את הרוחניות שזה מצב נחש. נופלים על הארץ כביכול, נופלים לתוך הרצון לקבל ולא רואים כלום ברוחניות.

אבל אתה רוצה את זה, או שאתה מנותק?

תלמיד: נניח שניתקו אותי. אבל אני יותר מנסה לברר את העניין של ה"מטֶה", כי מטֶה הוא כביכול מתאר אותו הדבר שהחשיבות של הרוחניות היא למטָה בחשיבות.

כן.

תלמיד: אז מה פה הפוך?

לכן אני שואל אותך על הנפילה הזאת, אתה בנפילה הזאת נופל עם העולם הזה, או רק עם העולם הרוחני? ובעולם הזה לא, אתה רוצה להצליח, אתה רוצה לעשות סרטים ומה שיש בפנטזיות שלך וכן הלאה, אתה רוצה להפליג בים, או שאתה באמת מתכסה עם השמיכה, "עזבו אותי, אני רוצה רק למות". תלוי מה זה "מטָה". מטה גם ברוחניות וגם בגשמיות, או רק ברוחניות?

תלמיד: יש גם וגם.

אז על מה אתה רוצה תשובה?

תלמיד: אני רוצה הסבר כשהוא כותב "מטֶה", מטָה בחשיבות.

זאת רק רוחניות נופלת.

תלמיד: למה זה מייצג את העלייה, את ההפכיות מהנחש, אם זו עדיין נפילה כביכול?

נחש עושה לך את זה. יש או זה או זה, הוא אומר. אדם צריך להגיע למצב ששני המצבים הללו קשורים זה לזה, כמו יויו, או למעלה או למטה, "זה לעומת זה עשה א-לוהים".

תלמיד: נחש זה למטָה, "מטֶה" זה למעלה?

אם ככה. לפעמים אדם סתם מנותק מהכול, לא אכפת לו כלום, תעזבו אותי, שהעולם הזה יישרף, העולם ההוא בכלל לא קיים, אז רק עוד נשאר אני שמרגיש את זה וגם שזה לא יהיה.

תלמיד: אני מדבר על הבירור הזה שהוא כן ברוחניות. נחש זה למטה, "מטֶה" זה למעלה, אז למה מטֶה זה מטָה בחשיבות?

לא. אם הרוחניות שלך היא מטה בחשיבות, ואתה מעלה את הרוחניות למעלה, זה נקרא שאתה "הולך עם המטֶה", שתכונתו, אופיו, זה ליפול כל פעם, ואתה כל פעם צריך להרים אותו. מדובר רק על רוחניות שנופלת ואתה מעלה, נופלת ואתה מעלה. על ידי מה אתה מעלה? על ידי העשירייה והמאור המחזיר למוטב. בהתחלה אצלנו זה רק הערכים, בלי העשירייה ובלי המאור המחזיר למוטב. אבל אחר כך ממש מתחילה להיות עבודה בפועל, שאנחנו עובדים עם הכוחות האלה, אני מרגיש מה זו עשירייה, איך היא נותנת לי כוח, בשר, תמיכה וכן הלאה, ואני מרגיש איך שעל זה מגיע האור העליון, הבורא מתגלה. או שמתגלה מבפנים אפשר להגיד, או שמגיע מלמעלה, תלוי. כותבים שזה מגיע מלמעלה מפני שהם רוצים להראות איך הכוחות מסודרים, אבל בעצם זה מתגלה בתוך העשירייה. תעשה קומפרסיה כזאת בקבוצה, עד ששם יתגלה כוח ההשפעה. בלחץ הזה אתה סוחט את כל האגו, הוא כאילו מטפטף ויוצא מהם, ונשאר הכלי הריק שאין לו כבר תאוות כאלה, והוא מתמלא באור החסדים.

תלמיד: יש רגעים שהרוחניות באמת חשובה, שאני כל כולי מרגיש התעוררות, חשיבות, גדלות?

זה קורה לפעמים, כן,

תלמיד: אני סתם מסונוור ואני משקר לעצמי?

לא, נותנים לכם דוגמה, שאתה צריך להיות במצב כזה כל הזמן למרות ההפרעות, זאת דוגמה. אבל תעשה כך שזה יהיה קבוע. על ידך.

שאלה: אם נגיד יש מצב של השפלה, לדוגמה מישהו יורק לי בפנים מול כולם, איך אני אמור לקבל את זה, איך אני אמור לעבוד עם זה, ובשביל מה זה בא?

אתה מדבר על העולם הזה, שזה קורה סתם כך, או מה? אני לא מבין.

תלמיד: סתם כך כנראה. משהו שגורם לי להרגשת השפלה מאוד חזקה.

אם זה כלפי אנשים חיצוניים וללא שום קשר לעבודה הפנימית, אתה צריך להגיב כמו שכול העולם מגיב. זאת אומרת יכול להיות שתתלונן, יכול להיות שתעשה משהו, אני לא יודע, כי [אם לא], אתה תיראה מוזר, והעבודה שלנו היא קודם כל צריכה להיות שאנחנו בחיצוניות כמו כולם. אבל בעצם, אם זה קורה למשל עם החבר שלי שכך קרה לו והוא ירק עלי, אני סופג את זה, אין כאן מקום לחשבונות. החשבון צריך להיות הפוך, שמה שהם עושים זה הכול לטובתי.

אין ברירה, אנחנו חייבים להבין איפה אנחנו נמצאים. הבורא מתחיל יותר ויותר להראות לנו את הפעולות שלו בצורה יותר ברורה, ואנחנו צריכים קצת לעדן את עצמנו, להרגיש איך שזה בא.

שאלה: את הספר הזה אפשר לקרוא מאתיים אלף פעם ולא לעצור. נכון?

זה בהתחלה, כן.

תלמיד: הכוונה היא שאלה חוקים מוחלטים, שכול המצבים האלה קורים שוב ושוב וחוזרים עוד פעם ועוד פעם?

חכמת הקבלה מסבירה לך על חוקי הבריאה. יפה.

תלמיד: האם זה היחס בין אור לכלי, רק בצורה שונה מאשר בתע"ס?

תע"ס מסביר לך את זה בשפה אחרת, לא רגשית, אלא כמו שרופאים מדברים. אתה יכול להגיד לרופא, "כואב לי כך, דוקר לי כך", לרופא לא אכפת, הוא לוקח ממך הבחנות מהגוף שלך ורואה מה שקורה לך, בשבילו זה חשוב. כל הרגשות שלך, אמנם הוא שואל אותך אבל [לא]. כך זה כאן, זו שפה אחרת. תע"ס מסביר לך מה שקורה בתוך הנשמה, חלקי הנשמה, איך הם קשורים זה לזה, איך הם עולים, יורדים, מה משפיע על הנשמה. וכאן זה מתוך הנשמה, מה הנשמה מרגישה.

יש שפת הרגש ויש שפת השכל. תלמוד עשר הספירות זו שפת השכל, ו"שמעתי" זה שפת הרגש, אבל מדברים על אותו דבר. אתה יכול לעשות ממש במקביל, לקרוא את זה ולקרוא את זה. או לקרוא דבר אחד ולהסביר את זה בשפה אחרת. אלה כל הפירושים, מה שנקרא.

תלמיד: המדרגות האלה שאמרת, מה כמות המצבים שיש?

סך הכול 125 מדרגות, שמתחלקות לעוד ועוד. כל רגע ורגע אתה עובר המון מצבים, כל המצבים האלה נרשמים כולם. מה זה נרשמים? הנשמה היא משתפרת כל הזמן, מתקדמת לתיקונה. השאלה שלנו איך אנחנו נתחיל להיכנס לשלבים שאנחנו נרגיש איך אנחנו עושים בה שינויים, אבל שינויים הכרתיים, אחרת אנחנו לא נרגיש, זה צריך להיות בהכרה רגשית ושכלית, "במוחא וליבא" מה שנקרא. ואז נוכל גם לכוון את עצמנו בצורה יותר מבוררת. עכשיו למדנו, מה זה נקרא בצורה יותר מבוררת? להרים כל הזמן את ה"מטה" שנופל ולעשות ממנו ממש "מטה", שהולכים אתו קדימה, מלמטה למעלה.

תלמיד: בתוך מדרגה אחת מתוך כל ה-125 האלה, האם עוברים את כל המצבים שוב?

לא, לא את כל המצבים שוב, אבל נכללים עם כל המצבים. לאו דווקא שהכול עובר, לא. זה כמו שאנחנו בחיים, אני עובר בחיים שלי את כל המצבים של תינוק, ילד ובחור? לא, אבל אני מבין את המצבים האלה, הם נכללים בי, אני חי איתם. כל דרגה הבאה היא כוללת את כל המדרגות הקודמות.

אל תדאג, זה לא כל כך קשה, זה לא כל כך רחוק, זה הכול יתקדם יפה. רק כל נשמה ונשמה צריכה לעבור מה שמגיע לה לפי השורש שלה, לפי הנתונים.

תלמיד: איזה חוקים עובדים על העשירייה כדי להגיע להכרה?

חוק אחד, להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אתה מרגיש מה זו הפעולה מעל הרצון, אבל בלתי אפשרי לעשות פעולה מעל הרצון, אתה לא יכול לגשת לזה.

המאמץ הזה הוא נקרא ''למעלה''. אלא מה אתה רוצה, גם לעשות את הפעולה? את זה אתה לא יכול אף פעם. באף מדרגה אתה לא מסוגל לעשות פעולה. רק מאמץ ולרצות את זה כמו ילד קטן, אבל לא לעשות. זה נקרא "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: אז אתה אף פעם לא עושה את הפעולות?

הוא עושה כדי שאתה תצטרך אותו. אנחנו מדברים על ''דבקות'', מתי אתה צריך אותו? כשאתה לא מסוגל, אז אתה צועק שיעזור.

תלמיד: צריך לעשות לו נחת רוח, לא?

בזה אתה גורם לו נחת רוח. אתה מגלה שאתה חייב, שאתה זקוק, שהוא חייב ושהוא זקוק, אתם מגיעים לדבקות. אתה מכין את הכלי והוא עושה את הפעולה.

תלמיד: מתי מגלים אמת?

זה נקרא שאתה מגלה את ''עבודת ה'''. עבודה שהבורא עושה ואתה רק כמו ילד קטן מושך אותו שיעשה. הכול יסתדר.

שאלה: בעמוד 575 בטור א' באמצע בעל הסולם כותב ש"כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". באיזה מדור לא יכול לדור הבורא, ומי זה ה"מתגאה" בעבודה שלנו?

''המתגאה'' זה כל אחד שחושב שיש לו מחשבה משלו, רצון משלו, פעולה משלו, שיש לו משהו משלו, משהו, זה כבר נקרא שמתגאה. איזה גרגיר ששייך ל''האני'', זה נקרא מתגאה. כי כל העבודה שלנו היא להגיע לאפס המוחלט, אין עוד מלבדו. ומעבר לאפס המוחלט, למינוס אין סוף. כל מה שאנחנו צריכים אחרי האפס הזה לעשות, אנחנו מבקשים מהבורא שיעשה. זאת אומרת, מפלוס 100% אגו, לאפס, ולמינוס 100% אגו, ואז אנחנו מגלים כלי נכון שהבורא מתלבש בו ופועל. זה נקרא גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

שאלה: בעמוד 576 בטור ב', בעל הסולם כותב על ה''כבוד'', שהאדם לא צריך להשתמש בו, אסור לו לקבלו. אבל אנחנו לומדים כל הזמן שצריך להגדיל את החברים, ולהפגין את זה כלפיהם באופן ברור. איך לשלב את שני הדברים האלה יחד?

אני צריך לעבוד עם הכבוד שלי, זאת אומרת, עם האגו שלי, עם הרצון לקבל שלי, בל''קבל על מנת להשפיע''. אני צריך להשתמש בסופו של דבר באגו שלי במלואו. ועוד, כל הצעדים שאנחנו עוברים ואנחנו בזה מגדלים את האגו שלנו פי תר"ך פעמים, מאיפה זה נובע שאנחנו מגיעים פי תר"ך פעמים לתיקונים? מזה שאני הולך וכל הזמן מדכא ומדכא, והוא גובר וגובר, זו העבודה שלנו, אנחנו עושים את זה. דווקא בעבודה הקפדנית הזאת שאנחנו עכשיו עושים, שאנחנו מדכאים את האגו והוא קופץ, מדכאים והוא קופץ, כל פעם יותר ויותר, עד שכל האורות שבאים, במדרגה הבאה האורות האלה רק מגדלים לנו את האגו, מנפחים אותו יותר.

האור אין סוף על ידי העבודה שלנו, הוא נכנס ל''על מנת להשפיע'', שאנחנו רוצים לעשות ''על מנת להשפיע''. אנחנו אחרי זה נכשלים, והאור הזה נכנס ל''על מנת לקבל'' כביכול, ומקפיץ לי את האגו שלי הקטן שהיה, לדרגה של האור שמילא אותו ב''על מנת להשפיע'', ועכשיו הוא ב''על מנת לקבל''. מאיפה באה לי דרגה יותר גדולה ''בעל מנת לקבל''? מהאור שהזמנתי אותו ב''על מנת להשפיע'', אבל אחר כך נפלתי, והוא נכנס ל''על מנת לקבל''. זה עניין "מטה ונחש'', שמטה בחשיבות תמיד יותר גרוע, ואני צריך להעלות אותו יותר גבוה. וכך אנחנו עולים.

לכן זה פי תר"ך פעמים. פי תר"ך פעמים זו דרגת האור מהמלכות ועד החכמה. אנחנו נבדוק בדיוק איך זה קורה במדרגות. לכן זה פי תר"ך פעמים. זאת אומרת, אנחנו כאילו מנפחים, מנפחים את הרצון לקבל עם האור העליון, והוא נעשה באמת פי תר"ך פעמים יותר גדול. רק אנחנו יכולים לעשות את זה, כי אנחנו נמצאים בשני המצבים האלו, גם ב''על מנת לקבל'', גם ב''על מנת להשפיע.'' וזו העובדה שהבורא לא יכול, כביכול לא יכול לתת לנו את זה מוכן מראש. לכן רק על ידי העבודה מה שנקרא בתורה ומצוות. ''ואין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא.'', כי על מה הוא יהיה עוד יותר צדיק, אם לא על ידי זה שהאור העליון נכנס לרצון ''על מנת להשפיע'' ונהפך ל''על מנת לקבל''.

שאלה: בהתחלה לאדם אין לו תשוקה לכבוד, ואז בעצם מותר לו לקבל את הכבוד, כמו שאמרנו שהוא מנפח לו את הרצון לקבל. וכאן הוא רושם שבכל זאת אסור לו להתרגל לזה, אסור לו להסכים לזה?

אלה עדיין מדרגות קטנות. אתם צריכים להשתוקק להגיע למצב שאתם רואים את עצמכם מהצד. ואז אתה תראה את עצמך, כאן אני דורש כבוד, כאן לא, כאן כן, בשביל מה, למה. ואז אתה כל הזמן נמצא כאילו בשתי הדמויות. כי אם צריך, אתה צריך להראות שיש לך כבוד, ועוד יותר בצורה אפילו מוגזמת. למה לא? אני מדבר לפעמים עם מדען חשוב, או איש ציבור, ואני מוכן להתכופף לפניו, זה לא חשוב לי. אבל אני חייב לפי התפקיד שלי להראות לו שיש לי כבוד עצמי, שאני חשוב, שאני כך.

תראה את עצמך מהצד, תמיד. אל תזדהה עם עצמך, זה מאוד מועיל. תהיה לך אפשרות יותר בקלות להפעיל את עצמך, לשנות את עצמך. לראות את עצמו מהצד, זה כדאי לאדם.

שאלה: "לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך לו, והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל.".

השאלה, למה אמונה למעלה מהדעת היא כלי זכה מאוד למקובל, כי אנחנו חייבים ללמוד זאת?

יפה מאוד. שואל טוב. כי הוא מעלה את עצמו מכלים דקבלה, בעל מנת לקבל, ומכלים דהשפעה על מנת לקבל, ולכן יש לו פעמיים.

שאלה: למה כל מאמר מחולק לשלושה לחלקים. אני, הנקודה האובייקטיבית. אני, הרצון לקבל. אני, הכוונה על מנת להשפיע. ואני, אני האמיתי, זה זעיר אנפין, קדוש ברוך הוא בעולם האצילות. למה זה כך?

אני צריך לחשוב, לא יודע. שאל יפה. מהספר, זה טוב.

שאלה: בתחילת המאמר נכתב, שאנחנו צריכים להעלות את חשיבות האמונה, ההשפעה והפשטות. מהי אותה פשטות שהוא מדבר עליה?

איפה זה כתוב.

תלמיד: הבורא אומר לכל המתגאה, שאין אני ואתה יכולים לדור במדור אחד. והסיבה היא בכך שהשכינה שוכנת בין עצים ואבנים, ונמצאת במקומות הכי שפלים?

"פשטות" זה "שפלים". איפה שאין אגו, מחשבות על עצמו, שם מופיע האור העליון לפי הטבע שלו. שהטבע שלו הוא כולו להשפיע, לכן באותו הרצון שאין לו כלפי עצמו שום כוונות האור יכול לשרות.

שאלה: האם ההבחנה העיקרית בין מטה לבין נחש היא בכוונה?

בין מטה לנחש. אני צריך לחשוב איך אני אענה לך, שלא יהיה קלקול בהבנה. ודאי שזה בכוונה. נגיד שזה בכוונה, באמת, שיהיה כך. מטה ונחש זה מושגים גדולים, חשיבות של מה לעומת מה.

תלמיד: האם גם יכול להיות מצב שאדם מחזיק במטה וחושב שזה נחש, או הפוך, מחזיק בנחש וחושב שזה מטה?

כן, בבירור אני מברר דווקא את זה, מה חשוב ומה לא חשוב. אני לא רוצה להשתמש במילים האלה מטה ונחש, כי זה מבלבל. אני אוהב משהו שקרוב לידינו.

שאלה: שתי שאלות. הנקודה הזאת על שגדלה הקדושה, ובהתאם לקדושה גם גדלה הגאווה. ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו רוכשים יותר גם את הגאווה. איך זה שהעוביות שלנו גדלה, ובמה היא באה לידי ביטוי. זה לא מאוד ברור?

כשאנחנו מגיעים ללימוד חכמת הקבלה, בהתחלה אנחנו כל אחד קצת מרגיש שהוא מתנפח. אחר כך יש לו בעיה עם העבודה בקבוצה, שמגלה כלפי הקבוצה את האגו שלו, ולא יכול לעשות עם זה שום דבר. קודם הוא היה נמצא איתם כחברים, עכשיו כבר לא יכול לשבת איתם. אחרי זה מתוך בושה, מתוך כל מיני גורמים הוא כן משתדל להיות איתם, מתרגל גם כן. גם "הרגל נעשה טבע שני" יש כאן. אבל העניין הוא, בשביל מה אני צריך אותם? זה כל העניין. האם אני משתמש בהם, מחבר אותם לתהליך הרוחני שלי, שאני רואה בהם את העתיד שלי. שרק בזה, שזו תהיה כקבוצה גדולה.

כשאני חושב עכשיו על דבקות בבורא, אני חושב יחד עם זה שזה חייב להתרחש בקבוצה או לא? לא. עדיין אני חושב על דבקות שלי בבורא, בגילוי הבורא אלי. אני לא מייחס את זה לעשירייה, זה עסק שלי אתו. העשירייה זה כמו שאני הולך לעבוד באיזה מקום לקבל משכורת, ואחר כך החיים שלי זה במשפחה.

וכאן זה משהו אחר. אני צריך להגיע מצב שהחיים שלי הם בתוך החברה. שזה עשר ספירות, שזאת הנשמה שאני נמצא בה, בה אני מגלה את הבורא שממלא אותה. על זה אני צריך לדאוג האם יש לי את זה, האם אני מתקרב לזה. כמו שעכשיו למדנו מטה ונחש, אז מה בשבילי עכשיו מטה בחשיבות ומעלה בחשיבות? הכלי שאני עושה ואני דורש מהבורא שיסדר לי אותו. הבורא לא רוצה שום דבר חוץ מזה לשמוע. בזה איש את רעהו יעזורו. שכל אחד יראה לשני או בקנאה או באיזה צורה אחרת, שהשני ירגיש לבקש את הבורא, לבקש אותו שהוא יקשור אותנו יחד. כי אז תהיה לנו נשמה. אז יהיה לנו מקום שהבורא יתגלה.

ואני עד היום הזה כל הזמן חושב על הדבקות בצורה אישית, מתי יהיה לי, מתי אני, מה איתי? אני לא כולל אותם בזה יחד. ברור לי שאני לא אוכל את זה לעשות בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, כמו שאני חושב על עצמי הבורא עוד יעשה לי מכשולים למיניהם שאני אשנא אותם, שאני ארצה להרוג אותם. אבל לכיוון זה לפחות, שאני איכשהו אהיה מכוון מתוך עצמי.

וכאן זה איש את רעהו יעזורו. אם לא נקבל איזה גירוי מאחרים, אנחנו נשכח. אנחנו נשכח על זה שבכלל עשירייה היא כלי שבו מגלים את הבורא, את העולם הרוחני, את הנשמה. זה לא יקרה. ההסתרה יותר ויותר גוברת עד כמה שמתקדמים, ואנחנו בהתאם לזה צריכים להיות מוכנים לעורר את עצמנו.

והבדיקה היא פשוטה. האם אני אפילו במצבים הטובים, אני לא מדבר על המצבים הרחוקים מהבורא, האם במצבים הטובים שאני מרגיש קרוב לבורא, אני סוחף איתי את העשירייה, או אני נמצא בתוכה, או מעלה אותה מעליי ומגיש לו שיתקן, שיעשה, שיתחבר, שיתגלה להנאתו. איך אני אז נראה.

שאלה: אם הכול בתוך העשירייה, אז איפה המרחב הפרטי שלי?

בינך לעשירייה המרחב הפרטי שלך שזה הקליפה.

תלמיד: לא הבנתי.

אין לך פרטי. בקדושה אין לך מרחב פרטי. איזה מרחב פרטי יש לך?

תלמיד: שלי, ביחס לעשירייה.

המרחב הפרטי שלך, זה הקליפה שאתה צריך לצמצם אותה עד האפס ולהתכלל בעשירייה.

שאלה: ואז יש רק עשירייה.

ודאי.

שאלה: ואיפה אני?

אתה בתוך עשירייה, שאי אפשר להבדיל בינך לבינם.

שאלה: ואז מה העבודה שלי? או שזו כבר עבודה שלנו?

שלנו. תלוי באיזה דרגה. הבורא יגלה תמיד פער בינך לבניהם. הבורא יגלה את זה. הוא כל הזמן יוסף לך, יוסיף לך. על ידי האור הקודם כמו שדיברנו עכשיו, הוא יביא לך את המדרגה הבאה של המרחק.

שאלה: יש השגה פרטית?

השגה פרטית זאת עשירייה, עד כמה שאתה יכול להועיל להם. אבל עכשיו אי אפשר להבין מה זה. פרטית שלך, זה לא רוחני. יש מושגים שעליהם אין עדיין מילים, אבל הם יבואו. אם נעבוד על זה, אז תהיה אפשרות יותר להביע.

(סוף השיעור)