שיעור ערב 15.10.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
כתבי בעל הסולם, עמ' 398, מאמר "מהות הדת ומטרתה"
קריין: אנחנו ממשיכים לקרוא את "מהותה של חכמת הקבלה", ואנחנו נמצאים בעמוד 17, בכותרת "הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה".
הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה
"אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שיש לנו עסק עם דבר רוחני, ואין צורך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המלות שלנו, אינם אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים. ואיך אפשר להסתייע עמהם, במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונים וחושים." זאת אומרת, שאם אני לא מרגיש את העולם העליון, ונגיד אני פתאום מתחיל להרגיש אותו, איך אני יכול לדעת מה אני מרגיש? איך לקרוא לזה? בעולם שלנו אנחנו אומרים שזה נקרא "כוס", זה נקרא "משקפיים", ועוד כל מיני דברים כאלה. אנחנו נותנים שמות לפי מה שאנחנו מרגישים, ולומדים כך, ומלמדים כך את האנשים האחרים, ואת הילדים נגיד. אך מה אני עושה עם תופעות רוחניות, שאני נגיד מרגיש איזו תופעה, נו, ומה? איך אני אתן לה שם, מה אני אעשה? מה הוא אומר לנו?
"כי אפילו, אם נקח את המלה, היותר דקה שאפשר להשתמש בה במקומות הללו, דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט", הרי זה גם כן דבר מדומה ומושאל מאור השמש, או אור הנר, או אור מורגש של הנחת-רוח, המופיע באדם, בזמן שנופל לו איזה המצאה חדשה של התרת איזה ספק. ואיך יתכן לשמש עמהם, במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים, אלא דברי שוא וכזב?" כי אני לוקח איזה שם ממצב אחד ומדביק אותו לאיזו תופעה בעולם אחר, במצב שני. איך יכול להיות שאני מסוגל כך לעשות, שאני רשאי כך לעשות? אם מדובר על חכמה מדויקת, שאני אתן שמות איך שבא לי ממצב למצב, שהמצבים האלה הם בכלל בשני עולמות רחוקים זה מזה? אז מה ייצא לי מהחכמה? ייצא לי רק בלבול גדול ולא יותר.
שאלה: חבר מרגיש איזו תופעה, והוא לא יודע להבחין האם זה תופעה רוחנית או אם זה עניין פסיכולוגי פשוט. איך עוזרים לו לעשות את ההבחנה הזאת? אפשר לעזור לו בכלל?
אם הוא מרגיש את זה דרך חיבור עם החברים, דרך ביטול האגו שלו, זו יכולה להיות תופעה רוחנית. בינתיים.
קריין: אנחנו נמצאים בטור א', עמוד 17, בפסקה שלישית מלמטה.
"ומכל שכן, במקום שאנו צריכים לגלות במלות ההם, איזה שכל מבחינת משא ומתן, הנהוג במחקרי החכמה. אשר כאן מוכרח החכם, להשתמש בדיוק חמור, עם גדרים מוחלטים, לעיני המעיינים.
ואם יכשל החכם, אף במלה אחת בלתי מוצלחה, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת להמעיינים. ולא יבינו כלל, מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה, וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה." זאת אומרת, אנחנו צריכים מאוד, מאוד לדייק בכינויים, בשמות, במספרים, במידות, בכל דבר, אחרת לא תצא חכמה. איך אנחנו בכל זאת מוצאים את עצמנו שאנחנו יכולים לחקור תופעות רוחניות בצורה מדויקת, מדעית, שהצורה הזאת היא מתאימה לחוכמת הקבלה, לגובה, לתופעות שמתגלות? יש כאן באמת בעיה גדולה מאוד. איפה יש לנו אותו המכשיר שעל ידו אנחנו מתחילים לחקור את החכמה, לרשום תופעות, להשוות ביניהן, וכן הלאה? שבלי זה, אין שום חכמה.
"ואם כן, תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה, לשמש במלות כוזבות, ולהסביר על ידם קשרי חכמה? וכידוע, אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות. כי לשקר, אין לו רגלים, ואין לו עמידה. אמנם כאן צריך שתדע מקודם, את החוק של שורש וענף, ביחס העולמות מזה אל זה." בגלל שיש קשר בין שורש ובין ענף, אנחנו ענפים משורשים עליונים ויש קשר בין שורש לבין ענף, אנחנו יכולים מהשורש שלנו להכיר את הענף לכל דבר ודבר, ואנחנו יכולים לדבר בענפים שיש כאן לפנינו שאנחנו משיגים, ולקרוא בענפים האלה את השורשים שלהם. כי לכל ענף יש את השורש שלו, ולא אחרת.
חוק שורש וענף ביחס העולמות
"חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשיה, צורתם שוה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם." זאת אומרת יש לנו עולמות, רמות כאלה של השגה, ובכל רמה ורמה של השגה יש לנו אותם הדברים, רק שהם מתבהרים לפי הרמה הזאת. אני נמצא ברמה הכי קטנה, נגיד כמו ילד בעולם שלנו מה הוא משיג? הוא נמצא בעולם שלנו, אבל לפי ההשגה שלו הוא מרגיש רק קצת. כשיגדל הוא גם יהיה באותו עולם, אבל יבין יותר. הוא יגדל יותר, הוא יבין עוד יותר וירגיש עוד יותר, וכן הלאה.
זאת אומרת המציאות בעצמה לא משתנה, משתנה רק ההשגה שלנו במציאות. וככה זה גם ברוחניות. אנחנו גם עכשיו נמצאים אתכם בעולם הרוחני, בכל המציאות האינסופית, אבל לא תופסים אותה. כל העניין הוא, איך אני מפתח את הכלים בי כדי לתפוס יותר ויותר את המציאות שבה אני נמצא, אחרת אני אהיה כמו תינוק ששוכב בתוך המיטה שלו הקטנה, ולא רואה שום דבר, לא מבין שום דבר. זה מה שאנחנו.
"דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם.
שהחומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך, מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות, שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון," אנחנו סופרים את העולמות מלמעלה למטה, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, ואז כמה שהעולמות האלה הם יורדים, אנחנו מבינים שהחומר בהם נעשה יותר ויותר גס, יותר אגואיסטי.
קריין: נתחיל מחדש בפסקה הזו.
"שהחומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך, מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות, שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך, מכל מה שתחתיו במדרגה. ועל דרך זה, עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך, מכל העולמות שקדמו אליו.
אולם הצורות של פרטי המציאות, וכן כל המקרים שלהם, באים בשוה, בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות, בלי שינוי של כלום.
והמשילו את זה, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות, המצויות בהחותם, עוברות בשלימותן, לכל פרטיהן ודקדקיהן אל הדבר הנחתם הימנו.
כן הוא בהעולמות, אשר כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו, בעולם העליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים.
ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמא שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם, ונתהוה, פרט ההוא, בעולם התחתון.
וזהו כונת חז"ל, במה שאמרו: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!" (השמטות הזוהר, דף רנא ע"א; ב"ר, פ"י).
כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו."
זאת אומרת, מלמעלה יש לנו שורשים רוחניים, למטה מהם בכל רמה ורמה, בכל עולם ועולם יש לנו תוצאות מהשורש, שאלה ענפים יותר ויותר מגושמים, עד הענף האחרון הנמוך ביותר האגואיסטי שנמצא כאן לפנינו. וכך אנחנו משיגים ממטה למעלה בחזרה את כל השורשים שלנו, עד השורש הגבוה ביותר.
שאלה: יש מצב כשאנחנו בקבוצה מדברים על דברים, על כל מיני דברים טובים שעושים, אז החבר הזה מסכים לדברים, ואומר לחיים, איזה יופי. פתאום איזה חבר מדבר משהו קצת יותר עמוק, יותר אמיתי, הוא כועס ישר ומתפרץ על זה. מה המצב הזה, למה מצב כזה קורה?
תדברו על זה, תסבירו זה לזה איך צריכים להתנהג. כי העיקר בשבילנו, לא שכל אחד ואחד מדבר, אלא עד כמה הקשר הזה בדיבורים, הוא עוזר לקשר בין הלבבות. כי בקשרים בין הלבבות שם אנחנו צריכים להשיג את הבורא, וזה העיקר.
שאלה: למה בזמן שאני מדבר דברים יותר אמיתיים, הוא כועס, וכשאני משחק לזה הוא מסכים. מה הסיבה?
הסיבה שיש לו רצון לקבל יותר גדול, והוא לא יכול בינתיים להבין איך להתנהג נכון עימו. הוא לא יכול להתגבר עליו. תנסו לאט, לאט בסבלנות, להראות לו שכולם צריכים להתנהג בסבלנות.
תלמיד: אני צריך להראות לו דוגמה, סבלנות?
אתה צריך להראות לו דגמה. כן.
שאלה: כל הפיסקה, "דהיינו, שכל המציאות ומקרה הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם בעולם השני שמתחתיו בלי שום שינוי של משהו".
אז מה?
תלמיד: אני אפילו לא יודע איך לנסח את השאלה. זה כל כך לא ברור.
תקרא כמה פעמים, מחר תשאל אחרת.
שאלה: למה מתכוון בעל הסולם, על פרטי ומקרי המציאות?
כל הפרטים שישנם בשורש, מתגלים בענף. אין לנו שום חידוש. אין חדש תחת השמש, אלא הכול כמו שיורד אלינו מהשורש שלנו הגבוה ביותר, מעולם אין סוף. לכן אם יש לפניך משהו, התנהגויות בין בני אדם, דברים יפים, דברים לא טובים, כן טובים, לא חשוב מה, הכול מגיע מהשורש שלנו, ואז בשורש זה נמצא ואנחנו צריכים בענף להרגיש את זה ולהשתדל לסדר את זה נכון.
זה מה שנותנים לנו, תרגילים כאלו. עושים נכון, קובעים נכון את היחס שלנו לתופעות, קושרים אותם כמה שאפשר יותר להשורש שלנו הגבוה, לפי זה אנחנו עולים בסולם, וכך יותר ויותר בלסדר ענפים לשורשים, אנחנו עולים לשורש הגבוה.
תלמיד: ולמה הוא מתכוון בחלוקה לכמות ואיכות?
זו החלוקה שיש לנו, כמותית ואיכותית. עוד נדבר על זה.
שפת המקובלים היא שפה של ענפים
"פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו, על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל.
אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להגדל, על מתכונתו, כנ"ל. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף, שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומד בעולם העליון."
כל העבודה שלנו זה כמה שאפשר לקשור את הענף לשורש.
"ולפיכך, מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן, זה עם זה, בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים."
יוצא לנו כך, שאנחנו מדברים על דברים רוחניים, אבל מכנים אותם בשמות גשמיים, כי יש קשר בין ענף ושורש. ולכן אין לנו שום בעיה לדבר על רוחניות, כי ברוחניות אין מילים, שום שמות, כלום, רק תופעות, אבל לקרוא לתופעות האלה בשמות אנחנו יכולים מהעולם הזה. לכן כל השפה שלנו נקראת "שפת הענפים", שלפי הענפים בעולם הזה אנחנו קוראים לשורשים בעולם העליון.
"והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו, כנ"ל.
באופן, אשר כל פרטי הויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מלות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמינו המוחשי, כמבואר."
אנחנו כך קבלנו שפה מדויקת מאוד, כי כל ענף קשור לשורשו בלבד, ולא לכמה שורשים, ולכן אנחנו יכולים בשמות של הענפים בעולם הזה לכנות את השורשים בעולם העליון. וכך יש לנו חכמה, מדע, אפשרות לדבר, לדון בכל דבר ודבר. ברוחניות אין לנו מילים, אנחנו לוקחים את הענפים שלהם מהעולם הזה ולפי השמות של הענפים מכנים את השורשים. וכך אנחנו יכולים לדון, למדוד, לדבר, להרגיש הכול. לא חסר לנו. זה בדיוק מפני שישנה שפת הענפים, קשר בין השורש הרוחני הגבוה וענף הגשמי שנמצא לפנינו.
שאלה: איך יודעים באיזו רמה של תיקון נמצאת המילה הגשמית שמשתמשים בה? ניקח לדוגמא, ים. אז מתואר באיזה ספר על ים, אבל בעצם מתכוונים לאיזה מושג רוחני. אז איך יודעים לאיזה מהעולמות מדובר עכשיו על המושג הזה?
אתה לא יודע. אם אתה לא משיג אתה לא יודע. אבל אם אתה משיג, אתה יודע על מה אתה מדבר. ואז גם כשאתה מדבר עם מישהו שגם הוא משיג, אז אתם יכולים לדבר. אתם יכולים לכנות באותו מושג הרגשה של כל אחד, הבנה של כל אחד.
תלמיד: אבל המילה נשארת אותה מילה, המושג אותו מושג?
לא. לאו דווקא. מילה זה מילה, אבל חוץ מזה, תלוי באיזו רמה אתה משיג אותה. יש כאלה שמשיגים את הים, כמו שפת הים שאתה הולך להשתזף, בלבד. ויש ים, בשביל מישהו שיודע, שעוסק בים, מדען וכן הלאה. יש ים ויש ים. הכול תלוי בעומק התפיסה. אבל יש כבר על מה לדבר, מבינים כלפי אותו אדם המשיג על מה הוא מדבר.
שאלה: שמעתי שכל התופעות, ההתנהגויות, הדברים הטובים, הכול מגיע מהשורש ואנחנו צריכים בענף לסדר את זה נכון, להרגיש את זה נכון.
כן.
תלמיד: איך מסדרים נכון את הקשר בין כל התופעות שאנחנו חווים בחיים שלנו וקושרים את זה בצורה מטרתית לשורש?
אתה צריך את הענף שלך הנמוך לחבר למסך ואור חוזר וכך להשיג את השורש. זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפעולות בזיווג דהכאה. אתה נכנס לזיווג עם התופעה הזאת, ואז אתה יכול לדבר עליה, בזה שאתה משיג ממנה.
שאלה: האם אפשר ללמוד מחיבור המילים בשפת הענפים על החיבור הרוחני בעשירייה?
כן אפשר, בערך. כי כל ההשגה מתחילה מלמטה. אם עדיין אתם לא משיגים שום דבר בקשר ביניכם אז זו עוד לא השגה. אבל בכל זאת אתם יכולים איכשהו לדמות מה זה צריך להיות ברוחניות. תנסו לבנות קשרים ביניכם כאלה כמו שנדמה לכם שקיימים ברוחניות. זה מאוד עוזר. כי כשאתם משתדלים להתקשר ביניכם בצורת השפעה, העבודה הזאת היא בעצמה תפילה.
שאלה: יש לנו שורש אחד שהוא הבורא לכאורה, ופה כתוב שיש כאילו שורש נפרד לכל ענף. איפה מתחילה החלוקה משורש אחד לשורשים נפרדים?
כל שורש כלפי ענף אתה יכול לקרוא לו "בורא" כלפי הנברא.
תלמיד: בגלל שהבורא זה כמו המערכת שכוללת הכול?
כן. בורא זה נקרא "בוא וראה", וכך אנחנו משיגים אותו. ותמיד משיגים אותו באיזו מדרגה יותר עליונה מאיתנו, ותמיד אתה יכול לקרוא לכל דבר יותר גבוה ממך כ"בורא", ואת עצמך כלפיו כנברא. אין הגדרה אחרת לבורא. אלא כל שורש לגבי הענף נקרא בורא כלפי הנברא.
חברים, בזה אנחנו נסיים היום, ונשתדל לא להיפרד וכל הזמן להיות יותר ויותר בחיבור, וכך נחזיק עד שיעור הבוקר.
(סוף השיעור)