שיעור הקבלה היומי14 פבר׳ 2018(בוקר)
שיעור בוקר 14.02.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי חברה,
עמ' 13, "בענין אהבת חברים", עמ' 14, "אהבת חברים",
עמ' 15, "איש את רעהו יעזורו",
עמ' 16, "מה נותן לנו הכלל ואהבת לרעך"
קשה לנו לעכל את הנושא הזה, אהבת חברים. כאילו אין דבר יותר קרוב, ילד קטן שמתחיל לגדול אז הוא מיד נתקע בעוד ילדים, ואנחנו מעוניינים שהוא יהיה בחברה. זאת אומרת, הגדולים מבינים שחברה זה דבר חשוב. ואנחנו בודקים את הילד כמה שהוא נקלט בחברה, כמה שמקבל אותם, איך שנמצא בהתקשרות איתם. הקומוניקציה בגיל הזה היא מאוד חשובה להתפתחות וכולי וכולי.
אנחנו מאוד דואגים לחברה. כמה אנחנו משקיעים, כמה מוכנים לשלם כדי שהילדים שלנו ילמדו בבית ספר טוב, בכיתה טובה, אצל מורים טובים. ואחר כך, אנחנו בוחרים מקום עבודה גם לפי השכר, אבל גם לפי אותו סוג האנשים שאנחנו נמצאים איתם וכולי וכולי.
זאת אומרת, עניין החברה הוא מאוד חשוב בכל מקום, בכל הרמות. לפי זה אנחנו בודקים את העם, ממשלות וכל דבר ודבר, לפי החברה. זה שאנחנו לפעמים לא שמים לב לזה, אלא העיקר בשבילנו היא התוצאה, אז אנחנו בסופו של דבר מפסידים. אם נשים לב עד כמה שהצלחה תלויה בחברה ואפילו לא כל כך במומחיות, אנחנו נראה שזה כך, שבאמת הליכוד, איחוד של החברה הוא קובע.
וכשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, יש כאן איזו אטימות. שמצד אחד, כשאדם מגיע הוא מוכן להתחבר עם אחרים, כי הוא מגיע כחדש לתוך חברה, אז ודאי שרוצה להתכלל ביניהם בצורה טבעית, כך להיות כמו כולם, להסתתר והכול, אבל זה מצד אחד. ומצד שני, הוא רואה שכאן מדובר על משהו אחר, שדורשים ממנו, לא כמו שבכל החברות האחרות, איך שנכנס נכנס, מטפלים בו או לא. כאן דווקא הוא שומע שצריכים להיכנס בכל הכוח, בלב, לאהוב אותם עד כדי כך שיאהבו אותו.
וכאן זאת באמת בעיה, זה לא היה באף מקום קודם, כי הכללים כאן הם למעלה מכללים אנושיים, על מה שכל אדם מוכן להתפשר, ולכן ישנה בעיה גדולה מאוד. אנחנו פשוט לא מבינים מה רוצים מאיתנו. אנחנו אטומים לזה, אנחנו לא שומעים מה שהמקובלים ממליצים לנו. האטימות הזאת מושגת אחרי הרבה, הרבה זמן, שנים צריכים עד שאדם מתחיל להבין, שבאמת הטבע שלו הוא נגד החיבור, והוא יעשה הכול חוץ מזה. שהמחסום שיש לפניו בינו לבין הרוחניות, זה היחס שלו לחברה.
ולכן הרבה מאוד מאמצים, שעות, דברי תוכחה, דיבורים, בכלל צריכים כדי שאיכשהו על ידי מאור המחזיר למוטב, האדם מתחיל להרגיש שיש לו איזו מין רגישות לעניין של החברה, וגם כן הרגישות היא שלילית. אבל הוא מבין שבלי התקשרות עם הסביבה, אין לו סיכוי להתכלל ברוחניות. והוא מתחיל לקשור את שני הדברים האלה יחד, שקבלת החברה בליבו וקבלת הבורא בליבו, הם בעצם קבלה אחת. וזה שהוא אף פעם לא חושב בצורה אינסטינקטיבית על החברה, זה רק אומר עד כמה שהוא באמת מנותק מהבורא.
זאת אומרת, החברה שהוא כל הזמן שם אותה בצד, שגם על זה צריכים לחשוב, להזכיר את זה וגם לדבר על זה, עכשיו הוא מתחיל לאט לאט, וזאת עבודת האור, זה לא שהוא רוצה או לא רוצה, זאת עבודת האור שהוא מתחיל לראות את החברה, כמכשיר שמראה לו עד כמה שהוא קשור לרוחניות בכלל. שכל הרוחניות היא נסתרת אחרי החברה ונגלית אך ורק בתוך החברה, והבורא נמצא בתוך החברה. וכל החיים, העולם העליון, הכול זה בין החברים שרוצים להתקשר יחד, כך זה מתגלה ולא אחרת.
עוברות שנים רבות עד שאדם מתחיל להרגיש שזהו, אני עכשיו מבין על מה מדברת חכמת הקבלה. ואז כל ההצלחה שלו בעליות וירידות, הכול הוא כבר מתחיל לשייך ליחס שלו לחברה. כי זה בעצם המפתח הראשון, שלפי זה הוא מתקדם. בתוך החברה יש עוד חוקים ועוד תחנות, שהוא יצטרך לעבור בחיבור בינו לחברים. איך לכלול בחברה את כל העם וכל העולם ואת הבורא שמייצב את כולם, אבל זה הכול בתוך החברה.
זאת אומרת, שהחברה הופכת להיות אצלו הנקודה החשובה ביותר בשדה הראיה שלו. שהוא לא מזיז אותה לשום צד כמו שהיה קודם. והכול רק משייך לחברה, ליתר חיבור, ליתר ליכוד, ליתר התקשרות, לצורות ההתקשרויות שתוך חלקי החברה, מן קומוניקציה פנימית שבתוך החברה. אז לפי זה אפשר להגיד, שכן, האדם כבר נמצא היום ביחס נכון למציאות, כי כולה נמצאת בחברה.
ואז הוא מבין את הצורך של השבירה ואדם הראשון, המערכת הזאת למה היא כך התחלקה, נשברה. ויש לו עכשיו אפשרות בגלל זה להתקדם עם קומץ קטן של אנשים, עם העשירייה שלו, וזה מספיק כדי להגיע לפסגה הרוחנית, ממש לגמר התיקון. לכן אנחנו צריכים להשתדל לראות עד כמה שהחברה, לא חבר, לא חברים, אלא העשירייה, עד כמה שהעשירייה היא נמצאת אצלנו כנושא היחידי, שבו אנחנו מדברים. כי בתוך הנושא הזה נפתח הכול. והנושא הזה, החברה, העשירייה כולל הכול, וחוץ ממנה אין כלום.
נקווה שאנחנו נייצב לעצמנו כזאת תמונה, ונכוון את עצמנו בכזאת ראייה. ולכן מאמרי החברה של רב"ש, הם יהיו בשבילנו באמת היסוד של העבודה הרוחנית.
בואו ניגש לחומר.
קריין: כתבי רב"ש עמוד 13 "בענין אהבת חברים".
בענין אהבת חברים
"א. הצורך לאהבת חברים ...
ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו; ... ומדוע החברים בחרו בי, ...
ג. אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול.
או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.
נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.
אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'.
וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים.
אלא שצריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא כנ"ל, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
אחרת לא די שנשאר רק בכח אחד לבד, של אהבת הזולת, מטעם שהוא לא רואה שהחברים יעסקו בזה; כיון שהחברים עוסקים באהבת הזולת בבחינת הצנע לכת, אלא להיפוך, שהחברים גורמים לו שהוא יאבד את הכח שלו במה שהוא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, והוא לומד אז ממעשיהם, ואז הוא נופל לשליטת של אהבה עצמית.
ד. אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים."
שאלה: כתוב "כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'", אבל זה כנראה ההיפך, יותר קל להגיע לאהבת ה’ מלאהבת הזולת.
איך אתה תגיע לאהבת ה' בלי אהבת הזולת? מה זאת אומרת יותר קל? זה לא יותר קל, זה נראה לך, לאגו שלך. כי אתה כלפי הבורא יכול להכניע את עצמך ולהגיד אני תלוי בו, מה לעשות, הוא הראשון, אני בסך הכול נברא ממנו, אז לכן אני תלוי בו, כן, אני מוכן. איתו אני יכול להסתדר, מוכן להסתדר, מוכן לעשות מה שהוא רוצה, מה לעשות? אבל החברה שנמצאת כאן לפני, מה יש לי מזה?
זה כל העניין, שאנחנו רואים את עצמנו שנמצאים בתוך החברה, ואנחנו לא מבינים שזה מכשיר רוחני. אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו חיים בין בני אדם, כולם מסביבנו בני אדם. עד שאדם לא מקבל איזו התרשמות, התרגשות, שהשכינה היא כל מה שיש מחוצה לו, זאת השכינה, זאת המלכות, זאת מציאות הבורא שנמצא בזה, ומתחיל להתייחס לדברים האלה בצורה שזה האמצעי כדי לממש את מהות החיים שלו, זה לא יקרה.
הוא צריך לשנות את היחס שלו לעולם, לכולו, ולהבין שההרגל הזה הפשוט שהוא מסתכל על כולם מסביבו, בני אדם, נשים, גברים, משפחות, עמים, בכלל כל האנושות, וגם חי, צומח ודומם, הוא מתייחס לזה כמו לטבע, זהו, זה מה שיש, הוא לא מתייחס לזה כמו לאמצעי להגיע למשהו, וזו בעיה.
אני עם הבורא לא יכול להתקשר, אני אליו והוא אלי, אלא רק דרך הסביבה הזאת. אני לא יכול בעצמי להיות בצורה ישירה, אלא "בתוך עמי אנוכי יושבת", רק בצורה כזאת.
תלמיד: אז למה אני צריך להתייחס לכל העולם בצורה מיוחדת, אם הכלי זה רק הסביבה?
כי אתה לא יכול להתייחס לכל העולם בצורה מיוחדת, שאתה עובד עם כל העולם ברוחניות, אבל שכל העולם הוא התלבשות הבורא זה בטוח, כן, אתה צריך כך להתייחס. אבל לעבוד בצורה אינטראקטיבית, הדדית, אתה לא יכול עם העולם, עם העשירייה כן.
כי העשירייה היא כמוך ואתם יחד. זאת אומרת, בעשירייה מה יש לך? אותה מטרה, אותם האמצעים, אותו מורה, אותם הספרים, אותה השיטה, בקיצור הכול חוץ מאגו ביניכם. על כל היתר אתם מסכימים, רק האגו מבפנים לא מסכים. למה? שאתה תזדקק והאחרים, החברים שלך בעשירייה, שאתם תזדקקו לבורא, זהו. אם אתם לא צריכים לשבור את האגו כדי להגיע לרוחניות אלא רק לגשמיות, להתקשרות הנכונה, אתם לא צריכים את הבורא.
תלמיד: זה מובן, יש מאמרים איך להתנהג עם החברה שזה הכלי, ואיך מתנהגים עם הזולת, עם ה-99%, יש עשרת הדברות איך להתנהג איתם?
לא, ולא צריך. אם אני בעבודה שלי עם עשירייה מקבל התרשמות מהעשירייה ומהבורא, אני מבין כול מה שקורה, הכול מתקבץ בתוך העשירייה, אני כמעט ולא צריך לעבוד מחוצה לה. כולם נכנסים, הם באים וכאילו נכללים בתוך העשירייה שלי. כי אז כשאני עובד עם העשירייה, אני עובד עם כל העולם.
שאלה: למה אדם זקוק לשנאה לעצמו, האם לא עדיף פשוט לא לשים לב לעצמו, "תן לו בשיניים" וזהו, בשביל מה לשנוא?
יש לנו אהבה עצמית, והרצון לקבל שלנו מתפעל או מאהבה או משנאה. באותו נושא לא יכול להיות שיהיו שניהם. לכן אם אנחנו מדברים על הרצון לקבל שהוא חייב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, במידה שהוא מחשיב את הבורא יותר מעצמו, יש לו שנאה לעצמו כי האגו שלו מפריע לו להתקשר לבורא, ולכן במידה ששונא את עצמו יכול לעמוד למעלה ממנו, מעצמו, לא להתחשב באגו שלו אלא אפילו לדרוך עליו, במידה הזאת, בדיוק במידה הזאת, באותו הכלי הוא בונה את היחס שלו הנכון לבורא, ולא אחרת.
שאלה: מה היחס הנכון בעבודה בין ענווה לבין אהבה?
זה אותו דבר, או דומה, כמו שנאה עצמית ואהבת הזולת כך גם הענווה והאהבה. עד כמה שאדם מכניע את עצמו, עד כמה שהוא מבין שהוא נטול מכל דבר טוב, אלא כול מה שיש בו זה הכול כתוצאה מהשראה שמקבל מהבורא, אז במידה הזאת הוא כבר נמצא בהכנעה עצמית ואהבת הזולת או הבורא.
תלמיד: כשאנחנו דואגים זה לזה לא נותרים בנו רצונות משלנו.
למה? אלה הרצונות שלנו, שאנחנו דואגים לזולת. זה בא במקום זה. זאת אומרת בכל מקום שבו הייתה לי קודם דאגה עצמית, אני דואג עכשיו לזולת, לחברים. בזה אני בונה צמצום, מסך, אור חוזר, בזה אני בונה כלי רוחני.
תלמיד: וכשהרצונות האלה מלאים, נכון יותר להתכלל בבורא או בהפצה?
ודאי שבבורא ולעשות חשבון במה אתה יכול לעשות לו יותר נחת רוח. אבל בצורה מאוד מדויקת, שזה לא יהיה כאילו שאתה מחליט, אלא ההחלטה היא באמת אותו הכלי שאנחנו צריכים לפתוח כלפי הבורא. האם זה זמן להפצה או זמן לחיבור פנימי, איפה לשים דגש? לפעמים לזה, לפעמים לזה. זה קובע.
שאלה: מה זה לאהוב בכלל?
לאהוב זה כמו שכתוב תעשה רצונך כרצונו1. אני מעלה חשיבות זולת מסוים יותר מעצמי. או שכמו שהוא אומר שאם זולת רוצה כרית או כיסא, אני עושה את זה ובשבילי זה יותר חשוב מלמלא את עצמי. זה נקרא לאהוב. ולא לבלבל עם שום דבר אחר. אהבה נבדקת לפי כמות ואיכות של השקעה וויתור.
רב"ש היה תמיד אומר, אהבה קונים בוויתור. כמה שאתה מסוגל לוותר על עצמך ובמקום הרצונות שלך לקבל את רצונות הזולת, זה נקרא שאתה אוהב אותו. בעולם שלנו למילה "אהבה" נותנים פירוש לגמרי פיזיולוגי, ביולוגי, הורמונאלי, אינסטינקטיבי כמו אצל חיות, שטויות כאלה, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו כמו חיות וכן הלאה. זה לא שייך ל[אותה]אהבה.
האהבה שעליה אנחנו מדברים היא למעלה מהטבע. למעלה מהאינסטינקטים, למעלה מהפיזיולוגיה שלנו, אהבה הפוכה, נגד הרצון של האדם. לכן היא על ידי מסך, צמצום, אור חוזר. זו מידת הוויתור שברור שבה אני מוותר על הרצון שלי, על תענוגים שבו, ולולא הויתור, זו אהבה גשמית אגואיסטית.
אם אני מקבל רצונות של הזולת מפני שזה נעים לי, זה שקר. זו לא אהבה, אלא אהבה עצמית. אהבה אמיתית זה שאני לא רוצה לקבל שום דבר מהזולת ואני עושה מאמץ ואני מקבל את הרצון שלו ומשרת את הרצון שלו על ידי הרצון שלי.
תלמיד: זו השאלה הכי קשה כי אם אני אוהב מישהו, אני לא מחפש שום משוב, אין פידבק מהשני.
זה לא חשוב אם יש או לא. אנחנו לא דורשים את זה. אנחנו רוצים שתהיה אהבה חלוטה חד סטרית. אפילו אם מהצד השני אין שום תגובה. אני מדבר על התיקון שלי. וכשאני מקבל איזו תגובה, משוב, אז כאן זו השאלה, אולי בשביל זה אני עובד. אם המשוב יעלם אולי אני גם לא אוכל לאהוב. זאת אומרת, מאיפה אני אקח כוח לאהבה? הכוח לכול האהבות אמיתיות שלנו זה הבורא.
שאלה: איך אפשר לאהוב למשל את הקבוצה, את העשירייה ושזה לא יצור פירוד, כי כביכול בגלל שאני אוהב את הקבוצה שלי, אני לא אוהב את השאר. אני מפריד אותם מהעולם כביכול.
לא. אם אני מקבץ את עצמי להיות באהבה בתוך החברה שלי אני לאט לאט מרגיש שכל העולם מתקבץ בתוך העשירייה הזאת. אין יותר. ממש כך. זה לא כמו שלאימא נראה שבתינוק שלה [נמצאים] כל הילדים של העולם. אין חוץ ממנו אף אחד. אלא כאן מדובר בהתכללות, שעד כמה שאני מפתח בי את תכונת האהבה, אני בזה משפיע על כל הכלי דאדם הראשון שנמצא בי. כי הכול נמצא בי. כל השבירה נמצאת בי. זה לא שמחוצה לי משהו קיים. זה הכול בתפיסת המציאות שלי. ואז תפיסת המציאות הזאת מתקבצת לתוך הה-ו-י-ה האחת, העשירייה האחת.
שאלה: האם יש בהמה רוחנית?
בהמה רוחנית ודאי שכן. זה חיות הקודש. מה זאת אומרת? זה כוחות הטבע שאין להם בחירה חופשית והכוחות האלה פועלים בדרגת חי, מתוך דומם, צומח וחי. ויש בדרגות האלה מזיקים ומועילים, כוחות מצד ימין ומצד שמאל. לכן יש כאלו וכאלו. והכי גרוע זה הנחש עם הארס שלו. אבל כרגיל אם יודעים להשתמש בו אז הוא מרפא.
לכן ברוחניות גם לדומם וגם לצומח וגם לחי יש כוח שלילי וחיובי, והם מצטרפים לכוחות הנפש של האדם. וכמו שכותב בעל הסולם בפתיחה לחכמת הקבלה, הם עולים ויורדים יחד עם האדם.
שאלה: איך אהבת חברים לא מקלקלת או מפנקת את החברים? מה ההבדל בין אהבת חברים לבין עזרה לחברים או כל מיני מעשי צדקה כמו שעושים בדתות וכל מיני מקומות?
אנחנו לא מתייחסים לכל הפעולות שנעשו בדתות כולל יהדות. אנחנו מתייחסים רק לעבודה הפנימית. צריכים להבין שחכמת הקבלה זה משהו הפוך מכל דבר אחר כולל יהדות עממית, כולל כל דבר. כי היא מדברת רק על עבודה שבלב. ולכן כל העבודה שלנו היא להתקבץ לתוך מניין או עשירייה, ה-ו-י-ה, להתקבץ בין עשרה חברים ובהם לעבוד. ולעבוד בצורה שאין חוץ מזה שום דבר. כלום. עד שאנחנו נראה שבאמת כל העולם נכלל בזה וכולנו נמצאים בזה.
תלמיד: מבחינה מעשית צריך להציע עזרה לחברים, לא צריך לתרגל אהבת חברים בפועל אם החבר זקוק לעזרה?
ודאי שצריכים.
תלמיד: אם אתה נותן, אתה מאפשר להם להפוך למקבלים. אז איך להימנע מההרגשות העדינות האלה שיכולות לגרום לאפקטים שליליים?
זה נכון. אנחנו צריכים לעבור איזה שלב עד שנתחיל לקבל הרגשה פנימית של החיבור שלנו שהוא באמת רוחני, ושבו מתחיל להיות מורגש הבורא ונתייחס לעשירייה כמו לכלי רוחני. זה לוקח הרבה זמן, אולי עשר או עשרים שנה, ואחרי שאנחנו מתחילים להרגיש את זה כבר ברור לנו מה עושים, ואף פעם לא נעשה חשבונות גשמיים כי תהיה לנו איזו רתיעה ובעיה איך להשתמש בכוח הזה, כי אנחנו כבר מתחילים לקבל התרשמות רוחנית שזה הדבר העיקרי, הכי גדול. אבל זה לוקח זמן.
ובינתיים כשאנחנו נמצאים הרבה שנים בלימוד, בכל מיני פעולות, ועדיין לא מרגישים שהעשירייה כוללת בתוכה את כל המציאות, באמת כוללת, עדיין לא מרגישים את צורת החיים, את צורת העולם שכך מסודר, אז עד שלא מרגישים את זה יש לנו כל מיני חשבונות זה עם זה, וצריכים ללכת בצורה עיוורת. מה שכתוב הוא, שצריך כל הזמן לחדש, לברר ולממש, כמו שעכשיו אנחנו קוראים את "מאמרי החברה" של רב"ש, קראנו את זה אלף פעם, ובכל זאת אנחנו רואים ועוד יותר בכל פעם, עד כמה בפנים טמונים כאלו דברים שאותם אנחנו בטוח עדיין לא מבינים, עכשיו ככול שמתקדמים רואים שלא מבינים, יש לנו יותר שאלות.
שאלה: אתה יכול לפרט את השלבים כדי להגיע לאהבה?
"אהבה" זה נקרא, שאני עם כל הרצון שלי, שאותו קיבצתי מכל הכלים השבורים, התגברתי על הפער בינינו, על השנאה, על הדחייה, ליכדתי את כולם וחיברתי אותם אליי ונעשיתי כלי אחד, מלכות השלמה. ומתוך זה שהתגברתי, מתוך זה שיש לי צמצום, מסך ואור חוזר, שעל ידיהם אני מחבר את כל הכלים האלה, אני גם בצורה כזאת יכול להתייחס לבורא.
שלבי האהבה הם, על ידי התגברות על עביות דשורש, א', ב', ג', ד', כל הסולם הוא שלבי אהבה. מה הוא העיבור? אהבה ראשונה, שאני מוכן לבטל את עצמי, רק להיות דבוק למי שאני אוהב במסירות נפש, זו אהבה ראשונה. ואחר כך עוד מתפתח, זאת אומרת, זה לא מספיק לי לבטל את עצמי ובצורה כזאת כמו בנקודה להיות דבוק בו, בזה אני לא מרגיש שאני מבטא את עצמי, אני רוצה יותר להראות את האהבה, להביע אותה במשהו יותר ויותר.
על ידי מה? אני גורם להתעבות הרצון, עוד רשימות, עוד רצון, עוד עביות, ואז אני על ידי זה מסוגל לא רק להיות דבוק כמו טיפת זרע בתוך הרחם, אלא דבוק יותר, להוסיף ולהוסיף הסכמה עם מי שאני אוהב, אני מעביר את האגו שלי אליו, אני מוסר לו את הרצון שלי במסירות בהתחלה, אלה תשעה ירחי לידה. אחר כך אני נולד, אני מסכים עימו, אני מפגין את האהבה שלי בזה שאני יחד עימו, אני כבר נמצא ביניקה, אני מוכן, עם כל מה שיש בו, לקבל ולהתחבר אליו. והלאה מוחין, זאת אומרת, מסירות מתגברת על פני הרצון לקבל שלי, ואני, כדי לממש אותו אני מקבץ את הרצון הזה מכל הכלים החיצוניים, אני מוכן לוותר על הכול כדי שיתקבצו בי, ואז בהם אני יכול להביע את האהבה שלי, זאת אומרת היא כולה בנויה על וויתור ועל הקרבה.
תלמיד: אהבת הפרט תלויה באהבה של החברים, או שלא חשוב איך הם מתייחסים אליי?
מה זו אהבת הפרט?
תלמיד: אני יכול לאהוב אם מישהו אחר לא אוהב אותי? בעשירייה כמובן.
לא רק בעשירייה, גם בעולם, אנחנו צריכים, כמו שרב"ש כותב "הופך שונאו לאוהבו". לכן אני חייב, לא אכפת לי איך מתייחסים אליי, אני צריך לבדוק את עצמי עד כמה אני אוהב אותם. למה? כי זה לא הם, זה הבורא שמציג את עצמו כלפיי בצורה כזאת. ואם הייתי מתוקן, ודאי שלא הייתי מזהה כאן "שום אכזר בבית המלך" ולא שום דבר.
תלמיד: זה מבלבל, כי מה זה כל עניין הערבות, כשאני לא יכול אפילו להתחיל לחשוב עליהם, לא רק לאהוב, כל עוד אין לי תמיכה מהם?
צריכה להיות ערבות הדדית. אתה שואל כך, איך אני יכול להיות בערבות הדדית, בהסכם, בתמיכה הדדית בקבוצה, אם אני נמצא כאן מול הבורא?
תלמיד: לא, איך אני יכול להתחיל לאהוב אם אתה אומר שלא חשוב לי איך הם מתייחסים אליי?
לא, ערבות היא לא אהבה.
תלמיד: זה תנאי עוד לפני האהבה, לכן איך אני יכול להתחיל לאהוב אם הם לא בערבות כלפיי, זה כן חשוב, זה תנאי, או לא?
כן. זה תנאי.
תלמיד: אבל אמרת שלא חשוב איך הם מתייחסים, העיקר שאני אוהב אותם.
כאן השאלה, באיזה מצב אתה נמצא, האם אתה רואה מאחוריהם את הבורא או שאתה רואה אותם כחברים בלבד? אם אתה מתחיל לפחות לתאר לעצמך, אם לא לזהות שזה הבורא פועל בכל האמצעים, בכל הנסיבות, אז אין לך בעיה. אתה לא מתייחס לבני אדם, גם לעצמך אתה לא מתייחס, גם אתה מבפנים, כשאתה מגיב, אתה מתחיל לזהות שזה הבורא, גם הם שמגיבים אליך ובכלל פועלים עליך זה גם הבורא. אז מה באמצע? שליש אמצעי דתפארת, אתה צריך לחבר את הדברים האלה יחד. זו העצמאות שלך, זה אתה.
תלמיד: יוצא שכל מהות הערבות היא רק לפני שהאדם מרגיש את הבורא, לפני המחסום, חשוב לי להרגיש מהם תמיכה?
ערבות הופכת להיות אחר כך לערבות עם הבורא, כי מי מחזיק את הערבות, מי מחזיק את הברית? הבורא. אנחנו מחכים להתגלות המצב. כשזה יתברר פחות או יותר כמערכת, תקבלו את כל התשובות.
תלמיד: יוצא שלפעמים אתה מסביר שאדם תלוי במאה אחוז בחברים. ולפעמים באמת לא חשוב מי הם, מה הם, הכול תלוי בבורא.
תלוי איך אתה מסתכל, או שיש לך מבט שדרכו אתה עדיין רואה את החברים, או שיש לך מבט יותר טוב ואתה כבר מתייחס לבורא דרכם.
תלמיד: יש לי מבט לא טוב, מה אני עושה?
אם המבט לא טוב, תשתדל בכל אחד, בכל זאת, לזהות את הבורא. זה על בטוח נכון שאין לך בכלל עסק עם אף אחד בעולם, אלא רק עם הבורא. וכל אחד שמשפיע עליך, זה מגיע מהבורא בלבד, והאגו שלך מבלבל אותך.
שאלה: רב"ש כותב שצריך להראות את האהבה, איך מתחילים, מה זה להראות אהבת חברים, דיברנו עכשיו שזה מצב פנימי לגמרי, זאת פעולה רוחנית. איך מתחילים באהבת חברים?
אני מתאר לעצמי שפעם הלכת לפגישה עם בחורה וקנית לה זר פרחים, מה אתה מראה בזר הפרחים?
תלמיד: יחס, אהבה.
נכון, יחס, כאילו אהבה. אז אתה שואל איך אנחנו צריכים לפעול כלפי החברים? בבקשה, רק במקום זר פרחים, תביא לנו בקבוק ויסקי. אתה צריך לעשות לו טוב, נעים. נכון או לא? זה מה שאתה צריך לעשות, זה סימן של אהבה, לעשות נעים לשני. מה יש כאן לחשוב?
תלמיד: זאת אומרת מתחילים ממש מדבר גשמי.
כן, אבל אתה צריך כאן חוץ מזה להראות את הכוונות שלך, בשביל מה אתה עושה את זה, אתה צריך בזה להרבות אהבה, אתה רוצה שהם גם ילמדו מזה ואתה תלמד מהם, ושתתחילו בזה יחסים חדשים. זאת אומרת אתה צריך בזה לעשות פעולה מאוד פנימית, בכוונה, בחכמה גדולה. אתה יכול להפעיל כך את כל החברה.
שאלה: אני לא תופס למה צריך את המרכיב הזה של אהבה בדרך? למה לא מספיק להתחבר, לרצות מטרה?
להתחבר.
תלמיד: אין בעיה, אבל למה אני צריך לאהוב אותו?
מה הסימן להתחברות?
תלמיד: אני יכול גם להתחבר בלי לאהוב.
איך הגדרנו "אהבה"? מה זה נקרא "אהבה"?
תלמיד: אמרנו שאני מוותר ואני מממש את הרצון שלו במקום של עצמי.
זו התקשרות. אל תקרא לזה "אהבה" כי זה מבלבל. ההתקשרות האמיתית, הנכונה, העמוקה, התכללות רצון ברצון, שכל רצון רוצה לברר ולספק מה שצריך הרצון הזר ממנו. זה נקרא "אהבה".
איך יכול להיות דבר כזה? לא יכול להיות. אז איך עושים? "בעזרת ה'" מה שנקרא. אף אחד לא יכול לעשות את רצון הזולת. אנחנו אף פעם לא עושים את זה, אנחנו בשקר נמצאים כאן, כאילו אוהבים, כאילו מתייחסים יפה, נכון, זה הכול לעצמנו עושים. "כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".
תלמיד: הוא כותב בסעיף הראשון של המאמר, הצורך לאהבת חברים. כאילו יש לך רצון, יש לך צורך לזה. מאיפה זה מגיע שיש לי פתאום צורך לאהוב אחר, לממש את הרצון של האחר?
לא, אין לי שום דבר, אני לא רוצה לאהוב אותם, אני בכלל מזלזל בהם, אבל אין לי ברירה. אומרים שאני יכול להרוויח את ה"פיס" שלי בחיים, רק דרך זה שאני אוהב אותם. אז אני בא אליהם, אני מסתכל עליהם, אני לא מבין איך אפשר, אבל צריכים לנסות, כי זה בשבילי הדבר היקר בחיים, בלי זה לא כדאי לחיות.
מה יש לי בחיים האלו? כמו שבעל הסולם אומר, "מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך", שנות החיים שהם שעוברים עלינו כל כך בקושי, ביוקר, בשביל מה? אז אני עושה חשבון, ואני מבין שאני יכול להרוויח כאן משהו גדול מאוד, ובשביל זה צריכים לאהוב אותם.
אומרים, שזה לא תלוי בי, אני לא יכול לאהוב. אם אני מחפש בתוכי, אין לי שום ניצוץ לזה, שום התחלה. אלא אני יודע שבכל מקום, כמו שאני בא למקום עבודה, או ללמוד, או למשהו, אם אני תלוי באדם אחר, אז הוא נעשה בעיני חשוב כי הוא שולט עליי, העתיד שלי תלוי בו, אז אני כבר מתייחס אליו אחרת. אני מוכן לפרגן לו, לעשות לו משהו, כי אני בזה מרוויח, הוא מבטיח לי עתיד טוב. וכך אני עושה.
אתה לא עושה כך בעבודה שלך או בכל מקום שאתה נמצא? ברור שכן. אין לנו ברירה, אנחנו בסך הכול חיות קטנות. לכן הכול תלוי בחשבון, אין כאן שום דבר חוץ מחשבון. אם אני עושה חשבון נכון, שחיים רוחניים שאני יכול להרוויח שווים יותר מקצת הכנעה כלפי מישהו, אז אני עושה את זה.
וגם סיכמנו בינינו בערבות, ש"איש את רעהו יעזורו", שכל אחד יראה לי עד כמה הוא מכניע את עצמו כלפי האחרים. אז אני כבר לא מתבייש, אז אני כבר לא לבד, כבר יש לי דוגמה וקנאה, למה הם יכולים ואני לא. וככה אני מתקדם.
תלמיד: אבל זה קצת שונה מהיחס שקורה לך בגשמיות, שאתה הולך ומכניע את עצמך כלפי מישהו בעבודה, כי שם בצורה מאוד ברורה אתה יודע מה יקרה אם תעשה את זה.
אתה צריך כאן לצייר גם אותו דבר.
תלמיד: אבל פה זה מוסתר ממך.
לא חשוב. אבל זאת מטרה. תכתוב לפניך כמה משפטים. להשיג את מטרת החיים, מה זה? לגלות את הבורא, להגיע אליו בדבקות. איך אני יכול? רק אם אני נמצא בתוך חברה ובחברה בדיוק, בקשר בינינו, אני משיג אותו. ואם אני משיג את הדבקות, אני עולה לעולם הנצחי, לשלם, לתענוגים. תכתוב מה שאתה רוצה. אבל תכל'ס, רק תקבע מקום נכון איפה זה קורה. זה קורה בתוך החברה, בקשר בין כולם.
ואז אותה המטרה שאתה רוצה להשיג, אם היא דווקא שם נמצאת, אז אין ברירה, עכשיו אני צריך לחפש, אולי לא בדרך ישרה, כי אני גם עובד נגד האגו שלי, איך אני בכל זאת חודר לשם. אין לי ברירה, תראה מה שנעשה.
חוץ מזה אתה נמצא בעשירייה ואתם צריכים לדבר ביניכם, איך אתם מגדילים לזה רצון, השתוקקות, תשוקה, קנאה, לא לשכוח, ואז תגייסו כוחות ותעשו. הכול ניתן. על עבודה אי אפשר לוותר, כי בזה אתה מייצב את עצמך נכון לתגמול.
תלמיד: צורך בחברה, בעשירייה, זה צורך שהוא יכול להתייצב בצורה קבועה בך, או כל הזמן אתה בונה מחדש את הצורך הזה?
מחדש. וגם כל העליות, הירידות, ההסתרות והגילויים, זה הכול כלפי הסביבה. כמו תלמידי רבי שמעון.
תלמיד: למה זה מסודר בצורה כזאת? כי בעולם הגשמי זה לא מסודר בצורה כזאת.
תייעץ בבקשה לבורא איך היית עושה.
תלמיד: לא, אני לא מייעץ.
למה לא? זה טוב, טוב לדעת.
אתה יודע איך לעצב אחרת את המציאות? איך היית עושה?
תלמיד: קונה לאשתי מתנות.
הוא רוצה להגיד כך, שכל העולם שלו זה אשתו. אם קונה לה מתנות, זה גמר תיקון.
תלמיד: בוא נגיד ככה, צריך לקנות מתנות לחבר, גם פיזית וגם ברגש שלך. הרי הכול מתנות. כמו שאמרת, גם הבורא נותן לך מתנות כל הזמן, כמו מחלות, זה גם סוג של מתנה. זאת אומרת כל דבר שקורה לך טוב או רע בחיים זה מתנה.
זו נתינה במילים אחרות, או לפני שיש לך רגש ורצון, או אחרי שיש לך רגש ורצון. ככה אתה מגיע מ"לא לשמה" ל"שמה", קודם מאונס ואחר כך ברצון. אבל תמיד מתנות. אם תחשוב כל היום איזה מתנות ואיך אני יכול להביא לחברה, באמת, חוץ מהכיוון הזה, לא צריכים כלום.
שאלה: למה בחכמת הקבלה, השיטה מסודרת בצורה כזאת שגם אם עכשיו הצלחתי להשיג צורך בחברים, בחברה, הדבר הזה נמחק ושוב פעם אני צריך לבנות צורך ושוב פעם לבנות צורך? מה עומד מאחורי הדבר הזה?
קודם כל אחרי זה עומדת התחדשות הכלים, וזה קורה כמה פעמים ביום, אם לא יותר. ככה זה, אין מה לעשות. ואתה לא יכול להתגבר על זה בדרך כלל, אם זה באמת מגיע, אלא תלמד מזה מה אפשר לעשות.
לפעמים זה עד כדי כך, כמו ששמעת על הבעל שם טוב, שמאבד את האותיות, לא יכול לקרוא שום דבר. אנחנו לא יכולים לשמוע, לפעמים זה ממש לא כמו השפה שאתה מכיר, אלה לא הנושאים שאתה דברת עליהם והיית בקיא בהם. כל מיני דברים.
אצלי לפעמים כשאני יושב לפניכם, אני לא מבין איפה אני נמצא, מה אתם שומעים, מה אתם שואלים, מה אתם מדברים. זה עובר מהר, מתחלף. זו התחדשות הכלים.
תלמיד: בתהליך ההתחדשות, יש משהו שנשאר "יציב", "קבוע", או שהכול כל הזמן נמחק?
למה אתה צריך שזה יישאר? אתה לא מאמין לבורא שהוא יסדר לך הכול?
תלמיד: מאמין, אבל אתה רגיל לראות התפתחות.
אתה צריך להיות כמו תינוק בידיים של אמא. על כלום הוא לא חושב, אין לו שום בעיה, אין לו שום דאגה, אין לו שום עבר, הווה, עתיד, כלום, למעלה מהזמן. הטבע פועל בו, היינו הבורא שורה בו. כך אנחנו.
שאלה: המעבר בין עבודה בעשירייה למה שנקרא בורא, מערכת, היא מובנת. אני עובד פה בתוך עשירייה, אני רואה את ההתנגדויות, משיג את כוח הבורא, את המערכת. חזרה מהמצב הזה, שהאדם כבר מגלה נגיד את המערכת שהוא עובד מולה, למצב שהוא עובד בתוך עשירייה זה קצת פחות ברור.
העשירייה לא מוכנה. היא לא מעוררת אותך, היא לא מסדרת לך את התנאים. תעורר אותה, תחייב אותה, תגיד שחייבים להראות את ה"יחד". זה לא שהם צריכים לעשות משהו חוץ מאשר אפילו בצורה מלאכותית להתקבץ יחד, ואז מגיע המאור המחזיר למוטב. אתם תראו עד כמה אתם עושים את זה ככה, זה כמו פעימות הלב, התקבצות התרחבות, התקבצות התרחבות, אותו דבר בעשירייה. אתם על ידי זה מושכים את המאור המחזיר למוטב, עוד חזק, עוד יותר חזק, כל פעם חדש.
תלמיד: מה זה הדבר הזה שמחזיקים את העשירייה ואת הבורא ביחד? אני צריך להחזיק את שני הכוחות האלה ביחד. איך עושים את זה?
לא על זה דיברנו. דיברנו שגם אני וגם העשירייה מנוהלים ב-100% על ידי הבורא. שום דבר, אפילו זה שאני חושב על זה, זה גם הבורא עושה. ולכן כל העבודה שלנו היא דווקא להגיע לחיים האלו שאנחנו כך מקבלים את המציאות, ואז אנחנו מתחילים לגלות שבכל זאת באותה נקודה שאני רוצה לקבוע מציאות שהיא כזאת, שרק הבורא הוא פועל, אז אני מגיע לנקודה עצמאית.
לנסות. הכול תרגילים. כל פעם מופיע אור יותר גדול, אור מקיף, אנחנו מסדרים בינינו חיבורים אחרים, וכך מתקדמים.
שאלה: אם החבר מקיים את כל הכללים, את המסגרת והכול, אבל היחס שלו כלפי החברים בקבוצה הוא יחס פורמלי.
אנחנו בסך הכול צריכים להבין את החברים, שכל אחד מתנהג עד כמה שמסוגל בינתיים. וחוץ מזה אם ישנה מטרה והוא לא יוצא מהקבוצה והוא רוצה להישאר, אבל יש לו יחס לא טוב והוא לא מסוגל לעשות אחרת, אנחנו מבינים שזה הבורא משחק בו, אנחנו צריכים לסבול. בזה גם התיקון שלנו.
נניח שמגיע אלינו מישהו אכזרי ואנחנו לא יודעים מה לעשות עימו. אנחנו חייבים להשאיר אותו בקבוצה אם ישנה מטרה, אפילו שהוא גס, כי הוא מנענע את הקבוצה בצורה שלו. הבורא עושה את זה, אנחנו חייבים לסבול. אסור לנו להוציא אותו מחוצה לזה. רק אם הוא מזיק ממש, ואנחנו צריכים לבדוק זאת היטב, זאת אומרת שמרגישים שהוא הולך נגד הרוחניות, נגד הבורא, ונמצא בינינו כמו שהגיע ממש להזיק, אז אותו מגרשים.
שאלה: אם יש פעולות שקל לי יותר לעשות, נניח להביא לחברים משהו לשתות או משהו כזה, ולעומת זאת יש פעולות שקשה לעשות ואני כל הלילה לא ישן כשאני חושב על זה, מה יותר מועיל להתקדמות?
אני מבין שוויסקי זה כנראה לא הנושא שקרוב אליך. כרית זה יותר קרוב, זה ברור. לתת כרית או בקבוק וויסקי, יש הבדל גדול. תן בינתיים וויסקי. תחשוב איך אפשר להגיע למצב שאני נותן לחבר, ומה אני צריך להרגיש בזה. או שאני מרגיש שתרמתי לו, לקחתי ממש מעצמי, מבשרי, או שאני מתאר לעצמי עד כמה שהוא נהנה, וזה התענוג שלי. או בזה שאני נותן לו, זה פי תר"ך פעמים יותר גבוה, יותר גדול בעיניי, שכר יותר גדול מאשר הייתי משתמש בעצמי באותה הכרית.
תעשה חשבונות כאלה. וכאן אתה כבר יכול להתחיל לראות מה זה נקרא ויתור. אין ויתור, אנחנו מקבלים יותר. אנחנו נכנסים לשטח של השפעה ונהנים מהשפעה פי תר"ך פעמים יותר ממה שנהנינו קודם מקבלה. ולכן רק את המחסום הפסיכולוגי הזה אנחנו צריכים לעבור, שאפשר ליהנות מהשפעה ולא מקבלה וזה פי תר"ך פעמים יותר נצחי ושלם, והבורא נמצא בתוך התענוג הזה ואתה מגיע לדבקות בו.
תנסו לעשות כאלה חשבונות, לראות את הדברים האלה בצורה אמיתית ותראו אם זה אפשרי או לא.
שאלה: איך לבטא את האהבה כלפי החברים? נניח בקבוק זה לכל העשירייה, אבל כרית יש לי רק אחת.
זאת אומרת אין לי אמצעי שעל ידו אני יכול להשפיע תענוג לכל העשירייה, רק למישהו אחד. אלה חשבונות, צריכים לברר כאן הרבה דברים. יכול להיות שאסור לי אם כך לעשות משהו, אולי אני מעורר כאן קנאה, שנאה, תאווה, כבוד. בדרך כלל עושים את זה כלפי הקבוצה. רק במקרים מיוחדים, כשבאמת יש איזה חשבון לעשות את זה, או להראות לקבוצה משהו או כלפי חבר, אז אני עושה כלפי מישהו מיוחד.
שאלה: אהבה נולדת בעשירייה שבה צריכים להיות לפחות שניים, מנין יכול להיות גם בין גבר לאשתו, שגם לומדת קבלה?
כל אחד יכול לעשות במשפחה שלו כל מיני תרגילים עם בת הזוג, זה עניינו. אנחנו לא דוחפים את האדם לזה, למרות שרב"ש היה תומך, אלא יש לנו עשיריות ובטוח שכאן האדם יכול לבטא את עצמו.
אבל אם רוצה לקבוע בבית יחסים כאלה, בבקשה. יש לו בת זוג, הוא יכול לעשות. אבל ממש עם בת זוג, לא עם כל מיני מקרים אחרים שהם זמניים ומי יודע מה. אני אומר ברצינות, רק בתנאי שזאת אשתו, אדם יכול להתחיל אותם התהליכים כמו שבקבוצה ולגלות שם ממש עולם ומלואו. אבל בתנאי שזה יהיה זיווג רוחני.
שאלה: איפה אני יכול לקבל את הכוח לאהוב את החברים שלי, איך אני יכול לאהוב אותם בלי חומר דלק?
מהבורא. מאיפה אתה מקבל חומר דלק? מהאגו שלך. אתה מקבל מהבורא דרך האגו, אז עכשיו תקבל מהבורא לא דרך האגו אלא "עזר כנגדו". אין לנו כלום, אנחנו סך הכול צריכים לעבור כל מיני מצבים ולהבדיל באיזו צורה הבורא משחק איתנו.
שאלה: כל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת ושנאת עצמותו. איך החברים יכולים לעזור לחבר לרכוש שנאת עצמותו?
בזה שהם מראים לו דוגמאות על עצמם.
שאלה: בהמשך לשאלות של החברים, מה זה הכרחיות? איפה עובר הגבול בהכרחיות בין כרית לוויסקי?
הכרחיות במה? שלא יגונה ולא ישובח? "הכרחיות" זה נקרא שאני חייב לקבל משהו בצורה גשמית כדי להתקיים ובכל היתר להשפיע. זה נקרא ההכרחיות הגשמית. אני צריך לספק לגוף שלי אלף, אלפיים קלוריות ביום, חייב. זה נקרא הכרחיות.
ההכרחיות הרוחניות היא "חפץ חסד". חפץ חסד זה אותו דבר, רק כדי להתקיים וכל היתר להשפיע, לתת.
תלמיד: אז מה זה ביטול כלפי החברים?
ביטול כלפי החברים זה שאני מבטל את האגו שלי, אני מבטל את הרצון שלי להשתמש לטובת עצמי, משאיר רק כדי להתקיים ובכל יתר הרצון אני משתדל להשפיע להם. מה זה להשפיע להם, מה אני צריך לעשות? אני רוצה ברצון הזה שלי לקלוט את הרצונות שלהם, להבין מה הם רוצים ולהשתדל להעביר להם, לתת להם.
מה הם רוצים? הם גם נמצאים באותם התהליכים וגם לא רוצים שום דבר לעצמם חוץ מההכרחיות הגשמית, שעל זה כמעט ואין מה לדבר, אז אנחנו צריכים לספק אחד לשני ערבות רוחנית. כי אין יותר מה, רק את זה צריכים, רק לזה זקוק כל אחד מאיתנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: זו שמחה גדולה לכל קבוצת ארגנטינה לחלוק עמכם איך כל דרום אמריקה מתכוננת לערבות הזו שהולכת להתקיים בישראל בפברואר. חבר גדול מארגנטינה יגיע לישראל יחד עם הבת שלו ויתר החברים יעקבו אונליין בערבות עם כולכם. מהקבוצה הגדולה של צ'ילה מגיעים כעשרים חברים לישראל, ויהיה כנס מראה בסנטיאגו.
מפרו מגיעים ארבעה חברים, שני זוגות, ושני חברים נוסעים מאקוודור לבוגוטה, לכנס מראה. בפרו יהיו כנסי מראה גם בשנקאי ובמיובמבה, בצפון. מאורלנדו גם נוסעים מספר חברים לישראל והיתר יתאספו במרכז ויעשו כנס מראה עם כל דרום אמריקה.
מקולומביה שני חברים מגיעים לישראל, ובבוגוטה יהיה כנס מראה גדול שאליו יגיעו חברים מכל קולומביה, מפרו ומאקוודור. חברים מאקוודור נוסעים לבוגוטה, לכנס מראה והיתר יתאספו בקיטו בלילות בשביל לחלוק יחד את הכנס היפה הזה.
מברזיל ארבעה חברים כבר נסעו לישראל והיתר יתאספו לראות את הכנס ביחד. מהקבוצה הנהדרת של מקסיקו יגיעו תשעה חברים ויהיה כנס מראה גדול בגוואדלחרה, והיתר ישתתפו בזום. אנחנו לוקחים כל שיעור ברצינות, כל סדנה, כל כנס.
אנחנו רוצים להודות לחברים מהכלי העולמי, זה כבוד גדול בשבילנו, נהיה מחוברים דרך זום, דרך המסך, בכל מקום שנהיה נהיה מחוברים באהבת חברים.
יופי, לחיים. גם שם כשנוסעים, זה מרחקים גדולים, אני עברתי את זה במטוס לא פעם, זה לא פשוט.
קריין: המאמר הבא, כתבי רב"ש א', עמ' 14, "אהבת חברים".
אהבת חברים
"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה." איפה השדה? בינינו, בקבוצה. משם צריכה לבוא תבואה וכל הברכה וכל גמר התיקון. "ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.
"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."
סדנה
באיזה שלבים אנחנו מגיעים מהשדה, שבו יש המון קוצים, בעיות, ליסטים, חיות רעות, לשדה אשר ברכו ה' עד שמקבלים מהברכה הזאת תבואה רוחנית והשגת השלמות? מה הפרי שאנחנו צריכים לקבל מהשדה אשר ברכו ה'?
*
מה ההבדל בין עבודת עשיו בשדה לבין עבודת יעקב בשדה? שניהם קיימים בתוכנו, בתוך האדם, גם השדה קיים בתוכנו, הכול בתוך האדם.
*
למה היציאה ממצרים היא כשבאמת מגיעים לחיבור מסוים ביניהם בקבוצה? למה יציאת מצרים נקראת שאיכשהו מתחברים לקבוצה? זו עוד לא קבוצה ממש, אבל איכשהו כבר מתחילים להתגבש.
*
קריין: המאמר הבא עמ' ,15 "איש את רעהו יעזורו".
איש את רעהו יעזורו
"יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.
אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.
אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.
דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."
במה אני מרוויח כשאני עוזר לחבר? במה אני מרוויח? כשאני חושב על זה, כשאני מבצע את זה, ביצעתי, איפה הרווח?
*
זאת אומרת, כל הכלי שלי באמת הוא נמצא מחוצה לי בחברים, כל הרצונות של החברים הם בעצם הנשמה שלי, כלי של הנשמה שלי. ואם אני משפיע להם, עוזר להם, אני לא עוזר להם, בעצם אני רק עושה פעולה רוחנית בתיקון ומילוי של הנשמה שלי. זאת אומרת, אני צריך לראות את החברים לא כחברים, אלא נושאי הנשמה שלי ובהם אני צריך לרכז את כל התיקון שלי. איך אנחנו עושים זאת? נניח תיארתי לעצמי עכשיו את הקבוצה, את המציאות, שהעשירייה שנמצאת לפניי זו הנשמה שלי, מה אני עושה כדי לתקן אותה? לעצמי הגופני אני צריך רק כמה קלוריות ליום, וזהו, כל היתר אני חושב עליהם. מה אני עושה? נניח הגעתי להכרה כזאת, אז מה עושים הלאה?
*
קריין: אנחנו ממשיכים למאמר הבא בעמ' 16, "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך".
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך
"מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.
אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.
ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.
ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".
והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך".".
מה זה נקרא לקיים מצוות?
*
למה להגיע למטרת הבריאה אפשר רק על ידי קיום תורה ומצוות? למה להגיע למטרת הבריאה אפשר אך ורק על ידי קיום תורה ומצוות?
*
למה התורה ומצוות ניתנו אך ורק אחרי היציאה ממצרים? למה אי אפשר לקיים תורה ומצוות אלא אחרי התחייבות בערבות?
הכל מתחיל ונגמר בקבוצה. בקבוצה. "יציאת מצרים" מה זה נקרא? שאנחנו סוף סוף מבינים שיש אגו בינינו, בתוך הקבוצה, שאנחנו לא מסוגלים להתחבר בינינו, אנחנו חייבים כאן כוח עליון ולכן צריכים לברוח ממנו, מ"פרעֹה", אז נוכל להתחבר. כשמתחילים להתחבר אז הרצונות שלנו, רק הרצונות שלנו האחד כלפי השני בתוך העשירייה, האדם כלפיי העשירייה, זה בט' ראשונות שהוא רוצה להתקשר עם עצמו, היינו עם המלכות שלו, זה נקרא שהוא נכלל כמו שדיברנו "בשדה אשר ברכו ה'". ואז בקשר עם החברים כשהוא מסדר את היחסים על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא הופך את הרצון שלו דלקבל לבעל מנת להשפיע, בזה הוא מתקן את הרצונות שלו זה נקרא שהוא מקיים את המצוות על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה".
זאת אומרת, קיום תורה ומצוות חייב להיות רק בעשירייה, לא יכול להיות אחרת. רק בהשפעה הדדית אחד לשני מגלים מקום איפה שבו אפשר לקיים. רק על ידי זה שמשתדלים להגיע לזה מגלים שישנו ומיועד לזה המאור המחזיר למוטב. ואז כשמתחברים בינינו בצורת ההשפעה ההדדית זה נקרא ,שדה אשר ברכו ה'", שם נמצאת הברכה שלו ושם הוא בעצמו מתגלה.
מה לא מובן מכל הדברים האלה? כי אני שומע ממה שאתם מדברים שיש עדיין צורה לא ברורה. מה לא ברור? תציירו לעצמכם.
שאלה: התיקון הוא על הרצון שלי או על הרצונות של העשירייה? במה הערבות?
הערבות בזה שאני בכל הכוח במה שניתן אני מחזיק את עצמי בקשר עם הקבוצה כלפי המטרה, מה שרק אפשר. "איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: אז איזה רצונות אני מתקן, את שלי או של העשירייה?
אין רצונות שלי ושל עשירייה. בינינו. מה העשירייה, אני צריך לתקן את הט' ראשונות? לא. אני צריך לתקן את עצמי? גם לא. אני צריך לתקן את היחס, את הקשר.
תלמיד: בין מה למה?
ביני לעשירייה.
כי אני רואה בזה עדיין בלבול.
שאלה: מה שלא מובן זה איך להעביר את הדברים האלה מהשכל אל הלב.
זה על ידי המאור המחזיר למוטב. אם תתעמק בזה ותעמוד על זה, זה יקרה. אבל קודם כל צריכים לצייר את התמונה, עשירייה, זהו, חוץ ממנה אין כלום. אני כלפי עובד, מה שיש בינינו מתגלה כתר"כ רצונות. בתר"כ הרצונות האלה אם אני מתקן אותם על מנת להשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב יש לי קשר נכון בין כולם בדרגה שמאפשרת לי, שורש, א', ב', ג', עולם העשייה. שורש, א', ב', ג', ד', עולם היצירה. עולם הבריאה וכן הלאה 125 מדרגות, ככה אני עושה. אין יותר חוץ מזה.
אז יש לנו עזרה בינינו בעשירייה בצורה גשמית, קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני דברים שעוזרים, כרית, בקבוק וויסקי, לא חשוב, ויש בינינו התחייבות בצורה הרוחנית שכל אחד חייב כך לעשות עם העשירייה. שחייב להתכלל בה, לקבל רק מה שנחוץ לו, כל היתר להשפיע להם. בצורה כזאת הוא מגלה שהוא לא משפיע להם, שהוא משפיע לבורא ובזה מקיים את כל התורה ומצוות מבחינה רוחנית.
תלמיד: האם ההדרגתיות בקיום המצוות יכולה להיפגע בעבודה בעשירייה כשיש עליות וירידות?
אני לא יודע. האמת היא שחכם שואל. הדרגתיות בתור מה שמזדמן לי, אני גם לא יודע למה לי מזדמן עכשיו ככה לעבוד, ולשני אחרת ובעוד רגע משהו אחר, אני לא יודע. זו מערכת כללית שהיא כוללת כל הנשמות והם מתקנות בכל מיני מערכות כאלה, זה הכל קובע את העבודה שלי הפרטית. אני לא שואל מה מתגלה לי בדרך, אלא מה שמתגלה אני חייב על זה לעבוד כי זה מתגלה מתוך מכונה הכללית, מתוך המערכת הכללית שהיא נקראת "בורא", בריאה.
תלמיד: אני לא יכול להתפלל על עצמי ואני לא יכול לראות פגמים בחברים, אז אם כך האם יש לי כיוון לתפילה שלי בזמן של ירידה?
בזמן הירידה זו בעיה. אני אומר לך, הירידות שאתם עכשיו מגלים זה עדיין ככה הכל בלייט, כי אין עדיין פערים גדולים בין העליות לירידות. שבעליות יהיו לך גילוי הבורא, דבקות בבורא, הבנה, הרגשה איפה אתה נמצא והכל ואחר כך בום, איבוד ההכרה הרוחנית וגם טיפשות כזאת בהכרה הגשמית, שלא תיארת לעצמך שאתה עד כדי כך. כמו שראית לפעמים אנשים כאלה פרימיטיביים שלא צריכים שום דבר ככה איך שהם מתנהגים, עוד יותר גרוע מהם. זאת אומרת הפער בעליות וירידות הוא גדול מאוד. מה לעשות? להמשיך מיד לסגור את עצמו ולהמשיך בפעולות אוטומטיות, אתה עובר להילוך אוטומטי.
הילוך אוטומטי זאת אומרת שכל מה שיש לך, עשירייה, לימוד, ישיבת חברים, עוד כל מיני דברים, אתה עושה את זה כמו חיה, מבצע. בא, יושב. יושב. אתה לא יכול אחרת. במוח לא מבין כלום, ברגש שום דבר, אבל מקיים פיזית. זו דווקא עבודה גדולה והיא נותנת פירות, כי אתה מסכים לכל מה שיעשו איתך רק לקבל התעוררות להשפיע. זאת העבודה בירידות שהיא ממש מביאה ברכה גדולה. ואתה לא יכול לעשות כלום, חוץ אם יש חברים שהם יעירו אותך, כמו שהשמש של "בעל שם טוב" שעזר לו. "איש את רעהו יעזורו". בירידות זה ממש.
ואחר כך רואים עד כמה שהזמנים האלה הם מבורכים מפני שאתה בזה מקבל רשימות חדשות שמתגלים מהשבירה, אז אתה חייב לעבור כזה מצב שאתה בהמה ושוב מתעוררים בך רשימות של אדם המקולקלות ואתה מתקן אותם. תיקנת אותם, אז שוב אתה נופל לדרגת בהמה, מתעוררות רשימות חדשות של אדם, אתה שוב עולה לתקן אותם וכך זה קורה. לכן המצב הזה הוא מצב טוב, רק לתת לבורא לעבוד עלייך ואתה פסיבי לגמרי, בהמה, אבל אתה יודע שעכשיו זה הזמן שהוא עובד עלייך.
(סוף השיעור)
-
"עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד').↩