שיעור בוקר 17.09.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים ממאמרו של הרב"ש: "הכנה לסליחות מהו"

יש לנו את כל התנאים לברר מהן הסליחות שלנו, נושא הסליחות, הצורך לסליחות. אם אנחנו מסתכלים על העולם שלנו אפילו, עד כמה מיום ליום הבורא מראה לנו שהעולם מתדרדר, לפי זה אנחנו רואים שאנחנו עדיין לא הגענו אפילו לאיזו התחברות באותו קצב שהעולם צריך ללכת לפחות קדימה, לפחות במישור. אני כבר לא מדבר על העלייה למעלה לכיוון הטוב, לקראת גילוי הבורא, לקראת גילוי המערכת העליונה. זו בעיה.

אנחנו מסתכלים על העולם ורואים שהבורא מראה לנו עד כמה הוא חייב יותר ויותר, מיום ליום, ללחוץ, לחייב את כול האנושות להתקדם קדימה בדרך מאחורה, זאת אומרת הוא דוחף אותנו, את כולנו, את כל האנושות בדרך "בעתו" מה שנקרא. ולא שאנחנו מעוררים בו על ידי התפילות שלנו, הבקשות שלנו, העבודה שלנו, כוחות שהוא מושך אותנו קדימה על ידי זה שמעורר אותנו בטוב, שאנחנו רואים דברים טובים ונמשכים אליהם בעצמנו, ומושכים אחרינו את כל האנושות. אלא אנחנו מרגישים שדרך האנושות, דרך כל הצרות שמתגלות בעולם, הוא דוחף את כולם, דוחף אותנו, רוצה להראות לנו עד כמה אנחנו עדיין לא מממשים מה שמוטל עלינו לעשות לפי מידת ההתפתחות שלנו, לפי הדרגה שאנחנו נמצאים, לפי הזמן שאנחנו נמצאים, בתקופת המשיח. שאנחנו חייבים להשתמש בכוח המושך, משיח זה מהמילה מושך, כדי להוביל את כול העולם לתיקון, בהסברה, בהכרה. יוצא, שמיום ליום לא מרגישים את זה לטובה, אלא יותר ויותר גרוע.

דיברנו על זה כבר לפני כמה חודשים, מתחילת הפנדמיה בעצם, שעד שאנחנו לא ניקח את ההתפתחות שלנו בידינו, העולם לא ישתנה לטובה ואנחנו לא נראה מיום ליום התפתחות טובה, את עצמנו מוצלחים, את העולם מתקדם יותר ומוצלח, שפונה אלינו בצורה יפה וטובה והולך יחד איתנו, מבין אותנו, מרגיש אותנו, צועד ביחד איתנו לאותה המטרה. זאת אומרת יש כאן בעיה מצידנו, מבני ברוך, מכל אחד ואחד מאיתנו, שאנחנו לא מספיק מודעים לתפקיד שלנו, לעבודה שלנו. לכן אנחנו צריכים לעורר בכל כוחנו את הרגשת האשמה ולבקש סליחה על העבר, לבקש כוחות, שכל, רגש, כוח פיזי, כל מה שצריך כדי לממש את הסליחה הזאת בפועל. אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו רצים לפני העגלה. עוד לפני שהדברים הרעים, הפיגור בהתפתחות הכללית מתגלה בעולם, אנחנו כבר מודעים לזה וכבר נמשכים למטרה וסוחבים את העגלה. זה ההבדל בין בעתו לאחישנה.

איפה אנחנו יכולים לממש את הדברים האלה? רק בדבר אחד, שזה השלב הראשון של התיקון שלנו, ב"ואהבת לרעך כמוך". לכן עליי להרגיש שאני איכשהו מתקרב לזה, ומממש את זה יותר ויותר, שאני מרגיש שליבי נפתח היום הרבה יותר כלפי בני אדם, ואני דואג יותר מאתמול שאני היום לא מרגיש את צער השכינה. וצער השכינה זה שאני לא מכין לה מקום, והמקום הזה הוא מקום האהבה, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", שאז אני אהיה מוכן באהבה לבריות לקבל את הבורא, לגלות את הבורא באהבה, ואז הוא יתלבש בכולנו. לכן אנחנו צריכים עוד ועוד לבדוק את עצמנו ולהשתדל שהצער שלנו יהיה מורגש בתוך עמקי הלב, והבורא אז יעזור לנו לתקן את הלב, והלב יהיה פתוח לגילוי שלו.

בואו נראה מה כותב על זה רב"ש.

קריין: קטעים נבחרים מתוך מאמרו של הרב"ש "הכנה לסליחות מהו", נמשיך מקטע מספר 4.

"כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש."

(הרב"ש. מאמר 36 "הכנה לסליחות מהו" 1986)

זה יכול להיות אצלנו כך, שאנחנו לא מבקשים על הדבר הנכון. אנחנו מבקשים, אבל אולי לא לפי העוצמה שעשינו, ואז זה יוצא כאילו עוד יותר גרוע.

אני גרמתי חס ושלום נזק גדול מאוד לאדם, אבל אני בא אליו ואומר "תסלח לי", ככה "תסלח לי", וגרמתי לו נזקים כאלו וכזה עוול שאי אפשר בכלל לכסות את זה בשום מילה. לכן אנחנו צריכים לראות מה באמת הנזק מהרשלנות שלנו בתפקיד שלנו. אני קיבלתי משיכה לבורא, משיכה לתיקון ואיך אני מממש את זה, איך אני סוחב אחריי את כל האנושות, עם הקבוצה, עם העשירייה שלי, עם כולם, ולפי זה לבקש סליחה.

שוב.

"כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש."

(הרב"ש. מאמר 36 "הכנה לסליחות מהו" 1986)

שאלה: איך הופכים משהו שאין בו הרגשה אמיתית, למשהו שהוא חרטה אמיתית?

זה תמיד כך. תראה איך ילדים. אין להם הרגשה אמיתית, הם לא בוכים כששומעים ניגון מאוד מרגש, הוא לא מבין את זה. הם לא שמחים מדברים גבוהים, גדולים, אין, לא נכנס לכלי, זה כלי קטן. גם אנחנו כלים קטנים. אבל לפי כמה שנותנים לנו כלים מלמעלה, מתחשבים גם עם המילוי שאנחנו מזמינים, מבקשים. העיקר להיות בהתאם למה שהבורא נותן לנו. דרגה דרגה, שלב שלב, על זה מדובר.

לכן, עלינו להתחבר לפי כל הנתונים שיש לנו עם העולם שנמצא לפנינו, שמיום ליום אנחנו רואים שזה לא פשוט, זה מידרדר ומידרדר ואין לזה סוף. והפנדמיה הזאת זו לא סתם פנדמיה שמתים מיליון איש, לא זה העניין. העניין שכל המיליארדים סובלים יותר ויותר מיום ליום. אמנם יחד עם זה הם מבינים קצת יותר מיום ליום שאין חזרה, שהפגם הוא כל כך גדול, ועוד הולך והולך ומתרחב שאנחנו באים לעולם החדש, למצב החדש. שאפילו אם היום אפשר היה לצאת ולעשות כול מה שהיה, אפילו שהיינו מנסים אולי מיד לחזור לחיים הקודמים, היינו מגלים שזה כבר לא כמו שהיה קודם, צריכים כבר להתנהג בצורה חדשה, אחרת.

לכן אנחנו צריכים גם עכשיו לראות את החיים האמיתיים שלנו שצריכים להיות כאילו שאין פנדמיה, אין וירוס, אין מחלה בינינו. אלא אנחנו מדלגים על המחלה הזאת, ואיך אנחנו אז מתנהגים. איך אנחנו צריכים לפתוח את הלב, לתת יותר יחס אחד לשני והתחשבות עם הזולת כדי לא להעביר להם את הווירוסים שלנו. ננסה. איך אני צריך לדאוג לזולת בפנים, לא בחוץ, עד כדי כך שאני אפילו יכול להתחבק עימו והווירוס לא יעבור בינינו. כי אני בפנים דואג שאני לא רוצה לעשות לו רע בשום צורה. וככה לאט לאט אנחנו נתחיל לראות איפה באמת היציאה הנכונה מווירוס הקורונה.

תלמיד: אז לעורר את הרגשת האשמה, הרגשת החרטה האמיתית זה תלוי בהתכללות שלי עם צער העולם?

מתחילים מצער העולם, אנחנו נמצאים בדור האחרון, ובעולם הבורא מראה לנו עד כמה אנחנו מפגרים בתיקון העולם וזה עלינו. זאת אומרת, ישנו עולם גדול שסובל, ובצורת הסבל שלו הנוכחית אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו אשמים. כי מרגע מסוים והלאה העולם מתחיל להראות את חוסר העבודה הרוחנית שלנו.

תלמיד: ואיך נכון להתכלל בצער העולם כדי שזה יהיה צער מטרתי?

רק להרגיש את הצער שעובר עליהם, ושאני חייב מטעם האהבה, נניח שהייתי אוהב אותם איך הייתי מצטער, איך הייתי עוזר להם שיהיה להם טוב, לא טוב לפי הבנה שלהם, אלא קודם כל שיהיו בריאים. ושנית כל, שיתקנו את עצמם ברגש ובשכל לקראת המטרה הכללית.

תלמיד: אבל איך לא ליפול להרשיע את הבורא?

אני מלכתחילה לא חשבתי על זה אפילו. מה אתה אומר? אני לא מרשיע אותו, הוא מראה לי בעולם את חוסר העבודה שלי. מה זאת אומרת? הוא עושה, ודאי שאת זה הוא עושה, אבל זה כדי ללמד אותי, בשבילי הוא עושה. דווקא הבורא סובל כשהוא עושה דברים כאלה. הוא מחסיר את האור מלהשפיע על האנושות וזה נגד הרצון שלו, כי הוא בעצמו אהבה שלמה, חלוטה, נצחית, והוא עושה את זה רק כדי שאני אראה איפה חסרה העבודה שלי. ואת גובה הצער הזה שעכשיו מתגלה בעולם, אני חייב למלאות בשמחה, בחיבור, באהבה.

תלמיד: אז עם איזו הכנה אני צריך להגיע להתכלל בצער העולם כדי שאראה אותו בדיוק בצורה שתיארת, בצורה כזאת מטרתית?

מה שאני אראה בעולם את זה הבורא מכין לי כדי להראות עד כמה חסרה העבודה שלי. ואז אני מסתכל בעולם, ואני קודם כל מצטער בצער הזה שעובר עליהם. אני גם מצטער שזה אני שגורם את הרע הזה. כי באשמתי עדיין העולם לא מתוקן. ואני מצדיק את העולם אם העולם יתחיל לשנוא אותי, [אראה] עד כמה הם צודקים שהם שונאים אותי, כי אני גרמתי להם את הרע. רק הם לא יודעים, ולא מבינים את כל הדברים האלה, אני מבין ומרגיש שבזה הבורא רוצה לדחוף אותי לתיקון. וכמה שאפשר אני חייב עכשיו לעורר את החברים, לעורר את כולם כדי להתקדם לתיקון.

תלמיד: ואיך אפשר לסבול את הצער של העולם ולהרגיש עוד אשמה על זה?

זה בדיוק עניין הסליחות, שאני צריך לסדר, לפרמט את זה בצורה כזאת שאני אומר לבורא, "סליחה שגרמתי לכל הצער הזה של כל העולם". לא על עצמי. אלא "על אחיי אני מבקש". על כל העולם. "ואני מבקש ממך שאתה תתקן, תעזור לי לתקן את היחס שלי לעולם כדי שדרכי תוכל להשפיע לכל העולם רק דברים טובים". אני מגלה שבחוסר היחס שלי, בחוסר האהבה שלי לעולם, העולם לא מקבל את אהבת הבורא, כי אני הצינור שלא יכול להעביר את עוצמת אהבת הבורא, אני לא יכול להעביר אותה לעולם. ולכן העולם סובל.

תלמיד: ואיך לא ליפול לצער של כסיל? איך להפוך את זה לבקשה?

איזו בקשה? אני מבקש מהבורא שיתקן אותי כדי שאפתח את ליבי, ודרכו, דרך הלב שלי הבורא יוכל להשפיע לעולם ויהיה לעולם כל טוב. העולם סובל, עבור מה הוא סובל? רק עבורי. בשביל מה הם סובלים? למה הם סובלים? מיליוני אנשים בכל העולם סובלים מכל הדברים בגלל שאני לא עושה את תפקידי כצינור בהשפעת כול טוב, בהשפעת השפע מלמעלה לכל האנושות.

תלמיד: וזו הדרך היחידה של הבורא ללמד אותי שאני צריך לפתוח את הלב?

איך עוד? תציע לו.

תלמיד: ייסורים כלפיי.

אתה צריך להגיע לייסורים. אתה צריך להגיע בהכנה שלך, בהבנה, ברגש, בהידברות בעשירייה, להרגשת הכרחיות כזאת. אלא מה, לתת לך סתם מכות? לפעמים, מאין ברירה, אז מה שנקרא "ניתן רשות למשחית." אבל זה לא מלמד, אנחנו גם ראינו לפי השואה, זה עזר? בכלום לא עזר, ממש שום דבר, נעשה עוד יותר גרוע. כי עד כמה [שניתנות] מכות לפרעה, בינתיים ליבו מתחזק. נעשה יותר כבד, יותר קשה.

תלמיד: אז לתת מכות לי לא יעזור, אבל לתת מכות לאנושות כן יעזור?

אם אנחנו רוצים לפתח אהבה, אז אנחנו צריכים להבין שבמידה שאני נקשר לאנושות, אז יכאב לי יותר אם אני אראה עד כמה היא סובלת עבורי, ולא כשאני בעצמי סובל, אז אני נסגר ורוצה רק להתפטר מהסבל. אבל כשאני רואה שאחרים סובלים בעקבותיי, אז אני צריך כאן לסדר את היחס שלי נכון.

צריך לחשוב על זה יותר, לדבר על זה יותר, עד שהלב מתרכך יותר ויותר. ולפי הלב שלנו שהוא כל כך קשה, כל כך קר, שקשה לחדור אליו, מנסים ללחוץ עליו, כמו על אבן, אז אנחנו רואים עד כמה אנחנו צריכים להשקיע בזה. זה העניין של תקופת הסליחה. שאני מרכך ומרכך ומרכך את הלב עד שהוא נעשה יותר ויותר רך, ואני מתחיל להרגיש את התנועות שלו בהתכווצות ובהתרחבות יחד עם כל העולם. ויחד עם כל העולם זה נקרא יחד עם עבודת הבורא. אז אני מתחיל להרגיש את עבודת ה' שכך עושה, מקטין את האנושות, מלמד אותם קצת יותר ברגש, בשכל, במשהו. ואני יחד עם זה עובד, פועל, מפני שאני הצינור הנכון כדי להעביר את השפעת הבורא אליהם. ואז אני לומד אותם. במידה שאני נקשר אליהם, אני גם רוצה שהוא יעביר דרכי עוד יותר השפעה, ואז אני עוד יותר מרגיש אותו. וכך אני נעשה כלול משניהם. זאת העבודה שלי, זה התפקיד. וזה שאני עדיין לא נמצא בזה, על זה אני מבקש סליחה. נקווה שנשתפר. אבל צריכים להשתוקק לזה בכל רגע.

קריין: קטע מספר 4 מתוך מאמר "הכנה לסליחות, מהו" של רב"ש.

"כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.".

(הרב"ש. מאמר 36 "הכנה לסליחות מהו" 1986)

ואנחנו צריכים להבין שכל הבעיות, כל המאורעות האלה שאנחנו עוברים בעולם, מרגישים בחיים שלנו, הם רק כדי לחבר אותנו לבורא, שנתחיל להרגיש ממנו יחסים רעים, טובים, רעים, טובים, יותר ויותר בכל מיני אופנים, שנתחיל בזה ללמוד את השפה שלו, זו השפה של הבורא, שהוא נותן לנו הרגשת סבל ושמחה, מר ומתוק בכל מיני אופנים כאלו שאנחנו נתחיל להרגיש אותו, להבין אותו. כי דבר אחד זה להרגיש מר, מתוק, ברור או לא ברור וכן הלאה ודבר שני זה להרגיש בתוך זה מה הבורא בזה רוצה לתת לי. זה דבר אחד שאני שומע צלילים ודבר שני שהם נכנסים לאוזן, באים לתוך הראש ואני מתחיל לשמוע מה הם אומרים לי, זה כמו ששומעים שפה זרה שלא מבינים אותה, נכנסים צלילים אבל אני לא מבין את המהות שלהם, מה רוצה להגיד לי מי שאומר לי? איך הוא מתייחס אליי, איך אני צריך להתייחס אליו. אני רק שומע.

אותו דבר בעולם, אנחנו עדיין שומעים שהעולם השתבש, העולם נופל, לעולם קורה משהו אבל אנחנו עדיין לא מבינים מה הבורא רוצה בזה להסביר לנו, זו שפה, כל העולם הוא שפה. כמו שמוסיקאים מרגישים צלילים כשפה, זה לא סתם זה נעים לאוזן אלא יש פה ממש פנימיות, גם אנחנו כך צריכים להרגיש בכל מה שמתרחש מסביבנו, שזה נכנס בנו ואנחנו בזה מרגישים, שומעים את קול ה', וכול זה מגיע על ידי כך שמתחברים יותר, רוצים לשמוע, זה כמו ילד קטן, הוא פותח פה ורוצה לדעת מה אתה רוצה להגיד לו, הוא לא מבין אבל מנסה. מכאלו מאמצים מתחילים להגיע למצב שכן שומעים, כן מבינים, כן מתחילים להגיב נכון, כמו ילדים בדיוק, באותו התהליך.

שאלה: שמעתי היום בשיעור שצריך להצטער, אז אני אומר סליחה אבל אני באמת לא יודע על מה אני אומר סליחה?

נכון, כך גם ילד קטן, אנחנו פונים אליו והוא לא מבין על מה. אתה יכול להגיד לו במילים מה שאתה רוצה, הוא מתרגש, אבל את מהות המילים הוא לא יודע. התינוק רק מראה לך בזה עד כמה הוא רוצה להתקשר אליך אבל עדיין לא מתקשר.

אנחנו צריכים לעשות הרבה מאמצים כאלה ובסופו של דבר זה יקרה, אבל מאמצים יחד וכלפי הבורא על כל מה שהוא מעורר בנו, לפי השכל והרגש שלנו, לפחות בינתיים לעבוד כך בדרגת חי עד שמגיעים לדרגת אדם.

דרגת האדם מתחילה מזה שאנחנו נכנסים בקשר הדדי עם הבורא, "אני לדוד ודודי לי".

תלמיד: קשה מאוד להסכים עם המסר הזה לקחת אחריות על כל הצער של העולם.

קודם כל זה אמת, אני צריך להתחיל מהנקודה ההתחלתית, מהי האמת? אז אומרים, כן דרך הלב שלך עובר צינור שמקשר את כל המציאות, דומם, צומח, חי ובני אדם לבורא, ככה זה. אתה רוצה או לא רוצה, זה נתון, זו עובדה. עכשיו השאלה עד כמה אתה מודע לזה, עד כמה אתה יכול לקיים את התפקיד הזה בהבנה, בהכרה, במאמץ מצידך.

עד כמה שננסה את זה נתחיל להרגיש שהעולם בא לקראתנו, שהבורא מסדר את כל הנבראים בעולם שלא יהיו כאלה אטומים או אפילו נגדנו, אלא שיהיו בעדנו, הם יבואו אלינו לעזור, "תגיד לנו מה לעשות ואנחנו נעזור, אנחנו נעשה, כי זה בשבילנו", הם יבינו את זה.

תלמיד: אתה סיפרת על לב רע ובדיוק דיברת עלי, קמתי לשיעור ואני מרגיש שאני לא מרגיש כלום, לא מבין כלום.

קודם כל זה טוב, זה נקרא מהַר גבוה לבור עמוק. כשיש כאלו מצבים חדים זה טוב, זה אומר שאתה איכשהו מתקדם להכיר שאתה קודם כל לא שולט בעצמך, אלא מה שצריך עושים לך מהשמיים, כך פשוט. רוצים להעלות אותך מעלים, רוצים להוריד אותך מורידים, אתה בזה רק צריך לקשור את עצמך יותר לסירה, זאת אומרת לעשירייה שבה אתה נמצא, זהו. חוץ מזה אין לך שום אפשרות לעשות משהו, אתה נמצא בעשירייה, בסירה וזהו, רק לאחוז בהם יותר כדי לא ליפול.

אחרת, נותנים לך משהו גבוה, אתה מתגאה, אתה שמח, אתה כבר חופשי. נותנים לך משהו נמוך, אתה בוכה, אתה בלי כוחות. לא. אתה צריך להגיע למצב שאתה קשור לעשירייה בצורה כזאת שגם למעלה וגם למטה זה לא משנה לך כלום אלא רק נותן לך הזדמנות להיות קשור יותר לעשירייה, בצורות או שאתה נותן להם בזמן העלייה או שאתה מחזיק בהם, פוחד לא ליפול מהם בזמן הירידה. זו העבודה שלך, בכאלה קפיצות, ולהבין שזה בא מהבורא כדי לא רק לחזק את הקשר עם העשירייה אלא גם לתת להם דוגמה. בקיצור, יש כאן הרבה עבודה, אבל זה יפה. קודם כל, טוב שעוברים כאלו מצבים.

תלמיד: לא שמעתי אותך רב.

כבר טוב. חוץ מזה צריכים קצת להתחיל ללמוד עברית, כי בכל זאת, כל הספרות בעברית, כמו שהמוסיקאים במשהו לומדים איטלקית, רוצים או לא רוצים היום כולם לומדים אנגלית. המתמטיקאים יודעים קצת יוונית, הרופאים קצת לטינית וכן הלאה. אין מה לעשות, שפת הקבלה היא עברית. דרך אגב, העברית לא הייתה לפני חכמת הקבלה, לפני שבא אברהם והתחיל להרכיב את הקבוצה הראשונה של המקובלים לא הייתה עברית, הייתה השפה הארמית ודיברו אז בארמית.

יש כזה ספר של איסטרין, רוסי, הוא כותב שם שהכול התחיל בסופו של דבר מארמית ואחר כך באה העברית, הוא כותב פחות או יותר נכון, למרות שהוא לא קשור בכלום לחכמת הקבלה, בשום דבר.

שאלה: איך להתנצל, לבקש סליחה, עבור העולם כולו? זה נקודה מאוד רחוקה, אבל מצד שני, איך אפשר?

לבקש סליחה אנחנו צריכים גם להיזהר, כי אנחנו אגואיסטים. ברגע שאני מבקש סליחה, שלא ארגיש שכבר עשיתי את שלי. כמו שאתה מבקש ממישהו, "תסלח לי, אני לא יכול, לא רוצה, לא יכולתי, עשיתי, גרמתי, משהו", ואחרי זה אתה מרגיש הקלה. זה לא טוב, זה שאתה מבקש סליחה, אתה רק מודה בזה שאתה גרמת, שאתה עשית, שאתה עכשיו מבין שזה אצלך.

עכשיו השאלה מה אתה עושה אחרי הסליחה? סליחה זה שאתה עכשיו צריך לאסוף את הכוחות שלך, ויחד עם אותו האדם שגרמת לו רע, לתקן את הכול. אתה צריך להתחבר עמו ולתקן את המצב. לבקש מהבורא שייתן לך כוח ולהתחיל להוציא אותו מתוך המקום שהפלת אותו וכך להתקדם. סליחה זו רק תחילת העבודה. לכן עוד לפני ראש השנה, עוד לפני ההתחלה החדשה אנחנו צריכים לברר את הסליחה, במה גרמנו, מה הנזק וכן הלאה, ומתחילת התיקון של הסליחה מתחילה שנה חדשה, שלב חדש, מדרגה חדשה.

שאלה: אמרת עכשיו שאני חייב לדעת, להכיר בזה.

זה באמת כך, אתה מבין, או מרגיש, או לא מבין ולא מרגיש, אבל זה באמת כך.

תלמיד: אני רוצה להבין, אם אני רוצה להתחבר עם לבבות החברים בעשירייה, אם אני רוצה להתחבר עם הבקשה הכללית של העשירייה, מה קורה עם הערוץ הזה?

אתה מוצא אותו הצינור שדרכו בעתיד צריך לבוא כל האור לכל העולם, והצינור הזה רשום על העשירייה. ובתוך העשירייה יש את העבודה שלך, כי בלי העבודה שלך העשירייה לא מתקיימת. וכך אתה מוצא את שורש הנשמה שלך ומעלה את עצמך בתוך העשירייה ובתוך כל האנושות לדרגת אדם, אדם הראשון, ושם אתה נמצא בהזדהות עם הבורא, בגמר התיקון.

שאלה: זאת אומרת, לעשירייה יש ערוץ משותף שאליו אתה יכול להתחבר?

אין צינור ללא עשירייה. רק אם ישנה עשירייה היא בונה את הצינור הזה.

שאלה: הרבה תלמידים שצופים בשיעור, מבולבלים כי בסוף הפעולה אנחנו צריכים להגיד שהבורא עושה הכול. אז הם לא מבינים על מה יש לבקש סליחה.

אתה נמצא באמצע בין פעולת הבורא בתחילה לבין פעולת הבורא בסוף ואתה באמצע כמו צינור מתחילת פעולת הבורא לסוף פעולת הבורא, ותלוי בך עד כמה שאתה תחבר את עצמך לפעולת הבורא ואת כל האנושות. אין כאן מה להיות מבולבל. הבורא רוצה לפעול, אתה צריך לתת לו מקום לפעול. וזה נקרא עשירייה או כל האנושות עשירייה, לא חשוב, אתה צריך להגיש את זה. הכלי להגיש לפעולת הבורא זה עליך. הוא מוכן לעבוד ורוצה לעבוד וסובל שאנחנו לא מגישים לו את הכלי, את המקום לתיקון, והעבודה שלנו היא להגיש לו את הכלי.

שאלה: איך מכינים את עצמנו לבקשת סליחה?

בקשה לסליחה זה שבמשך הרבה זמן לפני שאני מגיע לדרגה החדשה, הרוחנית, אני כבר נמצא בהכנות כאלה שאני בודק איך העולם מסתובב ומה קורה לו ואני מתחיל להרגיש שזה הכול בעקבותיי ושאני צריך לתקן את עצמי בקשר עם העולם, בלהתקשר לעולם ולסחוב אותו אחריי, בלהפיץ לו את כל מה שצריך כדי שהוא איכשהו יבין איפה הוא נמצא ויהיה יותר קשור אלי. זה הכול הכנה לסליחות ורק אחר כך באה תקופת הסליחות עצמה.

שאלה: האם עלי להכין את פעולת הסליחה באותו מצפון ורגישות בה אני מכין תפילה?

אפילו עוד יותר. כי במידה שאתה מכין את עצמך לסליחה ומבקש סליחה, בעצם אתה בונה את התפילה שלך. מה ההבדל בין בקשת הסליחה לבין תפילה? בבקשת סליחה אתה אומר לבורא, "אני מודה בזה שאני גרמתי נזק לכל האנושות, שבזמן שהייתי כבר ביכולת להפיץ את התיקון, את שיטת התיקון, מטרת התיקון לכל האנושות אני לא עשיתי את זה בצורה מספקת, ולכן אני עכשיו מבקש סליחה שאני גרמתי כך שהאנושות מדרדרת ומגיע אליה וירוס הקורונה ועוד כל מיני בעיות, ואני מבין את זה ומודה בזה. ותעזור לי בבקשה לתקן את הפעולה שלי כך שהכול יגיע למצב החדש המתקדם. לא כמו שהיה קודם. לא. למצב חדש טוב. יותר גבוה, יותר קרוב אליך הבורא".

שאלה: כשמדובר על החברים שלי לדרך או בעשירייה אז אני לא באמת צריך לשמוע מה מציק להם. ברור לי איזה מ"ן אני צריך להעלות עבורם לבורא. כשמדובר על להתכלל בצער הציבור, מה זה אומר? רק לאנשים ששואלים את עצמם מה הטעם בחיים, או על כל הציבור?

לא. אתה לא צריך לשמוע מה הם טוענים. זה צריך רק להוסיף לך דחף לפנות לבורא. זה צריך להיות כטריגר, כעוקץ שלא נותן לך מנוחה, אתה חייב לפנות לבורא. מה לבקש מהבורא זה אתה יודע עבורם. הם לא יודעים. הם יודעים שהם בוכים. רוצים להפטר מוירוס הקורונה כאילו שזו הבעיה. מה שהבורא עושה שייקח בחזרה. זה לא יעזור.

אנחנו צריכים לבקש ממנו להגיע למצב המתקדם, וזה שאנחנו נבקש ממנו לקחת את המכות בחזרה, כאילו שמה שהוא עושה זה לא בסדר. אני לא מתלונן עבור המכות. לא. אני אומר אפילו, "טוב שהמכות האלה באות עלי, אני מנשק את המקל, אני רק רוצה להתקדם על ידי המכות האלו. תן לי בבקשה שכל, רגש, מה לבקש, לאן להתקדם. אני מבין שזה הכול לטובתי. אני צריך לברך על הרע כמו על הטוב".

תלמיד: כשזה מגיע אלי ולחברים בעשירייה אני מבין. אני שואל על העניין של התכללות בצער הציבור.

צער הציבור אתה צריך לפי הכאב בלב שלך שזה יעורר אותך עוד יותר ויותר.

תלמיד: אבל הבורא מעביר אותם תהליך טוב, למה אני צריך לבקש עבורם?

כי אתה אחראי. כי לזה אתה גרמת. אתה גרמת בזה. יש בין בורא לכל העולם צינור, הצינור הזה זה כמו צינור גומי ואתה לא מחזיק את הצינור הזה שיהיה בהרחבה, מפני שאתה לא אוהב את האנושות, אז אתה לא מרחיב את הצינור אלא אתה נותן לה להצטמצם. האגו שלך כל פעם מצמצם את הצינור, ואתה צריך על ידי אהבה לפתוח אותו, וזו העבודה שלך. אז אתה צריך להסתכל על העולם ולראות עד כמה שאתה מחזיק את הצינור ולא נותן לעולם להיות בריאים, להיות שמחים, לברך את הבורא מכל טוב שיש להם. אתה גורם לזה.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא משנה מה כואב להם, עצם זה שאני לא מביא להם, לא מעביר להם את הטוב של הבורא אליהם זאת בעצם התיקון. העבודה אצלי.

העבודה היא שלך. כן. העבודה שלך. וגם לעורר את זה בקבוצה ובהפצה זו העבודה שלנו. אבל שוב אני אומר, צינור גומי שהוא כל הזמן נסגר מפני שהאגו שלך כל הזמן גדל ואתה צריך כל הזמן לחשוב איך אתה מרחיב, לב רחב, אתה מבין מה זה? שאתה מרחיב את הצינור לכולם, ואז על זה שאתה לא מחזיק אותו בצורה רחבה, שבזה אתה מעורר את העולם לבורא והבורא לעולם, ואתה באמצע, אז על זה אתה מבקש סליחה. בסופו של דבר זו העבודה שלך. להיות צינור המקשר בין בורא לנבראים.

שאלה: ההרגשה הזאת שאני מחזיק את העולם האם זה כמו להרגיש שאני מחזיק משהו מאוד יקר ואני מאוד מפחד שזה ילך לאיבוד? האם זה משהו שהוא בפנים שהוא נותן לי הרגשה כזאת של דאגה, שאני ממש חייב להם?

כן. אתה צריך להבין שאנחנו ממש לא מרגישים אמת. העולם כלפי הבורא זה כמו הבייבי שלו היקר והוא לוקח את הבייבי הזה ונותן לך לטיפול. אתה מבין מה שהוא עושה? זה משהו שאתה רק תבין את הפעולה הזאת שהוא מסר לך את הדבר היקר ביותר בשבילו ועכשיו זה נמצא באחריות שלך, בידיים שלך ועכשיו עליך להראות לבורא דרך העולם, כמה שאתה רוצה להתקדם לבורא, כמה שאתה אוהב אותו, כמה שאתה רוצה לטפל בעולם כדי לעשות נחת רוח לו, לבורא.

ואתה לא עושה את זה מטעם הפחד שהוא יעניש אותך, אלא אתה רוצה לעשות את זה בעל מנת להשפיע בצורה רוחנית. אז העבודה שלנו, הטיפול שלנו בעולם הוא צריך להיות ממש לאהבת הבריות ורק אחרי זה אתה תתחיל להרגיש שאתה מגיע לאהבת הבורא, שזה גמר התיקון. צריכים לחשוב על זה יותר ואז זה יתגלה ותרגישו, תבינו, תתכללו מזה.

שאלה: כשבנאדם מגיע להבנה והכרה שיש בורא והוא יודע שקיים איזשהו כוח, הוא לא יודע איך להגיע אליו אבל זה קיים. זה שבנאדם מגלה את הטבע שלו שכל הזמן הטבע הזה מנוגד לבורא וגם כל הזמן היא גודלת. אז יש נקודה שבנאדם מזדהה עם האגו הזה שזה הוא ולפעמים בנאדם יגיד אגו זה לא אני, זה משהו, זה כוח בלתי נשלט. אז מה זה נקודת ההבדל להזדהות בתוך האגו ולהגיד שהאגו זה לא אני?

אני אגיד לך, זה לא חשוב לי. חשוב לי שזה הבורא נתן לי ואני צריך לסדר את הדברים האלה בצורה נכונה. זה הכול. אגו שלי, לא שלי, שייך לי, הבורא מעורר לי אותו, אני חייב כאן בהזדמנות הזאת שניתנה לי לסדר את היחס שלי דרך העשירייה, דרך בני ברוך, דרך כל העולם, לבורא.

אני צריך להגיע אליו, להגיש לו כמו על מגש, את כל הכלי שהוא ברא, שיתקן אותו, שימלא אותו, כי הוא נהנה מזה, הוא נהנה מלעשות את העבודה שלו, זה נקרא "עבודת ה'", ואני מתעסק בעבודת ה', מתי נקרא עלי שאני עוסק בעבודת ה'? שאני מגיש לבורא את העבודה ואנחנו נעשים בזה שותפים. אז נקרא עלי שאני "עובד ה'". אמנם שאני לא עושה כאן שום דבר חוץ מהגשת הכלי אליו.

בדרך אני מבקש ממנו, תן לי הזדמנות להיות בזה למעלה מהאגו שלי, להבין יותר ולהרגיש יותר. איך אני עושה את זה בלי שיהיה מעורב בזה הרצון לקבל שלי. וכך אני לומד יותר ויותר איך אני צריך להיות עוזר שלו עד שאני מתוך העוזר, מתוך שותף מגיע להיות ממש בהזדהות עימו השלימה.

תלמיד: מכיוון שאני לא מרגיש מתי שהוא נהנה ובינתיים אני מרגיש רק את האגו שלי שהוא כל הזמן מנוגד לו, כדי לבקש מהבורא אני חייב שהוא יהיה יותר חשוב לי או בשכל או בהרגשה מהטבע שלי.

כן. ודאי. בלי זה אנחנו לא מגיעים למגע עימו. איך אתה יכול? הבורא זה כוח השפעה אנחנו כוח קבלה. איך אתה יכול להיות בקשר עימו אם אתה לא מגיע לכח השפעה, במידת מה כמוהו?

תלמיד: אז על הנקודה הזאת אני שואל שלב האבן זה כל מה שיש לי, סותם את כל המציאות שלי ויש בורא שזה איזו ידיעה אולי בלי רגש עכשיו, בלי שכל, משהו שקיים. איך ממצב הזה אני מרים את החשיבות כדי שלהיטיב לו מעל כל מה שקיים בתוך החושים?

רק על ידי סביבה, חברה, לימוד, דיבור שלנו. אין לך, כל האמצעים לפניך.

תלמיד: כן, על זה אנחנו מדברים, אבל מה זה בסביבה? מה אני חייב לעשות בסביבה כי אם זה אגו שסותם את הכול.

דבר איתם עד שאתה מקנא בהם. אתם צריכים לדבר על זה, שכל אחד יקנא בחברים. רק מתוך זה אתם לומדים. זה נקרא שאתם מעוררים את הקנאה.

תלמיד: שאני מקנא בחברים זה יוצא מתוך האגו שאני רוצה לרכוש משהו?

כן. לרכוש זה עניין מאוד גמיש. יכול להיות שאני רוצה לרכוש כוח הצמצום על האגו שלי, גם רוצה לרכוש, כוח התנגדות לאגו שלי, אני רוצה לרכוש. מתי אני עושה את זה? מתי אני מסוגל לעשות את זה? כי אני רואה שכולם מסביבי כבר עשו את זה, הם נמצאים כבר באמונה למעלה מהדעת במשהו, הם כבר נמצאים באיזו הרגשת הבורא, באיזו מסירות נפש, ואני בכלום לא. איך יכולה להיות אמונה למעלה מהדעת, אם אין לי במאומה מסירות נפש, במקצת, שאני עושה את זה למעלה מדעתי, מרצון שלי.

תלמיד: זאת אומרת בהכנה לשיעור אנחנו יכולים לדבר עד כמה שאני מבקש מחברים לרכוש את גדלות המטרה שלהם, אפשר להגיד ככה?

דבר איתם ואתה תראה.

שאלה: אתה מלמד אותנו שאנחנו לא צריכים להתערבב, להתערב, לעסוק בחטאים, לשקוע בתוך יצר הרע, ועכשיו אנחנו מבקשים מהבורא שיראה לנו שהיצר הרע שלנו הוא החוטא. בדרך כלל אנחנו לומדים רק לפנות לטוב, לחיבור ושהבורא הוא זה שיעורר, יתן לנו את ההרגשה הזאת שאנחנו נמצאים ביצר הרע. ועכשיו זה נראה כאילו שאנחנו מבקשים בצורה פעילה שיראה לנו את הרע שבנו, את היצר הרע שלנו. זה קצת מבלבל מבחינת הגישה, נראה שהפכנו את הגישה שלנו. למה ההבדל הזה?

אני רוצה שאתה תברר את זה בעצמך. תוך כמה ימים תחשוב על זה, אחר כך נדבר שוב.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע להחלטה משותפת בעשירייה שאין לנו כוח לעשות שום דבר, ולפנות לבורא מתוך זה ושזה יהיה הרגע המאושר ביותר בחיינו?

תנסו. אתם חייבים לעשות. כי בלי שאתם מתחברים, לא יצא כלי רוחני ואתם אף פעם לא תגלו את הבורא. אף פעם. אתם תגדלו קצת משהו כל אחד אבל זה לא כוח העליון, לא כוח הבורא. זה במידה מאוד קטנה יהיה לכם איזה התפעלות, התרגשות. אתם חייבים לגלות קודם חיבור ביניכם, וזה ודאי על ידי תפילה שהבורא יעזור לכם להתחבר, כי בלי חיבור ביניכם אתם לא תגלו את הבורא ששורה בתוך העשירייה. זה גילוי הבורא האמיתי. לא יעזור לכם כלום, זה התנאי. אנחנו לומדים את זה בכל חכמת הקבלה.

אם מישהו קצת מגלה יותר ממה שקודם, זה לא על אותו גילוי אנחנו מדברים, יש כאלה הרבה בעולם שמרגישים וקצת יש להם איזו נחישות בהרגשת הכוח העליון. הם מתעלים קצת מעל האגו שלהם הפרטי וזהו, מספיק להם. זה לא מספיק, במיוחד בדור האחרון.

שאלה: הכול מגיע מהבורא, אז למה אני צריך להתפלל ולבקש סליחה?

אין לי מה להגיד. הוא חייב לשמוע את כל השיעורים שלנו במשך שבוע מה שאנחנו עשינו. השאלה נכונה, אבל דיברנו כל כך הרבה שאני לא חוזר על זה, ממש לא.

שאלה: איך לסדר נכון את מצב הסליחה, שאני צריך לרכך את הלב וזה שאני צריך להיות צינור שמעביר לכל העולם?

זה אותו דבר. שוב ושוב אתם צריכים אולי לחזור על כל השיעורים שלנו במשך שבוע שאנחנו עשינו. התחלנו מיום ראשון או שני, אני לא זוכר, את עניין הסליחות.

תלמיד: שני.

אז יש לכם שני, שלישי, רביעי, חמישי, סך הכול ארבעה ימים יש לכם, ארבעה שיעורי בוקר בעניין הסליחות. זה לא הרבה. זו המדרגה הראשונה לכניסה לרוחניות. אז תעברו על זה, תשמעו את זה משך כל הזמן, עד שזה ייקלט דרך השכל והמוח ותתחילו לעבד את זה בתוך הרגשות. אתם תשמעו הרבה דברים חדשים.

שאלה: איך נכון להתייחס בסליחות ולסדר את העבירות של העבר?

אין עבירות מהעבר. אין דבר כזה, אתה צריך לדבר על היום.

שאלה: תיארת קודם מצב, שבו אתה יכול להתחבק עם מישהו חולה בקורונה ולא להידבק. איך זה עובד?

אם אתה עובד בצמצום, מסך ואור חוזר כלפי כל האנושות, אף מזיק לא יכול לבוא אליך ולהזיק לך. בכל הצורות. כל המזיקים הם כלפיך בלבד, אין מזיק בעולם, אלא זה בא כמזיק מפני שיש לך רצון לקבל על מנת לקבל, ובזה אתה מזיק לעצמך ואז נראה לך שבא מזיק מבחוץ.

תלמיד: זו חשיבה מדעית? זה נשמע קצת מיסטיקה, מטפיזיקה.

אני לא יודע את החכמות שלך. אני אומר לך לא מדעי ולא מיסטיקה, אני אומר לך מה זה באמת ואתה כבר תקשור את זה עם כל החכמות.

שאלה: כאשר קורה לנו משהו, זה אומר שהבורא נותן לנו מקום שאנחנו יכולים לעשות בו עבודה. מה אנחנו יכולים לעשות בשביל שהוא לא יתפוס אותנו לא מוכנים, ונפספס את הרגע?

אנחנו צריכים להיות יחד. אין לנו שום אפשרות אחרת לעשות משהו, להכין את עצמנו במשהו נגד כל דבר, אלא רק יתר חיבור. זאת הפעולה היחידה שאנחנו צריכים לעשות כדי להינצל מכל ההשפעות הרעות וגם לקבל נכון את כל ההשפעות הטובות, וגם הכול רק על ידי החיבור המתגבר בינינו.

שאלה: "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", כאילו שניהם זה השלב הראשון, הכרת הרע הראשונה?

כן.

תלמיד: אז אין הבדל בעצם?

בין מה למה?

תלמיד: בין סליחות ובין "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"?

סליחות כולל הכול, לפני שהאדם מגיע למדרגה הרוחנית הראשונה. גם את זה.

שאלה: אם אנחנו מבקשים סליחה כמו שאתה מלמד אותנו, אז משבר הקורונה יכול לעבור בשנה הבאה.

ודאי שכן. אם היינו נגיד עכשיו ברגע זה מתחברים, למה שאנחנו צריכים להתחבר, יכולים להתחבר. לא לגמרי אלא לדרגה שלנו, באנושות, אבל באנושות. אז וירוס הקורונה היה עובר. זה בטוח. אלא מאיפה הוא מגיע? הוא מגיע ומתגלה מחוסר חיבור.

ואם נגיד מחר תתגלה עביות עוד יותר גדולה, כי השבירה מתגלה מהקל לכבד, אז מתגלה עוד שבירה ועוד שבירה וכל פעם עביות יותר גדולה, ואז במקום וירוס קורונה מגיע עוד משהו, שיכול להיות עוד יותר גרוע.

אבל זה בתנאי שאנחנו לא מקדימים תרופה למכה. אנחנו צריכים להקדים את החיבור שלנו כנגד התגלות השבירה ואנחנו מבקשים את התיקון שלנו, תיקון השבירה לפני שהיא מתגלה. יש לנו לזה את כל הנתונים.

אנחנו רואים עד כמה חסר לנו בעולם להתחבר בכל מיני אופנים, [כדי] שלא יהיה שום דבר רע שיתגלה. יש בעולם גם עכשיו כל כך הרבה דברים שצריכים לתקן ויש על מה לבקש. איזה פירוד יש בינינו, איזה ריחוק בינינו, שנאה בינינו, תראו מה שיש, הכול נגלה.

בואו אנחנו נבקש לסדר את העולם הזה כעולם אינטגרלי, שזו מערכת אחת שתלויה בקשר יפה וטוב, בצורה הדדית ואתם תגלו שאתם כבר נמצאים בגן עדן, בעולם הבא.

שאלה: אנחנו יודעים שהבורא שומע רק תפילת רבים. איך אני צריך להתפלל, שיסלח לי, שיסלח לחברים, שיסלח לכולם?

האמת, שאנחנו לא צריכים לבקש סליחה. אנחנו צריכים לבקש תיקון, הוא כבר כולל גם סליחה וגם הכול. בוא אנחנו נחשוב על קשר יפה וטוב בינינו ולא נהיה שקועים בכמה שאנחנו רעים, כמה שאנחנו דוחים זה את זה. בוא אנחנו נחשוב כבר על מצב הטוב, ואת זה לבקש. זהו. "תן לנו כוח לאהוב את כולם, להתחבר לכולם, להרגיש את כולם כקרובים אלינו. תעשה כך. תחנך אותנו להיות נעימים זה לזה, שאני לא מסתכל על האחרים בשנאה, במבט ביקורתי. שאני אתייחס יפה וטוב אל השני". בואו אנחנו נבקש בצורה כזאת ואתם תראו שלא צריכים לעורר מכות, צריכים רק לחשוב על הטוב.

שאלה: אני מרגיש את הבורא ומרגיש את הצורך, את הלחץ להתחבר, את הדחיפות להפיץ, אבל אני גם מרגיש כל כך הרבה מכשולים בדרך. גם בתוך הארגון שלנו, חברים שעובדים יחד, יש הרבה קלקולים. גם אין מספיק משאבים שהבורא נותן לנו כדי לקיים את כל מה שאנחנו חייבים לעשות. בעצם, איפה הקלקול במה שאני רואה? מה צריך לתקן בי, כדי שאני אוכל לראות את הדברים בצורה יותר טובה, יותר מתוקנת?

להיות יותר קשור לעשירייה ומתוך העשירייה לפעול. אם אתה פועל לבד, אתה לא יכול להיות בטוח שאתה פועל נכון ויכול להיות שיותר טוב לא לעשות כלום מאשר להתקדם אם אתה לבד. זאת אומרת, חיבור בעשירייה חייב להיות קודם לכל פעולה שלך.

שאלה: כשאני חושב על הסליחות, אני רוצה לשאול האם אנחנו צריכים להגיע למצב הגדול הזה של בושה, לפני שאנחנו בכלל יכולים לחשוב על להיכנס לראש השנה בצורה נכונה?

כן ולא. אל תעמיד לעצמך מצבים שאתה חושב שצריכים להיות בדרך. אתה תראה את המצב הסופי ואתה רק אליו תהיה מחובר. "אני חייב להגיע לחיבור עם העשירייה, אני צריך לבקש שהבורא יחבר בינינו", אנחנו צריכים בתוך החיבור בינינו להתחיל להרגיש דרגות החיבור, שזה כבר דרגות רוחניות. אני מוסר את עצמי כלפי העשירייה ומרגיש איתם שאני פשוט נעלם שם, מתמוסס עם החברים, עם הרצונות שלהם לרצון אחד גדול, ואנחנו מכינים מתוך הרצון הזה את הרצון העוד יותר גדול של כל העולם, של כל המציאות באהבה.

למה באהבה? כי הבורא זו הרגשת האהבה, ואז אנחנו צריכים מתוך החיבור אלינו לגלות כנגד השנאה יחס של אהבה, ואז לפי זה, אנחנו נרגיש שנאה כעביות שבתוך הכלי ואהבה אנחנו נרגיש כמסך שבו יתגלה הבורא.

נתחיל לעבוד על זה, נראה. המילים כאן הן צריכות לבוא, לכוון אותנו להרגשה.

שאלה: המצבים שלנו כל הזמן משתנים, גם של העשירייה, גם ברמת הפרט. רציתי לשאול איך אנחנו בודקים את מידת החיבור בנקודת זמן מסוימת, כי כל הזמן זה משתנה?

אנחנו צריכים להגיע לחיבור כשאנחנו ממש לא מדברים. שאנחנו פשוט מרגישים שאנחנו נמצאים ברצון אחד, במחשבה אחת ושמשתוקים לבורא אחד. ואנחנו מבינים מה אנחנו צריכים לעשות בלי מילים, כלפי האנושות וכלפי כולם. ואנחנו כבר נמצאים במערכת פנימית שלנו שנקראת "פרצוף" כאחד. ואמנם כל אחד שונה, אבל אנחנו מבינים את הזרימה שזורמת בינינו, בין כל הספירות של הפרצוף. את זה אנחנו צריכים להרגיש.

תלמיד: אז זה המדד שלנו, כל עוד אנחנו לא מרגישים את זה, אז העשירייה בעצם עדיין לא מחוברת?

עדיין אין עשירייה, כן.

שאלה: האם כל אסונות הטבע שעכשיו מתרחשים משמעותם שבקשת הסליחה שלנו לא מתקבלת?

כן. זה שאנחנו רואים את העולם מתדרדר מיום ליום, זה [סימן] שהסליחה שלנו, הפנייה שלנו לבורא עדיין לא מתקבלת מפני שהיא עוד לא בפורמט כזה, בצורה כזאת שהיא יכולה להתקבל בבורא. החיסרון שלה הוא לא חיסרון עבור העולם, לא חיסרון עבור הבורא, החיסרון עדיין עבור עצמנו ולכן היא לא מתקבלת, היא עדיין אגואיסטית.

שאלה: בתחילת השיעור דיברת על כך שהתוצאה של חוסר האהבה שלי כלפי אנושות היא שאני לא יכול להרחיב את אותו צינור גומי שעובר מהעולם אל הבורא, ולכן האנושות לא מקבלת את האור של הבורא. השאלה היא, האם האנושות עצמה תכיר במי שמונע מהם לקבל את אור הבורא או שבינתיים יש לנו זמן?

אני לא יודע כמה זמן יש לנו, שסוגרים את הצינור, סותמים אותו, כמה זמן יש לנו כדי לפתוח את הצינור, לפתוח את הלב שלנו, שדרך הלב שלנו בעשירייה זה יעבור גם לכל האנושות. אני לא יכול להגיד, אבל באמת הזמן הולך ונעלם. אני מאוד מקווה שאנחנו נספיק לעשות פעולות נכונות ונרחיב את הצינור והעולם ירגיש בזה שבא לו טוב דרכנו. כי אם לא, הוא ירגיש שבא לו רע דרכנו. אחד משניים, אין ברירה, רק תבינו שבמצב הזה אנחנו נמצאים.

אז הבעיה היא להפסיק לסגור את הצינור, זאת אומרת לפתוח את הלבבות זה לזה כמה שאפשר, להתחבר כמה שאפשר זה לזה, להרגיש שכל העולם תלוי בנו ואנחנו אחראים באהבה בינינו על כל העולם ובצורה כזאת אנחנו נפתח את הצינור והעולם יתחיל לקבל כל טוב, הקלה ובזה הוא יבין שזה בא לו בעקבותינו והוא ישנה את היחס גם אלינו וגם כל אחד ואחד כלפי השני.

נקווה שזה יקרה. אם לא, אנחנו יכולים להגיע למצבים שכל מה שעברנו בעבר, כולל השואה וכולל כל הדברים האלה, זה יראה לנו כעוד חשבון שלא נגמר. אני אומר ברצינות. כי התיקון שלא עשינו אז הוא פחות ממה שעכשיו אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: האם אנחנו חייבים להיות ממוקדים בתפילות שלנו כלפי החיבור בעשירייה או שמספיק להתפלל על החיבור בעשירייה בכללות? האם צריך לברר ולדעת ממש איזה פרטים אנחנו רוצים לתקן או שזה יכול להיות איזשהו כיוון כללי כלפי חיבור?

אני לא יכול להגיד, זה ישתנה ממצב למצב, מיום ליום. אבל אנחנו צריכים כל הזמן לבקש מהבורא שיחבר בינינו בעשיריות כדי להיות כצינור כלפי כל המציאות, כלפי כל העולם. סך הכול זאת התפילה. תעשה מאיתנו צינור כדי שאנחנו נוכל להעביר לכל העולם, לכל הנבראים, את הידיעה שלך, את הטוב שלך, אנחנו רוצים שזה יקרה, אנחנו רוצים לסייע לזה, תעזור לנו בזה. משהו בצורה פשוטה, העיקר זה בהרגשה.

תלמיד: נגיד שאני מרגיש חיבור עם חלק מהחברים בעשירייה, אבל יש חבר אחד שאני לא מרגיש איתו קשר, ואני מרגיש שזה מה שמונע, זה מה שחונק את הצינור, האם אני יכול להתפלל ליותר קשר עם אותו חבר ספציפית או שהתפילה צריכה להיות מכוונת לכל העשירייה?

אתה יכול גם את זה לעשות, ואתה יכול, לא בנוכחות אותו חבר, לדבר עם העשירייה שהיא תעזור לך להתקשר לאותו חבר כך שיהיה יחס אליו כמו עם כל העשירייה. אתה יכול להסביר את הדברים האלה. אנחנו נמצאים לפני מצב מאוד רציני, שבו אנחנו נפסיק להתקשר דרך הכפפות, בצורה נימוסית. בואו נפתח יותר את הלבבות, יותר רצונות, יותר מטרות, נדבר בצורה יותר עניינית, וכך סוף סוף נצא מהמצב הזה, שאנחנו בביצה ולא רוצים לצאת ממנה.

שאלה: האם אפשר לשאול איך לבקש נכון סליחה מהעשירייה?

תפתח להם את הלב ומתוך הלב תבקש. אין כאן דבר יותר יפה, יותר לא נכון, כן נכון. אם אתה רוצה להתחבר עם החברים כגוף אחד, אז אין ביניכם כל כך חשבונות, פשוט תפתח את הלב וזהו. אתה שואל "איך אני יכול לסדר בקשה נכונה", האם אתה כותב לאיזה שר? לאיזה אדם גדול שהוא רחוק ממך ואתה צריך לעשות את כל הכתיבה הזאת בצורה נכונה? אם אתה רוצה להתחבר איתם בלב אחד לא צריכים כאן הרבה מילים מיותרות, כלום, מלב ללב ישר.

שאלה: לפעמים קשה להבין, אמרת שלבקש סליחה זה לבקש תיקון?

כן, ודאי, סליחה זה תיקון. למה אני מבקש סליחה? בגלל שאני לא נמצא בקשר ישיר בלב אחד עם החברים. אז אני מבקש תיקון, שהלב שלי יתחבר עם הלבבות שלהם כאחד. זה תיקון. מה אני מבקש? שאותו קלקול שהבורא עשה, אני מבקש עכשיו ממנו שהוא יתקן. מה אני לומד מזה? את ההבדל בין טוב לרע, ניתוק וחיבור. מתוך הלימוד הזה, ההבדל בין טוב ורע, אני מתקדם. גם בעולם שלנו שהילדים לומדים, הם סך הכול לומדים את זה, מה נכון לעשות ומה לא נכון, זה כנגד זה, ומתוך זה באה להם חכמת העולם.

שאלה: אני יושב פה ואני שומע מה שאתה אומר, אני מרגיש שאני צריך את העשירייה שלי שתהיה חזקה ובאמת לפנות לבורא שיתקן, אבל אין לי מילים, אין גם מה לעשות.

אני מצטער לשמוע מה שאתה אומר, אבל בעצם אין לי מה להגיד. חוסר הקשר שלך כנראה עם העשירייה לא נותן לך עדיין אפשרות לצעוק שיהיה לך איתם קשר. יכול להיות שיש בזה גם הרבה מאוד הפרעות חיצוניות. אני לא יודע.

תלמיד: אני אומר הפוך, אני אומר שהקשר כל כך חזק, שבאמת העשירייה כל כך חזקה, אבל גם במפגשים וגם בשיעור, כמו שאתה אומר, המצב כל יום הולך ומחמיר ואין איזו פעולה שאפשר לעשות.

חוץ מבקשה, חוץ מבכי. חוץ מבכי כלפי הבורא וגם כלפי החברים שיעזרו לך לעשות מה שחסר. אתה מרגיש שאתה מקושר איתם או לא?

תלמיד: מאוד.

אז אין שאלה, אתה לא צריך יותר, בסדר גמור. אז אתה כבר נמצא כצדיק בגמר התיקון.

תלמיד: כל הזמן חושבים איך לעשות עוד משהו, אבל מה עוד יש לעשות?

אין מה לעשות, אתה בגמר תיקון. מה אתה רוצה ממני, אין מה לעשות. מה אתה יכול להגיד לילד קטן בן כמה חודשים? אתה יכול להגיד לו רק דברים שהוא יכול להבין, והיתר לא. כך אתה נראה. נראה לך שיש לך הכול, יפה מאוד, אני שמח שיש לך כזה דבר, לפחות אתה לא מקלל את הבורא כי יש לך הכול. אין לך אליו שום טענה, שום בקשה.

תלמיד: לא מובן מה עוד לעשות.

כתוב "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". במשך ארבעה ימים, שני שלישי רביעי חמישי, אנחנו מדברים על סליחות, אם אחרי זה אתה אומר שאין לך מה לעשות, אז אין מה לעשות. פשוט.

תלמיד: בחצי השעה האחרונה אתה ממש מפקס אותנו על התפילה ובעצם אין כלום חוץ מהתפילה הזאת. אני חושב מה נעשה במשך היום במפגשים, על מה נדבר, איך נעורר עוד פעם את ההרגשה הזאת של התפילה. זה מה שאני לא מבין, איך לעורר את זה כל היום, להישאר כל הזמן בתפילה?

אני מבטיח לך, אני ממליץ לך, קח איתך את הטייפ, וכל הזמן תשמע, במשך כל היום בלי הפסקה את השיעורים שלנו מארבעת הימים האחרונים שבהם דיברנו על הסליחות. זה הכול. אל תחשוב ואל תעשה כלום, שום פעולות, רק תשמע, נקווה שבצורה כזאת משהו יכנס.

שאלה: האם אני צריך לבקש סליחה מחברים גם אם הם פגעו בי?

בטח. אני קודם כל צריך לעשות "delete" על כל הרע שהם עשו כלפי, ולהגיד שזה לא הם עשו אלא הבורא עשה. אז במקום החברים אני צריך להרגיש את הבורא שעומד אחריהם ועושה בכוונה. נניח שאתם רואים את החבר שלכם, אחריו עומד הבורא ומסיט אותו לעשות לי משהו, והחבר עושה.

אז אני מוחק את כל החברים שעשו, כך שאין לי שום דבר, אין עוד מלבדו, אני מתייחס רק לבורא שדרכם הוא עשה, אז אני מבקש סליחה מהחברים על זה שחשבתי שהם רעים. לא, זה הבורא עורר את היצר הרע והוא עשה, ויש לי עסק רק עימו, והחברים הם באמצע בינינו, אז אם כך אני מוריד אותם, כאילו שהם נמצאים בינינו בצורה ניטראלית, שמעבירים מה שהבורא עושה אחריהם, כך הוא מתייחס אלי. זה דבר אחד, אין לי שום טענה לחברים אלא יש לי טענות לבורא.

עכשיו כלפי הבורא, האם יש לי טענות או שאני מתחיל להבין שמה שהוא עשה הוא עשה בצורה שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, ומה שאני מרגיש רע מצביע על זה שבפנים, את כל הטוב שלו אני הופך לרע. כל הדברים הטובים שאני מרגיש, שאני נמצא בעולם אין סוף, גם עכשיו אני נמצא בגן עדן וגם אתם, אבל למה במקום גן עדן אנחנו מרגישים גיהינום? מפני שאנחנו מקבלים את גן העדן בכלים המקולקלים שלנו.

אז אני מבקש תיקון על הכלים שלי. איך אני בודק שאני יכול לתקן את הכלים שלי ואיך אני מתקן כלפי החברים? זאת אומרת, הבורא נתן לי אפשרות לבדוק, נתן לי אינדיקציה כלפי החברים שאם אני אוהב אותם, סימן שתיקנתי את היחס שלי כלפי הזולת. הוא נתן לי את זה, אז יש לי כבר על מה לעבוד.

תלמיד: מה ההבדל בין בקשת סליחה לתפילה בעבודה?

תפילה זו גם סליחה, וסליחה זאת תפילה. אלא מה יש לנו עוד? אנחנו מבקשים מהבורא להגיע לחיבור הטוב בינינו כדי לשמח אותו, אנחנו רוצים להגיד לבורא שנה טובה. מה זה "שנה טובה"? שיש לנו שינוי טוב, שנה זה "שינוי", שינוי לטובה שאנחנו מכינים לך מקום להתגלות, להראות את האהבה, להראות את החיבור בינינו. בזה אנחנו אומרים לו, עם מילים או בלי מילים, שנה טובה.

תנסו בפעולות החיבור בינינו להגיד לבורא שנה טובה. ואז הוא מתגלה בראש השנה כהמלך, שהוא עשה את זה ואנחנו הנבראים שלו, והוא מתחבר איתנו ושמח מאיתנו.

תלמיד: יש סליחה מיוחדת שעם ישראל צריך לבקש מהבורא?

רק חיבור בינינו כדי להיות בזה צינור רחב מהבורא לכל העולם. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מזה. כל העבודה שלנו, כל הפעולות שלנו, כל היעוד שלנו, התיקון שצריכים להגיע אליו הוא רק בזה. תן לנו את החיבור הנכון כדי לחבר אותך עם כל הנבראים ואנחנו באמצע רק כמעבר. לא צריכים שום דבר חוץ מלקיים את הייעוד שלנו.

תלמיד: מה לגבי סליחה ממישהו קרוב אלי שהוא לא מהעשירייה כמו אימא או אשתי וכולי?

איך תבקש מהם סליחה? אתה יכול להגיד להם סליחה בצורה פשוטה, תבוא לאימא, תנשק אותה ותגיד "אימא אני לא ילד כל כך טוב, אני מבין את זה, מרגיש את זה, אני מבקש ממך סליחה". זה מאוד טוב, תעשה. וגם כלפי בני הבית, זאת אומרת כלפי אשתך.

שאלה: אמרת שאנחנו נמצאים לפני מצב מאוד רציני שחייבים להתחיל לעבוד אחד עם השני בלי כפפות כי אנחנו נמצאים בביצה ולא רוצים לצאת ממנה. מה זה "המצב הרציני הזה", מה זה "לעבוד בלי כפפות" ומה זה "ביצה"?

מצב רציני של הניתוק בינינו, שאנחנו מבקשים חיבור בלבבות. לבבות, זה לא שאתה מחבק ולא שאתה מנשק, יש כאלו צורות חיבור ואנחנו נלמד אותן עוד מעט ב"תלמוד עשר הספירות", אלא צורות יותר קרובות של זיווג ובזיווג יש כמה דרגות בעביות, אז אנחנו מבקשים להיות עם החברים ועם הבורא בהתחברות הכי פנימית.

תלמיד: זה מצב רציני. מה זה לעבוד בלי כפפות אחד עם השני?

זה שהכלים דקבלה שלנו מגולים ומחוברים יחד למטרה אחת.

תלמיד: ומה היא ה"ביצה" שאנחנו נמצאים בה ולא רוצים לצאת ממנה?

שהמצב הנוכחי הוא שאני נמצא ברצון לקבל ולא נראה לי שזה רע.

שאלה: דיברת על כך שאנחנו עושים עכשיו עבודה מאוד מיוחדת וחשובה. על פי איזה קריטריון הבורא, הכוח העליון, בחר דווקא אותנו לקבוצה הזאת של "בני ברוך" כדי לממש?

זה לא עניינך. כמו שאתה לא קבעת לאבא ואימא שלך שיעשו אותך. הם גם לא יודעים אפילו למה, מי דחף אותם זה לזה כדי שאתה תיוולד. זה הכול מושרש במערכת עוד לפני שהיא התפצלה, התרחקה והתפזרה מעולם אין סוף, הכול כבר היה בתוך הזרע, בתוך הרעיון. לכן לא עליך לברר. אתה תברר מה שטוב לך, מה שאתה צריך לעשות, מה שעליך וזהו, ועל העבר אל תסתכל, זה לא שייך לך. לך שייך רק קדימה.

שאלה: כתוצאה מהבקשה הנכונה מגיע לנו הביטחון שהבורא בעשירייה?

כן הוא בעשירייה, אבל הוא לא מגולה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדעת ולהרגיש שההתעוררות שלנו בעשירייה לבקשה ולסליחה מגיעה מאיתנו ולא ישירות מהבורא בלי שום תגובה מאיתנו?

זה תלוי בהרגשה, זה תלוי בבירור, אני לא יכול להגיד לך. אם אתה חושב שמה שיש לך בראש ומה שיש לך בלב זה כבר מהבורא, אז אין מה להגיד, יש לך קשר ישיר עימו. אני לא חושב שזה נכון, כי בינתיים יש ביניכם מרחק גדול. אלה רק פנטזיות שלך.

שאלה: קודם אמרת שצריך לעבוד עם כלי קבלה גלויים ביחסים בינינו, אתה יכול לפרט מה זה אומר?

שכל אחד ואחד מגיע לזה שהחלק שלו מהלב הכללי נמס ומתחבר עם החברים, ואז אנחנו מגיעים לעשר ספירות. שכל אחד ואחד מבטל את הגבולות של האגו שלו כלפי הזולת ונשארים הגבולות שנובעים מתוך הטבע של כל אחד ואחד, שזה מגיע לנו ממקום השורש שלנו, ואז אנחנו עובדים כעשר ספירות שלמות. כי בכל זאת יש הבדל בין ספירה לספירה, אבל זה לפי השוני בינינו בצורה הטבעית שלכל אחד ואחד יש תכונה משלו שמגיעה לו מהבורא ובזה הוא לא משתנה. הוא יכול להתחבר עם הזולת ולבצע פעולה משותפת במאה אחוז, ובזה אנחנו לא משתנים גם בגמר התיקון. מה שקורה אחרי זה, אולי פעם נגיע ונדבר על זה.

תלמיד: את ההבדלים בינינו אנחנו מרגישים כל יום ומאוד חזק ומנסים בכל זאת לעבוד ביחד, אבל כשאמרת כלי קבלה, אז אולי בכל זאת אפשר להגיד משהו קצת יותר מוחשי בשבילנו או שעוד לא?

יש לכם כל מה שאתם צריכים כדי להגיע לחיבור כך שאתם לא תרגישו הבדל בצורה רוחנית אף אחד מהשני, תנסו, תעשו את זה ברצינות. ממחר בבוקר נתחיל ללמוד על ראש השנה, ובערב כבר תחילת החג. גמרנו כאילו עם הסליחות, אתם צריכים היום כמה שאפשר יותר לשמוע על עניין הסליחות שעברנו בארבעת הימים האלה, לחזור עליהם, ולהיות מוכנים למחר.

מחר בבוקר אנחנו מתחילים ללמוד על "ראש השנה" מה זה נקרא דרגה רוחנית חדשה. אז בואו נחבר את עצמנו בכמה שיכולים לסליחה, לפנייה לבורא שיבטל את הגבולות בינינו ושנוכל להתחיל את המדרגה החדשה.

שאלה: האם אני יכול להגיד שאני לגמרי אגואיסט? שכל פעולה שאני עושה היא לגמרי עבור עצמי, ואם אני רוצה להיות בכיוון הנכון אני צריך לבקש שהבורא ישלוט בי?

כן. זה בסדר, נכון מאוד, תבקש ככה.

תלמיד: וגם ברצון, כי אם אני חושב שהתקדמתי במשהו עדיין זה לא אני אלא הבורא בעצם?

זה מילא, לא חשוב, כן.

שאלה: אתה אמרת שאנחנו אחראים על יצירת האהבה בינינו כלפי כל העולם. אם לגבי האהבה זה יחסית ברור, כתוב ואתה מספר על זה, אבל למה אם הבורא יצר את העולם, שבר את הכל לקרשים קטנים, עכשיו אנחנו צריכים לאחד את הכול באהבתנו?

אתה צריך לחשוב טוב כדי להגיע למצב שזה הוא עשה בשבילך שחייב לבנות לך טבע של יצר הרע כי רק מתוך היצר הרע שיש בך, אתה יכול לאט לאט בהדרגה להגיע לחיבור, למה שנקרא "יצר הטוב", ואז אתה תבין מה זה "אהבה מתוך שנאה". והוא עושה את זה מפני שאין לו ברירה, [ורוצה] בצורה כזאת לחנך אותך. אבל תחשוב טוב טוב, חסר לך הרבה חומר והרבה הבנה.

שאלה: מצד אחד קיים הכוח בעשירייה שאנחנו מגלים אותו יותר ויותר, ומצד שני חוסר האונים של כל העולם שבו בשפה של סנקציות, של כוח יתרחש הדיבור. האם זה כמו שסיפרת בעבר שהרב"ש היה מדליק חדשות לכמה דקות? מה אנחנו יכולים לדרוש עכשיו? כי מה שקורה בעולם עכשיו, הקונטרס, הניגוד מאוד גדול, נגיד מה שקורה באירופה עכשיו, אולי זה חסר?

האמת שאני שומע חדשות, אני מתעניין מה שקורה, כך למדתי עם הרב"ש, הוא גם שמע חדשות. וזה כדאי. אני תמיד הייתי מדליק לו רדיו לדקה הראשונה, כי בישראל בתחילת כול שעה יש לנו חדשות ואז אומרים מה שקרה. ואחרי זה כבר מתחילים "השר הזה אמר ככה", ואז רב"ש אמר לי " תכבה. מה שכל אחד מהשרים האלו אומר, את זה אנחנו לא רוצים לשמוע". הוא רצה לשמוע עובדות כך וכך וכך קרה בעולם. אמנם גם זה לא נכון ולא מספיק, אבל איכשהו בכל זאת עובדה, ואת זה אנחנו צריכים לשמוע. יותר מזה, כל מיני דעות של פוליטיקאים, זה דעה, על דעה, על דעה שהם אומרים, זה כדי לבלבל אותנו ולייצב את עצמם יפה, את זה אנחנו לא צריכים לדעת.

אבל מה שקורה בעולם, כן. אני מתחיל בעצם כל יום ממצב שאני אומר, חברים העולם ממשיך להתדרדר, וזה סימן שאנחנו עדיין לא עוצרים את העולם מהתדרדרות, וזה סימן שאנחנו צריכים להיות יותר מחוברים כדי להמשיך, כמו דרך זכוכית מגדלת שמרכזת את האור העליון על כל העולם הזה שהעולם יתחיל להיתקן, שהוא יתחיל להבין כלפי האור העליון שהוא נמצא במצב נורא. אני מתחיל מזה בעצם כל שיעור ושיעור כי אנחנו נמצאים במצב של הדור האחרון, ואם אני לא נכלל עם הצרות של העולם, אז אני לא יכול להעביר שיעור נכון, כי מאיפה אנחנו נשתוקק לתיקון ולגמר תיקון.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים לראות הכול מושלם והכול טוב, מצד שני צריך לראות שהכול מוחרב. איפה הבלאנס?

צריך להיות גם זה וגם זה. בכל כלי יש לנו גם עביות וגם מסך וגם אור חוזר, צריך להיות גם זה וגם זה.

שאלה: בסליחות אנחנו מדברים על תפילת רבים, בעבודה רוחנית מי אני בכלל, מה זה המצב שנקרא "אני"?

אתה אחראי על העשירייה שלך. אתה הנציג של העשירייה שלך כלפי הבורא.

תלמיד: ואיזה פעולות האני שלי צריך לעשות כלפי העשירייה שלי?

חיבור ביניהם, ופניה לבורא מתוכם כולם.

שאלה: לא פעם בעבודה שלנו בינינו אני מרגיש ממש לא ראוי, ממש כאילו עושה בור בסירה, ויחד עם זה קופצת ההכרה ממה שאנחנו לומדים שאין עוד מלבדו סידר מצב. אז איך לבקש סליחה כמו שהרב"ש והמורים שלנו מכוונים?

הבורא סידר לך יצר הרע גדול, וקשר עימו, והכרת הרע שאתה עושה את כל הרע, וגם שאתה תפנה אליו והוא יסדר את הכול לטוב. זה הכול. רק תלך לעבודה. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", תפסיק לאכול את עצמך, אלא תתחיל לעבוד. אין יותר גרוע מזה שאדם בוכה ובוכה, "רע לי ורע לי, קשה בארץ, זה ככה, וזה ככה". תפסיק את זה.

תלמיד: אני רוצה דווקא למקד את זה, זה לא מהמקום של בוכה, זה מהמקום של האדישות של ללכת יותר לחשבות המטרה, דווקא מהמקום הזה.

אז תפנה בצורה נכונה לבורא וזהו, אין מה לדבר. כל הדיבורים שלנו שאנחנו כבר עושים עכשיו כשעתיים, כל הדיבורים זה כדי שאני איכשהו אשכנע אתכם לפנות לבורא. זהו, סך הכול.

שאלה: איך להעביר לעשירייה את האחריות ברגש עבור כל העולם, ולא להישאר ברצון להתקדמות רוחנית עבור עצמי? איך לפתוח את הלבבות של כל העשירייה ושל כל הכלי העולמי כלפי כל העולם?

תלמד מחברים. תדברו על זה יחד וגם תפנו לבורא שיעזור לכם. אין לכם שום אמצעי אחר, רק עשירייה ומהעשירייה פניה לבורא, אין יותר. זהו. כאילו שאתם נמצאים באי בודד באמצע האוקיינוס ואתם עשירייה ורק הבורא אתכם אם תרצו, זה מה שיש.

שאלה: האם בתקופה הזאת שעכשיו אנחנו נמצאים זו הזדמנות לבקש סליחה מחברים שפרשו לעת עתה ולבקש מהם לחזור?

אני לא חושב שזאת העבודה שלנו. העבודה שלנו זה להיות מרוכזים יותר בינינו ולפנות לבורא. ולא לחשוב על מי שעזב או מסתובב שם באיזה עיגולים יותר חיצוניים. תעזוב אותם, יבוא הזמן שיבואו, זהו, בגלגול הזה, בגלגול הבא, זה לא חשוב. אני יודע שאני צריך להיות עם העשירייה שלי מחובר עד כדי כך שהבורא יתגלה בינינו. זה הכול.

(סוף השיעור)