שיעור בוקר 25.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1234, מאמר:

"מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב'. עמ' 1234. מאמר "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה"

מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה

תשנ"א - מאמר י'
1990/91 - מאמר 10

"הנה חז"ל אמרו על הכתוב "וה' ניצב עליו" (מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, ויצא) וזה לשונם, "לא מצינו כן בשאר האבות. אמר רבי סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשהיא נחרשת, ולא כשהיא נזרעת, אלא כשהתבואה עומדת בכרי. כך אברהם חרשה, שנאמר, קום התהלך בארץ. יצחק זרעה, שנאמר, ויזרע יצחק. בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו".

ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בדרך העבודה. מה זה "שדה", ומה זה "תבואה בכרי". ומהו המשל, "שהמלך עומד על שדהו". ידוע, שעיקר העבודה שלנו הוא רק על בחינת מלכות שמים, הנקראת אמונה, כמו שאמרו חז"ל, "בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה". וענין אמונה הוא, שצריכים להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.

והגם שהאדם עוד לא רואה, שתהיה לו את ההרגשה זו, מכל מקום הוא צריך להאמין, ולומר, שזה, שהוא לא רואה את הטוב, איך שהוא מגולה בעולם, מכל מקום הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שזה, שהוא לא רואה את הטוב, שיהיה מגולה לעיניו, הוא מסיבת, שכל זמן שהאדם לא יצא משליטת אהבה עצמית, אין בידו כח לראות, מטעם שעל כלי קבלה היה צמצום, שאין האור מאיר שם, מסיבת שינוי צורה, כמו שכתוב בהסולם (בהקדמת ספר הזהר, אות קל"ח).

ומטעם זה אין האדם מסוגל לראות את האמת. אלא הוא צריך להאמין, שכך הוא. ובסדר עבודת הכלל, עוד לא ניכר את המצבים כל כך של ענין הנהגת של שכר ועונש. מה שאין כן בעבודת הפרט, היינו שהאדם רוצה להשתדל להגיע לדרגת, שיהיו כל מעשיו לשם שמים, שאז מתחיל האדם לתת כוחות, בכדי להגיע להיות בדרגת משפיע, שאז הוא צריך להיות, כל הבסיס שלו בנוי על גדלות ה', כמו שאומר הזה"ק, "שהאדם צריך ליראה מפניו יתברך בגין דאיהו רב ושליט", אז מתחילה העבודה בעיקר על האמונה הזו, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

ואז באים לו מצבים של עליות וירידות. היינו, לפעמים יש לו שכר, היינו שהאדם יכול להאמין בה', שהוא טוב ומטיב, ויכול האדם לאהוב את ה', מחמת גדלותו יתברך. וזה בא לאדם ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, שפירושו, שאם האדם עובד באמונה למעלה מהדעת, אז הוא מקבל שכר, שהשכר הוא בזה, שזכה להרגיש את אהבת ה' אליו. והעונש הוא, שאם הוא רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, הוא מתרחק ע"י זה מאהבת ה'.

ועוד יותר גרוע מזה, היות שלפעמים הוא מגיע להיות להיפך, היינו להיות משונאי ה'. היות שיש לו הרבה טענות להבורא, היות שהוא כבר התפלל הרבה פעמים לה', והוא רואה, שה' חס ושלום אינו שומע תפלה. ומזה האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות. אולם אם האדם מתגבר, והולך למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו", הוא זוכה, לפי שעה, לשכר, שהוא מרגיש, שהוא מקורב לה'.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ב) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שמידת הבינוניים, האמורה, נוהגת גם כן בשעת היות האדם אפילו תחת השגחת הסתר פנים, כי ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם אור של בטחון גדול בה' יתברך, וזוכים לשעתם לגילוי פניו יתברך במידתם של בינוניים. אלא חסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות, כי להישאר בקביעות אי אפשר, אלא ע"י תשובה מיראה".

ובהאמור יוצא לנו סדר העבודה בג' זמנים, עד שמגיעים לצאת מהעבודה, זו בחינת אדם. וזה על דרך שאמרו חז"ל (נידה ל"א) "שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. אביו מזריע הלובן. אמו מזרעת אודם. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה". ובדרך העבודה זה מתבאר על דרך שלומדים, שיש ג' קוין, שהם חסד, דין, ורחמים. שזהו על דרך שדברנו במאמרים הקודמים, שהאדם, בכדי שתהיה לו יכולת ללכת, הוא צריך לב' רגליים, שהם ימין, ושמאל, שהם בחינת ב' כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כלומר שב' הקוים הולידו את הקו המכריע.

ובזה יש לפרש את ענין חרישה, וזריעה, ותבואה עומדת בכרי, בענין עבודה. כי ענין קו ימין הוא "חרישה", שזהו סדר עבודת האדם במי שרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע. היות שהאדם נברא מטבעו, שהוא דואג אך ורק לתועלת עצמו. והיות על הרצון לקבל לעצמו היה תיקון, בכדי שלא יהיה ענין בושה, מסיבת שינוי צורה מהבורא, שהוא, מה שאנו מדברים ממנו, הוא רק מבחינת שהוא המשפיע להנבראים, וענין קבלה לעצמו אינו נוהג בו חס ושלום. לכן נעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל לעצמו, שאין הנבראים לא יכולים לקבל את הטוב ועונג, מה שהוא רוצה לתת לנבראים.

וזה היה בכדי שתהא אפשרות, שהאדם יוכל לתקן את הכלי קבלה, שיהיה רק בעל מנת להשפיע. כלומר, שהאדם צריך להפוך את הרצון לקבל שבו, ולקבל במקומו רצון להשפיע. כלומר, מה שהיה מקודם אצלו למעלה בחשיבות, היינו הרצון לקבל, יהיה עתה למטה בחשיבות. ולא ירצה להשתמש עמו, אלא להיפך, הרצון להשפיע, שהיה אצלו למטה בחשיבות, ולא היה רוצה להשתמש עמו, יהיה עכשיו למעלה בחשיבות. כלומר, שעתה, הרצון להשפיע, זה אצלו דבר חשוב, ורוצה להשתמש רק עם הרצון להשפיע.

וזה נקרא חרישה, שמהפכים את העפר, מה שהיה למעלה, נעשה עתה לבחינה מטה, ומה שהיה למטה, בא עתה למעלה. וזה נקרא קו ימין, בחינת אברהם, חסד, היינו שהוא רוצה עתה לעסוק רק בבחינת חסד, הנקרא רצון להשפיע. וקו ימין, מכונה שלימות. כלומר, הגם שהאדם רואה, שעדיין אין בידו לעשות חסד, מכל מקום האדם צריך לעשות ציורים לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת השפעה, הנקראת חסד. ולתת על זה תודה לה', בזה שזיכה אותו לעשות מעשים בעל מנת להשפיע.

וכל זה הוא רק למעלה מהדעת. והגם שאם הוא יסתכל על מצבו, שבו הוא נמצא, הוא יראה אחרת, זהו ענין שלמעלה מהדעת, זאת אומרת, שהוא צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר הוא זכה לבחינת רצון להשפיע, כאילו כבר זכה לבחינת חרישה. וגם האדם צריך להשפיל את עצמו, ולומר, כמה שהבורא נותן לי, מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, אני שמח בזה, ונותן תודה לה', על מה שזיכה אותו לתת קצת שימוש להבורא, היינו שיכול לעשות משהו לטובת הבורא. ולהיות שמח בזה, היות שהוא רואה, שלשאר אנשים הבורא לא נתן להם את ההזדמנות לשמש אותו. לכן הוא שמח בזה. וזה נבחן לשלימות, מפאת שהוא מאמין עתה למעלה מהדעת, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וממילא הוא יכול עתה לגלות את אהבה לה', ויהיה תמיד שמח.

אבל יחד עם זה צריך האדם ללכת עם הרגל השניה, שהיא בחינת שמאל, היינו לעשות בקורת על המעשים שלו. ויהיה לו רצון וחשק לראות את האמת, היינו כמה כוחות הוא יכול לתת בעל מנת להשפיע, וכמה היא החשיבות של רוחניות. שאם באמת הוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, אז הוא רואה אחרת לגמרי, היינו, שכל המעשים שלו, שבזמן שהלך בקו ימין, שהיה חושב, שהוא באמת איש השלום, הוא רואה עתה, בזמן שעבר לקו שמאל, שאין לו שום דבר, שיהיה משהו באמת לשם שמים.

וזה נקרא "זריעה". כדוגמא, שלוקחים חיטים טובים, וזורעים אותם בשדה, אז מי שאינו רגיל בעבודת השדה, הוא מסתכל על האדם, שלקח חיטים, וזרע אותם בקרקע, כאיש שאינו שפוי בדעתו. כמו כן כאן, עושים כן, שלוקח מצבים טובים, שיש בהם שלימות, וכבר נתן על אלו המעשים תודה להבורא, ועתה הוא מבטל אותם. שזה דומה לאיש, הלוקח חיטים יפים, וזורע אותם בשדה.

אולם האמת היא, שברגל אחד לא יכולים ללכת. אמנם ב' רגליים האלו נבחנות לב' כתובים המכחישים זה את זה. לכן יצחק נקרא, שהוא "זרע את שדהו", שהוא בחינת שמאל. כמאמר חז"ל "לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין" (סוטה מ"ז), שיש לפרש, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא מקורב לה', זה נקרא "מקרב בימין". ו"דוחה בשמאל", יהיה הפירוש, שבזמן שהוא עושה בקורת, אז הוא רואה, שהוא נדחה מעבודה דלהשפיע. כלומר, שחז"ל באים להשמיענו, שהאדם צריך לב' דברים, היינו ימין ושמאל, כנ"ל. כי על רגל אחת לא יכולים ללכת. וזו בחינת יצחק, הנקראת "זריעה".

נמצא, שאברהם נקרא בחינת ימין, היינו חסד, שלימות. וזה נקרא לובן, כנ"ל, שג' שותפין הם אביו, ואמו, והקב"ה. שאביו הוא בחינה א', היינו קו א', הוא חסד, שמראה על שלימות. ושלימות נקרא לבן, כמו שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". וזה נקרא "ימין מקרבת". היינו, שהוא מרגיש, שהוא מקורב לה'.

"ואמו מזרעת אודם", ש"אודם" מראה על חסרון, בחינת נוקבא, היינו ששם הוא רואה, שהוא בכלל נדחה מעבודה דלהשפיע. לכן הוא במצב של עליות וירידות. וזה נקרא, שאין בו אלא אמונה חלקית, כמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות י"ד), מטעם שיש לו הרבה ירידות. ובזמן הירידה הוא בחוסר אמונה, כנ"ל.

אולם אין להאדם לתת הרבה זמן על קו שמאל, המכונה קו הב', מטעם שאז האדם נמצא במצב של פירוד. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן של העבודה שלו במצב השלימות. וזה נקרא "חידוש הלבנה". כלומר, שכל פעם האדם צריך לחדש את הלובן שבו, שהוא קו ימין, בחינת לובן, כנ"ל.

מה שאין כן בזמן הירידה, שאז מסתלקת ממנו בחינת האמונה, ונשאר לפעמים מחוסר הכרה, כדוגמת אדם הנופל תחת אוטו משא, ונפצע, ואינו יודע שהוא נפל. והנמשל הוא, שהאדם רובץ תחת משאו, כמו שכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו", מחמת שהוא לא יכול ללכת למעלה מהדעת, מטעם שהעבודה ללכת למעלה מהדעת, היא אצלו לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול. לכן, אם הוא מסיח דעת מזה, תיכף הוא נופל תחת האוטו - משא. וזה נקרא, שנפצע בתאונת דרכים. לכן האדם צריך להיזהר לשמור תמיד על הימין.

ובהאמור יוצא, שהתיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפלה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו.

ומב' קוין הנ"ל, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו אמצעי, שזהו מה שאמרו "הקב"ה נותן בו רוח ונשמה". כלומר, שאח"כ, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קוין, ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קוין, הוא בחינת "ב' כתובים המכחישים זה את זה", והאדם רואה, שאין לדבר סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפלה אמיתית, שהבורא יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע.

וכשהבורא עוזר לו, הוא זוכה אז לבחינת אמונה בקביעות. היות שכבר יש לו הכלים דהשפעה. כי מטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, אי אפשר לו שתהיה לו אמונה בקביעות. כי בזמן הירידה נאבדת לו את האמונה. נמצא, שאין האדם יכול להאמין בה' בתמידיות.

וזהו כמו שמבואר (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח) וזה לשונו, "כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

ובהאמור אנו רואים, שמטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אי אפשר שתהיה לו אמונה בקביעות. נמצא, שע"י זה שהאדם זוכה להרצון להשפיע, הנמשך מהעבודה דב' קוין, שעל ידם מתגלה כל הרע לגמרי, עד שהאדם בא לידי החלטה, שרק ה' יכול לעזור לו, והוא מתאמץ בעבודה זו, ואינו בורח מהמערכה, אז הוא זוכה לקו האמצעי, הנקרא "הקב"ה נותן הרוח והנשמה". כנ"ל, שזה נקרא "גילוי פנים". ושזה נקרא כמו שכתוב "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש בעבודה, מה שכתוב "בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו". שעל זה נתנו חז"ל משל, "שאין המלך עומד על שדהו, אלא כשהתבואה עומד בכרי". ויש לפרש, שזה, שהמלך עומד על שדהו, הכוונה על האדם. שהאדם הוא נמשך מבחינת מלכות, שמלכות נקראת "שדה". והאדם צריך להגיע לבחינת "שדה אשר ברכו ה'", שזהו על ידי היגיעה בב' קוין הנ"ל, שהם בחינת חרישה דאברהם, ובחינת זריעה דיצחק, כנ"ל.

ואחר כך באה בחינת "תבואה בכרי", שכבר רואים את השכר מהעבודה, שהיא התבואה, שהיא בחינת יעקב. וזהו כנ"ל, לאחר שזכה לעזרה מה', שה' נתן לו בחינת נשמה, המכונה "גילוי פנים יתברך", וזה נקרא שה' עומד עליו בקביעות, היינו שאז הוא זוכה לאמונה בקביעות. וזה שכתוב "וה' נצב עליו", היינו לאחר שהאדם הגיע לדרגת קו אמצעי, שהוא בחינת יעקב, כבר "ה' נצב עליו". כנ"ל מהמשל, שהמלך עומד על שדהו בזמן כשהתבואה עומד בכרי.

וזהו כמו שמובא (בהקדמה לתע"ס אות נ"ד) וזה לשונו "אמנם אחר שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה".

(ובהקדמה לתע"ס אות נ"ו) אומר שם "ובהמתבאר, כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין, שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים. וגילוי פנים זה שמצד ישועת ה' יתברך, מכונה בשם עדות, היא המבטיחה לו, שלא יחטא עוד". שפירושו, שאז הוא זוכה לאמונה בקביעות, כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "חי ה' וברוך צורי, בה' תתהלל נפשי". שיש להבין, מהו הפירוש "חי ה'". על הבורא, איזה שבח הוא זה להבורא. ובדרך העבודה יש לפרש "חי". מי הוא נקרא "חי ה'". היינו מי שמאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, האדם הזה נקרא "חי".

"וברוך צורי". היינו מי שמקבל מה' צורה של אמונה זו, שהבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, והאדם הזה הוא מברך לה', שנתן לו האמונה, כי מכוחו עצמו אין האדם מסוגל לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כי זוהי מתנת אלקים.

וכמו כן יש לפרש "בה' תתהלל נפשי", שפירושו הוא "בה'", כלומר מה שהבורא קירב אותו אליו, על זה "תתהלל נפשי", שנפשו של אדם נותנת רב תודות לה', בזה שקירב כנ"ל, שזה נקרא, "שהקב"ה נותן את הרוח, ונשמה". ובכוחות עצמו של האדם לא היה מסוגל לזה. על זה הוא משבח להבורא, שהאדם, עתה, שיש לו אמונה, הוא רק מה שהבורא נתן לו, על זה הוא מברך לה', שה' נקרא "קו אמצעי", כנ"ל, שרק ע"י העבודה בב' קוים הקודמים, האדם זוכה אח"כ לבחינת "הקב"ה נותן את הרוח והנפש".

ובהאמור, שרק הבורא הוא יכול לעזור לצאת משליטת הכלי קבלה, לכן בזמן הירידה, אין להאדם להתווכח עם הרצון לקבל שלו, ולבקש ממנו, שכדאי עבורו, שהרצון לקבל יעזוב את המקום, ולתת את מקומו עבור הרצון להשפיע, ורוצה לתת להבין, שיכנע לפניו. האדם צריך לדעת, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה, וחבל על הדיבורים. אלא שיבקש מה', שרק הוא יתברך, יש לו כח לבטל אותו, ולא אחר. כלומר, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה. וממילא אין מה להתווכח עם הגוף, רק בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לשם שמים, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.

ובהאמור יש לפרש על מה שאמרו (אבות פרק א' ה') "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חבירו". הגם שעיקר הוא פירוש הפשוט, אולם בדרך עבודה יכולים לפרש, שהאשה והאדם הם בגוף אחד, שאשתו של אדם נקראת הרצון לקבל, הנקרא נקבה, והיא רוצה תמיד רק לקבל.

לכן יש לפעמים, שהאדם רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע, הנקרא בחינת זכר, בחינת איש. והרצון לקבל מתנגד. והאדם רוצה להרבות בדברים עם הרצון לקבל שלו, ולתת להבין, שכדאי, שהוא יתן לו לעבוד בעל מנת להשפיע. אז חז"ל אמרו, חבל על הדיבורים. וזה אמרו "באשתו אמרו", היינו בהרצון לקבל שבו עצמו. "וקל וחומר באשת חבירו", היינו להתווכח עם הרצון לקבל של החברים, שהוא יתווכח עמהם, ויתן להם להבין, שכדאי לעשות הכל בעל מנת להשפיע, כי רק ה' יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.

לכן אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך שיגיעו למצב, שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אסור להם להגיד מוסר לחבירו, מדוע הוא לא עוסק בעבודה דלהשפיע. כי הרצון לקבל של חבירו, אם הוא רוצה לתקן, זהו כאילו, שיש לו כח להאדם הזה, אבל האמת היא, מה שהאדם עושה פעם כן להשפיע, זהו רק בכח ה'. לכן אסור להגיד מוסר לחבירו."

מה ההתרשמות? מי זוכר כללים שאנחנו יכולים להוציא מהמאמר?

שאלה: הכלל הראשון, כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בחרישה. כלומר, קודם כל צריך להרים רוחניות על פני גשמיות.

כן. מישהו רוצה להוסיף, יכול להוסיף?

תלמיד: כלל שני, להאמין שהבורא מנהיג את העולם בטוב ומטיב. ואם אפשר להוסיף עוד כלל, שאם הגוף שלו בא ומתווכח איתו אז לא לענות כי אין שום טעם בוויכוח הזה.

יש עוד מה להוסיף?

תלמיד: קו ימין נקרא חסד או שלמות, וכל פעם מוסיפים מקו שמאל בשביל לא להישאר באותו מצב.

כן.

שאלה: נראה לי שכל המאמר הוא בכדי שסופו של דבר נבין שאין לנו שום כוח נגד הרצון לקבל שלנו, ובטח שאנחנו לא יכולים להטיף מוסר לחבר, אלא רק להיות בהבנה שרק דרך הבורא אנחנו יכולים לקבל כוח נגד זה.

נכון.

שאלה: רק לחזק את מה שאמר החבר, שבאמת אין חוץ מהצעקה הפנימית לבורא שיבוא ויתקן את המצב. ויש לי שאלה קטנה אם אפשר, בשלב הזה שאנחנו נמצאים בירידות ובעליות, האם בעליות יש איזשהו מגע עם הכוח העליון, כלומר יש עלייה, ירידה והקו השלישי מסדר, או שרק בסוף התהליך הקו השלישי מסדר?

לא, גם בדרך.

שאלה: כתוב, "אני מעורר את השחר". מה הכוונה שאדם מעורר את החושך ומתפלל עליו?

הוא מתפלל שהחושך הזה יעבור.

תלמיד: מה אדם מקדים לחושך שמגיע?

יש לו עבודה, אחרת לא יהיה לו רצון להגיע לאור. לא יהיה לו כוח לעבור את תקופת החושך שהיא קודמת לאור.

תלמיד: אז כשאנחנו בזמן העבודה אנחנו תמיד מזכירים לעצמנו שהחושך יגיע ואני צריך לעבוד נכון כדי להתגבר עליו?

כן. אם אני מתאמץ ורוצה לעשות צעד קדימה, אז אני צריך להיות מוכן לחושך שהוא קודם לאור.

תלמיד: אני יכול לשער לעצמי את כמות החושך שיבוא או שאני פשוט עובד עם כל הכוח?

אדם לא יכול לדעת, במצב כזה הוא לא יכול לשקול.

שאלה: רב"ש אומר פה לא לחכות לחושך אלא להמשיך את השמאל.

בטח.

תלמיד: כלומר, האדם מרגיש שלמות, הוא בקו ימין, ועכשיו מזכירים לו כדי שלא סתם יתקע שם?

הוא צריך להיות מוכן לכל מצב שיש בדרך, העיקר שיתקדם.

תלמיד: אבל פה זה נשמע שהוא ממש ממשיך, זאת אומרת הוא הולך ועושה ביקורת בנקודה הזאת.

כן.

תלמיד: אז כמה ביקורת הוא עושה? כי מניסיון אם אנחנו עושים ביקורת אנחנו נוטים להיכנס להרגשה רעה ולהתנתק. ניתן לעשות ביקורת בכמות מדודה, אומרים לנו שרק חצי שעה ביום.

לא, אלו דברים שצריכים עוד לברר. אבל צריכים לא לפחד מהחושך, אלא לדעת שהוא ניתן כדי לעבור לאור.

תלמיד: אני רק שואל אם מעבר לידיעה, יש כאן עניין להמשיך את החושך כמו שהוא אומר, "מעורר את השחר".

מעורר את השחר זה נקרא שהוא רוצה שהשחר יתגלה באותה מידה שהוא צריך להתגלות לפי מצב האור שיבוא אחריו.

שאלה: נקודה מרכזית מאוד שהרגשתי, שרק הבורא יכול לעזור לצאת משליטת כלי קבלה.

כן.

תלמיד: האדם נמצא בהרבה הרבה ניסיונות ומנסה, והוא כאילו לא נותן מקום לבורא להיכנס ולפעול. מהי המלחמה?

לבקש, להתפלל, למשוך את הבורא כביכול.

תלמיד: כלומר לתת מקום לבורא ולא לתפוס את המקום, כאילו שיש את "האני" והניסיונות. מה העצה לפנות מקום לבורא לפעול?

זה עדיין חוסר אמונה. אבל זה לאט לאט על ידי כאלה צעדים, הלוך וחזור, חזור והלוך, האדם בכל זאת מקבל הרגשה.

תלמיד: הרגשה שהבורא הוא זה שפועל במציאות.

כן, שהוא חייב למשוך את הבורא.

תלמיד: מה שעכשיו תיארת זו תוצאה מתוך פעולות.

כן.

תלמיד: אמרת, יציאה, כניסות, ואז לפתע אדם מבין שהבורא הוא זה שפועל במציאות.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אין משהו ישיר שאדם יכול לעשות עכשיו כדי להכניס את הבורא למציאות, אלא רק התמדה.

להכניס אי אפשר. מי, האדם מכניס? האדם רק מתפלל, הוא משנה את התפילה שלו לתפילה יותר ברורה, מכוונת, ואז הבורא מתגלה.

שאלה: מה ההבדל בין להודות ולהצדיק את הבורא על כל מצב שמתגלה בחיים, לעומת להודות ולהצדיק אותו על קו שמאל שמתעורר, שהאדם רואה שהוא חלש בקדושה?

זה תלוי בכוח שיש באדם, עד כמה הוא יכול להתקשר לחברים ולבנות את היסוד שלו רחב ככל האפשר.

שאלה: זה יותר מקדם שאדם מצדיק את הבורא על קו שמאל ולא על כל דבר בחיים? זאת אומרת, שהוא מצדיק דווקא על חוסר היכולת להתקדם בקדושה?

יוצא שלהצדיק על קו שמאל יותר מקדם.

תלמיד: רב"ש כותב שהאדם רואה שאין סוף לעליות ולירידות, ואז יש לו צעקה אמיתית. מהו המצב הזה, שרואים שאין סוף לעליות וירידות?

אין סוף עד שהאדם צועק. זאת אומרת, הוא נעשה כל כך רגיש למצבו, עד שהוא צועק לבורא. צריך להיות ברור לו איפה הוא נמצא, איפה הבורא נמצא, איזה יחס יש ממנו לבורא ומה הוא בדיוק רוצה ממנו. זאת אומרת שהבורא הוא הקובע את כל המצב העתידי, ואז הוא צועק.

תלמיד: מתי רואים שזה נראה אינסופי?

הכול תלוי במאמץ האדם.

שאלה: אני רואה על עצמי שאת הכלל הפשוט הזה לכאורה שהבורא הוא פועל, קשה מאוד ליישם, זאת אומרת אני לא זוכר כל הזמן להזמין את הבורא כדי שהוא יהיה הפועל. איך מיישמים כלל שהוא לכאורה פשוט, שהבורא עושה את הכול, מזיז את הכול?

זה לא פשוט. אנחנו יכולים לזכור את זה אבל בעצם אחרי שיש לנו איזה מעשה, איזה מצב ולא לפני. צריכים לקדם את הבורא שהוא הקודם לכל מה שאנחנו יכולים לראות, לתפוס, לחשוב, שהוא נמצא בתחילת כל הפעולות שעוברות עלינו.

תלמיד: אז איך עושים, איך רואים אותו שהוא הקודם לכל הפעולות האלה? איך מתרגלים לכזה מצב שכל הזמן לראות את הבורא שהוא הקודם לכל, להזמין אותו שהוא יפעל, שהוא יתקן?

שהבורא הולך ואתה אחריו.

תלמיד: איך מקבלים כזאת פרספקטיבה, כזאת ראיה בחיים?

זה תלוי בהרגשה שיש בחברה, שבאמת כל החברה מרגישה שהיא הולכת אחרי הבורא. אז לכל אחד יהיה יותר קל להצטרף לזה. זה דבר ההכרחי, אין מה להוסיף.

יש כמה כללים הכרחיים, שאם לא נקיים אותם אז לא נתקדם. הכלל הראשון, שהבורא הוא הראשון. היכול להיות אחרת?

שאלה: שמתי לב שבכל המאמר מדברים על עבודה פנימית, קו ימין, קו שמאל, עבודות האדם, ופתאום בסוף המאמר עושה פנייה חדה ומתחיל לדבר על רצון לקבל של חברו דווקא, ומסיים בזה שאסור להגיד מוסר לחברו. למה זה הסיכום מכל המאמר הזה?

זה לא סיכום, אלא אם אתה רוצה לגדול בצורה נכונה אתה צריך לשמור גם על איך אתה קשור לחברים שלך. שאתה מצד אחד גדל בתוכם, בתוך החברה שלהם, אבל אתם שומרים שלכל אחד יהיה מקום.

תלמי: אבל מותר להגיד מוסר לרצון לקבל של עצמו?

של עצמו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לפי מה שהמקובלים ממליצים לך, איך לדבר וכמה לדבר.

שאלה: כתוב"האדם צריך להשפיל את עצמו," מצד אחד "ולומר, כמה שהבורא נותן לי, מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, אני שמח בזה, ונותן תודה לה'," וכולי, "היות שהוא רואה, שלשאר אנשים הבורא לא נתן להם את ההזדמנות לשמש אותו. לכן הוא שמח בזה. וזה נבחן לשלימות,". איזו שלמות יכולה להיות אם הוא שמח על פני אחרים?

ודאי שזו לא שלמות אם אדם שמח מזה שהוא יותר מאחרים.

שאלה: הוא חוזר כמה פעמים במאמר על זה שהאדם לא יכול להשיג אמונה אם הבורא לא נותן לו את זה, הוא אומר שזה כאילו מתנה אלוהית.

ודאי שהכול תלוי בבורא.

תלמיד: וכל הזמן הוא חוזר על זה שהגוף אף פעם לא יסכים.

כן.

תלמיד: אז איך האדם מגיע לזה שהוא מקבל אמונה? אם זה לא בידיים שלו והגוף לא יסכים?

הידיים של האדם? איפה ראית דבר כזה שיש משהו בידיים של האדם? ככל שיותר מתקדמים רואים עד כמה אנחנו אפסים.

תלמיד: ברור. בדיוק מהמקום הזה אני מנסה לשאול, יש בידיים של האדם משהו לעשות כלפי ההשגה הרוחנית, כי יוצא שהגוף שלו אף פעם לא יסכים, הרצון אף פעם לא רוצה, ואם יהיה אז זה רק אם הבורא ייתן לך מתנה.

נכון.

תלמיד: אז מה עם האדם?

האדם מבקש, דורש שהבורא יסדר לו תנאים, ובסופו של דבר זו רק תפילה.

תלמיד: אז פעולת האדם היא התפילה?

כן. בקשה, תפילה. אין יותר מה לעשות.

תלמיד: ורצון לזה מאיפה הוא משיג?

מזה שהוא מעריך עם החברים שלו יחד את תכונת ההשפעה.

תלמיד: אז בעצם כל התהליך הזה שעוברים, כמו שהוא מספר שם על הקווים, על כל ההבחנות, זה הכול עובר עליך.

כן.

תלמיד: ואז מה יוצא, מה נשאר לאדם? נשאר לו רק כל הזמן להיות בתפילה לאן הוא רוצה ללכת?

גם כשהוא עובר דרך כל הפטפוטים האלה הוא מגיע למצב שאין לו מה לעשות אלא לבקש, לצעוק לבורא. אם ה' לא יבנה בית.."¹, ברור.

תלמיד: בסוף יוצא מצב שהוא מבקש רצון להשפיע כתוצאה מהעבודה שלו?

כן כי הוא מגלה שרק זה חסר לו.

תלמיד: אבל, מה זה לבקש רצון להשפיע? הוא עבר כבר תהליך הוא כבר היה בהרבה בקשות גם בימין גם בשמאל.

עכשיו יש לו בקשה שלמה שהיא כוללת את כל המצבים שהוא עבר וזה מה שהוא דורש, רק רצון להשפיע.

שאלה: מה זה רצון להשפיע?

זה נקרא "אמונה שלמה", "השפעה שלמה" ,"דבקות בבורא שלם".

תלמיד: כשאני רוצה לעשות פעולה בעשירייה או עבור חבר, מה ההבדל אם אני עושה את הפעולה עם רצון להשפיע, או בלי רצון להשפיע?

איזה פעולה אתה יכול לעשות למישהו בלי רצון להשפיע?

תלמיד: נראה לפעמים שאנחנו עושים משהו אבל יש תוספת שנקראת "רצון להשפיע" מה זה הרצון להשפיע?

אני לא יודע מה זה תוספת, אין דבר כזה. יכול להיות שאני עושה איזושהי פעולה ואני רוצה לקבל עבורה התקדמות ברצון להשפיע.

שאלה: לפעמים אנחנו לומדים שישנם שני רצונות ולפעמים אנחנו לומדים על כוונות, כלומר שאין שום שליטה על הרצון, אז מה ההבדל בין רצון וכוונה?

יש הבדל. אני רוצה ואני מתכוון אלה שתי פעולות נבדלות. אני רוצה, זאת אומרת שאני כבר מבין ורוצה ואוחז בזה ופועל בזה, זה נקרא "רצון" - רצון לקבל שיש לו מקום, כלי וכוח. וכוונה היא רק כשיכול להיות שיש לי איזשהו רצון, אבל רצון הקשור לכוונה, זה רק בדומם שהוא רוצה משהו, שהוא מתכוון לזה. אין לו עדיין הבדל בין רצון וכוונה, ואחר כך שהוא גדל זה מתפתח ואז יש לו רצון ויש לו כוונה. כמו שאנחנו רואים בילדים שכך הם גדלים, ואחר כך נעשים ערמומיים יותר ויש להם כמה רצונות וכמה כוונות וכן הלאה.

שאלה: בכל המאמר הרב"ש מסביר שאין לאדם שום יכולת להתמודד עם הרצון לקבל וגם אין טעם להתווכח עם הרצון לקבל, כי הרצון לקבל תמיד ינצח או יגבר עליו.

מצד שני, העצה העיקרית שהוא נותן אם הבנתי נכון, זה לעורר את השחר. אז מה זה לעורר את השחר במצב שלנו?

בכל זאת יש יכולת להתקדם לרצון להשפיע אפילו מתוך רצון לקבל, רק שאנחנו לא מכוּונים לרצון להשפיע, אלא הולכים לא בצורה ישירה, כמו אוניות מפרש. זה מה שאנחנו יכולים לעשות.

תלמיד: דוד המלך זה מדרגות גבוהות. מה זה במצב שלנו ללכת לא בצורה ישירה?

לעשות סעודות, לקיים מפגשים, טיולים, לעשות כל מיני דברים שמושכים את האדם, ונעימים לרצון לקבל. אבל בין לבין הוא סופג את הכוונות, הרצונות, המחשבות שיש בחברים, וכך מתקדם ונותן להם יותר חשיבות ונכלל מהם. ככה עובדים.

שאלה: יש לי חיים פה וחיים בחוץ. האם זה יהיה נכון לנסות לסדר את החיים בצורה ערמומית שכן יהיה לי יותר ממה שהחברה מציעה, ממה שהכתבים שלנו מציעים, ביום ביום ובמשפחה שלי?

זו הבחירה שלך, אנחנו לומדים ואתה לפי זה מסדר את הכול, גם סדר במוח, גם סדר בחיים.

תלמיד: אבל להתקדמות רוחנית, יש חשיבות אם אני פעם ביום קורא משהו בבית, בצורה ערמומית שהילדים ישמעו?

בטח שכן. כך נהוג לעשות. אתה בכל זאת צריך לחשוב איך אתה מקרב את הילדים שלך, בני הבית, לְמה שחשוב לך.

תלמיד: ואין בעיה אם אני טיפה מוריד מהגשמיות?

לא, אני לא יכול לתת תשובות כאלה. בערך ככה, או כך, את זה אתה צריך ללמוד.

שאלה: במאמר מדובר על שני כתובים שהם מכחישים זה את זה, מה היא המידה שהם צריכים להתנגש זה בזה? כי יכול להיות שאדם יותר מידי בחיבור והכול ככה מתמוסס, לפעמים דעתו מאוד תקיפה, או קו שמאל מאוד תקיף, וזה יותר מידי שורף.

את זה אנחנו רואים כבר בתחילת הגמרא, "שניים אוחזין בטלית", זה אומר כולה שלי, יצר טוב, וזה אומר כולה שלי, יצר רע, ויחלוקו.

תלמיד: אז בכל התוקף שני הצדדים צריכים?

אם זה בכל התוקף זה כבר טוב, בדרך כלל זה רק היצר הרע שאומר, היצר הטוב הוא חלש מאוד.

תלמיד: במאמר כתוב לא להטיף מוסר לחבר ורציתי לשאול איך לדחוף חבר להגיע לכנס ולא להטיף לו מוסר?

מה אתם שואלים אותי דברים כאלה, איך אדע מה תגיד לחבר שלך? אתה כבר צריך להיות מומחה בזה. מכל מה שאנחנו לומדים מכל מה שאנחנו עושים, אתה כבר לא פעם ראשונה ואפילו לא שנה ראשונה אצלנו. מה אנחנו עושים? אנחנו מסבירים אפילו לכנס, זה כדי למשוך אנשים.

תלמיד: זה לא חבר חדש. הוא חבר המון שנים ואני פוחד שתהיה התנגדות מצידו, וזה יהפוך להיות אנטי.

תתייעץ עם כמה חברים. אבל בצורה כמו שאתה עכשיו שואל, נראה לי שאתה לא מסוגל לשכנע מישהו.

תלמיד: בגלל זה אני שואל, אני מפחד לעשות נזק.

אז אל תעשה שום דבר. "שב ואל תעשה, עדיף".

שאלה: האם אמונה מעל הדעת היא תוצאה סופית של הבנה רוחנית, או שזה מצב זמני בין תנודות?

כן, אמונה למעלה מהדעת זה תוצאה סופית.

שאלה: מה זה אומר שללא השפעה לא יכולה להיות אמונה שלמה?

ודאי שלא. אמונה שלמה זו מדרגה מאוד גבוהה, שאנחנו חייבים להיות למעלה ממנה.

שאלה: הכתוב אומר שאדם חייב להיות באמונה שלמה כתנאי כדי להשיג כלים של השפעה. מה זה אמונה שלמה?

אמונה שלמה אני לא יודע מה זה. באמת, אני עוד לא יודע מה זה אמונה שלמה. אבל כנראה שזו הדרגה הכי גבוהה בכוח האמונה, והיא פותחת לפני האדם את כל הסולם, כל הדברים, כל המדרגות, המצבים.

שאלה: מהי הנקודה שבה נוכל לייצב איזושהי השפעה? יש נקודה ספציפית?

נקודה שממנה והלאה אנחנו יכולים לייצב את פעולת ההשפעה שלנו, זאת נקודה שאני עולה למעלה מהרצון לקבל שלי, נדבק ברצון להשפיע שמסודר באור העליון, וכך ממשיך.

שאלה: במאמר מדובר על עבודת האדם מימין לשמאל ומשמאל לימין, קו ימין וקו שמאל. וכשהוא מגיע לשמאל הוא מבטל, שני הכתובים שמכחישים זה את זה, ואז האדם צריך לזרוע את הזרעים בשדה. לא הבנתי את ההשוואה, מה הקשר בין הקווים לבין הזריעה?

עוד נדבר על זה. הזריעה והקווים זה בעצם אותו דבר. זאת אומרת אנחנו צריכים לעבוד גם בקו ימין וגם בקו שמאל ואחר כך בקו האמצעי עד שהתבואה עולה מהשדה.

1. שאלה: כתוב שהמלך עומד על התבואה שלו כשהתבואה אסופה בכרי. איך לאסוף לכרי את התבואה שלנו כדי שהמלך יעמוד בשדה הזה?

   צריך לאסוף את התבואה, לקשור אותה באלומות, ולאחר מכן נוכל כבר לעבוד איתן, עם החבילות האלה.

   תלמיד: מה זה אומר שאנחנו עושים אלומות מהתבואה?

   אנחנו קושרים ואוספים ביחד את אותם בודדים לחבילות.

   תלמיד: האם אנחנו בעשירייה אוספים את עצמנו לאלומה?

   כן.

   תלמיד: ואיך אנחנו נעשה את זה בכנס? כשנתאסף תהיה הרבה תבואה בכל העולם.

   זה מה שאנחנו עושים.

   תלמיד: ואיך הבורא יתגלה בשדה הזה?

   הבורא יקשור בינינו יחד, הוא יעשה את העבודה הסופית, הוא יגמור בעדנו. אנחנו צריכים רק להיות מוכנים להתאסף יחד, אבל כעיקרון מי שאוסף את הכול זה הוא.

   תלמיד: מה זה אומר שהוא אוסף אותנו? הרי אנחנו מתאספים פיזית בעשירייה.

   המחשבות שלנו, הרצונות שלנו, המטרות שלנו, כל זה מתחבר יחד והופך לאחד שלם, ואז מהרבה עשיריות בכל העולם יוצאת עשירייה אחת.

   תלמיד: האם אנחנו צריכים להרגיש את זה שהפכנו לעשירייה אחת?

   אני חושב שכן.

   שאלה: כתוב במאמר, שכשרע לאדם, באותה מידה הוא פועל נגד ההשגחה של הבורא והבורא נסתר ממנו. האם אפשר להגיד שמטרת הבריאה היא שהאדם תמיד ירגיש עצמו טוב?

   הוא יכול להרגיש טוב רק אם הוא נמצא בגילוי הבורא.

   שאלה: במאמר כתוב, "שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכוח בחירתו והתחזקותו באמונת ה'". מה זאת אומרת בכוח בחירתו והתחזקותו? מה זה בעבודה שלנו?

   זאת אומרת שהוא עשה הכול ככול שהוא יודע, ככול שהוא יכול לעשות למעלה מהכוחות והשכל שלו, ואין לו יותר מה לעשות. יש לו כזאת הרגשה וגם החברה מסכימה לזה. אז הוא יכול להיות בטוח שעשה את חלקו בהתקדמות למטרת הבריאה.

   שאלה: במאמר הוא מדבר על התחדשות הירח, כלומר שהוא צריך תמיד לחדש את הלבן שבו, כלומר את קו הימין. איך אנחנו כל הזמן מחדשים את קו הימין?

   אנחנו כל הזמן חושבים להתחיל פעולות שאנחנו צריכים לעשות, ממצב שהבורא הוא טוב ומיטיב, וכל דבר שאנחנו מבצעים אנחנו שמים אותו בתחילת המצב, במחשבה שהוא שולח, הוא מתכוון אלינו וחושב עלינו, והוא כבר סידר לנו את הסוף הטוב.

שאלה: שמעתי שבזמן ירידה נעלמת האמונה של האדם, מאחר והאדם לא יכול להאמין בה' בקביעות. האם זה אומר שתמיד יהיה בדרך שלנו מצב כזה של ניתוק, שהוא יופיע מידי פעם, או שזה לא הכרחי?

יהיו מצבים כאלה, ואנחנו נהיה יותר ויותר מנוסים להתעלות מעל כל המצבים האלה כדי להתחבר בינינו ועם הבורא.

תלמיד: מה ההבדל בין תכונת החסדים והרחמים, האם זה ימין ואמצע?

עדיף שלא נתעמק בזה, אתה יכול להתבלבל.

שאלה: אם הבורא לא מגולה, האם כל דרישה ותפילה של האדם זה וויכוח עם הרצון לקבל שלו?

כן, זה נכון. אמרת יפה.

שאלה: כתוב "אמונה למעלה מהדעת זה מתנת אלוקים". מה עלינו לעשות כדי לקבל מתנה כזאת?

זה מה שאנחנו רוצים להשיג. צריך ללכת יחד איתנו ולעשות מה שאנחנו עושים.

שאלה: באמצע המאמר כתוב שלהיות באמונה למעלה מהדעת בקביעות זה רק באמצעות תשובה מיראה. לקראת הסוף כתוב שגילוי פנים זה מה שנקרא עדות, "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו". עדות זה ברור, יש שם איזושהי חותמת. אבל מה זה תשובה מיראה?

התקרבות לבורא מתוך פחד כלפיו.

תלמיד: גם כתוב "נמצא, שע"י זה שהאדם זוכה להרצון להשפיע, הנמשך מהעבודה דב' קוין, שעל ידם מתגלה כל הרע לגמרי, עד שהאדם בא לידי החלטה, שרק ה' יכול לעזור לו". הגילוי הזה של כל הרע באופן מלא, מה זה בכלל?

זה קשה מאוד להשגה, אבל זה הכרחי כדי להתמסר באופן מלא לבורא כי אין אפשרות אחרת, אין מוצא אחר. זו באמת הצלה מצד הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהילים קכז א)↩