שיעור בוקר 17.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 325. מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

קריין: מאמר "אין עדה פחות מעשרה", ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 325.

אין עדה פחות מעשרה

תשמ"ו - מאמר כ"ח
1985/86 - מאמר 28

"בזהר נשא (דף ל"א ובהסולם אות ק"ה) וזו לשונו "רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי כל בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת. אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד. זה שכתוב, הוא עשך ויכוננך".

ויש להבחין את המאמר הנ"ל:

א. מהו שאומר "בכל מקום ששורים ישראל, הקב"ה נמצא ביניהם", משמע שלא צריך מקום מיוחד. ואח"כ הוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע דוקא בבית הכנסת.

ב. מלשון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" משמע שמקודם צריכה להיות איזו הכנה, דהיינו "עשית מקדש" ואח"כ "ושכנתי" ולא סתם.

ג. מהי השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". אם אתה אומר, שהשכינה מקדמת לבוא לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש.

ד. קשה להבין מה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם". האם אפשר לומר, שכל מי שבא לבית הכנסת, יעמוד מבחוץ ולא יכנס עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם בבת אחת. היתכן לומר כך. אף פעם לא ראינו דבר זה. אם כן מהו הפירוש "ולא יבואו קצתם קצתם".

ובכדי להבין את הנ"ל, נבאר זה על דרך העבודה, איך להתחיל את סדר העבודה על דרך השפעה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס". הנה קודם כל צריכים לזכור ב' דברים, שהם משפיע ומקבל. וזה נמשך, היות שרצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה ברא נבראים, שיקבלו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם. והמקבל הזה, היינו מה שהבורא ברא את הכלי, שבכלי זה יקבלו טוב ועונג, נקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". וכפי שיעור ההשתוקקות להדבר, כך הוא יכול להנות מהדבר. זאת אומרת, הכלי שבו מקבלים תענוג, נקרא "השתוקקות".

והכלים האלו אנו מתיחסים להבורא. היינו, שהכלי שקבלה בפעם הראשונה מהבורא, היא נקראת "מלכות" או "בחי"ד", שפירושו הוא השתוקקות לקבל טוב ועונג. וזה נקרא "כלי דאור ישר". ובכלי זה השתמשו לפני הצמצום, והיא נקראת "מלכות דאין סוף".

ואח"כ נעשה תיקון, בכדי שלא יהא "נהמא דכסופא". היות שיש כלל בהטבע שעשה הבורא, שהענף רוצה להדמות לשורשו. ומדוע יש טבע כזה, אין לנו רשות לשאול, מטעם כי לגבי הבורא, אומר הזה"ק, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", שפירושו, שאין התחתונים יכולים להשיג מחשבות של הבורא.

וכל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים, היינו ממה שאנו רואים אנו יכולים להגיד טעמים וסברות, אבל לא לפני המעשה שמתגלה לנו. ומשום זה מתחילים לדבר מהקשר הראשון שיש להבורא עם הנבראים, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ולפני זה אין מקום לדבר, היות שאין לנו השגה בו יתברך, לכן אנו רק רואים שיש טבע, שהענף רוצה להדמות לשורשו.

וכדי לתקן זה, היינו היות שהמקבל רוצה בהשתוות הצורה להשורש, ואם הוא יהיה מקבל אז הוא ירגיש אי נעימות, לכן נעשה צמצום, הנקרא "שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", אלא יקבל רק אם הוא יכול לקבל זה בעמ"נ להשפיע. וזה גרם לנו, שלא יכולים לקבל שפע עם הכלי הנקרא "רצון לקבל", אלא דוקא עם כלי חדש, המכונה "אור חוזר". שפירושו הוא, ש"אור ישר" (או"י) נקרא מה שהבורא נותן את השפע לתחתונים, ו"אור חוזר" (או"ח) נקרא להיפך, מה שהתחתונים רוצים לתת להבורא.

ומשום זה נקרא או"י "מלמעלה למטה". היינו, העליון, שהוא המשפיע, היינו הבורא, משפיע לתחתונים. והאו"ח נקרא "מלמטה למעלה", היינו התחתון, שהוא המקבל, רוצה להשפיע להבורא. וכלי זה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", אנו מיחסים להתחתון, משום שהתחתון עשה זה לתקן את עצמו, היות שהוא רוצה להדמות לשורשו. וזהו כמו שלומדים, שבעולם אין סוף הכלי מלכות קבלה את האור בכלי דאור ישר, היינו בהכלי שבא מצד העליון. מה שאין כן כלי דאור חוזר הוא כלי שהתחתון צריך לעשות זאת.

ולאחר שנעשה התיקון הזה, שיקבלו רק בכלים דאו"ח, נמשך מזה כל כך רבוי עולמות והרבה מדרגות. היות שהכלי זה נמשך מצד התחתון, אין הכלי הזה יכול להגמר בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, כפי כוחות של התחתונים. לכן, היות שנעשה רבוי כלים, לכן גם האורות נחלקים להרבה מדרגות. מה שאין כן בזמן שהיה מאיר בהכלי מה שאנו מתיחסים להבורא, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", הכלי הזה הבורא ברא אותה בפעם אחת בשלימות, וממילא היה אור אחד פשוט בלי הבחן מדרגות.

וזה כמו שכותב בספר "עץ החיים" (מובא בתע"ס דף א') וזו לשונו "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא אין סוף". והטעם הוא כנ"ל, היות שכלי זו שאנו מתיחסים להבורא, הוא נגמר בתכלית השלמות. לכן קבלו אור אחד בלי הבחן מדרגות.

מה שאין כן הכלי שאנו מתיחסים להתחתון, אינה יכולה להגמר בפעם אחת, אלא שכל העבודה שאנו צריכים להתיגע, היא רק דבר אחד ולא יותר, שהוא, לעשות כלי המכונה "או"ח", שפירושו הוא, שכל מה שהתחתון רוצה לקבל טוב ועונג מהבורא, הוא מטעם שרוצה להשפיע להבורא, שזה נקרא "או"ח". והיות, בזמן שהתחתון בא לידי הכרה, שאין לו שום רצון וחשק לקבל לעצמו, אלא שהוא רוצה להנות להבורא, אז הוא עושה חשבון, לראות מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה.

אז הוא רואה, רק דבר אחד הוא יכול לתת, שמזה הבורא יהנה. היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, ומשום זה הוא אומר, אני רוצה לקבל טוב ועונג, משום שאני רוצה לעשות נחת רוח להבורא. וכל מה שהוא יכול לקבל יותר שפע, היינו שמהשפע שהוא מקבל הוא מרגיש תענוג הגדול ביותר, בטח שהבורא נהנה מזה ביותר.

וזה דומה לאדם, שהזמין אליו אדם חשוב, והוא ובני ביתו היו מתיגעים כל היום וכל הלילה, בכדי שהאורח החשוב יהנה מהמאכלים. וכשהאורח אכל את הסעודה הזו, שעלה לו בהרבה יגיעה, והכל עשה בכדי שהאורח יהנה ממנה, ולבסוף הסעודה הוא שואל מהאורח, מה אתה אומר להסעודה שלנו, אם פעם היית טועם טעם כזה מסעודות.

אז הוא משיב לו, אני אגיד לך האמת, לי לא חשוב מה שאני אוכל, אני אף פעם לא הייתי עושה חשבון מהתענוג, שאני יכול להוציא מהמאכלים. אי לזאת, לא חשוב לי, אם אתה היית עושה סעודה יותר פשוטה, היות שאני שומע ממך, שאתה השקעת בה הרבה יגיעה. ובטח שהבעל בית, בזמן ששומע זאת, איזו הנאה יש לו מזה שנתן לו סעודה גדולה.

והנמשל בזה הוא, אם האדם מקבל טוב ועונג מהבורא, מטעם שרוצה להנות להבורא, בזה שעוזר לו להוציא לפועל את מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, והוא אומר, שאין לו שום הנאה מהטוב והעונג שקבל מהבורא, אם כן איזה נחת רוח הוא גורם להבורא, בזה שאומר, שבהטוב והעונג שלו הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אלא אצלו הכל שוה.

נמצא לפי זה, אם האדם יכול להשתדל להגביר כל פעם את מה שמקבל מהבורא, ולהחשיב את מתנת המלך, יש בזה סיבה, שיכול לומר להבורא, אני מקבל הנאה גדולה ממך, משום שאני יודע, שרק עם זה אני יכול להנות אותך, ומשום זה אני רוצה להרבות בקבלת תענוגים.

אולם יש לזכור, לאחר חטא דעץ הדעת, שחטא אדם הראשון, נעשה האדם מבחינת "עפר", שהיא בחינת מקבל בעל מנת לקבל. וזה נמשך מעולמות אבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ה) "ומוטל על האדם בסגולת תו"מ, לקבל כוחות מלמעלה, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל. זאת אומרת כל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לעשות נחת רוח להקב"ה. מה שאין כן אם עדיין אין לו הרצון הזה, נבחן האדם שהוא בגלות בין אומות העולם, שמשעבדין אותו לעבוד רק עבור אהבה עצמית, שזה נקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", שזהו שייך להקליפות ולא לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' הוא רק להשפיע, כמו כן אתם תהיו כל כוונתכם רק בעמ"נ להשפיע.

מה שאין כן היפך זה, היינו שאין כוונתו בעמ"נ להשפיע, זה נקרא ההיפך מבחינת ישראל, אלא זה נקרא ישר - לאומות העולם, היות שהם בהופכיות הצורה מהבורא, שהוא רצונו רק להשפיע. מה שאין כן אם במקום הזה שורה בחינת ישר-אל, שהוא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו שאין שם רשות אחרת, במקום הזה באה השראת השכינה, כמו שכתוב "בכל מקום את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך", שהפירוש הוא, שה' אומר, אם אני יכול להגיד, שבמקום הזה שורה רק שמי, ואין רשות של הנברא עליו, משום שהתחתון רוצה רק להשפיע לה', אז "אבוא אליך וברכתיך", היינו שעל המקום הזה אני משרה את שכינתי.

ובזה נבין מה ששאלנו על מה שהזה"ק אומר, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה, נמצא ביניהם, שמשמע, שאין צריך מקום מיוחד. ואח"כ אומר כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע שדוקא במקום מקדש ולא בכל מקום.

ויש לפרש זה שאומר "שבכל מקום שהם שורים" כוונתו בכל מקום שהם, היינו ישר-אל שורים שם, שהפירוש של ישר-אל הוא ישר אל, שהם נמצאים בבחינת השתוות הצורה לאל, היינו כמו שהקב"ה הוא משפיע חסד, כן הם רוצים רק להשפיע לה'. וכיון שיש השתוות הצורה, בשיעור זה נעבר הצמצום, לכן שורה במקום הזה השכינה.

וזה נקרא "ועשו כלי מקדש", היינו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". נמצא לפי זה, שבחינת ישראל ובחינת "ועשו לי מקדש" הם דבר אחד. זאת אומרת, מה שאומר "ועשו לי מקדש", שזהו הכנה ועבודה גדולה לעשות את המקום שהוא הרצון, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"מקום" ברוחני נקרא רצון, היינו רצון דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, זהו נקרא בחינת "ישראל", כנ"ל ישר-אל.

עכשיו נבאר השאלה הב', מהו השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". בטח שאם הוא אומר שהשכינה מתקדמת ובאה לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש. אם כן מהו שאומר "מדוע אין איש".

אולם מקודם צריכים להבין מה זה "איש". ויש לפרש, "איש" נקרא, כמו שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". היינו, שיש בחינת "איש" ובחינת "בהמה", כי "בהמה" נקרא מי שמשוקע באהבה עצמית ועושה מעשה בהמה. נמצא שהפירוש יהיה "מדוע באתי", היינו שהתקדמתי לבוא לפניכם. אבל גם זה צריך פירוש, היינו מה שייך לומר שהקב"ה התקדם ובא לבית הכנסת, הלא מלא כל הארץ כבודו, אם כן מהו הפירוש שהקב"ה בא לבית הכנסת לפני האנשים המתפללים.

ויש לפרש שהוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "טרם נקרא אני אענה", שהכוונה היא, זה שהאדם הולך להתפלל, זה בא ממה שאני נתתי לו מחשבה ורצון ללכת להתפלל. ולפי זה יהי הפירוש "אני התקדמתי לבוא לבית הכנסת", זאת אומרת "אני נתתי לבוא לבית הכנסת להיות איש, ולבסוף אני מוציא אותו בבית הכנסת ומתפלל על אהבה עצמית, כמו בהמה". נמצא, מה שאומר "מדוע באתי" יהיה הפירוש "מדוע נתתי לו רצון ללכת לבית הכנסת, בכדי שיתפלל על עניני קדושה, שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף "אין איש", אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה".

ועתה נבאר מה ששאלנו בזה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". ושאלנו, האם צריכים שאף אחד לא יכנס בבית הכנסת עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה. ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה". וגם הראיה בעצמה יש להבין.

אמנם, בכדי לפרש זה, צריכים קודם כל להבין למה דוקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם. ונותן טעם, ש"אין עדה פחות מעשרה". וגם זה יש להבין, מדוע דוקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום, כמו שאומרים בענין עדות "תרי כמאה ומאה כתרי" (שבועות דף מ"ב), אלא דוקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא".

ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות.

ועתה נוכל להבין את ענין עשרה, שהקב"ה שואל "מדוע באתי ואין איש". הכוונה "איש" ולא "בהמה" כנ"ל, שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית, שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק "שכינתא בעפרא". אם כן יהיה הפירוש "אם הקב"ה לא מוציא שם עשרה", זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוצא שכולם מתפללים על דברים, ששייכים לבהמות ולא לאנשים".

ועל דרך זה יש לפרש מה שאומר "וצריכים שיהא נמצאים כולם בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". יש לפרש, שצריכים שהקבלת מלכות שמים תהיה בבת אחת, ולא שיאמר "היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בבית הכנסת. ואח"כ, כשאני הולך הביתה, אני רוצה להנות מאהבה עצמית".

זאת אומרת, הוא אומר שהוא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע קצת מזמנו, ולא לתת כל הזמן שלו רק בשביל כבוד שמים. אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת. וזה יכולים לפרש, שכוונתם היא, שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, שהפירוש הוא, שלא יגיד "עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים, ואח"כ עוד קצת". אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת ומחר קצת.

אי לזאת, אם הקבלת עול מלכות שמים הוא על דבר שלם, לכן הגם שיורד אח"כ ממדרגתו, והיות שהקבלה שלו היתה בבחינת שלימות, הנקרא "עשרה בבת אחת", ש"אחת" יהיה פירושו "על כל החיים שלו", "מצטרפת פרוטה פרוטה לחשבון גדול", עד שזוכה לבחינת אמונה, שהיא מלכות שמים בקביעות.

מה שאין כן בעת שהקבלת מלכות שמים היתה רק במקצת, היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות. נמצא שדבר זה אין לו שלימות, אם כן איך שיצטרף זה לזה לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות. אי לזאת, בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם. וזה שאומר "שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת", שפירושו "אחת ולתמיד". היינו, שהוא רוצה, שהקבלת מלכות שמים תהיה לנצחיות."

שאלה: יש משל שבו הוא מספר על האורח שהגיע, וכל הלילה הם טרחו ועבדו והכינו לו סעודה, ואז הוא ידע להעריך את זה שהם הכינו לו, וזה גרם להם לשמחה גדולה. אם אנחנו ניקח את זה אלינו, על מה בדיוק אנחנו צריכים להיות בשמחה?

אנחנו נמצאים במצב כמו שכותב בעל הסולם ב"דור האחרון" ובהחלט אנחנו נמצאים גם בתנועה מיוחדת, עם כתבים כאלו שלא היו מגולים לדורות הקודמים באותו היקף, באותה חדות, בגישה ברורה למטרה. נראה לנו שהכול פשוט אבל זה לא כך. בני אדם היו חיים עשרות שנים, מאות, אלפים ולא ידעו בשביל מה הם חיים ולא הייתה בהם השאלה בשביל מה אנחנו חיים, מהי מטרת החיים, מטרת הטבע, הבורא סידר לנו דווקא חיים כאלו. ואנחנו חיים כבר בזמן שפחות או יותר אנחנו מתחילים לפתוח את הדברים האלה, לגשש בהם.

ואנחנו צריכים להעריך את זה, שבאמת בעל הבית עשה עבודה גדולה כנראה כדי להגיש לנו את זה ואנחנו צריכים להעריך שנולדנו בזמן מיוחד, שחיים, קיימים בזמן מיוחד, וחוץ מזה שבזמן המיוחד הזה הבורא סידר לנו חברה, הביא לנו מורה, רב"ש, בעל הסולם וכן הלאה ואנחנו יכולים קצת איכשהו להתחיל לפתוח את סוד החיים בשבילנו ולהתקרב, לפתוח אותו, לגשש בו קצת, לממש אותו. זה הכול מיוחד מאוד, כי אלפי שנים אנשים היו חיים כמו חיות, העיקר לחיות, ויעו שסוף דבר זה למות וזהו.

מה שאין כן אנחנו, אנחנו רוצים להשיג את הבורא. יש לנו שיטה איך לעשות זאת, איך להתקרב אליו, כי הבורא הכין לנו עתיד מאוד מיוחד.

שאלה: כשאנחנו לא נמצאים בהודיה כמו שתיארת עכשיו, אנחנו גורמים לבורא צער?

ודאי, זה כמו שהוא נותן את הדוגמה עם האורח ובעל הבית, שהאורח אומר לא, לא נורא, זה בסדר, זה רגיל בשבילי שאני אוכל ככה או ככה או בכלל לא אכפת לי מה שאני אוכל, אני נמצא בדיאטה או משהו.

שאלה: אתה סיפרת לנו פעם על רב"ש כשלא היה בשמחה, היה קצת במצב רוח לא טוב, ואז היה מתחיל לרקוד. אז מהדוגמה הזאת אנחנו צריכים ללמוד שבעצם צריכה להיות כל הזמן מלחמה על ההודיה הזאת, כל הזמן שזה יהיה ברקע להילחם על זה, לא לתת לעצמנו לרדת?

כן, רב"ש לא היה נותן לעצמו סתם כך לרדת במצב רוח. לא. הוא היה סוגר את עצמו בחדר בדירה שלו, בסלון והיה שר בעצמו ורוקד. וכך היה מפעיל את הגוף שלו עד שהיה יוצא מהמצבים האלו. כשראיתי את זה בפעם הראשונה אני נדהמתי, זה היה ממש כמו אונס של עצמו, והוא עשה את זה בכוח.

תלמיד: אם העבודה שלנו היא בעשירייה, אנחנו גם בעשירייה צריכים לדאוג כל הזמן שתהיה רוממות, כל אחד צריך להרגיש אחריות כזאת, שתהיה רוממות?

כן, אנחנו צריכים להסתכל על כל אחד ואחד מהחברים ולראות האם אנחנו יכולים להוסיף משהו להתעוררות של החברים. זה חשוב מאוד. ודווקא במצבים שכאילו אין לנו סיבה לקפוץ ולשמוח.

שאלה: להיכנס לחדר לקפוץ זה למצבים מסוימים כדי לעורר את עצמך. מה לעשות במצב שחבר מרגיש שאין לו רוח כבר תקופה ארוכה, שהוא נחלש?

מה הוא צריך לעשות או מה אנחנו צריכים לעשות?

תלמי: גם וגם.

הוא צריך להשתדל בכל זאת לשנות את המצב על ידי כל מיני אמצעים. ולכן החיים שלנו מסודרים כך שאנחנו חיים בתוך משפחות ויש לנו עבודה, שאנחנו יוצאים מהבית ועוד כל מיני עסקים וחוץ מזה חברה. למה יש עניין של "בית הכנסת", אומנם זה בית שנכנסים אליו אנשים ויכולים להתפעל זה מזה, כך זה התחיל.

ותפילה בציבור שקבעו החכמים, זה גם כדי שיתפעלו זה מזה, שיתרגלו זה לזה, שיסחבו אחד את חברו לתוך המניין, לתוך העשיריות. זה עניין של עשרות שנים.

תלמיד: אבל כשאדם מודע לזה שאין לו רוח ואין לו התפעלות.

אז מה?

תלמיד: הוא יודע שזה התנאים ואלה הכללים, אבל אין, אין, הוא רואה שזה הולך ויורד מיום ליום. מאיפה לגייס את הכוחות?

הוא בעצמו לא יכול. על זה כתוב "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים". לא יכול, רק משהו מהצד, על ידי כוח צדדי. אבל אם אדם נגיד במקום שהוא נמצא בין החברים עובר לאיזשהו מקום שאין שם חברים, ואז החברה החדשה משפיעה עליו אף על פי שלא מכיר ולא מתחבר איתם, אבל בכל זאת זה משפיע. ואז מה לעשות? זו בעיה גדולה מאוד. יש לנו גם כאלו. אז אנשים לא מודעים עד כמה שהדברים האלו הקטנים כאילו משפיעים. לא רק עליו, אלא במיוחד על הילדים, שילדים עכשיו יתכללו במקומות החדשים האלו שהם עוברים לשם, ואז הם יביאו הביתה רוח חדשה לגמרי.

תלמיד: אז איך אפשר להתגונן מפני זה?

רק להיות קשור לאותו מקום שנקרא "מקום תורה".

תלמיד: איך החברה והעשירייה הפרטית יכולה לעזור לחבר כזה?

לחזק אותו, לעצור לו את הפעולות האלו, לתת לו תחושת גיבוש כדי שיישאר איתם באותו מקום שבו הוא נמצא עם החברים. להשתדל לקבוע כל מיני התקשרויות, תנאים חדשים איפה שהם חיים. תראו בעצמכם איך לחזק את החבר.

תלמיד: למה הכוונה כשהוא כותב פה "בית כנסת"?

בית כנסת זה מקום כינוס ממש.

תלמיד: מה זה הדבר הזה? מכל מקום אפשר להתקשר לחברה, לעשירייה.

"בית כנסת" זה כמו מועדון, מקום שבאים אליו אנשים כדי ללמוד, כדי להתחזק בדרך, לברר את המטרה וכך הם מתקדמים. למרות שיש קושיות לכל אחד, על ידי זה שהם קשורים זה לזה אז כל אחד יכול ללמוד מהאחר, לראות באחר איך הוא חי, איך אפשר לחיות, איך אפשר להתחזק. אפשר להתכלל ברוח הכללית.

תלמיד: איך עוברים ממקום הכינוס שמתכנסים ומתפעלות אחד מחברו למקום כינוס פנימי יותר, ל"בית כנסת" פנימי ביניהם?

זה תלוי איך שמחשיבים את המקום. יכול להיות שאני בא לשם כדי לשחק בקלפים ויכול להיות שאני בא לשם כדי לקרוא מאמר. גם זה וגם זה, זו פעולה קבוצתית, אבל תלוי אם זה למען הקבוצה. בית כנסת כבר סידרו מזמן, לפני אלפי שנים.

שאלה: כתוב, אור ישר ואור חוזר, שבבית כנסת הבורא מגיע לפנינו ומחכה עד שיבוא איש. כשאנחנו נכנסים לבית הכנסת, מאיפה מגיעה ההכרה שעדיין אין התאמה בין דרישות הבורא מאיתנו לבין האיחוד?

אנחנו מרגישים את זה, שאין התאמה בין הדרישה מלמעלה לבין מה שאנחנו מגלים מלמטה.

תלמיד: האם זה עניין של בושה?

זה לא עניין של בושה, זה מצב.

שאלה: הבורא אומר שהגיע לבית המקדש ואין איש, כולם מתפללים רק על צרכי הבהמה. ורק אם עשרה נכנסים בבת אחת, אז יכולים להפוך להיות אדם. מה זה אומר?

שאם מתחברים למטרה אחת, פחות או יותר, ורוצים להגיע אליה, אז המאמץ שלהם הוא מאמץ של אדם ולא של בהמה, וכך הם מגיעים לזה.

תלמיד: הוא כל הזמן חוזר לאותו עניין, שזה יכול להיות רק בבת אחת ורק עשרה ולא מקצתם. המצב הזה לא פשוט, איך באמת להפוך לעשרה בבת אחת ואז נוכל לקבל?

איך אנחנו מתקשרים לעשירייה נכונה? אם אנחנו מבינים שהמטרה שלנו היא להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד ושאנחנו צריכים במאמץ שלנו להשיג את הבורא. מה זה הבורא? הכוח המשפיע.

תלמיד: מה חסר לנו? מה התנאי להפוך לאחד?

שתהיה לנו מטרה אחת, שכולנו נרצה להיות קשורים בצורה הדדית זה אל זה, ואז כולנו נהיה כאחד. ואז לפי התנאי "חד מקבל חד" אנחנו מתחילים בקשר שלנו ככל שאנחנו משתדלים להיות כאחד, להרגיש את הבורא. הוא מתחיל להתגלות מרחוק ויותר ויותר קרוב.

שאלה: הוא כותב כאן "ועתה נוכל להבין את ענין עשרה, שהקב"ה שואל "מדוע באתי ואין איש". הכוונה "איש" ולא "בהמה" כנ"ל, שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית, שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק "שכינתא בעפרא". אם כן יהיה הפירוש "אם הקב"ה לא מוציא שם עשרה", זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוצא שכולם מתפללים על דברים, ששייכים לבהמות ולא לאנשים".". איך אנחנו שומרים על התפילה הנכונה של אנשים ולא של בהמות?

אתם רוצים להתקשר יחד. אתם רוצים להגיע לחיסרון אחד. החיסרון הזה צריך להיות מכוון לבורא. אתם צריכים להתקשר ביניכם כך שיש ביניכם מקום לגילוי הבורא, להכין לו מקום, לקבל את האורח. ואז אתם פונים אליו ומבקשים שהוא ממש ינחת ביניכם, שייכנס ביניכם כאורח, ואתם מקבלים אותו ומכבדים אותו.

תלמיד: מה זאת התוספת הזאת שהבורא הוא כביכול סוגר את התפילה בסופו של דבר, שבלי הדבר הזה אין השלמה של התפילה?

כי הוא מתחיל את התפילה, בונה בכם חיסרון, על ידי החיסרון הזה אתם מתחילים כל מיני פעולות, והוא בהשפעה הבלתי פוסקת שלו מעורר בכם כל מיני חסרונות, מחשבות, ועל ידי זה אתם מתקרבים יותר ויותר זה אל זה. עד שמתחילים להבין בשביל מה כל זה ומה צריך לעשות עם החיסרון שקיבלתם מהבורא.

תלמיד: הוא כותב שבסוף יצטרך להצטרף הכול לחשבון גדול עד שיזכה לאמונה בקביעות. מה זה הצירוף הזה של התפילות? האם אנחנו מצרפים, הבורא מצרף?

כל אחד צריך לצרף את התפילה שלו לאחרים, וכך תהיה מכל העשירייה תפילה אחת.

תלמיד: את זה אנחנו משתדלים יום יום לעשות, אבל תמיד יוצא שבסופו של דבר אנחנו מחברים איזו תפילה מכל מילה או משפט שכל אחד אומר. זה נשמע שזה שונה ממה שאתה אומר כרגע, שיש תפילה של כל אחד שאמורה לצאת ממנו.

אנחנו רוצים שהבורא יחבר את התפילה, שהוא יעשה לנו את זה, אנחנו לא מסוגלים כל כך. אם הבורא, כמו שברא אותנו, סידר אותנו והביא אותנו לקשר פיזי בינינו, יעשה בנו גם קשר פנימי, אז בטוח נוכל להרגיש כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: אם אני נכנס ומתיישב ליד השולחן מול בעל הבית, והחדר הוא החדר הכי יפה בעולם, והמטעמים שעל השולחן שאני טועם אותם, לא היה לי מושג שהם יכולים להיות כאלה טעימים, ממש טעם מושלם, ובעל הבית הוא הכי יפה בעולם, והסירים שעל השולחן הם הדבר הכי יפה בעולם, אין יותר מזה, איך אני יכול באותו רגע, כמו שהוא כותב במשל, להגדיל את בעל הבית למשהו שהוא יותר?

על ידי החברים, קשה מאוד לבד. על ידי מה תקבל עוד ועוד חיסרון להעלות את הבורא מעל עצמך?

תלמיד: השולחן הוא ברמה של אניני טעם, ברמה הכי גבוהה. איך אפשר לשאוב מהחבר משהו שכל טעימה הופכת ליותר טעימה ממושלם?

כל היתר תלוי בחשיבות. שמו לפניך שולחן ערוך ואתה מתחיל לטעום, אם כל טעימה תהיה יותר טעימה, חשובה, זה סימן שאתה מעריך יותר ויותר את בעל הבית.

תלמיד: בדקתי, ואין דבר שיותר חשוב מאותו בעל הבית שכרגע נמצא ומארח אותי. אבל יש הרגשה שלא נמצאים במקום הנכון, זאת אומרת כל הסעודה הזאת היא כביכול בגלות, ובעל הבית לא נמצא במקום הטבעי שלו, אלא בגללי הוא נמצא במקום לא טבעי, זה לא המקום שלו. איך אני יכול לעזור לו שהוא יהיה יותר במקום הטבעי שלו? כי הוא כביכול כל הזמן מתאים את עצמו אליי, לאיפה שאני נמצא. איך אני יכול לעזור לו להיות על השולחן שלו, בבית שלו, עם היקרים שלו?

הבורא נמצא במקום שלו לפי ההערכה שלך. אם אתה מעריך אותו יותר, אז אתה כביכול מעביר אותו למקום יותר חשוב.

תלמיד: מאיפה עוד אני יכול לשאוב אמצעי שהוא הופך ליותר חשוב?

רק מהסביבה. סביבה יכולה לספק לך כוח כך שלא תפסיק לחשוב על הבורא בכל מצב או מדרגה. אבל רק הסביבה.

שאלה: אימא חושבת על הילד שלה כל הזמן. איך היא הופכת את הילד שלה ליותר גדול בעיניה ביום אחד?

זאת שאלה שאני לא יודע לענות עליה.

שאלה: יש רצון לקבל ויש רצון להשפיע. בתחילת המאמר הרב"ש כותב על השתוקקות. האם זו כתוצאה מאהבה? כי יש הרגשה שזה מה שבאמת מביא אותך לבורא.

יש חיסרון ויש השתוקקות, השתוקקות היא למעלה מהחיסרון. זה שיש לי תשוקה, שאני חייב להשיג, זה נקרא השתוקקות.

תלמיד: האם אנחנו יכולים בצורה כזאת לבדוק את הרצון שלנו?

כן.

שאלה: כיצד אנחנו מגיעים לקבל את עול מלכות שמיים כדבר שלם?

על ידי השינוי ברצונות שלנו. חוץ מלהרגיש ולהיות בכוח הבורא, בפעולות הבורא, שהוא לוחץ עלינו, שהוא מקדם אותנו, אנחנו לא רוצים כלום. אני רוצה להרגיש על עצמי את הכוח שלו, שהוא ידחוף אותי, ילווה אותי, יראה לי את המטרה, שהוא ישלוט עליי, זה מה שאני רוצה.

שאלה: אנחנו לא רוצים לקבל על עצמנו את עול מלכות שמיים כל הזמן, מפחיד לעשות את זה. האם הפחד הזה יימשך עד סוף התיקון?

אני לא יודע אם עד סוף התיקון, נתקדם ונראה.

שאלה: כתוב "וצריכים שיהיה נמצאים כולם בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם". "יבואו קצתם קצתם", האם זה אומר שעלינו לשאוף להשיג ערבות לפני שנפנה אל הבורא?

רצוי.

שאלה: האם שניים יכולים להפוך למניין?

כן.

שאלה: אם חברה נמצאת בירידה אבל לא נכנסת לשיחות של העשירייה והשיעורים עקב עניינים גשמיים, האם מספיק שנתפלל עבורה או שאת הכוח היא יכולה לקבל רק מתוך התכללות בסביבה?

אם נתפלל עבורה, אז זה יכול להספיק.

שאלה: מה הפירוש של חטא אדם הראשון?

שהקבלה נעשתה על מנת לקבל, זה החטא.

שאלה: איך מגיעים לאמונה שלמה וקבועה?

אמונה שלמה וקבועה זה גמר התיקון, זה ממש סוף כול המדרגות.

שאלה: אנחנו קראנו עכשיו מאמר מאוד מיוחד, ויש הרגשה שיש לנו חברה מאוד מיוחדת, חברים חדורי כוונה והמון כוחות, וגם כתוב "עיבדו את ה' בשמחה". איך זה שיש פתאום הרגשת יארצייט, איזה מִסכנות כזו? יש לנו את המטרה הכי גבוהה בעולם, את הדבר הכי מיוחד, יש לנו גם שיטה איך להשיג. למה יש את הגל הזה ומה המטרה של זה?

אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן בשמחה. אנשים נמצאים בכל מיני מצבים פרטיים שלהם, הם רק קמו ובאו לכאן מתוך שינה, תרדמה, מנוחה, עוד לא התאוששו, תן להם זמן.

תלמיד: אני בטוח שאתה לא רציני במה שאתה אומר?

למה לא רציני.

תלמיד: "קמו ובאו", מי עושה טובה למישהו? זה נשמע כאילו צריך לסחוב מישהו על הגב.

נכון, אז מה? אני מקבל את המצב הזה כמו שהוא, באים - ברוך ה' באים. קיבלו איזה רצון לפחות לקום מהמיטה ולבוא לכאן, גם ברוך ה'. יושבים ופותחים ספר, ברוך ה'. רוצים להתחבר ולשמוע משהו אפילו בחצי אוזן, גם ברוך ה'.

תלמיד: זה נכון שברוך ה', אבל זה המקום הכי יקר, המקום הכי שמח, המקום שבו יש הזדמנות להתקרב לבורא.

נכון שנמצאים במקום הזה, עכשיו יש לנו אפשרות להתחיל להעלות את עצמנו מהמצב שבו אנחנו והלאה למעלה.

תלמיד: ההבנה הזו היא מקום לשמחה.

זה רק מקום, צריכים למלא אותו בשמחה.

שאלה: תמיד שמעתי שהאדם הוא האורח אצל בעל הבית והיום אמרת שהבורא יכול להיות אורח שלנו.

של האדם.

תלמיד: מהו המצב הזה שעכשיו זה מתהפך?

יש כאלו דברים. לדוגמה, לסוכתנו בא אורח זהו הבורא שמגיע לסוכה שלנו.

תלמיד: איך אנחנו מכינים את עצמנו לסעודה הזאת, מה אנחנו צריכים להכין לו, מה הוא אוהב?

הוא אוהב שאנחנו עושים משהו בשבילו, העיקר הוא החיבור ושהלבבות שלנו נמצאים בהשתוקקות למילוי שלו, כדי שימלא את הלבבות שלנו.

תלמיד: האם זה כולל גם את המאמץ שלנו?

כן, ודאי.

שאלה: איך אנחנו מגיעים להחלטה אחת ולתמיד?

אין דבר כזה, אתה תצטרך לתת יגיעה בכל רגע ורגע. לָמה זה לא טוב?

תלמיד: בהמשך לבירורים של החברים שאמרו שאנחנו צריכים כל הזמן לחזק את החברים, להיות בתפילה משותפת, בחיסרון משותף וגם לפי מה שכתוב לקראת סוף המאמר, זה לא מתחיל ונגמר פה בשיעור בוקר אלא זה ממשיך הלאה. אני חושב שהעיקר הוא לחזק זה את זה לא רק פה בשיעור בוקר, אלא לצאת החוצה ולא להתפלל כבהמות, אלא באמת להיות ישר-אל, ולעשות בכל רגע נחת רוח לבורא.

איך אנחנו ממשיכים כך שבאמת זה יהיה אחת לתמיד, איך נצא החוצה ונגיד לעצמנו ביושר שאנחנו ממשיכים את מה שקיבלנו פה הלאה?

תתפללו עכשיו, אני לא מבין בשביל מה לצאת החוצה. עכשיו זה זמן האסיפה, זמן התפילה. עכשיו אתם צריכים להרגיש זה את זה ואת קרבת הלבבות.

תלמיד: מה לבקש עכשיו?

מה לבקש? אני לא יודע, תבדוק את הלב שלך וכך כל אחד ותראו מה כדאי לבקש.

שאלה: הרב"ש כותב בסוף המאמר שאדם חייב לבקש שקבלת עול מלכות שמים שלו תהיה אחת ולתמיד על כל החיים שלו, לנצחיות. איך להגיע למצב כזה, מה מאפיין מצב כזה?

לא בבת אחת, כי מה אני מבין על נצחיות שאני מבקש על זה? אני צריך לדעת מהי נצחיות, מהם הגבולות האלה, איך אני נמצא בזה או לא. אני כאילו צועק אבל זה לא רציני כי אין בי את החיסרון הזה, את הכלי הזה.

תלמיד: על זה רב"ש אומר שלא קצתם, קצתם, אלא צריכים בבת אחת, קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות שלמה. איך מתקרבים למצב שזה נעשה בבת אחת?

כנראה שמתחילים מכך שכל אחד צועק ככל שהוא מסוגל עד שמתחילים לראות שמזה לא יוצא כלום, שכולנו צריכים להיות בזה יחד וכך מתקרבים. כך זה נעשה בכולנו.

שאלה: מה זה שעשרה הופכים להיות לכלי?

בהתאם למה שאנחנו לומדים מלמעלה, עשר ספירות. עד שההשפעה מהעליון מגיעה לתחתון, היא צריכה לעבור מדרגות ואז היא תהיה בצורה שהתחתון מוכן לקבל אותה.

תלמיד: רב"ש כותב לא 9 ולא 11. האם זה עניין מהותי או כמותי?

גם וגם.

תלמיד: האם מבחינה כמותית לא יכול להיות כלי אם אין עשרה?

לא, לך יש תכונות שונות ולכן כל אחד לא יכול להיות בִמְקום האחר. יש עשרה, וההתכללות שלהם מביאה לך שלמות.

תלמיד: האם הכוונה לעשרה גופים?

גופים, רצונות, אורות, רשימות, הכול לפי עשרה.

תלמיד: רוב העשיריות הם יותר מעשרה.

המספר המכאני בין הגופים שבעולם הזה לא חשוב, הוא לא אומר כלום.

תלמיד: מה זה שבין גופים נוצר מתוכם עשרה? לא חשוב מספר הגופים, אלא שיש מתוכם עשרה?

שהם יכולים להשפיע זה אל זה בצורה השלמה, לפי המאמץ שלהם ולפי המצב שלהם.

שאלה: מלכות שמים זה משהו שקיים בעשירייה, או שזה מחוץ לעשירייה?

מלכות שמים זה המלכות שקשורה לכתר, לכן היא נקראת "מלכות שמים".

תלמיד: העשירייה היא בגלות, זאת אומרת היא לא מלכות שמים. אנחנו צריכים להתפלל על מלכות שמים, איך אנחנו מגיעים למצב הזה?

אתם צריכים לחבר את העשירייה ולחבר את המלכות שלה, שהיא תהיה מוכנה לקבל כול מה שמגיע לה מהכתר, ואז המלכות הזאת נקראת "מלכות שמים".

שאלה: כשאנחנו נפגשים כעשירייה ומתאגדים, איך בודקים שאנחנו באמת עשירייה ושלא יבוא הבורא ויגיד, אין איש?

אנחנו קראנו כאן כל כך הרבה הבחנות איך העשירייה צריכה להיראות, אז מה השאלה?

תלמיד: השאלה היא, איך אנחנו עושים את הבדיקה הזאת כעשירייה? אנחנו עושים הרבה מפגשים, הרבה פעילויות ותמיד נראה שיש משהו חסר בסופו של דבר.

עדיין חסר.

תלמיד: ותמיד אנחנו צריכים לסיים בתפילה?

כן.

תלמיד: אז כנראה שאנחנו עושים משהו בחיבור שלנו, שהבורא רואה שעדיין אין שם משהו שלם. אז איך אנחנו בודקים את החיבור שלנו, שהבורא יבוא ויראה שיש עשרה ולא יגיד "אין כאן איש"?

כנראה שאנחנו עדיין לא מרגישים מה זה נקרא עשירייה שלמה, ולכן אנחנו לא יכולים להפעיל את החיסרון הזה בכל מלואו. מה חסר? חיבור, שום דבר חוץ מזה. חיבור בינינו, שנחבר את כל החסרונות שלנו יחד לחיסרון אחד ונציג אותו כלפי הבורא.

תלמיד: הרב אומר הרבה פעמים "חיבור", ואנחנו תמיד מנסים לעשות את הדבר הזה שנקרא "חיבור". אז איפה אנחנו נכשלים, מה זה החיבור הזה, כי זה לא צירוף של כמה בהמות.

כשכל אחד מגלה את הרצון שלו, בצורה שהוא רואה שזה אמיתי, והוא לא מפחד לגלות אותו לפני כולם, וכך כולם, אז מהחיבור הזה יצא לנו חיסרון נכון שהבורא יהיה חייב למלאות.

שאלה: במשל על האדם שמזמין אדם חשוב לביתו וכל בני הבית טורחים ועומלים ומכינים לו ארוחה מפוארת ואילו האורח מגלה אדישות ואומר שבשבילו הכל אותו דבר. אז אם אלך לנמשל, כשהבורא רוצה לתת טוב ועונג לאדם, והאדם מזלזל במה שהוא מקבל, האם הבורא נעלב, או שהבורא הוא מעל הכול ומבין שהוא ברא יצר רע?

ודאי שהבורא נעלב. הוא לא נעלב כמונו, אלא הוא נעלב מזה שהאדם שקיבל בכוונה מהבורא משהו פחוּת ממה שחשב שהיה מוכן, הוא בכל זאת היה צריך להעלות את חשיבות הבורא. ולא חשוב מה שאתה מקבל, אלא חשוב ממי אתה מקבל. והחשיבות הזאת השנייה, ממי אתה מקבל, היא צריכה לכסות, להשלים, את כול החיסרון שאתה מרגיש שחסר לך באוכל.

תלמיד: זה בדיוק העניין, אז מהי תגובת הבורא כלפי העלבון, שהבורא טורח ונותן לאדם, ואדם מגיב בצורה כזו. הבורא מוותר? מה הדרישה שלו מאתנו?

שנקבל ממנו את כל הדברים לפי החשיבות שלו בעינינו.

שאלה: אבל לבורא יש נחת רוח מזה שהאדם שומע לְמה שהוא אומר לו?

מה אתה חושב? אני פעם קיבלתי מהרב"ש כוס קפה שהיה שם במקום סוכר אקונומיקה, הוא שכח לשפוך את האקונומיקה ולרחוץ את הכוס, וממש היה מורגש שאני שותה חומצה. ושתיתי.

תלמיד: ומה אמר הרב"ש על דבר כזה?

אני לא סיפרתי לו, אני לא אמרתי כלום.

תלמיד: זאת אומרת, האדם צריך לשתוק ולא להגיב, גם אם הבורא נותן לו דבר שהוא לא בדיוק טוב?

אני לא נותן לכם דוגמאות שככה תעשו, אבל באמת יחס של האדם לְמה שהוא מקבל מהבורא, יכול להפוך את החבילה הרעה לחבילה טובה.

שאלה: אמרת שצריך שהבורא יבנה תפילה.

כן.

שאלה: איך לקשר את התפילה שיש לנו היום, שכל אחד אומר משפט, לזה שהבורא צריך לבנות תפילה?

אני לא מחכה לזה מהבורא, אני חושב שאנחנו צריכים יחד כולנו להשתדל להשלים זה את זה, עד שמגיעים לבקשה שלמה, וזה יהיה חיסרון כללי, משותף, ואותו אנחנו נעלה לבורא.

תלמיד: איך מחברים את זה לאחד, אחרי כשכל אחד אומר את החיסרון שלו?

למדת קצת על עשר הספירות?

תלמיד: כן.

אין אף אחד דומה לשני, אבל בזה שכולם רוצים להמשיך בקבלת האור מלמעלה מהכתר, ולהביא אותו למלכות, אז כולנו משתתפים בפעולה אחת. אמנם אחד מושך והשני דוחה, וממש יש הבדל בין חכמה ובינה, חסד וגבורה, וכן הלאה. אלה דברים שאין הם יכולים להיות כאחד בשום צורה, אבל בגלל שיש להם מטרה המשותפת, שהם נפעלים על ידי הכתר העליון, כך הם מתקיימים.

תלמיד: אחרי ששמענו את כל חסרונות החברים, מהי הפעולה לחיבור חסרון אחד?

אנחנו רוצים לגלות את הבורא כל אחד בחיסרון שלו, אבל סך הכול שזה יהיה מכוון לבורא.

תלמיד: אז זה לא אחד, זה עדין כל אחד מהחיסרון שלו?

בסדר, אבל מכוונים לאחד, לבורא.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו בונים מלכות בעשירייה?

אנחנו רוצים שיהיה לנו רצון לקבל משותף, שבו כשאנחנו מקבלים מהבורא, אנחנו נרגיש את הכוח העליון כאחד.

תלמיד: מה זה אומר רצון לקבל משותף כללי בעשירייה, איזה אווירה יש בקבוצה?

אני לא יכול להסביר לך זה ברגשות, תנסו לעשות ותרגישו.

שאלה: זה מרגיש שכדי לבקש על הגאולה של השכינה צריך לפחות להתכלל בכל חבר וחבר, להצדיק כל אחד מהם ואת כולם ביחד, לרצות טוב עבורם כמו עבור עצמך, ואחרי זה באותו אופן להתכלל בכל בני האדם. זה נכון?

באופן כללי, כן.

תלמיד: וכשאתה מגלה שכולם מתפללים על דברים ששייכים לבהמות ולא לאנשים, שהבורא לא מקבל מזה נחת רוח, האם אפשר לשמוח?

תנסו.

תלמיד: ואם השמחה היא מתוך חיסרון להגיע לתפילה הנכונה, אם אני שמח ממצב כזה, אז איך אני יכול לקחת חיסרון לתפילה כדי לגאול את השכינה?

מהחברים.

שאלה: נראה לי שהחברים לא עוזרים בשום דבר. מה התגובה שלי כלפיהם, איך אני משפיע להם משהו שמביא אותי למטרה?

אתה מראה להם את האהבה שלך אליהם. תן להם את הרגשת האהבה שלך אליהם, אחר כך נדבר.

שאלה: לָמה אני לא יכול לקיים את ההתעוררות מלמטה שצריך כדי למשוך את השכינה למרכז העשירייה, מה חסר לי בשביל זה?

רצון.

שאלה: מה זה אומר לשתות את האקונומיקה, מה זה היחס הנכון לאקונומיקה, או מה אמרת לעצמך ששתית את הכוס עם האקונומיקה?

לא, רב"ש פשוט רצה לנקות את הסכו"ם ואז הוא שטף עם האקונומיקה את הכוסות, וכוס אחת הוא לא שטף אחרי זה עם מים והוא שפך לתוך הכוס הזו את הקפה, ואני קיבלתי את הכוס הזו. ולא נורא, לא קרה לי שום דבר.

תלמידה: אבל מה אמרת לעצמך כששתית? יכולת להגיד אני לא שותה, זה עם אקונומיקה, בכל זאת שתית.

זה לא חשוב, אני קיבלתי את זה מהמורה, לכן שתיתי בלי שום ספקות.

תלמידה: ומה אנחנו צריכים להגיד לעצמנו כשהבורא נותן לנו לשתות אקונומיקה?

זו את שמחליטה, כל אחד שיחליט לעצמו.

תלמידה: ומה היחס נכון לזה, איך להגיב לזה נכון?

היחס הנכון, לבדוק את היחס של הלב שלך.

שאלה: אמרת שכדי להגיע לבקשה משותפת אנחנו צריכים להשלים זה את זה. במה בדיוק ואיך?

אני צריך להוסיף כל חבר וחבר במה שחסר לו כדי להגיע לדבקות בבורא, אני נותן לו, והוא נותן לי, וכך יחד אנחנו מגיעים לדבקות בבורא.

שאלה: ההחלטה לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים היא צריכה להיות לנצחיות, אבל איך הדבר הזה אפשרי אם הלב של האדם משתנה כל הזמן, האם זה הבורא, הוא זה שמתערב ומשנה לנו את הלב?

בטוח שכן, אנחנו נפעלים במאה אחוז מלמעלה.

שאלה: האם אנחנו יכולים להיות בכוונה להתפלל עבור החברים, בכל פעולה הכי פשוטה שאנחנו עושים במהלך היום שלנו, כמו ללכת לעבודה?

אנחנו לא יכולים כל הזמן כך לעקוב אחרי כל החבר וחבר במשך כל היום, אבל אנחנו צריכים בלב שלנו להיות ישרים איתם ולהשתדל להעלות אותם.

שאלה: כתוב "שצריכים שהקבלת מלכות שמים תהיה בבת אחת, ולא שיאמר "היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בבית הכנסת. ואח"כ, כשאני הולך הביתה, אני רוצה להנות מאהבה עצמית." ובחיים שלנו אנחנו מסודרים במשפחות. איך המשפחה עוזרת לאדם שגם כשהוא בא הביתה הוא ממשיך בעבודה?

אם יש לו לגבר אישה כמוך, אז ודאי שהיא תחזיק אותו להיות באותו כיוון לעזור לחברים ולהחזיק יחד איתם בחשיבות הבורא בעיניהם. בהצלחה.

שאלה: במקום אחד כתוב עשרה ולא תשעה, ובמקום אחר כתוב מעוט הרבים שניים, שניים הם כמו מאה. האם מדובר פה על שני מצבים שונים?

כן.

שאלה: זה שהגענו לחכמת הקבלה וקיבלנו עשירייה האם זה אומר שהבורא כבר קרא לנו לבית הכנסת ועדיין אין שם איש כי אנחנו עדיין לא מתפללים.

נכון.

שאלה: איך כולנו יחד בעשירייה נבקש מהבורא לחבר אותנו לאיש אחד עם רצון אחד במקום עדר של בהמות שמתפללים כל אחד על עצמו?

אמרת מאוד יפה בקשר לעדר.

יש לפנינו עוד מעט. בואו אנחנו נחבר לכנס תפילה ונשתדל להכין את כולנו לתפילה הזאת שאנחנו בדיוק נבין מה אנחנו רוצים, למי אנחנו פונים, ואיך אנחנו מפעילים. זה הזמן, אז בואו נעשה את זה.

תלמידה: אני בטוחה שכל מי שנמצא כאן, גם מי שלא נמצא כאן, שכל בני ברוך מוכנים לקחת ולקבל ממך לא רק אקונומיקה אלא כל דבר, ביחד נגיע לגמר תיקון.

זה בסדר גמור, את אישה רצינית, כל הכבוד אני מעריך אותך.

שאלה: שמעתי שסליחה צריכה להיות שלמה, ושמעתי שגם בתפילה אנחנו יכולים לכלול את הסליחה. אז על מה אני מבקש סליחה? לדוגמה שאני מרגיש שאני חלש ולא נותן את כל כוחי?

על מה אני צריך לבקש סליחה?

שאלה: שמעתי שהתפילה צריכה להיות שלמה, ושבתפילה אנחנו צריכים לכלול גם את הסליחה. על מה לבקש סליחה, האם על כך שאני מרגיש חלש ולא נותן את כל כוחי?

כל אחד שיבקש סליחה על מה שהוא חושב שהוא לא עשה נכון, משהו שלם.

שאלה: כל החברים התכנסו בצפון ואני גם רוצה להיות איתם. החברים נמצאים אצלי פה בתוך הלב, אז איך אני יכול עכשיו להשלים מניין?

למה לא נסעת איתם.

תלמיד: היום אני באוסטרליה. כל הלילה הייתי איתם, ועשינו סדנאות.

אני מתפלל עליכם, שאתם לא תפלו מכדור הארץ.

שאלה: לגבי האורח ובעל הבית, כשהאורח אומר שלא משנה לו, והוא אף פעם לא עושה חשבון על התענוג שהוא מקבל מהאוכל, אם זו סעודה פשוטה או לא פשוטה, זה דווקא נשמע מאוד מתאים למה שאנחנו מדברים ולומדים כמצב רצוי של חשכה כאורה תאיר. כי אם אתה אוכל ארוחה פשוטה עם בן אדם מעניין זה כמו ארוחת גורמה, ואם אתה אוכל ארוחת גורמה עם בן אדם משעמם זאת ארוחה עלובה. לי זה דווקא נשמע מצב רצוי.

כן, בקיצור העניין הוא לא של הארוחה, העניין הוא עם מי אתה מתקשר.

תלמיד: כי רב"ש מציג את זה כך שהמארח שמכין את הסעודה לא מרוצה אם אני כביכול אדיש למה שאני אוכל.

נכון, זה לא טוב אם אני מגיע למישהו ואני אומר לו "לי לא חשוב בכלל מה לאכול, אני כל כך אדיש. כל המאכלים האלה שעשית, עשרים מאכלים ששמת לפני, בשבילי כל זה כמו עשב".

תלמיד: אבל זה מפני שאני מעריך אותך ולא את הדבר הגשמי הזה של האוכל.

לא יכול להיות. אתה חייב לפתח חיסרון, תיאבון, תשוקה, דווקא לכל מיני מאכלים שבעל הבית נותן לך כי הוא טרח בזה ודרך זה יש לך קשר עימו וזה באמת חשוב מאוד. זה נקרא "טעמי תורה".

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים "חשכה כאורה תאיר" כאילו אנחנו אדישים להבדל בין המצבים הקיצוניים האלה, ופה אנחנו רואים שאנחנו לא אדישים לזה, יש פה סתירה כביכול.

לא, אנחנו לא אדישים, אסור לנו להיות אדישים, דווקא ההיפך, ככול שאני יותר ויותר נכנס לכל טעם וטעם שאני מקבל מהבורא, דרך זה אני יכול להעריך אותו, להרגיש אותו ולהבין אותו.

תלמיד: איך זה מתיישב עם "חשכה כאורה תאיר"?

"חשכה כאורה תאיר" פירושו שאם אני מקבל את החושך הזה מהבורא, אז הוא מאיר לי כמו האור וכך אני מקבל אותו.

תלמיד: נניח כמו שקיבלת כוס עם אקונומיקה?

כן, אקונומיקה, לא נורא. שום דבר לא קרה לי אפילו עם האולקוס שלי ועם כל מה שיש לי. אני בטוח שכך אנחנו יכולים להתגבר על כל דבר. אם אני מתייחס לנותן, אז הדבר עצמו שאני מקבל לא חשוב.

תלמיד: אז פה אנחנו חוזרים לאדישות כביכול?

לא, אני לא אדיש, אני רק מעלה את חשיבות הנותן למעלה מכל הטעמים.

תלמיד: ואז הדברים האלה לא משפיעים עליך.

לא משפיעים.

שאלה: צריך לחבר את החסרונות לחיסרון אחד. איך אני יודע שהחיסרון של החבר מכוון לבורא, הרי זה מצב מאוד פנימי של האדם?

אתה רוצה לחבר את החסרונות לחיסרון אחד, אז אתה כאילו מושך את כל החסרונות האלה אליך, מחבר אותם יחד ואת החיסרון הזה שעכשיו הצלחת לחבר אתה מציג לבורא, "זה החיסרון של הקבוצה שלי. תקבל אותו בבקשה. תמלא אותו".

תלמיד: יוצא שאני צריך להכניס את החיסרון של החבר ללב שלי שיהיה כשלי?

כן, ודאי. אתה מקבל חסרונות מכל החברים ואתה רוצה לכלול אותם יחד בתוך הלב שלך, והחיסרון שלך, שאיתו התחלת להתחבר איתם, יהיה באמצע, ואת זה אתה מגיש לבורא ואומר "תמלא את כל החסרונות האלה, אנחנו רוצים שעל ידי זה תיהנה מאיתנו".

שאלה: איך הקשר בינינו יוצר אור חוזר?

אם אנחנו רוצים להתקשר אחד לכולם כדי שעל ידי הקשר בינינו נעלה את היחס שלנו לבורא, זה נקרא "אור חוזר".

תלמיד: אחר כך רב"ש מוסיף שצריך להזכיר את השם של הבורא ואז הוא בא ומברך אותנו. מה זה אומר שאנחנו מזכירים את השם שלו בקשר בינינו?

אנחנו מזכירים את שם ה' כי אנחנו רוצים להתלבש בו, "ויהי שם ה' עליך".

תלמד: ולמה זה מביא את הברכה?

כי אתה רוצה להתעטף בשם ה'.

שאלה: כתוב פה "אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת." מה המשמעות של הבקשה הזאת אם נמצאים בעשירייה?

אם הוא מקבל מהבורא הוא צריך להיות קרוב לבורא באותן התכונות, והן לנצחיות, לשלמות, ועבור כולם.

שאלה: איך לפנות בתוכי מקום לקלוט את תכונות העשירייה, אם עדיין יש לי חיסרון שמורגש כפרטי?

להיות בטוח שאת החיסרון הפרטי אתה בטוח תמלא על ידי חסרונות של האחרים.

שאלה: מה היחס הנכון לבניית התפילה, האם לבנות אותה בבוקר ולקחת אותה למהלך היום כמתנה הכי גדולה ורק לחזור ולהגדיל אותה, או שכל הזמן במהלך היום שוב לברר ולנסות לשפר את התפילה?

לברר ולשפר אותה במשך היום.

שאלה: כתוב "באתי ואין איש", פירושו שבורא נותן לאדם מחשבה ורצון להיות איש, אבל בסופו של דבר הוא מוצא אותו מתפלל לאהבה עצמית. האם זה נוגע לרצוננו החופשי?

אם האדם רוצה לקבל תגובה, אז הוא צריך לבדוק את התפילה שלו שהיא תהיה לצורך הכללי.

שאלה: מה הקשר בין קבלת עול מלכות שמיים לנצחיות, לבין שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת?

קבלת עול מלכות שמיים לנצחיות זו באמת קבלה שלמה, התיקון השלם, ולא צריכים שום דבר חוץ מזה.

שאלה: הוא כותב שהיום אני רוצה לקבל על עצמי עול מלכות שמים רק כשאני נמצא בבית הכנסת, ואחר כך כשאני הולך הביתה להנות מאהבה עצמית. מכאיב לקרוא את המילים האלה.

למה?

תלמיד: כי אני מזדהה איתן, אני נמצא בשיעור, ואז זה קורה לי.

אחר כך אתה עף לכל הכיוונים, אז מה?

תלמיד: אני מרגיש שכל הזמן כשהייתי פה לא עשיתי כלום.

לא להגיד כך. בכל זאת מה שעשיתי, עשיתי. מה שלא עשיתי, לא עשיתי. עלינו לראות את המציאות כמו שהיא ולא למחוק זה על חשבון זה.

תלמיד: האם צריכים לבקש להיות במצב אחר, להיות כל הזמן בזה?

צריכים לבקש, אבל מה שיוצא יוצא. הבורא מסדר לנו זמנים כאלה שאנחנו מתנתקים מהתפילה, מתנתקים מהפנייה, ופתאום נזכרים "איפה הכוונות הטובות שלי, היחסים הטובים שלי", ושוב מפסיקים זאת לכמה שעות. כל אחד יודע איך שזה קורה, לכן בסבלנות.

שאלה: לפעמים אני מרגיש חיסרון מלמעלה ולפעמים מלמטה, מהחברים ומהקבוצה, ואני מקבל זאת כמו גל גדול רגשי. לפעמים אני לא מבין מאיזה כיוון אני מקבל את החיסרון ולאיזה כיוון אני צריך לתת את החיסרון.

אני לא יכול להסביר לך זאת, אלא איך שתבין.

שאלה: איך מגיעים למסירות נפש?

על ידי כך שמגיעים למסירות נפש.

שאלה: האם "איש" זה על מנת להשפיע?

כן.

שאלה: הבנתי שצריך להגדיל את המתנה שמקבלים מהבורא, כאילו להגדיל את התענוג. איך אפשר לצאת בכלל מקבלה ולהגיע להשפעה אם המתנה הופכת לכל כך חשובה?

זה קשה. בסבלנות.

שאלה: מה זו ברכה מבחינה רוחנית?

ברכה היא שאתה מקבל כוחות מלמעלה על החיסרון שלך ואתה יכול לממש אותו.

תלמיד: האם זה עונג מדביקות?

יכול להיות.

שאלה: איך מקובלים מתפללים 24 שעות ביממה? האם תוכל ללמד אותנו איך לעשות זאת?

כל הזמן לשמור על אותו חסרון שיש בך, לכוון אותו למטרה שתמיד תהיה לפניִך, ולהשתדל להשיג אותה, זה נקרא שאת נמצאת בתפילה 24 שעות.

שאלה: נראה שמתוך כל המאמרים שקראנו המאמר הזה הכי עוסק בעבודה של מה זה להיות בני ברוך. הרב"ש כותב הרבה פעמים על עבודה מול הבורא, על עליות וירידות, אבל פה זה ממש הכיוון שאנחנו עובדים עליו כבר שנים. איך בחרת את הכיוון הזה? כי זו ממש עבודה בחיבור מתוך כל הדברים שהרב"ש נתן.

אני בחרתי כי יש לי חוש כזה ואתם תמשיכו.

תלמידה: יש רצון להודות לכל המשפחות של בני ברוך ולכל החברות שאני מרגישה בהן את חשיבות האורח.

תודה לכן.

שאלה: אנחנו צריכים לקבל כל מצב שהבורא נותן לנו ולשמוח בו, אבל אסור לנו להסכים עם הרגשה של כבדות. אנחנו חייבים לעורר את עצמנו כאשר אנחנו מרגישים חוסר שמחה או כבדות בעבודה. איך זה מסתדר, להסכים עם הבורא, או לא להסכים?

לחשוב.

(סוף השיעור)