שיעור בוקר 27.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 267, מאמר "סדר ישיבת התועדות"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 267. מאמר "סדר ישיבת התועדות".

אנחנו לומדים שהעיקר זה החיבור. שכל בני האדם, שבכל אחד מהם יש נשמה, חלק מהנשמה הכללית של אדם הראשון, בכדי להגיע להתקשרות עם הבורא, הם צריכים להתחבר ביניהם. החיבור נעשה לפי עשיריות, כי עשר זה מספר עגול אחד מיוחד ששווה לכלל, ולכן לפי פקודת המקובלים, לפי המלצת מקובלים, אנחנו בונים את עצמנו מעשיריות. כל אחד חייב לדאוג שתהיה לו עשירייה ושהוא יוכל להתכלל בה ויהיו כולם בתוך העשירייה "כאיש אחד בלב אחד", והחיבור הזה יהיה קבוע, קיים, מתחזק כל הזמן, עד שעוצמת החיבור תגיע לדרגה שהם מעלים את עצמם עד התיקון השלם שהם יהיו באמת "כאיש אחד בלב אחד".

אנחנו בעיקר עושים הכול כדי להתחבר ולהתקרב ולבנות כזה מבנה, שכולנו נהיה כעשירייה, כולנו נהיה כאחד. העניין הזה קיים בין המקובלים, בין האנשים שרוצים לעלות ולהגיע לתיקון, כבר אלפי שנים ולפי זה ספירת העולם, ספירת העם, ולפי זה אנחנו כל הזמן יכולים למדוד באיזו דרגה אנחנו נמצאים.

לכן העיקר זו ישיבת התוועדות, שאנחנו מתאספים ומשתדלים להתחבר בינינו להיות כאחד, עשרה כאחד, עשר עשיריות כאחד וכך הלאה יותר ויותר, עד שמגיעים למצב שעוצמת החיבור שלנו מביאה לנו את הרגשת הבורא וכך אנחנו מתקדמים עד גמר התיקון, שכולנו נהיה כשעשירייה אחת, כל מיליוני האנשים, כל מיליארדי האנשים. ודאי שחלק מהם לא ידעו מה הם עושים, כמו שתמיד קורה כשיש מספר גדול של משתתפים, אבל אנחנו כן מבינים שבחיבור כזה, שכולנו מרגישים שקיימים בחיבור אחד, בעשירייה אחת, כולנו שייכים למבנה של אדם.

בואו נראה איך אנחנו לומדים מה זו ישיבת התוועדות לפי הרב"ש.

קריין: כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 267. מאמר "סדר ישיבת התועדות".

סדר ישיבת התועדות

תשמ"ו - מאמר י"ז
1985/86 - מאמר 17

"חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:

א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.

ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.

ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.

ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.

ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.

וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".

אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.

אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.

אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.

ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.

ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".

וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.

אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.

אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה."

שאלה: בהקדמה לשיעור שמעתי שכולנו מתכנסים יחד לבנות כאן מבנה משותף, יסוד משותף. לכולנו יש תכונות שונות, אז איך אנחנו נבנה את היסוד הזה יחד, איך זה יקרה אם אנחנו כל כך שונים?

מלכתחילה אנחנו שונים מאוד, אף אדם אינו דומה לאחר וכך זה בכולם, בכלל בכל הטבע, אם יש הבדל בין אחד לאחר, אז ודאי שיש בכל אחד ואחד תכונות אחרות, שונות, נפרדות, אפילו מנוגדות.

לכן כל העבודה שלנו היא למעלה מהתכונות שלנו, אותן אנחנו לא יכולים לשנות, אלא אנחנו יכולים רק להביא את הכוח העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב", שהוא יחבר בינינו, פשוט מאוד יחבר בינינו, ואז נוכל להיות יחד. ולפי מידת ההתחברות, נגיע שוב לגוף אחד, גוש אחד, רצון אחד, כוונה אחת שנקראת אדם הראשון, וכך נגיע למטרת הבריאה.

זאת אומרת, אנחנו לא צריכים להסתכל על מה ששונה בינינו, אלא עד כמה למרות השוני אנחנו מתחברים יחד לכלי אחד, למטרה אחת, לבורא אחד, ואז כל השוני שיש ביננו מלכתחילה ושאנחנו לא יכולים לתקן אותו, אלא אך ורק להתחבר למעלה ממנו, כל השוני הזה יהיה לנו דווקא לרווח, הוא ייתן לנו את עוצמת החיבור.

שאלה: בתחילת דבריך הסברת לנו קצת על המבנה של העשירייה, כמה העשירייה חשובה לנו בדרך ואין ספק בזה בכלל, אבל כשאנחנו מתכנסים במקום כזה כמו כנס, אתה פתאום מרגיש את הכוח המיוחד בסביבה מעבר לעשירייה, אתה שומע את ההתפעלות של כל חבר ואתה מרגיש את הכוח המיוחד שיש בינינו. כשאתה בא להתוועדות כזאת אתה צריך לרכוש מזונות, מה הם המזונות האלה שאני צריך לבוא איתם וללכת איתם הביתה?

כשאנחנו מתאספים אנחנו יכולים להתרשם מאותם האנשים שנמצאים בכנס, בהתאספות, שאנחנו לא רגילים אליהם, לכן ככל שנפתח את עצמנו לפי אותם הכללים שיש בעשירייה, רק עכשיו זה לא כלפי העשירייה אלא כלפי אלף, אלפיים, מאה אלף, לא חשוב כמה, ונתרשם מהם, לפי זה נקבל כוחות גדולים לחיבור בינינו ואחרי זה כשנתחבר בינינו לעשירייה, נרגיש עד כמה העניין של העשירייה הוא עניין חשוב.

תלמיד: כמה זה חשוב לקחת את כל הכוח שאנחנו מרגישים בין החברים כאן ולהביא אותם לעשירייה, ועוד יותר להעצים אותו בקשר בינינו?

אני מתקשר לכל אחד ואחד שנמצא כאן, אנחנו צריכים להשתדל להיות בחיבור, בהתרשמות, בהתחברות, בהשפעה הדדית זה אל זה וכך להתקדם. זאת אומרת, בזמן הכנס יש הזדמנות להתרשם מאלפי אנשים, ואת ההתרשמות הזאת שכל אחד ייקח איתו לעשירייה שלו, ואז יהיה לו כוח גדול מאוד פי כמה וכמה ממה שהיה קודם בכנס.

תלמיד: כבר מתחילים להרגיש את ההתרשמות הזאת היטב, אני מאמין שזו רק ההתחלה.

זו בעצם אותה המתנה, אותו כוח מיוחד שאנחנו יכולים לקבל כאן בזמן הכנס ולכן אנחנו באים. על אף שיש לכל אחד כוח מאוד קטן, ממש בלתי אפשרי לתאר לעצמנו עד כמה הוא קטן, בכל זאת כשאנחנו מתחברים הכוחות נכללים זה בזה ונעשה מהם כוח אחד גדול. לכן לא לפספס את ההזדמנות הזאת.

מה שאנחנו צריכים בימים האלו, זה רק להתרשם זה מזה. עד כמה בכל אחד יש אוסף של כוחות מנוגדים, זרים, אבל אני רוצה לקבל את הכוח הזה, אני רוצה להיות בתוך החיבור הזה.

שאלה: ממה בדיוק להתרשם?

להתרשם מזה שהחברים שלנו שונים לגמרי זה מזה ורחוקים גם לפי המרחק, גם לפי החיבורים, גם לפי כל מה שיש בהם, אבל הם נמשכים להיות יחד.

תלמיד: רב"ש כותב "מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה". על מה כל אחד צריך לחשוב כדי לנפח עוד את האווירה של גדלות הבורא?

כל אחד צריך לרצות שכולם יהיו מחוברים, וחוץ מזה שיתחברו, שלכל אחד יהיה את הרצון של כולם, וכך יוכלו להכפיל את עצמם.

תלמיד: אז למה החיבור לא מכפיל את עצמו כל הזמן? מה גורם לאווירת החיבור שמתחילה להיווצר ולהתגבש ולהכפיל את עצמה פתאום להיעלם?

למה להיעלם?

תלמיד: למה היא לא הולכת ומתעצמת יותר ויותר?

זה תלוי במאמצים שלנו.

תלמיד: אבל ברגע שעולים לדרגת חיבור כלשהי, למה היא לא ממשיכה להתנפח, לגדול?

כי אנחנו מפסיקים לדרוש עלייה.

תלמיד: הוא כותב גם "כל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בהתוועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה."

כן.

תלמיד: לא תמיד אדם מרוכז בשיעור, בכוונה נכונה, בזה הוא גורם נזק לכל החברה?

כן.

תלמיד: במה, במחשבה מקלקלת?

בזה שהוא לא מחובר מספיק. ולא מספיק, זה שהוא לא מחובר לאחרים, ולא קושר את עצמו בחיבור עם כולם וככה הוא מפסיד.

תלמיד: מה לעשות בזמן שעוזבים את ההתוועדות ורואים שאין במה להחיות את הנפש?

זה קורה לפעמים, שהבורא נותן מלמעלה הרגשה כזאת, כדי ללמד את האדם איך נכון לדרוש בפעם הבאה.

תלמיד: בכנס הזה אנחנו כולנו מתגבשים לעשירייה אחת, אבל מה הופך את העשרה כאחד? מה הופך את השונים האלה כאחד?

שורש אחד שממנו הם ניזונים ולאותו שורש משתוקקים, ולאותו שורש רוצים להתחבר. אז לומדים יחד, מדברים, משתדלים להיות יותר קרובים זה לזה בכל מיני צורות, וכך מתקרבים.

שאלה: כשאדם עוזב את ההתוועדות, הוא צריך לבדוק עם מה הוא יצא. איך הוא עושה את הבדיקה?

בודק לפי כמה שיש לו רגש, שכל, נטייה, התחשבות בזולת, בבורא. הוא בודק עד כמה הוא השתפר בחיבורים האלו עם כל החבורה, עם כל העשירייה, או הרבה עשיריות יחד וכך ממשיך.

תלמיד: בזמן הכנס אתה מתברך בהרגשה הזאת שמציפה אותך, אבל כשאתה יוצא פתאום זה בורח.

כן.

תלמיד: מה האדם עושה לא נכון שזה בורח?

זה טבעי, וזה תמיד יקרה, ולא חשוב איזה אדם, כי הוא חייב לחדש את ההתרשמות שלו.

תלמיד: הוא כותב שהאדם צריך להנות, ובעצם ההנאה יש כאן עניין של השתוות הצורה. למשל, אתמול הייתה לנו ישיבת התוועדות מאוד גדולה עם החברים מהכלי העולמי. הייתה הרבה גדולות, הרבה חשיבות, הרבה התפעלות, ואתה עדיין מרגיש את זה, אבל זה כאילו אתה בולע את זה לתוך עצמך.

איך להנות מההנאה הזאת, אבל שלא תהפוך לקליפה, אלא תהפוך להיות השתוות הצורה?

אתם צריכים קודם כל גם לחשוב, איך אתם לא רק מגדילים את הכלי, אלא שהיחס ביניכם יגדל.

שאלה: לגבי חזרתי לעשירייה הקודמת. א. האם זה אפשרי? ב. האם לא כך אני מתקן את השבירה, חוזר אחורה למה שהיה ומנסה לבקש, לראות מה לא היה בסדר עם החברים ולנסות לתקן?

כן, זו הדרך, ותנסה.

תלמיד: בשביל זה אני צריך לחזור לעשירייה.

זה לא תלוי בי, זה תלוי בך ובעשירייה.

שאלה: אם אדם מסיח דעתו ממטרת ההתוועדות, אז הוא עושה נזק גם לעצמו וגם לחברה. איך אפשר לקחת אחריות על הריכוז הזה? הרי בכל שנייה עוברות באדם אינסוף מחשבות. איך אפשר לקחת אחריות על ריכוז מטרת ההתוועדות בצורה מוחלטת?

איש את רעהו יעזורו, כל אחד יחשוב על זה, אז כולם יהיו באותה מחשבה. להשתדל, להשתדל לעורר את הכול.

שאלה: האם צריך להיות בפחד או חשש שמא המחשבה תברח?

המחשבה בורחת כל רגע ורגע, זה מעשה שקורה ללא הפסקה. ואם אדם כל רגע ורגע לא ערני לשמור את המחשבה, להיות כאיש אחד בלב אחד, לחזק, להתגבר, להתחבר יותר ויותר, אז לא יעזור לו כלום. אלא הוא צריך ממש לחרוק שיניים ולהחזיק את המחשבה עד בלי גבול. ועל ידי זה הוא מתחיל לגלות עד כמה שהרצונות שלו הם קטנים, עד כמה שהוא קטן, עד כמה שהמחשבות הן ממש קטנטנות.

וזה מביא אותו לייאוש, והייאוש מביא לבקשה לבורא שיעזור לו, יחזק אותו, יעלה אותו, יתגבר, להראות לאדם איך להתגבר על היצר הרע, על העצלות, וכך הוא גדל. אבל ודאי שבסופו של דבר הוא נופל כמה פעמים תחת משאו ואחר כך לומד איך להתמודד.

תלמיד: יש דרך לעזור אחד לשני בזה?

כן, איש את רעהו יעזורו. קודם כל בדוגמה.

תלמיד: דוגמה חיצונית?

דוגמה חיצונית, כן, ודאי.

תלמיד: ומה בפנים אפשר לעשות כדי לעזור?

בפנים אנחנו עדיין לא יכולים, אין בינינו קשר רוחני פנימי, אנחנו רק בדרך לזה.

תלמיד: אבל ברור שכולנו באותה בעיה או באותו אתגר?

כן.

שאלה: הרב'ה אומר שאנחנו צריכים לברר את "חוקי ונימוסי המלך," ואני שואל אם אנחנו צריכים לשמוע את זה ממך, או לברר את זה בעשירייה, בכנס?

גם וגם. איתי גם, אבל העיקר זה עשירייה ובירורים של החברים.

שאלה: שמעתי אותך יותר מפעם אחת אומר, שאנחנו צריכים לבדוק את המצב המצוי והמצב הרצוי ועל זה להתפלל.

כן.

שאלה: וגם שמעתי, שאדם עובר שלבים של לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. באוזניים שלי לפחות כל מה שאני שומע במאמר וגם השאלות של החברים, זה שאנחנו מדברים על להשפיע על מנת לקבל. זאת אומרת מה יוצא לנו מזה שאנחנו הולכים להשפיע?

האם זה המצב של הייאוש שדיברת עליו קודם, איך אנחנו עוברים מהמצב הזה למצב של לפחות להשפיע על מנת להשפיע?

אנחנו חייבים לעבור מצבי ייאוש כי הם העביות שעל פניה אנחנו צריכים לקיים את עצמנו כשבורים, כלא ראויים, עצלנים וכן הלאה, אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להיות מחוברים ולגלות את הקשר בינינו, וכמה שיהיה לנו פער בין הפיזור והקשר, אנחנו בזה מייצבים את הכלי החדש, העצמתי שבו האור יכול להתגלות.

אור לא יכול להתגלות אם הוא לא מקשר בין חושך לאור, אם הוא לא מקשר בין שני המצבים האלה המנוגדים ולכן אנחנו צריכים לכבד את השניים וביניהם לגלות את עצמנו.

תלמיד: מה עדיף להתקדמות, ישיבה מרגשת של השפעה והתפעלות עם החברים, או אדם שעושה הרבה מאוד מאמצים להגיע לכנס? הרגשה שאנחנו משפיעים, והכול טוב ויפה, או התעוררות לגלות שבעצם עשיתי את הכול בתוך האגו, ואני צריך לבקש תיקון?

צריך להיות קו אמצעי. אני עושה את זה מתוך האגו כי אלו בינתיים הכלים שלי, אבל אני יוצא מהם לאט לאט.

שאלה: דיברנו בדרך שלכל עשירייה יש בערך אותן תכונות אצל האנשים. אבל יש עשיריות שיש בהן כוכבים שכל הכלי העולמי מכיר אותם. איך כוכב כזה עם תכונות בולטות - מחזק את העשירייה ואיך זה מחזק את הכלי העולמי, למה אנחנו מקבלים אנשים כאלה?

אני לא יודע. ודאי שיש בכל עשירייה ועשירייה אנשים שהם דוגמה להתעלות פרטית מעל עצמם, לחיבור עם האחרים, לעזרה הדדית, לתמיכה בחברים, בכל אחת פחות או יותר. אם אתם לוקחים אנשים כאלו לדוגמה אז אתם מצליחים יותר.

שאלה: הוא כותב שצריך לסדר שבחו של הקב"ה ואחר כך להתפלל שיהיה לו מה לתת, כי הוא רוצה גם לתת ואז לבקש. הוא אומר שאותו דבר צריך לעשות עם החברים, לסדר את השבח של החברה ואז לדרוש. מה זה שבח החברה, מה יש בהם?

שבח החברה, קודם כל הבורא בחר בהם. בהם בחר הבורא שהם אותם האנשים שראויים להתחבר ביניהם ולהגיע לגמר התיקון.

תלמיד: נגיד מקובל גדול. שמענו על רבי יוסי בן קסמא הצליח להיכנס לחברה ולהוציא מהם משהו שחשוב לו. הוא יודע "לקבל מזונות" כמו שנאמר במאמר. מה הוא רוצה להוציא מתוך החיבור איתם?

רק התחברות, רק חיבור, רק התכללות, אם כי הם הרבה יותר קטנים מרבי יוסי, אבל מפני שהוא גדול הוא יודע איך להתכופף כלפיהם ולקבל מהם התעוררות, התרשמות, התחברות וכך הוא מגיע לחיבור הקבוצה.

תלמיד: הבורא חילק את הנשמה בצורה כזאת שאף אחד לא יכול לבד אם הוא לא מתקשר לכולם?

לא יכול, ודאי. כל אחד מבין שאחד לא משיג שום דבר. צריכים להיות עשרה אנשים שמחוברים, והם מחוברים לא סתם, אלא שהם מבטלים את עצמם כלפי הבורא, כלפי הכוח העליון, האור העליון והאור הזה פועל עליהם ומסדר אותם נכון ואז הם יכולים מתוכם לראות את התבנית הנכונה.

תלמיד: הוא לא צריך לחכות שכולם יהיו בעלי השגה וכולם יהיו עם כוונה הכי מדויקת, הוא מצליח לסדר אותם כך שזה כבר בהם.

כן. אם כל אחד ואחד מאיתנו מצליח לבטל את עצמו כלפי החברים, אז במשהו נעשה עימו כמו שנעשה עם רבי יוסי.

כן.

שאלה: הוא כותב, "אם אין לנו שמחה בעת שאנו עושים את מצוות הבורא, נמצא אפילו שהוא מכוון בעל מנת להשפיע אין זה נקרא השתוות הצורה". כמה חשוב שכל אחד יהיה במאמץ להראות לחברים שהוא נמצא בשמחה?

מאוד חשוב, כי שמחה היא תוצאה מהצלחה. גם אם אדם לא משיג את המטרה אבל הוא יודע שהוא הולך להשיג והוא נמצא בדרך הנכונה, זה טוב. כל אחד - איש את רעהו יעזורו. כל אחד צריך להראות לאחרים את עצמו כמלא רוח חיים, מלא אור, מלא כוחות, רוממות.

שאלה: האם אפשר להגיד שזה אחד מהתפקידים העיקריים של כל אחד שמגיע לכנס, להראות שמחה, לרומם, לעורר?

כן. בצורה חיצונית כל אחד ואחד מאיתנו מסוגל וחייב כך להתקיים, כך להתנהג.

תלמיד: כדי להבין את עניין השמחה - ראיתי פה שני חברים שהראו לנו כמה הם מתרגשים וכמה הם מודים על המאמץ שאנחנו נמצאים בו עכשיו. האם זו דוגמה שאני יכול להגיד, החבר הראה שמחה ועורר אותי?

אתה יכול להגיד, אתה יכול לא להגיד, תלוי מה אתה באמת מרגיש.

שאלה: אני רוצה ללמוד איך להראות שמחה לחברים.

קודם כל תשתדל להיות בשמחה, תעורר את עצמך ואז אתה תדע איך לעורר את החברים.

שאלה: המאמר הזה נכתב בשביל חברים שמתאספים ולפי זה הם יוכלו לקבוע את הסדר ואת הכיוון. בסוף המאמר הרב"ש כותב שאחר שכבר דברנו על חשיבות וגדלות הבורא והחברים, אז לדבר מה אנחנו יכולים להוסיף באהבת החברים. וגם כתוב שההחלטה צריכה להתקבל על כל החברים שאין כאן עניין של כפייה. מובן שכשאנחנו דנים על משהו צריכים לקבל איזו החלטה. אבל כשאנחנו מתאספים לישיבת חברים אנחנו לא מקבלים שום החלטות, פשוט שמחים בפגישה הזאת. האם מה שהוא מדגיש בסוף המאמר זה לא כל כך קשור לסוגי הפגישות שיש לנו?

למה? הרי אנחנו מתאספים כדי ליצור בינינו כוח גדול. אנחנו צריכים לבנות בינינו כוח גדול שימשוך אותנו לערבות, כך שכל אחד יהיה מחויב לדאוג לאחר. אני לא עושה שום תנועה, לא ימינה, לא שמאלה, לא בראש, כלומר לא בשכל, לא בגוף, בשום דרך, אלא רק כדי לעודד, להרים את החברים שלי. זה הכי חשוב, זה העיקר.

שאלה: יוצא מהמאמר ששבח הבורא ושבח החברה הם שני מושגים קשורים. האם האחד מקדים את האחר או שאנחנו יכולים להחליף ביניהם? כי כשאנחנו נמצאים בהכנה לשיעור וקוראים קטעים, לא תמיד ברור האם מדובר בשבח החברה או בשבח הבורא.

אנחנו יכולים להחליף בין המושגים האלה, לחבר את האחד עם האחר, זה לא חשוב, העיקר שנדע כל הזמן שאנחנו צריכים לבדוק את הכול כלפי חיבור יחד.

תלמיד: האם זה כמו התעוררות מלמטה, דרכה עלינו לעלות מהעשירייה או מכל הקבוצה לבורא, ואז כשיש ירידה זה כביכול עובד בצורה הפוכה, זו התעוררות מלמעלה המגיעה אלינו?

אנחנו נרגיש איך זה קורה. נלמד זאת.

שאלה: רב"ש כותב שבהתאספות צריך לראות שלכל אחד תהיה אחיזה במשהו במטרה. אבל אני מזהה תמיד, לא חשוב באיזו עשירייה וגם ביום יום, שיש חבר אחד, שניים ויותר הנמצאים בניתוק ולא מצליחים לשמוע. החברה כן לוחצת עליהם ורואים שהם מתאמצים, אמרת שדוגמה זה כל מה שאפשר להראות להם, אבל יש רצון פנימי שיתחלפו הכלים והם כן ייכנסו, דווקא הם שנמצאים בהתגברות הכי גדולה ובמאמץ גדול. אולי בכל זאת יש עצה איך להתייחס לאותם חברים פנימית ולכלול אותם נכון בתוך העשירייה?

כמו שאתה אומר, להשתדל באמת להרגיש אותם בפנים, שהם נמצאים בתוכנו ושאנחנו עובדים יחד איתם.

תלמיד: תמיד יהיה כך בעשירייה?

כמעט לאורך כל הדרך.

תלמיד: איך להביע אהבה כלפי אותם חברים? אפשר לחכות שהבורא ישפיע עליהם דרך הפנימיות כשאנחנו מנסים להתפלל, אבל אולי בכל זאת אפשר להושיט להם יד בצורה חיצונית, באופן שבאמת ישפיע עליהם לטובה?

דוגמה. לא יותר מזה.

שאלה: ככל שאנחנו מתפעלים מהחברה אפשר להגיד בעצם שמתפעלים מהבורא, בזה אנחנו מגלים אותו, את האור שלו?

כן.

שאלה: האדם מגיע להתוועדות או ישיבת חברים, מתוך האגו שלו, והוא אולי מקבל שם דלק לישיבה הבאה, איפה הרגע בו אדם לא עובד מתוך האגו?

זה רק אם מלמעלה נותנים לו כוח.

תלמיד: וכשאנחנו נפגשים בכנס?

זה לא חשוב, נפגשים בכנס או לא, זה יכול להיות בצורה כלשהי, בזמן כלשהו.

תלמיד: אז מתי כן עושים פעולות השפעה, מתי זה קורה?

כשמסוגלים, בכל רגע ורגע.

שאלה: הוא כותב, "לפעמים בישיבת חברים האדם מרגיש טעם בישיבה, אז לא עולה על מחשבתו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה", יש שמחה או טעם בהתוועדות, האם באמת האחד מבטל את האחר?

מה זה אחד מבטל? אני לא רואה שניים.

תלמיד: הוא אומר, אם הוא מרגיש טעם אז הוא כבר מפסיק לחשוב באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה.

אז בכל זאת. מצב לא טוב.

תלמיד: אז איך באמת למרות שיש שמחה מחיבור, טעם בתוך ההתוועדות, עדיין לשמר את השאלה הזאת, עם איזה רכוש, איזה מזונות אני הולך הביתה?

שמטרת הישיבה תעמוד תמיד לפניי ואז אביט עליה ותמיד אימשך אליה. ואם מתעוררים בי כל מיני מחשבות, רצונות, אני שמח, מחובר לחברים, אז אני עוד יותר נמשך לאותה מטרה.

תלמיד: זאת אומרת, להקפיד שגם השמחה לא תנתק את החוט?

כן, ודאי. זה דבר מאוד לא פשוט.

שאלה: בשוטף אנחנו רגילים לעשות תמיד סיכום ולשאול את עצמנו בדיוק את השאלות האלה, עם איזה רווח יצאנו מהשיעור. האם בזמן הכנס גם כדאי בסוף כל שיעור, כל מפגש, להעלות בינינו את השאלה הזאת כדי לעזור זה לזה למדוד זאת?

אתם יכולים. תנסו גם עכשיו. בבקשה, אם יש שאלות מכל אחד לחברה, תעשו זאת. אני לא רואה שאנשים מוכנים לזה.

שאלה: בקשר לכנס. אני מבין שהצורה שבה הכנס מאורגן, שיש בו חלק פיזי ווירטואלי, לא מאפשר לחבר עשיריות ביחד, עשיריות, מאות, ואלפים. האם זה דבר שיכול להגביל את הפוטנציאל של ההתקפה שלנו בכנס?

קודם כל אנחנו צריכים לראות האם יש בינינו קשר. אם הקשר קיים אז אנחנו צריכים לדאוג איך אנחנו מעלים את הקשר הזה לדרגה שהוא הופך להיות הקובע את המצב שלנו. וכך לדאוג רק לזה, מה אני צריך כדי שהקשר שלי יעלה בדרגה הרוחנית, ויתפוס את כולם ויכלול את כולם. זה החשוב ביותר.

שאלה: עם איזו גישה אתה מציע לבוא לכנס? כמו שהיה במאמר שאומר רב"ש, תבדקו את זה, ותבדקו את זה, שכל הזמן תהיה גדלות הבורא, שתראה מה שיש לכל חבר, ממש כל הזמן להיות בקונטרול או שאנחנו באים בגישה מה אני מקשיב לעצמי, בבדיקות שלי, איזה כלים יש לי, מתבטל, מתכלל, באיזו אווירה לבוא?

אנחנו כבר דיברנו הרבה היום, שאנחנו צריכים להתכלל עם דעת החברה והמצב הכללי של החברה, כי אם אני נכלל בהם אז אני יוצא לאט לאט מ"מצרים" שלי וכך מגיע לחוף מבטחים.

תלמיד: אני רוצה לדעת מה אני עושה עם המאמר הזה שלמדנו. לנסות להיות כל הבדיקות האלה שאומר הרב"ש, תבדוק מה יש לחבר, תבדוק מה המטרה, תראה שאתה יוצא עם משהו, הוא כל הזמן אומר לנו כאילו להיות בקונטרול, כל הזמן. זה מה שאני שואל, עם איזו גישה להיות בכנס?

אנחנו צריכים להיות בזה אבל יחד עם זה אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על החיבור. אתה מדבר כאילו שאין חיבור בכלל. אנחנו הגענו לכנס כדי לעלות לדרגה הבאה של החיבור בינינו. בכל זאת איזו דרגה התחלתית יש לנו ואנחנו קופצים עליה, נכללים בה ברגעים הקשים במיוחד אבל זה לא מספיק, אנחנו צריכים להיות לא על מנת לקבל בזה אלא על מנת להשפיע, להתכלל יחד.

נקווה שזה יקרה לפי בקשתנו.

תלמיד: הבדיקות האלה לא יעזרו לנו בחיבור, הקונטרול הזה?

כן יעזרו.

שאלה: למה ככל שהחברה גדולה יותר, אני קטן יותר?

זה כך נראה לך.

תלמיד: לא חשוב מי אני, מה אני, העיקר שהבורא גדול ממני פי אין סוף פעמים ויותר. האם המחשבה הזאת נכונה?

ודאי שנכונה.

שאלה: כתוב במאמר על הדוגמה של שני חברים בסירה, שאחד עושה חור והשני אומר לו, תעשה את זה, אבל לא מבין שזה משפיע על כל הסירה. האם זה באמת כך במציאות, הדוגמה שמישהו בעשירייה באמת עושה חור, אבל כל העשירייה חזקה, אבל מה אם יש אחד או שניים.

מה זה כל העשירייה חזקה אם יש חור בעשירייה. אז היא לא חזקה, רק הם לא מזהים את זה. אז מי שמזהה את זה קודם הוא החזק והוא מרגיש שהם מתחילים כבר לטבוע. ומה לעשות? אז החברים צריכים להתנפל על אותו אחד שקודר חור ולהסביר לו בכל מיני צורות שהדבר הזה לא מקובל עליהם בכלל, ולמטרה שלהם יכולים להתקדם אך ורק בשמירה על שלמות הסירה.

תלמיד: איך יודעים שזה באמת חור? איזה חשבון צריך לעשות כדי שהחבר, אפילו אני גם יכול לעשות או אפילו מישהו אחר, כי זו גם עבודה פנימית, איך אני יכול לבדוק שאני עושה חור בסירה?

כל אדם שהוא לא שומר על האונייה, על הקבוצה, על העשירייה, כל אחד הוא בעצם כקודר חור. רק מי שחושב שהוא חייב להיות בשמירה על העשירייה, שהאונייה הזאת היא תלויה בו ושאם הוא לא סוחב את כל העשירייה לחוף הם לא יגיעו לחוף, הם טובעים, אז רק אלו הם באמת עובדים נכון. אנחנו כל הזמן צריכים לעשות פעולות שמתקנות את הספינה.

שאלה: מה לעשות עם החברים שאתה רוצה לחזור אליהם לא מתייחסים אליך, ממש אדישים אליך, מה לעשות עם הדבר הזה? איך לתקן את זה, איך לבקש, איך להתקדם?

למה אם לא יכולים, לא רוצים?

תלמיד: פגעתי בהם, עבר הזמן, נגמר.

למה אתה חושב שעבר הזמן ושזה נגמר?

תלמיד: כי עבר הרבה זמן.

זה לפי הלוח שלך. ולפי הלוח שלהם זה עוד לא.

תלמיד: אז מה אני יכול לעשות כדי לתקן את זה?

קודם כל לדבר איתם, לבקש מהם, לדרוש מהם. אתה יכול להגיע אליהם ולהגיד, חבר'ה, לפני שבוע ימים קרה כך וכך, הייתי לא בסדר, תסלחו לי. והם לא מרגישים שעבר שבוע ימים, הם כל כך נפגעו ממך שבשבילם זה היה היום או אתמול אולי.

תלמיד: ניסיתי כמה פעמים לפנות ונגמר.

זאת הגאווה שלך, כמה פעמים ניסית ומי יודע מה שקורה. צריכים משהו לעשות. תדבר עם האנשים. יכול להיות שבאמת עשית דבר כזה גדול ועמוק ונורא, שאי אפשר לבקש עליו סליחה.

אין לך סבלנות לשבת? אין. אז תשב בבית ואל תפריע לנו, מה אתה הולך כאן לפני כולם, להראות שאפשר ללכת. בוא ונגמרו עם זה פעם אחת ולתמיד. אז או שאתה הולך הביתה ואתה יכול לצפות עלינו, או שאתה יושב כמו כולם ממש.

שאלה: ההרגשה של האחריות שיש לחברים כאן בקבוצה המרכזית בטח שפה נמצאים בעבודה הזאת, גם בשיעורים, גם בפעולות אחרות, תחזוקת הבית, זה כל הזמן מורגש. איך היינו יכולים בכלי העולמי איכשהו לסייע, שהאחריות הזאת תתפשט לכולם.

אמרת יפה, באמת אנחנו צריכים לחלוק באחריות הזאת, לקיים אותה, מה לעשות איתה. זה יכול לעזור לכולם ובהרבה. תתחילו לדבר על זה, יש עכשיו זמן אחרי השיעור, לפני הסעודה, אחריה, תתחילו לדבר על זה. איך אפשר לעשות כדי שהערבות מהאנשים הפרטיים היא תתחיל לעבוד בכלי המשותף שלנו.

יש למישהו מה להוסיף על הנושא הזה? מישהו רוצה לומר משהו על זה?

שאלה: האם אפשר לעבוד על חלק מהמחשבות על העשירייה שלי וחלק המחשבות על הכלי העולמי, כי בדרך כלל אני מרגיש שאני רואה את החברים וגם אני מרגיש את החברים שבאים לפה, גורם לי להיות במצב רוח של יותר התעוררות. אז אפשר לעבוד כך או זה כמו לעשות נזק לעשירייה שלי?

לא, זה לא נזק לעשירייה. אם אתה רוצה לצאת מהעשירייה קצת כדי לקבל התרשמות מהכלי הכללי ואחר כך שוב לחזור לעשירייה, אתה לא עושה נזק לאף אחד.

שאלה: האם יש הבדל מאוד גדול ברמת הריכוז כשנמצאים כאן מול הרב בפתח תקווה, וכשיושבים איפשהו רחוק במקום אחר בעולם הוירטואלי. איך לעבוד עם הקושי הזה בריכוז כשנמצאים רחוק, בווירטואלי.

להשתדל להתקשר עם החברות כך שכל אחת היא תדאג לאחרות וזה יעזור להיות יחד בריכוז אחד. אין לי שום אפשרות לעשות משהו אחר. אפשר להפעיל כל מיני תרגילים לריכוז, אפשר לעשות כל מיני פעולות בין השיעורים שהם פותחות יותר ריכוז והשתתפות, אבל בעצם צריכים לעבוד על זה.

שאלה: במאמר מדובר על המשל של שניים באים בספינה ואחד קודר תחתיו. אז מדובר פה על אחד שכאילו לא אכפת לו שהוא קודר תחתיו, האם זה שבעצם קודח את החור האם זה נובע מהמאמצים שלו, זה דברים שהוא עושה או האם זה מגיע מהבורא? מה בדיוק מסביר המשל הזה?

הכול מגיע מהבורא כדי שאנחנו נלמד איך להיות בכלי אחד ולהיות כלולים יחד, קשורים יחד ולהיות בבורא אחד.

שאלה: דברנו קודם על קשר בין העשיריות, אם יש חבר שלא מצליחים להראות לו אהבה, פעם אמרת בחינוך האינטגרלי שילד להורים שלו לא יכול לשמוע אבל שהשכנה אומרת את מה שההורים רצו להגיד הוא ישמע. יש איזו צורה שאנחנו יכולים בין העשיריות לתמוך בחבר כדי שיקבל דוגמה או צורך מעשירייה שכנה וכתוצאה מכך יקבל התפעלות והתרוממות מהעשירייה שלו?

אנחנו צריכים לנסות כל מיני צורות של השפעה על כל חבר וחבר ולראות ממה הוא יותר מתפעל. מצד אחד, ודאי שמאנשים זרים אנחנו יכולים להתפעל יותר ומקרובים פחות, מצד אחר, אם להתפעל מקרובים אז צריך לראות איך להשפיע. אבל העיקר זה בכל זאת השפעה מהמאור המחזיר למוטב, כי זה מגיע לנו אך ורק בתנאי שאנחנו נכללים עם כתבי רב"ש, אני מאמין בזה יותר מכולם.

שאלה: הוא כותב, "וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה'". כאסטרטגיה אולי, אם יש פה לכל אחד שניים או שלושה חברים שהוא עובד איתם באופן צמוד הרבה יותר משאר החברים, וזה בא להם בצורה טבעית. האם אותם חברים יכולים ליצור את אותו כוח ולהביא אותו לכנס כמטרה?

לא. הייתי משתדל להיות עם כולם יחד. אני מבין שזה צריך להיות שניים שלושה כאלה הכי קרובים, אבל רצוי שאת צורת הקשר הזה אני אבנה עם כולם. בעשירייה לא כדאי שיהיה עם מישהו יותר או עם מישהו פחות.

תלמיד: זה בא בצורה טבעית.

אני מבין, גם אנחנו כביכול לא מסוגלים להחזיק עשרה, ומצד הטבע אנחנו כן יכולים להחזיק עשרה.

תלמיד: ואם שני חברים, כל הכוונה שלהם היא שכל העשירייה תקבל את מה שהם מצליחים, זה לא נחשב?

זה נחשב, אבל בכל זאת יש רצוי ויש מצוי. מצוי שיחד איתם אני מרגיש שאנחנו ממש בלב אחד יחד עם שבעה או שמונה האחרים, אמנם לא עד כדי כך, אלא יותר פורמלי, אז אני צריך בכל זאת להשתדל להתחבר עם כולם כמו שעם השניים האלה.

תלמיד: זה הרצוי.

זה הרצוי וזו הדוגמה הנכונה שהבורא נותן לנו, וככה בכל עשירייה. אז להשתדל לעשות חיבור בעשירייה שיהיה שווה. בדרך כלל החיבור לא שווה וכל אחד בעשירייה מיד מרגיש למי יש לו נטייה ולמי לא. לא שחס ושלום נמצאים במריבה ובמחלוקת אבל בקרירות יותר.

אז בוא נשתדל, הדברים האלה צריכים להיות למעלה מהאופי הגשמי. בינתיים היחס בינינו הוא מאוד תלוי ומבוסס על האופי, אני רגיל עם כאלו אנשים ולא רגיל לאלו. וזה לא טוב, צריך להתעלות למעלה מזה. דווקא לשים דגש על החיבור שהוא לא תלוי בדברים ארציים, ביחסים ארציים.

שאלה: כתוב איש ואישה זכו, התחברו, אז יכולה להיות שכינה ביניהם. אם שני אנשים מתחברים בצורה כזאת, הופכים לאחד, יכולה להתגלות ביניהם תכונת ההשפעה, מה צריך להיות בעשירייה כדי להגיע לקשר כזה?

שכולם נמשכים לכולם.

תלמיד: איך עושים זאת?

בונים ביניכם מרכז משותף שבו כל הניצוצין של הלבבות נכללים יחד וכל אחד עוזר לאחרים.

תלמיד: איך אנחנו מתחברים בעשירייה כך שתהיה בינינו הרגשת שכינה ולא סתם מילים שיוצאות מהפה?

שאתם זורקים את כל השאלות שיש בכם ונשארים רק עם שאלה אחת, אנחנו רוצים שהבורא ישרה בינינו, זה הכול. ולא להתבלבל, הם רוצים, לא רוצים, מסוגלים, מה יש להם בראש, מה יש להם בכיס, מה יש בהם בלב, אני לא יודע. אני יודע רק דבר אחד, אנחנו צריכים להגיע למצב שכולנו מחוברים יחד וזה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: נניח ומסכמים כך בעשירייה, אני יכול להיות בטוח שהחברים שלי הם גם בזה במאה אחוד?

אתה לא יכול להיות בטוח אף פעם, עד גמר התיקון, וכל פעם יתגלה לך ההיפך, שמה שאתה חושב זה בדיוק מה שהם חושבים, אבל יחד עם זה אין לך ברירה, כך מתקדמים. נראה לי שהתקדמות כזאת, שאנחנו מבינים עד כמה אנחנו מוגבלים ויחד עם זאת מבינים עד כמה אנחנו חייבים להיות קשורים זה אל זה, זה דבר חשוב.

תלמיד: אני מרגיש מהחברים שהם רוצים לבוא לכנס מאוד מדויקים, אנחנו מבינים שיש פה עניין עדין מאוד עם איזו פנייה אנחנו באים, מה בדיוק אנחנו רוצים, לאן אנחנו מכוונים את עצמנו. אנחנו כבר לא הולכים לקרוע את המחסום ולא הולכים לעשות פסטיבל גדול, אלא אנחנו רוצים לבוא עם משהו פנימי מאד ועדין מאד.

נכון.

תלמיד: אתה נהנה, הבורא נהנה, בשביל מי אתה עובד, איפה זה נמצא. איפה לחפש את הדיוק הזה, את הקו הדק של הבקשה הנכונה, של הכוונה הנכונה?

את הקו הדק כל אחד צריך למצוא.

שאלה: אדם בתוך עצמו הוא גר, הוא מחפש בתוך הפנימיות שלו איך הוא נותן את כל מה שיש לו בפנים לחברה ועושה את זה אפילו בלי שאלות. יש לנו הזדמנות גדולה מאוד של כלי רחב מאוד שיכול להיכנס פנימה, כל אחד בתוך עצמו, ואז נרגיש את זה ביחד.

זו נקודה אחת, שכל אחד צריך להיכנס ככל האפשר בתוך לבו פנימה ושם הוא ימצא את נקודת לבו המרכזית, שממנה הוא יוכל גם לקבל את התשובות וההכוונות הנכונות שלו.

שאלה: מה הנקודה שמקשרת בין כל יחיד אל הכלל?

הנקודה שמקשרת בין כל יחיד לכלל היא שבכלל תמיד יש אותה נקודה של יחיד, והבורא מגלה את שתי הנקודות האלו והן נדבקות כאחת.

תלמיד: איפה הנקודה הזאת מתגלה אצל היחיד ואיפה אצל הכלל? איפה הן נפגשות?

בכלל היא מתגלה מפני שהכלל כולל את הכלל, כמו שכתוב שזה כלל, וביחיד, מתוך כך שהוא בנוי כך והבורא מביא אותו להתכלל בכלל מסוים איפה שהוא מוצא את עצמו.

תלמיד: מה גורם לכוח הזה של הכלל לעורר את היחיד, לגרום לו עוד יותר להיכנס פנימה?

החסרונות שהוא רואה בעצמו ובאחרים שנקראים "קנאה תאווה וכבוד". אפילו שהוא לא מרגיש אותם כל כך ושזה אוכל אותו, אבל הם דווקא מושכים אותו קדימה.

תלמיד: והתפקיד של הכלל הוא כל הזמן, כמו שרב"ש כותב, שמתאספים ומדברים על הגדלות והחשיבות?

כן.

שאלה: יש חברים שהגיעו מחו"ל ויש חברים שלא יכלו להגיע פיזית. איך החברים שנמצאים כאן, צריכים לכלול את החברים שנמצאים על המסכים, ואיך החברים במסכים יכולים להתכלל מהחברים שנמצאים כאן?

אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על כך שהקבוצה הבין לאומית הזאת היא קבוצה אחת, היא כולה מתפעלת מבעל הסולם, חיה לפי תורתו, ואנחנו רוצים להגיע למצב שנתקדם לפי ההכוונה שלו ושל רב"ש וכך נגיע לחוף מבטחים. אין לי עוד מה להגיד, אבל אני גם מצפה לזה.

שאלה: המורים שלנו ממליצים להקדיש את כל הזמן הפנוי שלנו לדרך הרוחנית והמאמצים האלו מצטרפים בכמות ובאיכות. בכמות אנחנו יכולים להוסיף אבל הזמן שלנו מוגבל, ואילו להוספה באיכות, אין הגבלה. במה הכי חשוב שנתמקד כאן ועכשיו, כדי להוסיף באיכות המאמצים שלנו?

כדאי לנו להתרכז בחיבור בינינו, והחיפוש, הנטייה לחיבור פנימי סביב הנקודה הפנימית, ייתן לנו הכוונה איך להתקשר ולצאת לכיוון הנכון. זאת אומרת, לא להתפזר לכל מיני כיוונים ולחפש בכיוון הזה או בכיוון הזה את הבורא. דווקא להיפך, בחיבור בינינו, שם נמצא אותו.

אני שומע שיש כאן איזה פיזור, איך אנחנו מגיעים? מתי מגיעים? על ידי מה? אנחנו צריכים להיות רק בחיבור, "איש את רעהו יעזורו" יותר ויותר, וכך נדאג בהחלט לכלי הכללי שלנו בכל העולם שיקבל צורה אחת, תבנית אחת, ואז נדע איפה אנחנו נמצאים ולאן מתקדמים.

שאלה: אם חבר בא כל יום לשיעור ולכל מפגש עשירייה יש לי יותר הזדמנויות להתחבר אתו ואני מרגיש יותר קרוב לחברים כאלה לעומת חברים שבאים או משתתפים פחות. האם זה צריך להיות כך, או זה פגם ביחס שלי כלפי החבר?

לא, זה לא פגם. זה באמת כך, אין מה לעשות. אנחנו נמצאים במקום אחד, בעולם אחד, במגרש אחד כפי שכתוב, ולכן עם מי שאני נפגש, עם מי שאני מתקשר, אליו אני קרוב. זה טבעי וכך נהוג בעולם שלנו, אין מה לעשות.

שאלה: דיברנו היום כמה פעמים על כך שאני צריך להרים את החיבור שלי לדרגה הרוחנית כך שהוא יעטוף את כולם. אני צריך ממש להחזיק בשיניים במחשבה של הקשר עם החברים. איך בכנס וגם לפני הכנס, ניצור אולי על ידי תרגילים, כעין ריכוז משותף, על מנת שלא נאבד את המצב הזה, שתמיד נהיה בו?

אני חושב שיש לנו כאלה מסמכים.

תלמיד: באתר של הכנס אפשר לראות את כל שיעורי הכנס מתורגמים לשפות, גם שלחנו אותם לכולם. אפשר בעזרתם ממש להתכונן לכל שיעורי הכנס. ובכלל, עכשיו בכל הימים עד הכנס, גם שיעור הבוקר וגם שיעור צהריים, יתמקדו רק סביב ההכנה הפנימית שלנו לכנס.

כן.

תלמיד: גם להוסיף שבקבלה מדיה, בגלל שהנושא של הכנס הוא "פותחים את הלב", אז הכנו הרבה מסמכים שעוסקים בנושא הזה, כמו מסמכים עם קטעים שנקראים "להכניע את הלב", "לטהר את הלב". את כל העיסוק סביב נושא הלב, אפשר ללמוד לעומק דרך המקורות, הכול נמצא בקבלה מדיה.

יופי, טוב.

(סוף השיעור)