סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 18.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא - הכול מושג בכוח התפילה, קטעים נבחרים מן המקורות. בבקשה רב.
זה באמת הנושא העיקרי שאליו אנחנו מגיעים אחרי כל ההכנות ואני מאוד מקווה שכבר מורגש עד כמה הנושא הזה, אם אנחנו נשיג, נעשה אותו כמו שצריך, נממש אותו, ואנחנו משיגים את הכול.
"הכול מושג בכוח התפילה" כמו שכתוב, וזה צריך להיות סיכום של כל הידיעות, התרגילים, המאמצים, המעשים, כל מה שאנחנו שמענו ועשינו פה ושם, ואם אנחנו נרכז את זה כאן בתפילה, נדע איך לבקש, את מי לבקש, איך אנחנו נתחבר כדי שהבקשה שלנו תהיה בקשה אמיתית כמה שאפשר יותר, בהתאם לזה אנחנו מתקרבים למצב שהבורא בטוח יסדר לנו את הכלי שלנו וכך אנחנו נמשיך.
נתחיל, נראה כמה שהדברים האלה נמצאים כבר בידינו, רק לפתוח את הלבבות, לחבר לבבות ולפנות לבורא עם הלב הכללי שלנו, ובטוח שמשיגים את כל המציאות האמיתית בתוך ליבנו המשותף בהרגשה והבנה, ואז אין גבול לזה שאנחנו נמצאים, משיגים ועושים נחת רוח לבורא.
קריין: הכול מושג בכוח התפילה, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 1 כותב בעל הסולם באיגרת נ"ז.
"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו,"
זאת אומרת, לזה אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע. כמה שנסתובב במאמצים שלנו, בחיבורים שלנו, בכל הדברים האלו אנחנו בסופו של דבר, למה מגיעים? לזה שאנחנו לא מסוגלים לכלום, אין לנו שכל, אין לנו רגש, אין לנו כוח שאיתו אנחנו יכולים בעצמנו להשיג רוחניות, היינו השפעה, אהבה לשמה. "כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך." זאת אומרת לא שום דבר אחר, אלא אז אנחנו מגיעים לתפילה, לבקשה, לצעקה שהיא יחד, שהיא מעומק הלב של כל אחד ממרכז החיבור שלנו בינינו ודווקא לבורא, זאת אומרת לאותו כוח שהוא צריך להביא לנו מה שאנחנו באמת זקוקים לו, חיבור, אהבה, השפעה הדדית כדי לגרום לו נחת רוח.
"ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
מה אנחנו נראה כשאנחנו נסיים את כל היגיעה שלנו? אנחנו נראה את עצמנו עומדים ריקים, לא מסוגלים לכלום. בנטייה הנכונה לחיבור ולעל מנת להשפיע ולאהבה ולבורא ולכול, אבל לא מסוגלים לבצע את זה, כי חסר לנו נטו רק כוח לביצוע.
כל הכיוונים שלנו הם נכונים מבינינו ובינינו לבורא בכמות ובאיכות, ואת זה השגנו בכל המאמצים אבל לבצע את זה לא יכולים, אבל יודעים מה אנחנו צריכים בדיוק. ואז אנחנו באמת צועקים נכון לבורא ומקבלים את הכוח הזה של החיבור, ואז יכולים לבצע פעולות רוחניות יחד עם הבורא ומגלים שהוא כולו לנו ואנחנו כולנו לו.
קריין: שוב קטע מספר 1.
"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
יש כאן ממש עומק עצום בכל המילים האלו אבל נלך לאט לאט לפי כוחנו.
שאלה: מה הכוונה כאן להשקיע בקדושה וטהרה לפני שאתה מתחיל להתפלל?
כשכאדם מגיע לתפילה ותפילה זה בקשה אז חסר לי, אני צריך להשתדל לעשות כל מיני פעולות שאני יכול לעשות כביכול בעצמי, ושאני הולך לעשות פעולות בחיבור ובהשפעה כדי להגיע למצב של גמר התיקון כי לזה אנחנו מתקדמים. בכל צעד ושעל אנחנו מתקדמים לגמר התיקון, גמר התיקון זה שכולנו מחוברים בהשפעה הדדית, בחיבור, באהבה הדדית, עד כדי כך שאנחנו הופכים להיות לרצון אחד מכל הרצונות שלנו וכולנו מכוונים לבורא.
הרצון המשותף שלנו כולו מכוון לבורא, "אני לדודי ודודי לי" ואת זה אנחנו מגלים, שזה ההשפעה ההדדית בינינו, בין כולנו לבורא ומהבורא אלינו. כשאנחנו משתדלים לבצע את זה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתקרב בינינו, מכל שכן להתחבר, מכל שכן להתחבר ברצון אחד ממש שכולו כולו מכוון אך ורק לבורא. אנחנו מגלים את כל השבירה הזאת שקיימת בינינו יותר ויותר, בהתאם לכמה שאנחנו מנסים לממש את זה.
וכל פעם שמשתדלים, משתדלים, אנחנו רואים שההיפך, מגלים את עצמנו יותר ויותר רחוק ממה שצריך להיות. זה דווקא סימן של התקדמות שאנחנו בזה מתחילים להבין עד כמה חסרה לנו עזרת ה'. וכשמגיעים למצב שעשינו כביכול את הכול ולא יכולים להגיע לא לחיבור ולא להשפעה לבורא אפילו בגרם אחד, וחשבנו קודם שנשאר לנו רק לעשות מאמץ וזה כבר מסתדר, ועכשיו כשאנחנו אחרי הרבה פעמים משתדלים לעשות את זה, רואים שזה בלתי אפשרי בכלל, אז אנחנו בזה מגיעים למצב הטוב ביותר, שאנחנו נמצאים בייאוש האמיתי, הסופי וצועקים, זאת אומרת מבינים, מגלים, שאנחנו לא מוכנים להיות אפילו במשהו בעל מנת להשפיע, במשהו מחוברים, וזה בלתי אפשרי להשיג בלי מאמץ, חייב להיות מאמץ, מאמץ גדול, אמיתי.
וכשאנחנו מבקשים מאין ברירה מהבורא שיעזור לנו להיות מחוברים ויעזור לנו להיות מכוונים בהשפעה בינינו אליו, לבורא, אז בתנאי שכך עושים, מקבלים עזרה.
זאת אומרת, צריכים להיות מיואשים מכוחותינו, צריכים להיות בטוחים שאם אנחנו מגיעים לבורא עם הבקשה הנכונה אנחנו בטוח מקבלים ממנו כוחות חיבור וכוחות להיות מכוונים אליו להשפיע נחת רוח לו, וכך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו, לייצב את עצמנו ואז הכול יסתדר.
הבורא ייתן לנו את כוח החיבור, הבורא ייתן לנו יכולת להבין מה זה נקרא להיות מכוונים אליו, מה מתוך החיבור אנחנו צריכים לעשות כדי להשפיע לו נחת רוח. זאת אומרת להציע לו להשיג את הכלי שלנו, החיסרון, ואת החיסרון הזה הוא כבר יתחיל למלאות, לגלות את עצמו בחסרון שלנו כדי להעלות אותנו לדרגה שלו. ואז אנחנו משיגים גם מה שאנחנו רוצים, להשפיע לבורא וגם מה שהבורא רוצה להשפיע לנו, וכך בצורה הדדית מגיעים לדבקות.
שאלה: אנחנו לומדים שתפילה היא רצון. למה לא מספיק רק רצון לחיבור אלא עלינו להשתדל לבנות את החיבור הזה ואז נתייאש מכוחותינו? מדוע לא מספיק רק לרצות להתחבר?
בלי רצון לחיבור אנחנו לא יכולים לבנות כלום. רצון זה חיסרון, שחסר לי, אבל לא שאנחנו יודעים לעשות את החיבור, לבנות את עצמנו ולהגיע להתאמה לכוח עליון ולהתקשר אליו עד כדי כך שאנחנו ממלאים אותו בחיסרון והוא ממלא אותנו, את כולנו, במילוי. אנחנו צריכים להשיג בפועל את הדברים האלה, אז זה ייקרא שהאדם הראשון, המערכת הזאת חוזרת לצורה הראשונה המתוקנת השלמה.
תלמיד: אז יוצא שהתפילה היא לא סתם רצון?
"תפילה" זה נקרא שאני מתאר לעצמי את המצב הסופי בצורה נכונה, שלא חסר לי כלום כדי להיות בצורה הזאת חוץ מהכוח לממש את זה, ואת הכוח הזה אני מבקש שהבורא יעשה. כבר גיליתי על ידי המאמצים שלי את כל הפרטים במצב המתוקן, רק לממש אותם אני לא מסוגל. אבל בתוך המאמצים שאני עשיתי, אני למדתי, גיליתי את כל מה שחסר ועל זה אני מבקש.
מטרת הבריאה היא להיות בדרגה של הבורא בהבנה, בהרגשה, לעמוד ממש מתוך הכלי, מתוך הרצון לקבל שזה כולנו יחד ולתת לבורא אפשרות למלאות אותנו, שזה נקרא לגרום נחת רוח לו.
שאלה: הטקסט הזה אומר שאנחנו צריכים להיות תמיד ביגיעה. במה זה עוזר לנו לצאת מהמכאניזם של האגו כדי להיכנס לקביעות של התפילה? מה עוזרת לנו היגיעה המתמדת?
היגיעה מגלה לך מה עוד חסר לך כדי לדעת איך לחבר את החלקים השבורים. החברים ביניהם, התקשרות לבורא, מה נקרא על מנת להשפיע, מה נקרא שאנחנו מתמלאים מהבורא וכן הלאה. היגיעה עוזרת לנו לאסוף את כל הפרטים שאנחנו צריכים כדי להגיש ככה לבורא, על הידיים שלנו, להגיש לו את מה שיש לנו ואת מה שחסר לנו. את זה היגיעה צריכה לספק לנו.
שאלה: מה זה הכוח הזה שאנחנו קוראים לו תפילה? האם זה בא מבינה?
כן, ודאי. תפילה זה נקרא שאני מעלה חולשות, חסרונות שלי לבורא, ממלכות לבינה. כמו התינוק שבוכה שלא יוצא לו, לא הולך לו, הוא לא יודע, הוא אפילו לא יודע איך לבקש ומה חסר לו אבל בכל זאת הוא פונה, כי בטוח יש קשר בינינו לבורא ואפילו שהתפילות שלנו עדיין מאוד מאוד לא יציבות, לא אמיתיות, לא מבוררות מספיק, אבל בכל זאת כמה שאנחנו כל הזמן נפנה אותן לחיבור שלנו ואחר כך מהחיבור שלנו לבורא, זה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", בשרשרת.
אנחנו בחיבור בינינו רוצים לבנות את הכלי, ומהחיבור בינינו לבורא. וככל שאנחנו כך מבקשים, לפי זה אנחנו מייצבים נכון את השרשרת הזאת "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". "ישראל" זה מי שמבקשים, כל אדם ואדם שמבקש. "אורייתא" נקרא שאנחנו כולנו מחוברים ורוצים לקבל את האור שיאחד אותנו לכלי אחד. ואחר כך לבורא, ל"קודשא בריך הוא", לקדוש ברוך הוא. המשפט הזה הוא בארמית, לא בעברית, אז "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" אומר לנו מהי הדרך שלנו שבה אנחנו צריכים להגיע. ואז בחזרה באותה השרשרת, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" אנחנו מקבלים מלמעלה. מ"קודשא בריך הוא", מהבורא, דרך העשירייה, זה נקרא "אורייתא", תורה, ואחר כך אלינו ל"ישראל", לכל אחד שמתכוון ישר אל, אנחנו מקבלים את התגובה. ובטוח שאנחנו מקבלים את התגובה, אפילו שאנחנו לא מרגישים בינתיים, וכל פעם אנחנו משתנים קצת יותר ויותר, עד שכל אחד משתנה, מנקה את עצמו מהלכלוך, ויודע יותר ויותר בבירור מה לבקש, איך הוא צריך להיות מחובר עם החברים וכן הלאה. ואז כשמגיעים לכלי נקי, אנחנו כבר מצליחים.
יש בזה הרבה פרטים, אבל זו בעצם העבודה שלנו כל הזמן. אחרי שהגענו דרך כל הפרטים שלמדנו בכל מיני חיבורים ובכל מיני שלבים שיכולים להיות בינינו, ובינינו לבורא, אנחנו מגיעים עכשיו למצב שאין לנו יותר מה לעשות, רק לעמוד בכוח התפילה, וכשאנחנו נמצאים בכוח התפילה אז לחבר לכוח התפילה את כל אותם הפרטים, את כל אותם המאמרים והקטעים. את כל מה שלמדנו במשך שנה וחצי או שנתיים, אנחנו צריכים עכשיו לחבר יחד עד שכוח התפילה שלנו יגיע למצב שהבורא יענה לנו. אנחנו נחייב אותו, זה נקרא "נצחוני בניי", שאנחנו מחייבים אותו שיענה לנו, שיסדר אותנו יחד, שיחבר בינינו ואז אנחנו נקבל מלמעלה את התשובה שלו. זה מה שצריך לקרות.
שאלה: כשאתה אומר שצריך לבקש דברים קטנים כגדולים, מה זה החלק הזה שאנחנו צריכים לבקש עליו, שיתקן את החלק האגואיסטי בנו?
אנחנו לא יודעים מה צריכים לתקן, אנחנו לא יודעים בדיוק על ידי מה נעשה התיקון, זה הכול מלמעלה, אלא אני מבקש רק דבר אחד, מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום נחת רוח לבורא? אנחנו מצפים שהוא ימלא אותנו, אז אנחנו צריכים במקום זה להגיע למצב שאנחנו רוצים למלא אותו, איך, על ידי מה, איזו פעולה, איזו מחשבה, איזה סוג חיבור, איזה יחס אליו? את זה אנחנו צריכים לברר, אבל אנחנו צריכים להגיע למצב מה שנקרא "אני לדוד ודודי לי".
זאת אומרת שכולנו מחוברים כדי להשפיע לו, והוא במידה הזאת יכול להשפיע לנו, ואז אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בעולם העליון, הנצחי, השלם, יחד עימו.
שאלה: איך משלבים תפילה נכונה כשאני מיואש מכוחותיי עצמי ובאותו הזמן עלי לבקש עבור חבריי?
מזה שאני מגיע לאפיסת הכוחות של עצמי, אני צריך להיות שמח כי סך הכול למה הגעתי? הגעתי לגלות שהכוחות שלי אינם, זאת אומרת היו לי כוחות אגואיסטים, ועכשיו כנראה שאני נמצא במצב שהוא לקראת פעולה רוחנית, כך שהכוחות שלי שהם כולם כוחות האגו לא יכולים לפעול, הם לא מתעוררים, אין לי כוח לפעולות כאלה, ואז אני נמצא בייאוש, אני נמצא בחוסר כוח, ממש ריק. וזה מצב מצוין, זאת אומרת אני הגעתי למצב שאין לי כוח לעשות משהו. זה סימן שאני, היינו הרצון לקבל שלי כשבינתיים זה כולי אני, לא רואה לפניו שיש לו ממה לשמוח, ממה ליהנות, ממה להתמלא. סימן שהגעתי לנקודה אמיתית. ואז, מזה אני דווקא צריך להיות שמח.
כשאני נמצא במצב מיואש, זה סימן שהרצון לקבל שלי לא רואה לפניו ממה הוא יכול ליהנות. סימן שהגעתי לגבול בין העולם הזה הגשמי, האגואיסטי, לעולם העליון האלטרואיסטי. בעולם הזה אני לא רוצה ליהנות, אין ממה, אני כבר התייאשתי ממנו, בעולם הרוחני אני לא יכול עדיין ליהנות, אין לי כלים דהשפעה, אני לא רואה בו כלום. אז אני נמצא מה שנקרא "קירח מכאן וקירח משם", משני העולמות האלה לא יכול ליהנות, "בין שמיים וארץ". "ארץ" זה העולם הזה, "שמיים" זה העולם הרוחני ואני נמצא בין שניהם, ואז מה לעשות? תפילה. זהו. זה מה שאנחנו צריכים. לבקש מהבורא שייתן לנו כוח, כבר כוח השפעה להיות בעולם הרוחני.
לעולם הגשמי אין למה לחזור, רק לעולם הרוחני, ואז אנחנו נראה איך קשורים שני העולמות האלה, העולם הרוחני והעולם הגשמי יחד, איך לפי המערכת הכללית הם תומכים זה בזה, איך הכול מסודר בצורה השלמה. כמו שכתוב, ש"אין אכזר בבית המלך", שכל הכוחות שנראים לנו אגואיסטיים, כאלה וכאלה, לא, זה לא נכון, הם כולם פועלים לטובת הבורא, כולם כדי לקרב אותנו אליו. ואז אנחנו שמחים שזה נגלה לנו בצורה הנכונה, שאנחנו יכולים להתייחס לזה בצורה הנכונה, וקדימה. אלה בעצם כל המעברים האלה הקטנים שאנחנו צריכים עכשיו לעבור כדי לייצב את עצמנו נכון כלפי העולם הרוחני. זה לפנינו.
תלמיד: מה מאפשר לנו להגיע להרגשת הייאוש הזאת? ריקנות רוחנית, חוסר כוחות לעשות את הקפיצה הזאת, את הצעד הזה לכוונה על מנת להשפיע?
רק השפעה הדדית של הקבוצה, ומתוך השפעה הדדית של הקבוצה, בחיבור הקבוצה לפנות לבורא, וזה הכול נמצא בידיכם. פשוט מאוד. יש לך כמה חברים, תתחבר איתם ותפנו לבורא, תתחילו ביחד לכתוב לו מכתב. ש"אנחנו קבוצה כך וכך רוצים לפנות אליך, אנחנו עברנו כאלה וכאלה דברים, למדנו כך וכך", תכתבו לו כזאת פנייה כמו שאנחנו רגילים בעולם הזה.
הוא יודע כל כתב, כל שפה, אין שום בעיה, הוא קורא מתוך הלב של האדם, ואם מה שאתם כותבים זה לא בדיוק מה שאתם מרגישים בלב, אז הוא יכוון אתכם ויראה לכל אחד ואחד עד כמה פיו וליבו לא שווים, וכך תתקדמו.
שאלה: מה המצב האמיתי של שפלות בעשירייה ואיך להגיע אליו?
אנחנו לא צריכים להשתוקק לשפלות, חס ושלום, כתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אנחנו צריכים דווקא להיות עם האף למעלה, שיש לנו עבודה מיוחדת, שאנחנו שליחים, שאנחנו הכוח המיוחד שעושה קשר בין הבורא לבין כל העולם הזה, לכל האנושות, ולכן אנחנו לא מחפשים שפלות.
אנחנו רוצים כוח, וזה שאין לנו כוח השפעה, להשפיע לבורא, להגיע אליו, אין לנו את הכוח הזה, בסדר, כך הוא ברא, זה לא נקרא שפלות. אם אני לא הייתי יכול לעשות, אבל הבורא ברא בי, זה משהו אחר, אז הוא נתן לי ואני לא יכול להשתמש, אבל אם הוא לא נתן לי מלכתחילה שום כוח כדי שאוכל להתגבר על האגו, על הרצון לקבל, על התכונות האגואיסטיות שלי אני לא יכול להתגבר.
ולכן כל העבודה שלנו זה להכיר באפסיות הכוחות שלנו, עד כמה אנחנו לא ראויים, לא מסוגלים לכלום, ועד כמה על כל פרט ופרט, כל צעד ושעל אנחנו חייבים לבקש ממנו, ובזה אנחנו שמחים, כי בזה יש לנו תלות כמו לתינוק כלפי אימא. זה לא פחיתות של התינוק כלפי האימא, זה הטבע, וזה שאנחנו גם רוצים לתפוס את הבורא כמו שהתינוק תופס את האימא ומחזיק אותה, כך אנחנו צריכים להיות תלויים, אבל בינינו לבינו, וכולנו יחד עימו.
אז אנחנו לאו דווקא נרגיש שחסר לי להיות מחובר עם הבורא, אלא עד כמה חסר לכולנו, שכל אחד יהיה מחובר עם האחרים ועם הבורא. את ההרגשה המשותפת הזאת, האינטגרלית, אנחנו צריכים עדיין להשיג, זה עוד חסר לנו. ובטוח שאנחנו נמצא. אנחנו מתקדמים, אתם לא מבינים עד כמה יום יום זה הולך לנו.
דווקא לפעמים אני מתפעל מעצמי איך זה יכול להיות שבצורה כזאת מהירה אנחנו עוברים שלבים. אמנם אתם לא מרגישים, כמו שתינוק לא מרגיש שהוא משתנה מיום ליום, אבל מבחוץ כשמסתכלים עליו רואים שקודם הוא לא עשה ועכשיו הוא עושה. אבל הוא בעצמו לא מבין שזה היה כך, הוא לא מבדיל בין אתמול להיום.
תלמיד: האם זה אומר שאת המאמץ הראשון התינוק צריך לעשות ושהמאמץ הזה הוא רק תפילה?
לא רק המאמץ הראשון, בכלל עד גמר התיקון במה שאנחנו פועלים, אנחנו רק מפעילים את הבקשות שלנו לבורא. אבל כל פעם הבקשה היא בקשה מיוחדת, היא נקראת "תפילה", אבל היא העלאת חסרון ממלכות לבינה, כדי לבקש מבינה תכונות השפעה, לצרף אותן למלכות ולהעלות יחד את חלקי המלכות עם חלקי הבינה כבר למעלה. וכך אנחנו מעבירים את עצמנו מנה אחר מנה, כמה שיכולים לחבר בין כוח השפעה לכוח קבלה יחד, ממלכות לבינה, עד שמעלים את כל המלכות לבינה. זה בערך. וודאי שהתמונה הזאת מאוד פשוטה, אבל כך זה בינתיים. אחר כך אנחנו נגלה כשאנחנו עושים את זה בפועל, אילו חלקים, הכול נראה.
שאלה: למה אני צריך להתפלל ולעשות את זה דרך העשירייה, כי אני יודע שאני אמות ואני אמות לבד, אז לא עדיף להתפלל ישירות לבורא?
קודם כל אני לא מבין מה זה אני אמות, אני אחיה, אנחנו מדברים על הרצון לקבל לא על הגוף הבהמי שלנו. הבהמה הזאת, תשאיר אותה בשקט, תן לה לחיות וזהו. אנחנו מדברים על הרצון, שהרצון שלנו הוא נצחי. אם אתה מזדהה עם הגוף שלך אז בינתיים אתה חי בתוך הגוף. אבל אנחנו משתדלים להזדהות עם הרצון, איפה שהוא קיים האם הוא מכוּון לבורא, או מכוּון לקיום האגואיסטי שלו בעולם הנבזי הזה.
לכן אנחנו משתדלים להתנתק מהרצון הגופני, שזה בהמה לכל דבר, ולהתקשר לרצון הרוחני. הרצון הרוחני, זה האגו שלנו שמכוון לטובת עצמנו ואנחנו רוצים לכוון אותו לכיוון הבורא, ולהגיע עימו בהשתוות, כמו שהוא לנו גם אנחנו לו, ולגלות את הקשר הזה בינינו בצורה ברורה. זאת העבודה שלנו, לזה מכוונת חכמת הקבלה. זו לא דת, זו לא זואולוגיה וביולוגיה, אנחנו מדברים רק על הרצון הפנימי של האדם שבו הוא שואל, "בשביל מה אני חי?". ואז מסבירים לאותו רצון, שאנחנו חיים כדי בזמן שאנחנו נמצאים בהרגשת העולם הזה, להגיע להרגשת העולם העליון, זה מה שאנחנו לומדים.
לכן לא חשוב לנו כל כך הקיום הגופני שלנו, מה אנחנו עושים עימו, מה יש לנו בו, אלא חשוב לנו מה קורה עם הרצון. כי הרצון שלנו הוא נצחי וקיים בלי שום קשר לגוף הבהמי שלנו. בגוף הבהמי שלנו יש לנו רצונות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, חמישה רצונות, ואנחנו משתדלים לחיות בהם כדי לתת קיום לעצמנו, לא יותר. ויש עוד רצון אחד, שהוא רצון להתקשר לכוח עליון, הרצון הזה נקרא "נקודה שבלב", ואנחנו רוצים לממש דווקא את הרצון הזה. וכדי לממש אותו אני צריך לגלות את הכוח העליון, שזה המקור שלי, שהוא ברא אותי, ולכוון את עצמי אליו.
חכמת הקבלה מסבירה שלכוון את עצמי לכוח עליון אני לא יכול לבד, כי הוא כולו להשפיע ואני כולי מקבל, וכדי להיות מכוון אליו אני גם צריך במשהו להשפיע כמוהו. ואז מסבירים לי אנשים שכבר השיגו קשר עם הכוח העליון שאנחנו צריכים להתחבר יחד, אלה אנשים שרוצים להגיע לכוח עליון, למגע עימו, להשפיע לו. ואם אנחנו מתחברים בינינו בהשפעה הדדית, אז מתוך ההשפעה הזאת אנחנו יכולים כך גם להתייחס לכוח עליון. כך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בתוך קבוצה, עשירייה מה שנקרא, פונים לכוח עליון ומשתדלים להתייחס אליו כמו שהוא אלינו.
אם אנחנו משתווים עימו ביחסים, אנחנו לו והוא לנו, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי", אז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מגלים את היחס שלו אלינו בתוך היחס שלנו אליו. זה נקרא שאנחנו מגלים אור ישר שבא אלינו ממנו בתוך האור החוזר שבא מאיתנו אליו. וכך אנחנו מתחילים ללמוד על זה בצורה שיטתית, כמה אנחנו יכולים להעלות את הרצונות שלנו, להתחבר בינינו ולגלות את האור החוזר שלנו יותר, וכמה אנחנו לפי זה יכולים לגלות בתוך האור החוזר שלנו, היחס שלנו מאיתנו יחד אליו, את היחס שלו אלינו, אור ישר. זה נקרא "חכמת הקבלה". כך אנחנו משתדלים לסדר את עצמנו.
שאלה: אנחנו אומרים "אני קבוצה בורא", "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא". לא מובן המעבר בין התורה לבורא. כשהבורא מתגלה בקבוצה הגבולות נעלמים, לאדם נראה שהקבוצה והבורא הופכים לאחד. אז איך להשפיע לבורא נחת רוח דרך הקבוצה אם הבורא והקבוצה הופכים לאחד, איך ליהנות לבורא מתוך הקבוצה?
כך צריך להיות "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא אחד". זאת אומרת "ישראל" זה אדם, חבר מהקבוצה, "אורייתא" זו הקבוצה שמחוברת כולה יחד, ו"קודשא בריך" זה הכוח העליון, הבורא, שאז לפי עוצמת הקשר ביניהם הוא יכול להתגלות בהם וזה הכול הופך להיות אחד.
תלמיד: אם הקבוצה, בורא ותורה מאוחדים איך האדם יכול להתחבר לסכמה הזאת?
זאת אומרת שיש דבר כזה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" ואתה מחוצה לזה ואיך אתה יכול להגיע להתכלל בהם?
תלמיד: הקבוצה והבורא מחוברים ואני מחוץ לסיפור.
איך להתכלל? תיכנס לתוך הקבוצה. תתחיל להשפיע לכולם, לעזור לכולם, לעשות כול מה שהם רוצים כדי שיקבלו אותך, שיתחברו איתך, תתחיל להשפיע להם, לגרום לחיבור ביניהם. זה בעצם כל העניין. זה מה שרב"ש כותב על ענייני החברה, בכל מאמרי החברה רב"ש כותב על זה.
תלמיד: אני מרגיש שהם מאוחדים יחד עם הבורא, אבל אני לא יכול להיכנס בהם, כולם מתוקנים חוץ ממני, אני לא יכול להיות תואם בתכונות שלי.
זה נכון, וזה טוב שאתה מרגיש שהם מחוברים ביניהם. חברי הקבוצה מחוברים ביניהם וכולם מכוונים לבורא, יפה מאוד. יפה שאתה כך מרגיש. איך אתה יכול להיכנס לזה? תיכנס ביניהם, כמה שיותר תשרת אותם. יש לך בכל מאמרי רב"ש מלא דוגמאות והסברים.
זה שאתה נמצא היום בגילוי החיסרון הזה, זה דווקא טוב. אל תתייאש, תראה מה הוא כותב. יש לנו בטוח בארכיון אפילו חלקים שלמים שמדברים איך להיכנס לקבוצה, איך להתחבר, תדבר איתם. דווקא כשיש לך כזה חיסרון תעורר את כולם, תעורר את כול הכלי העולמי שכל אחד ירגיש שהוא עדיין לא מחובר מספיק בתוך הקבוצה, זה מה שאנחנו צריכים כל הזמן לגלות.
שאלה: באופן פרקטי, ההרגשה שניתן היה לעשות יותר טוב מלווה את כל המאמצים. שניתן היה עוד להוסיף. מה כדאי לעשות, מה התפילה הנכונה?
קודם כל טוב מאוד שאתה כך מרגיש. אדם תמיד צריך להרגיש שיש עוד מה להוסיף. כמה שהוא הצליח לעשות, בכל זאת יש עוד מה לעשות. זה מצוין, זו הרגשה מאוד טובה. אז כבר להיות שמח מזה שגילית חיסרון. הבורא נותן לך הרגשה שיש לך עוד מה לעשות. זו ממש עזרה מלמעלה שהוא לא סותם אותך שאתה כבר גמרת את העבודה, אין דבר כזה עד גמר התיקון. ולכן אנחנו צריכים להיות שמחים באותם הייסורים שאנחנו מרגישים שיש עוד כלים שבורים ויש לנו עוד מה לעשות ועוד מה למלאות.
תתארו לעצמכם, כמו אימא שמגלה שהתינוק רוצה עוד לקבל ממנה ואז היא נותנת לו עוד, והוא רוצה עוד והיא נותנת לו עוד. זאת אומרת הבורא נותן לנו הזדמנות עוד יותר, עוד יותר, עוד יותר להתקרב אליו, עוד למצוץ ממנו, בבקשה, הוא רק שמח מזה. אז בוא אנחנו רק נתחבר ונדע איך לקבל ממנו. כתוב "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". אז בוא נעשה את זה, וזה דווקא על ידי ההתחברות בינינו.
אף אחד אין לו רצון נכון לקבל משהו מהבורא. כתוב "מיעוט הרבים שניים". שניים, מיעוט הרבים. אז בוא אנחנו נשתדל להתחבר כמה שאפשר יותר ולפי זה עוצמת הכלי שלנו. לפי זה הבורא יוכל להשפיע. ולפי זה אנחנו נותנים לו אפשרות להשפיע לנו, נותנים לו תענוג. בזה שאנחנו מגלים חיסרון שיתקן אותנו, שיסביר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לעשות, על כל דבר שאנחנו פונים אליו ומבקשים, מבקשים, מבקשים הוא נהנה. אבל אנחנו צריכים לבקש ממנו דברים נכונים, אחרת הוא מצטער שאנחנו לא פונים אליו בצורה נכונה, בחיסרון הנכון.
שאלה: כל בוקר אחרי השיעור, אנחנו בונים את התפילה. ואחרי זה במהלך היום כל שעה אנחנו כאילו עוברים על התפילה כל אחד במקום שלו. מה המשמעות שאנחנו כל היום חוזרים על אותה תפילה, אם כבר בנינו את התפילה שלנו?
כל בוקר אותה תפילה, אתם לא משנים אותה?
תלמיד: לא. משנים לפי החסרונות של החברים שעלו מאותו שיעור. ואז במהלך היום אנחנו קוראים אותה תפילה עד השינה.
למה? תראו במהלך היום איך אתם יכולים להוסיף, לשנות.
תלמיד: זה העניין, שזה לא קורה. כאילו זאת אותה תפילה כל היום. שום דבר מזה לא משתנה.
סימן שאתם לא כל כך עוקבים אחרי התהליך שהחסרונות בכם משתנים. הבורא כל פעם, כל רגע משנה את השפעת המאור עליכם. כל פעם המאור מלמעלה משתנה וכל הבריאה, כל העולם הזה, הכול משתנה. אז השאלה היא כך, האם אתם מודעים לזה, האם אתם מרגישים שזה קורה, האם כשאתם עוקבים אחרי זה יכולים לשנות את התפילה שלכם?
איך לשדרג את התפילה שלכם, הפנייה לבורא, למה לא? זה צריך להיות כל פעם מצב מאוד דינאמי, זה לא שאני עשיתי פעם וגמרנו, שלחתי לו מברק וזהו, לא. מה שיש לי בלב בכל רגע ורגע הבורא מיד מרגיש את זה. אנחנו נמצאים עמו יחד, נדמה לנו שזה מנותק, זה לא מנותק, מצדו הכול פתוח. ולכן מה שיש לי בלב, כמו תינוק שנמצא בידיים של אימא, היא יודעת כול מה שקורה לו, הוא לא יודע שהיא עד כדי כך מרגישה אותו, משגיחה עליו, לכן כדאי לנו כל פעם להיות בבדיקה, בביקורת על הרצונות שלנו, איך אנחנו פונים לבורא. זה יקצר לנו מאוד את התהליך.
תלמיד: זאת אומרת שאם אני כל שעה קורא את התפילה של העשירייה אני יכול לפי ההרגשה שלי פשוט להוסיף שם ולשלוח את זה עוד פעם לחברים שיקראו?
אל תבלבל אותם מדי, "אולי פעם בשעה" אני לא יודע. אבל כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום", שאתה כל הזמן בלב שלך מדבר עם הבורא, ממש כך.
תלמיד: השינוי צריך להיות בלב?
שינוי צריך להיות בלב ולא בלב שלך בלבד אלא בלב שלך שמחובר עם העשירייה, זה המצב האמיתי הנכון והטוב.
שאלה: מדוע כשאני חושב על חברי אני שוכח מהבורא וכשאני חושב על הבורא אני שוכח מחברי, מדוע זה קורה אם הבורא והחברים קשורים בעצם יחד?
יפה מאוד שהוא מרגיש שעדיין לא מחוברים אצלו קבוצה ובורא, אז יש לו על מה לעבוד. הוא צריך להגיע למצב שהוא לא פונה לבורא אלא רק דרך הקבוצה. לא יכול להיות שהבורא מורגש בו מחוצה לקבוצה, לא ייתכן. זה חייב להיות ממש יחד. כמו שכתוב "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", אני קבוצה ובורא צריכים להיות יחד.
תלמיד: מה העצה בשביל החבר?
העצה שכל הזמן יחשוב על זה.
שאלה: כתוב "שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה", האם התפילה היא לא היגיעה בעצמה?
תפילה היא כבר לא יגיעה. כל המאמצים שלנו הם לפני התפילה, זה קשה בדיוק לסדר אבל כל העבודה שלנו היא כהכנה לתפילה. כשאנחנו מעלים את החיסרון שלנו לבורא, זה נקרא "העלאת מ"ן", אבל כשאנחנו העלינו את זה והחיסרון כבר נמצא בבורא, אז אנחנו צריכים להשתדל להרגיש מה יש לי אחרי זה שהעליתי את חסרונותי לבורא. כי מתוך הבורא אין לי זמן השהייה שאני צריך לחכות עד שזה יקבל בחזרה תגובה, אלא אנחנו פועלים כלפי המערכת השלמה, במידה שאנחנו מעלים חיסרון למערכת הזאת, המערכת מיד מגיבה. זאת אומרת אין זמן תגובה בין מה שאני מבקש לבין מה שאני מקבל, זה ממש קורה, רק יכול להיות שאני עדיין לא נמצא במצב שאני מיד יכול לגלות את התגובה הזאת, שאני עדיין לא מבין. זה מאוד דומה לילד שבוכה, אנחנו מביאים לו משהו, ש"קח, זה מה שביקשת" והוא ממשיך לבכות, הוא עדיין לא מזהה שקיבל את מה שהוא ביקש, אז ככה זה אצלנו.
צריכים ללמוד, אין מה לעשות, צריכים רק פשוט לעקוב בזה אחר זה וזה יקרה. הבורא נותן לנו התקדמות, ממש אתם לא מבינים, יום יום אתם מקבלים איזה דחף ממנו קדימה עוד ועוד. תאמינו לי שכך אני רואה ואתם תגלו את זה ואתם רואים גם כמה כל שיעור שלנו הוא שונה.
שאלה: אז בהמשך לשאלה הזאת, אם הגעתי לאפיסת כוחות ולמצב שיכולה להתעורר בי תפילה, מצד שני כל העשירייה מרגישה מצב מרומם, בחיבור, כאילו מרוצים מהמצב. אפשר להעלות ככה תפילה או שזה נחשב תפילת יחיד?
לא, צריך לעשות יחד איתם תפילה. התפילה היא צריכה כעיקרון לעלות למעלה מעשרה חברים, וכל אחד נמצא במצב אחר והם תכונות הפוכות חסד, גבורה, תפארת באמצע, נצח, הוד, יסוד באמצע. זאת אומרת הן כולן תכונות הפוכות, מצבים הפוכים ודווקא בשילוב שהם מתקבצים יחד וכל אחד מעלה חיסרון משלו, הוא לא יכול לדעת מה יש לחבר, כי אף אחד לא יכול להתלבש בשני, אבל כשהם עובדים יחד, אז מתוך זה כבר מגיעה שלמות. שיש שם גם חסרונות, גם הודיה, גם כל מיני חיפושים, גם הללויה, כל מה שיהיה, הכול נמצא בסך הכול בשילוב הזה של העשירייה.
שאלה: שאלה אחרונה קצת יותר כללית. איך נכון להשתמש בייסורים גשמיים כדי להגיע לתפילה נכונה?
צריכים לטפל בהם בכמה שאפשר בדרגה הגשמית ומתוך שאדם נמצא יחד עם זה בקפדנות, בחיבור הרוחני עם עשירייה, הוא יעבור את הדברים האלה ויראה שבמקום ייסורים גשמיים מגיעים לו תוצאות יפות כפולות.
שאלה: תודה על השיעור הנפלא שאתה נותן לנו היום. למה התפילה השלמה מגיעה מהייאוש?
זה ייאוש מהכוחות שלנו, שאנחנו על פני האגו רצינו להגיע למשהו ולא יכולנו. אנחנו רצינו להגיע למילוי מסוים וגילינו שזה לא נכון, שהמילוי צריך להיות בבורא ולא בנו. שאנחנו חשבנו שכל אחד מאיתנו יכול להגיע למימוש עצמו וכאן מתגלה שאני תלוי בכולם עוד ועוד כאלו ייאושים. ואז יוצא שסך הכול אין אדם מיואש אלא מכוחותיו עצמו, שהוא חשב שהוא בעצמו יכול להגיע למה שהוא רוצה ברוחניות, אבל באמת אי אפשר אלא רק הוא מגיע לאפיסת כוחות ויחד עם זה לידיעה ברורה שרק הבורא יכול לעזור.
קריין: אנחנו נמשיך בקטע מספר 2 כותב לנו רב"ש.
"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו."
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)
שאלה: אם כל העבודה בעשירייה מגלה לנו פירוד, אנחנו לא יודעים מה זה חיבור בדיוק, אז התפילה המשותפת שבונים בבוקר היא גם אמצעי לגילוי הפירוד, אז איך עובדים נכון, מה מבקשים?
מבקשים חיבור בינינו וחיבור עם הבורא, זה הכול.
שאלה: מיואש מכוחותי האם זה גם מכוחותי הגשמיים, זאת אומרת כל היום אני בחיים שלי רץ אחרי עוד כבוד ועוד הון ובזמן האחרון אני מרגיש שאני לא הולך לשום מקום, אני פשוט לא עושה שום דבר ולא הולך לשום מקום וכל מה שנותר לי זה לעזוב את הרצון לקבל ולהגיע לחפש את הרצון להשפיע. האם זה גם מיואש מכוחותי?
זה לא שייך לעולם הגשמי. בעולם הגשמי אתה חייב לעשות את כול מה שהעסק שלך דורש ממך.
מקובלים בדורי דורות לא היו סתם לא עושים כלום. הם גם היו עובדים בכל מיני עבודות, ודווקא היו עשירים, חלק מהם, וזה לא שאתה מיואש בכוחות הגשמיים. אתה פשוט עצלן. אתה חייב לעבוד, דווקא לעבוד בעבודה שלך הגשמית, הארצית, בעולם הזה, כמו שכולם במקצוע שלך ולא פחות.
תלמיד: טוב מאוד.
מאיפה לקחת את התורה הזאת שאתה לא צריך לעבוד.
תלמיד: לא. אני לא אמרתי שאני לא צריך לעבוד. מה שאני טוען שבשנים האחרונות מה שאני רואה שאני עובד, אני עובד קשה, אבל אני לא מרגיש שום דבר כמו שהרגשתי פעם, שכל מה שאני כמהה לו זה לעוד הון ולעוד כבוד.
היום אני מרגיש, אני עובד, אבל אני עובד להכרחיות יותר. אני מרגיש מה שחסר לי באמת זה הרוחניות.
ברור. כך זה צריך להיות, וכך זה אצל כל אחד שנמצא בעבודה הרוחנית. הוא כבר מרגיש שאין לו אותו כוח, אין לו אותו דחף, אותו דרייב, אותו רצון לעבוד בגשמיות כמו קודם, וזו בעיה שאנחנו צריכים לחייב את עצמנו לעבוד כמו שמקובל במקצוע הזה בעולם שלנו. כל אחד במה שהוא עוסק ולא להתבטל.
שאלה: בתהליך הזה של התפילה המשותפת אנחנו הכי טוב הרגשנו את התפילה המשותפת שכל חבר אמר מה שיש לו על הלב וזה הלך לכל מיני כיוונים. ואז היה איזה חבר שפתאום הצליח להגיד משהו משותף מכל החסרונות השונים. האם זה תהליך של תפילה משותפת נכון?
אנחנו צריכים לעשות את זה כל הזמן עד גמר התיקון. אנחנו כל הזמן נמצאים בחיבור המתגבר, ובהתאם לזה בתפילה המשותפת המתגברת. אז אנחנו עוד נלמד הרבה דברים בהתפילה הזאת.
זה כל העניין של השילוב של העשר ספירות. שסך הכול בינינו אנחנו מגיעים לאותו רצון השפעה כמו הבורא עצמו, שהוא אחד ואנחנו רק מהשילוב של התכונות המנוגדות.
תמיד אנחנו כנבראים נמצאים "יתרון אור מתוך החושך", שמגלים דבר מהיפוכו. אז בעשר הספירות אנחנו מגיעים למצב שכולנו כהפוכים זה לזה מגיעים לאחד, ובזה אנחנו דומים לבורא.
תלמיד: אז אפשר להגיד שבמשותף אנחנו לא מחפשים ממש חיסרון משותף, אלא מה שאנחנו רוצים שיהיה משותף זה הרצון להשפיע?
כן. אפילו שניים שנמצאים יחד צריכים לחפש ביניהם דבר משותף להשפיע לבורא. דבר משותף, באל לא דומה, אלא כל אחד מהתכונות שלו, אבל שהמטרה תהיה משותפת, הבורא.
שאלה: אם בעשירייה יש הרגשה של נטייה לחיבור אקסטרה מאשר באופן רגיל, החברים פותחים את הלב ומורגש באמת שכולם משתוקקים לחיבור. האם אנחנו יכולים לנצל את זה לתפילה, או שיש פה איזו עבודה מיוחדת בשביל להגיע לתפילה נכונה, לנצל את המצב?
ודאי שכן, אתם צריכים, וזה טוב. כל יום ויום צריכים לראות עד כמה אנחנו נמצאים בשילוב שונה בינינו, בחיבור שונה בינינו, ובנטייה לבורא שונה מאתמול. כך צריך כל הזמן לבדוק, ולייצב את עצמנו.
שאלה: במאמר הזה ממש מרגישים שהפנייה היא בשפה אישית. הוא כאילו מבקש עזרה ממישהו קרוב. אנחנו יודעים שלשפה יש כוח. כשהעשירייה מנסחת תפילה, באיזו שפה אתה ממליץ לפנות לבורא?
באיזו שפה? יש שפה לעליונים, שפה לתחתונים, יש הרבה סגנונות של שפה. אני לא יודע מה להגיד לך. צריכים ללמוד על זה. אחר כך, כי עדיין אין לנו מספיק נתונים. שפה זה מהמילה סוף, שפתיים. צריכים לדעת איך אנחנו בונים את המכשיר הזה שנקרא "שפה", שיוצא ממנו משהו שנכנס לבורא, ועל ידי הפניה שלנו, אנחנו בונים בו בעצמנו את המערכת שמותאמת לנו.
זה כבר נקרא שנמצאים עמו ב"זיווג פה אל פה". השפות שלנו, השפה העליונה והתחתונה, ואצלו כביכול. זו התאמה בין הנותן ומקבל, זיווג מפה אל פה. קודם אנחנו צריכים להגיע בינינו לכזה זיווג מיוחד פה אל פה. זה לא פשוט, אבל נגיע. ברור שזה לפנינו.
שאלה: האם אנחנו צריכים להפוך את התפילה בעשירייה להרגל?
לא. התפילה צריכה להיות כל יום מחדש, וכמה פעמים ביום מחדש, כל רגע מחדש. הרגל, לא. ההרגל צריך להיות שאתם מרגישים כל הזמן שעם כל הבעיות, כל המחשבות, כל הרצונות, כל מה שיש לכם, יש לכם כתובת לפנות אליה, לבורא. להתחבר ביניכם, ולבורא. זה חייב להיות ההרגל. אבל את תוכן הפנייה, אתם צריכים כל פעם להשתדל לברר, לשנות ולכוון אליו.
שאלה: איך לזהות נכון את השינויים הרוחניים שחלים בתוכנו?
אני עדיין לא יודע אם כולם מסוגלים לזהות את השינויים בתוך העשיריות. לפחות בלב של כל אחד, כי בכל זאת, אנחנו בודקים הכול דרך ליבו של כל חבר וחבר. עד כמה הוא מרגיש את הקבוצה כנמצאת בכל מיני ווריאציות, לכאן או לשם, ביחסים, בחיבורים ביניהם, והבורא שנמצא ככה כלפי הקבוצה, נמצא יותר קרוב, יותר רחוק, באיזו זווית וכן הלאה. זה נקרא "עבודה שבלב" ולכן אני לא יודע אם אמצא לזה כל כך מילים.
שאלה: בזה שאנחנו נמצאים בקֵרב החברים, ומשרתים את החברים, האם אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין הביטחון לייאוש של כל אחד מאיתנו? או שהתפילה בונה את הרצון המשותף של החברים מעל למצב האינדיווידואלי של כל חבר?
התפילה בונה אותנו כאחד, תלוי באיזו רמה מכל המאה עשרים וחמש מדרגות. הפנייה שלנו לבורא היא חיסרון, העלאת מ"ן, מקבלים מ"ד, זה מייצב אותנו, ומתוך כך שזה מייצב אותנו, אנחנו יכולים להיות בדרגה הזאת, בזיווג דהכאה עם הבורא, עם האור העליון, שנקרא "אני לדודי ודודי לי"1 וכך אנחנו מתקדמים מדרגה לדרגה.
שאלה: מה העזרה של הבורא, חוץ מזה שהוא מגלה לנו את עומק השבירה בחיבור, בזה שהוא מורח כל אחד ואחד בגשמיות? במה הוא עוזר לנו?
הבורא עושה הכול. מגלה בנו את החסרונות, מעלה את החסרונות שלנו להכרה של כל אחד ואחד, ומארגן תגובה בכל אחד ואחד. הבורא עושה הכול, גם עבור עצמו, גם עבור כל אחד מאיתנו, וגם עבור כולנו יחד. את הכול עושה הבורא.
שאלה: לגבי הקטע הזה, מה רב"ש עושה כאן? הוא חווה ביחס שלו את היחס כלפי הבורא? כלומר הוא אומר שהבורא צריך, הבורא חייב ואם לא, אולי אני אשאר לתמיד ברצון לקבל?
כן, כי כך הוא מרגיש, שאם הוא יעשה כך, יהיה כך, ואם הוא לא יעשה כך, יהיה כך. הוא מעביר לנו את הרגשות שלו, את המחשבות שלו, כדי שאנחנו נבדוק את עצמנו, האם אנחנו מבינים אותו, ויכולים ללכת אחריו? לגלות כל פעם רגש זה או אחר יותר ויותר, וכך להתקדם.
שאלה: מה ההכנה בשבילנו לתפילה?
כשכל אחד ואחד מכין את עצמו לפי מה שלמדנו בכל השיעורים הקודמים בשנה וחצי האחרונות.
שאלה: אמרת שהמידה שבה כל אחד מאיתנו מרגיש את השינויים בעשירייה, זו המידה שבה הוא יכול להשפיע על מצב העשירייה. אז איך אני יכול לדעת שזו הרגשת העשירייה, ולא האגו שלי, היחס שלי, או משהו כזה?
השאלה היא עד כמה אני אוהב אותם, עד כמה אני מחובר אליהם, כמו אמא כלפי התינוק.
שאלה: לפעמים בעשירייה מתעוררים יצרים, ויכוחים בין חברים בצורה לא נעימה וקשה. אבל מצד שני לפעמים במפגשים יש ממש גילוי אהבה וממש התעלות לרמות גבוהות בין החברים. האם כך צריך להיות? האם זה נקרא להתקדם?
כן. גם זה וגם זה. אתם עוד לא רוצים להרוג זה את זה?
תלמיד: לא יודע, אולי.
אולי. טוב.
קריין: קטע מספר 3, כותב רב"ש.
"תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע." (הרב"ש. מאמר 24 "ג' זמנים בעבודה" 1985)
על זה דיברנו כל הזמן, זה רק כמין סיכום.
קריין: קטע מספר 4, כותב רב"ש.
"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.
כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."
(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)
(סוף השיעור)
-
"אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים." (שיר השירים, ו', ג')↩