שיעור בוקר 07.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 29.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/wxV5okBy?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 993,

"מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה"

קראנו מאמר משלבי הסולם כרך א', דף קס"ד, "מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה".

הכול נובע מזה שיש לנו שני צדדים במציאות, בורא ונברא, כוח המשפיע וכוח המקבל, רצון המשפיע ורצון המקבל. אם זה היה רק בורא ונברא, אז היה הבורא בורא את הנברא והיה ממלא את הנברא בכל טוב, והכול היה נגמר בזה. אבל יש לבורא עוד כוונה כלפי הנברא, הוא רוצה להביא את הנברא לשלמותו, לדרגתו עצמו של הבורא. לכן הבורא, חוץ מזה שהוא ברא את הנברא ברצון לקבל, הוא נותן לרצון לקבל הזה אפשרות להגיע לרצון להשפיע. וכאן כבר מתחיל להיות מאבק, עבודה ויגיעה בנברא למרות הרצון לקבל שלו, להגיע להיפך מטבעו, לרצון להשפיע.

לכן בנברא יש שני כוחות, כתר ומלכות, רצון לקבל ורצון להשפיע, נקודה שבלב כנגד הגוף שלו, אור וכלי מה שנקרא, או נשמה וגוף, או עם ישראל ואומות העולם. לא חשוב באיזו צורה לקרוא לשני הכוחות האלו, בכל דרגה ודרגה יש להם כינויים אחרים, אבל זה נובע מזה שיש לנו בורא ונברא. והנברא, כדי להגיע לדרגת הבורא, חייב להתכלל מתכונת הבורא.

הנברא נתון לכל מיני לחצים, שינויים וכוחות. פעם הוא נמצא בטבע שלו ונקרא "רשע גמור" או "אינו גמור", תלוי באיזו מידה. פעם זוכה להידבק בבורא, לקנות את טבע הבורא, אז נקרא "צדיק", והכול גם בין זה לזה.

מה הם הזמנים הטובים לעבודה, ליגיעה ולהתקדמות? כל הזמנים, אין זמן שלא מוכשר לזה. בכל מצב ומצב יש אפשרות לבצע את ההתקדמות למטרת הבריאה, להידמות לבורא, לנצחיות, לשלמות ולהשגת השפעה, רק בצורה אחרת. יש מצבים שאדם נמצא בהם שהוא יכול רק לתת תפילה, וגם התפילה בעצמה כלולה מהודיה ובקשה. ויש זמנים שאדם יכול לתת רק הודיה, אבל ההודיה בעצמה היא ללא חיסרון שרוכבת עליו, וגם ממי, ממה ועל מה?

אי אפשר בהחלט לפנות לבורא, אם לא יהיו בפנייה הזאת שתי הבחנות, גם שלילית וגם חיובית, אחרת אין פנייה. כמו שאנחנו לומדים יתרון האור מתוך החושך, שאי אפשר להבדיל בהבחנות אלא מהדבר ההפוך, את האותיות השחורות אפשר לראות רק על רקע לבן, על רקע האור. חייב להיות באדם הבחנה שהוא מרגיש, רואה ומביע, שתמיד כלולה משני הפכים. גם אנחנו בתוך החיים שלנו שהולכים בדרך, אומנם בכל פעם אנחנו נדהמים עד כמה אנחנו יכולים להיזרק ממצב למצב כ"כף הקלע" זה נקרא, אבל צריכים להבין שזה תמיד כך, מפני שיש בנברא גם טבע של הנברא וגם טבע של הבורא. בכל מצב ומצב אני יכול להסתכל מתוך טבע הנברא ומתוך טבע הבורא.

יוצא שאני יכול להחליט על כל תופעה כאילו החלטות שונות. או שאני הולך למעלה מהדעת, לא אכפת לי כלום, או ההיפך, אני לא מסוגל לזוז. אני יכול להצדיק כל מצב ומצב ואני יכול ההיפך, להשמיד אותו. מהי האמת? האמת היא רק בסוף. לפני שמגיעים לגמר התיקון, כשכל הדברים המנוגדים מתיישבים יחד, אין אמת אלא יש דרך ויש מצבים.

לכן אף פעם אנחנו לא יכולים לקבוע משהו בצורה החלטית, זו ילדותיות אם נעשה כך. אלא תמיד אנחנו צריכים להבין שאנחנו החלק המרגיש של המציאות, שעובר עלינו הכול בצורה שאנחנו נבין, נשכיל, נרגיש, נקבל ניסיון, נלקט את הרשימות, ועם זה נלך מבלי להתפעל משום מצב קיצוני. זה מה שרב"ש מביא בדוגמאות על אליעזר ולבן, מאיפה לוקחים את הבנות והרצונות, מהמצבים ההפוכים, כדי להביא אותם לקדושה העליונה ביותר.

לכן לא להתפעל מזה. אדם עולה ועולה ונופל לתהום, ושוב נמצא בדברים רעים הבאים עליו מכל מיני מקומות, צדדים וכיוונים, "איך יכול להיות שהדברים מתאימים לעבודה שלי? אני רוצה לבורא ופתאום תראה מה קורה לי, גם בעבודה, גם בבית, גם במדינה ובכל מקום". אנחנו לא יודעים, אנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה כמתאימים ביותר להתקדמות.

עכשיו בפרט כשהתחלנו לעבוד קצת בהבנה על איכות היגיעה, יבואו קושיות בהתאם לזה על מנת שנברר בדיוק מה היא הכוונה האמיתית, איך לדרוש את המאור המחזיר למוטב, ומהי בדיוק ההתאמה לאלוהות. כל הדברים האלה הם לאט לאט באים על ידי האדם שצריך ללטש אותם, לנקות אותם, עד שמוציא פנינה מתוך הר הזבל, שלא ראה מקודם איך להבדיל בין זה לזה.

לכן לא לפחד, ככל שנכנסים לדברים יותר גבוהים, כך נפתחים דברים יותר רעים, נבזיים ונוראים. אי אפשר לא לפחד, כי כל מדרגה הבאה היא מדרגה יותר גדולה, הדוב נראה עוד יותר גדול, ואדם בכל פעם נראה לעצמו תינוק יותר קטן שמפחד מהדוב הזה. אחר כך כל מדרגה ומדרגה לאט לאט עוברת, אדם גדל במדרגה הזאת, מתחיל לאלף את הדוב הזה, והופך אותו לדובי ולכוח הפועל המועיל. ככה זה כל פעם ופעם.

בעל הסולם כותב ב"מתן תורה", שככל שהאדם יותר גדול, כך הוא דואג יותר לדברים הרחוקים מגופו. בהתחלה רק מהגוף שלו הוא מודאג, ואחר כך למישהו מבחוץ, לילדים, למשפחה, לחברים, לחברה שלו, לעיר שלו, לאזור, למדינה, לעולם, ואחר כך לכל המציאות. אנחנו צריכים לכלול בתפילה שלנו בזמן הלימודים גם את המצב הנוכחי.

זה שאנחנו רוצים להיות בהשתוות הצורה לבורא, שיבוא הכוח העליון ויתקן אותנו וייתן לנו את השינוי הזה, אנחנו צריכים את השינוי הזה לא בשבילנו, ואפילו לא כדי לעשות נחת רוח לבורא ממני שגם זה אגואיזם, אומנם בצורה אחרת, אבל בכל זאת. אלא אני רוצה שכל הברואים, כל הנבראים יבואו להכרה ולדרגה כזאת שיבינו מהי התכלית ויתקרבו אליה. למה? כי זה נובע מתוך דאגה לעולם, מתוך דאגה למציאות.

אדם שכולל את עצמו לא רק בקבוצה אלא עם כל האנושות, הוא בכל זאת מפעיל עוד כוחות נפש שישנם בו לאותה בקשה. אנחנו הרי כלולים מכל הכוחות שבעולם, כל אחד מאיתנו. אז בבקשה שלנו, ככל שנרחיב את הבקשה, כך נפעיל את הנשמה שלנו ביתר עוז כלפי הבורא, ועלינו לחשוב למה אנחנו צריכים לעשות את זה. כי באמת כמו שקיבלנו מלמעלה זכות להתקדם, לבקש, לדרוש מהבורא, הזכות הזאת ניתנה לנו כדי לממש את מה שמוטל עלינו. מוטל עלינו להיות אור לגויים ולהביא לאומה שלנו ולכל העולם את המסר מהי מטרת הבריאה ואיך להתקדם ולבצע אותה. אדם צריך בעצם להרגיש שהעולם עדיין לא מתוקן, שזו אשמתו ולבקש על זה תיקונים.

אני זוכר שבמלחמת לבנון ב 82, נסענו עם הרב'ה כרגיל לטיול, לפארק ולעוד מקומות, וכל חמש דקות היה מקשיב לרדיו. בבני ברק בדרך כלל לא היו שומעים. באותם הזמנים זה היה כזה כפר, בעשר שנים משנת 80 עד 90 היה שינוי, יותר נכון קלקול. אמרתי לו, "אף אחד לא מתעניין בחדשות ברדיו", והוא אמר, "הם לא מתעניינים בגלל שהם לא מרגישים שנמצאים שם הילדים שלהם", כזאת הרגשה הייתה לו.

אנחנו צריכים לפחות בשכל להבין, כמו שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שאם קורה משהו רע בעולם, לאומה שלנו ואיתנו, זה בגלל שאלו שקיבלו מלמעלה מסר איך לתקן את העולם, איך למשוך את האנושות לבורא, הם עדיין לא מבצעים את הדברים האלה נכון, עדיין לא עושים את העבודה שלהם בשלמות..

לכן יש לנו על מה להתפלל ולבקש כוחות, חוץ ממה שאנחנו בדרך כלל מבקשים ודורשים. אנחנו צריכים להרגיש אשמים במה שקורה. עכשיו, כשאנחנו כאילו מחפשים איך לעשות את משפט הבקשה מתוכי דרך הקבוצה לבורא ועל מה, צריך לכלול בזה את הדברים האלה, מפני שהם באים עכשיו ממש לקראתנו ונכנסים לתוכנו. לא מן הסתם אנחנו רואים ומרגישים את החיים שלנו היום בצורה כזאת, אנחנו צריכים גם על זה להגיב.

תלמיד: כתוב ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". האם זה אומר שגם אנחנו לא יכולים לשייך דברים טובים אליו אם לא רואים אותם?

"אין לדיין מה שעיניו רואות", זה אומר שהאדם צריך לראות את המציאות כמו שהוא רואה אותה בכלים שלו. אני מפותח ב 20%, אז לפי הדרגה שלי אני רואה את המציאות ולא יכול לראות אותה אחרת. אם אני רוצה לראות אותה אחרת, אז אני חייב להעלות את עצמי לדרגת התפתחות של 30%. אבל כל פעם "כל הפוסל במומו פוסל". אם אני מסתכל על משהו, אני יכול להסתכל רק דרך העיניים שלי, רק מתוך הכלי שלי, שכך אני רואה, שכך אני מבין, שכך אני יכול לעשות ביקורת.

לכן אי אפשר לדרוש מאדם שיבין אחרת. אלא תגרום לו לתיקונים ומתוך התיקונים הוא יתנהג אחרת ויבין אחרת, אבל לא יכול להיות שמן הסתם הוא ישתנה. צריך הרבה מכות, הרבה לימודים, שכנוע מבחוץ, כל מיני דברים, אבל איך יכול להיות אחרת? לכן אין הדיין מקבל את המציאות אלא לפי מה שעיניו רואות, לפי מה שהכלי שלו מקבל.

תלמיד: אם הוא רוצה לשייך דברים טובים אפילו שלא רואה אותם, זה גם פסול?

מה שעיניו לא רואות זה פשוט לא מציאותי ומשתנה מרגע לרגע, ואף פעם זה לא שייך לאדם, אלא זה שייך לכל מיני דברים שהם לא שלו, והוא לא ייקח את זה, הוא לא יחזיק את זה. אני לא יודע איך להגיד. רק על ידי התיקון המקורי הפנימי מתוך האדם אתה יכול להיות בטוח שהוא יעמוד על זה, כי זה יהפוך להיות הטבע שלו.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתייחס למה שכתוב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", לחלק שלא עוסק בפנימיות? אנחנו תמיד מייחסים את זה במידה מסוימת לאחרים.

מה שכתוב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שאלו שכאילו צריכים לעסוק בפנימיות התורה מתעסקים בחיצוניות, אז אני קודם כל מסתכל על עצמי ורואה שוודאי שאני גם מתעסק בחיצוניות, ויש פנימיות שעדיין לא הגעתי אליה ולא מתעסק בה.

מה יוצא לי מזה שאני מסתכל על אחרים ומאשים אותם, מכוון את האצבע שלי נגד כל מיני גופים למיניהם, ממשרד החינוך ולמטה לחינוך החרדי ולחינוך הכיפות הסרוגות, לאלו ולאלו ולא יודע למי, ומה? אני יכול להאשים את כולם, זה בסדר, אבל מה יוצא מזה? תכלס, זה איפה אני יכול לפעול שהחלק שעליו כל הסדר הזה שבעל הסולם מביא כפירמידה שפועלת, יעבוד בצורה נכונה. מה יש לי מזה שאני מאשים מישהו, האם אני בזה אתקן אותו, אתקן את עצמי? נתפוס מזה גאווה ורשלנות.

אנחנו קיבלנו מלמעלה את המסר, ולא ממישהו מהם שלא מבין איפה הוא נמצא. אני לא יכול להגיד עליהם שום דבר, הם תינוקות. אבל על עצמי אני יכול להגיד שכן, אם אני מבין, אני חייב בהתאם לזה לפעול ב 100% ככל האפשר. המצב יהיה עוד יותר גרוע, יתנו לנו אפשרות לעשות את הפעולות שלנו.

תלמיד: כל המחשבות שלנו, הכוונות, כל זה נובע מהגוף. אולי תיתן לנו כמה חוקים איך לשמור על הגוף הפיזי? כי אני ורוב החברים חושבים שבזה אתה מוכן לכל הרוחניות.

אתה אומר כך, ככל שהגוף שלך יותר בריא, אתה יותר מוכן לעבודה הפנימית. נכון, זה ידוע. חייבים לתת לגוף מה שהוא צריך. "¹"Mens sana in corpore sano הרומאים אמרו בלטינית, "נשמה בריאה בגוף בריא". נשמה הייתה אצלם נשמה בהמית, אבל לא חשוב. אז קודם כל צריכים לעשות מה שצריכים לעשות. אתה חייב לישון ולאכול, לרחוץ את הגוף ולטפל בו כמו שצריך.

הייתי ברחובות, היה לידי בחורצ'יק שגידל סוסה מאוד יקרה בשווי 17-18 אלף דולר. ראיתי איך הוא כל הזמן טיפל בה, זה פלא, זה היה בשבילו כל החיים, ככה זה נרשם אצלי בזיכרון. כך צריכים לטפל בגוף, לא שכל החיים שלך יהיו עליו, אבל לתת לו מה שצריך לתת. אני זוכר שהוא היה מנקה אותה ומוסיף לה כל מיני דברים. אחר כך הוא מכר אותה טוב, הרוויח על זה. כך אנחנו צריכים, בטח, שיעבוד בשבילי, שיעבוד בשביל האדם, בשביל זה אני מוכן לטפל בו.

הרב'ה מאוד דאג לזה. הייתי קונה לו שוקולד, ירקות ופירות. אם משהו לא היה בסדר אצלו, איזו אצבע, היה בודק. פעם בכמה חודשים הלכנו לבדיקת דם לראות אם יש סוכר או לא, זה היה גבולי אצלו, כל מיני כאלה דברים. הוא היה דואג מאוד להיות בריא, מאוד.

הוא היה נכנס לים והיה עושה 600 תנועות, הוא היה סופר. הוא אמר, "בים יש מחשבות כאלה וכאלה, אני לא יודע, זו העבודה שלי". עד שהוא לא סיים 600 תנועות, הוא לא יצא מהמים. אם לא ים, אז שעה וחצי היינו הולכים. אני הייתי צריך לשיר מארש ובקצב כזה הלכנו שעה וחצי. באמצע יושבים עשר דקות, מותר היה לי לשאול משהו, ושוב, מארש וקדימה. ואני מדבר על אדם בן 80. כמה פעמים הלכנו לבריכה, למכון כושר, עשינו כרטיס כניסה לשנה. כל הזמן היינו ככה, זה היה ממש חובה. שלוש, ארבע שעות ביום הוא היה מתעסק בספורט, בפעולה פיזית, הגוף שלו היה כזה. יש אנשים שיכולים לשבת כל היום, הוא לפי האופי והגוף שלו היה חייב מאמץ. קניתי לו אופניים, הוא היה עושה 400 סיבובים, בערב בין היתר 400 סיבובים. זה לא פשוט, כך זה היה כל יום, זה לא צחוק.

היה לנו מורה ליוגה שהיה בא אלי הביתה ועושה לנו תרגילים, בחורצ'יק מנתניה. הוא היה מלמד אותנו פעולות, תרגילי גמישות. פעם הייתי בירידה, והייתי בכזאת ירידה שאמרתי לו שאני לא מסוגל, והרב"ש אמר "אתה לא מסוגל, בסדר, תעזוב, אני אמשיך". הוא לקח אותו אליו הביתה והמשיך איתו כמה ימים, אחר כך אני חזרתי. אצלו אין דבר כזה, אני לא יכולתי להחזיק, ואצלו זה ככה.

כל פעולה ופעולה הוא היה עושה לפי זמן, עכשיו הזמן לאכול. וכשהוא היה אוכל, הוא לא היה שותה, וכשהיה שותה, לא היה אוכל, כל מיני דברים כאלה. כלפי הגוף הייתה אצלו התנהגות מאוד ברורה. היו דברים כאלה שלא יכולתי לעשות לידו, אף פעם הוא לא הרשה לעשות מזגן. הוא אמר, "זה חום טבעי. אין מה לעשות, סובלים. אתה רוצה ונטילאטור? זה מותר קצת, זה דומה לרוח". לידו הייתי מתפוצץ, היה לי לחץ דם משהו נורא, ואצלו, אז מה אם זה פלוס 40, 50 מעלות. הוא היה מתנהג כמה שיותר פשוט וקרוב לטבע.

תלמיד: מתוך העבודה שלנו לפעמים אתה יודע מה לעשות ופשוט מפחד ללכת עד הסוף. למשל אתה סיפרת ששתית חמש כוסות קפה בשיעור כדי להיות ערני.

לשתות קפה זה היה נהוג אצלנו מפני שכולם היו ירושלמים. ירושלמים במקור לא שותים תה, הם לא יודעים מה זה תה, וגם קפה עם חלב כמעט ולא שותים, אלא קפה. ככה הם הירושלמים. הוא גדל בירושלים וגם אשתו הייתה ירושלמית ממשפחה ירושלמית מאוד עתיקה של שלוש מאות שנה. אם היא הרגישה לא טוב עם הלב, הייתי מביא לה כוס קפה. מה, מים לשתות? כוס קפה. ליד זה קצת מים קרים.

תלמיד: למה לא מדובר במאמר על שלושה קווים רק על שני קווים?

כאן במאמר הזה הוא מדבר על שני קווים ולא על שלושה קווים, כי הוא רוצה להסביר לנו מה הן התכונות שבנו, את הקו השלישי אנחנו כבר עושים. שני הקווים האלה הם מגיעים אלינו מלמעלה.

תלמיד: פעם דיברנו שלחשוב ולעשות כל הזמן מעשי השפעה זה רק כלפי חברי הקבוצה, והיום אמרת משהו אחר.

אני לא אומר שצריכים לעשות פעולות ומעשי השפעה מחוץ לקבוצה, לא, אתה צריך להיות בתוך הקבוצה. אלא אתה לפי הנשמה שלך בנוי בצורה הרבה יותר רחבה ממה שהקבוצה. לא לשכוח שיש עליך משימה לא להשפיע לקבוצה, אלא לגרום לתיקון הכללי של כולם, להרגיש את עצמך שאתה רוצה בזה, אבל לא שתלך ותשפיע לכל האנושות, אין מה להשפיע לאנושות, אלא יש לך לדאוג, לחשוב על זה שאתה אחראי על מה שקורה עם האנושות ועם העם שלך ומתוך זה לדאוג.

אתם גם מחפשים, "מה יש לי לבקש, מה יש לי לשאול, על מה אני צריך לחשוב". אז תקרא בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" ואתה תראה שכל הדברים הרעים שקורים הם קורים בגללך, ומתוך זה שיהיה לך על מה לבקש, מה לשאול. אחרת אני שומע שאנשים לא יודעים עם מה לפנות לבורא.

הכול טוב לך כל כך? אז לפחות תראה מה קורה בחוץ. כלפי עצמך אתה יכול להיות צדיק וחפץ חסד, אבל תדע שכל דבר רע שקורה בעולם, לכל אחד ואחד, יש בזה את אשמתך. ובמיוחד אשמתך, כי אתה קיבלת את הפתרון, המפתחות בידיים שלך. מה שאין כן, יתר האנשים לא יודעים, הם לא קיבלו שום דבר.

במקום לחשוב שאתה צדיק ומגיע לך פרס, אתה יכול לחשוב בצורה יותר אמיתית, שאתה רשע ומגיע לך עונש כמו כל האנושות שסובלת. כי בסופו של דבר אם כבר קיבלת את הידיעה הזאת, אז אתה אחראי. כמו שהוא כותב, בין כך ובין כך כבר לא יכולים לפתור את עצמם מן הדין.

תלמיד: כתוב פה "אפילו שהפה הזה אינו חשוב, מכל מקום הקב"ה שומע אותו". מה זה הפה לא חשוב? מצד מי?

מה שהוא אומר כאן, שהפה לא חשוב, זה בוודאי לא לפי החשיבות שאתה תופס בעבודה שלך או במדינה או בחברה. הפה לא חשוב, הכוונה שעדיין אדם לא נמצא במדרגות שבאמת יש לו עם מה לפנות לבורא. אלא בדברים הקטנים שלו, או מתוך חוסר הבנה ובירור, לא חשוב, בכל זאת ככל שהוא מנסה לעשות, וכמה הוא מבין זה גם לא חשוב, אבל לפי ההשתדלות שלו, לפי זה נותנים.

תסתכל על ילד, אנחנו לא רוצים ממנו כלום חוץ מהשתדלות. לא אכפת לי שיעשה משהו, אבל שיביע רצון ולפי זה אני אתן. ככל שאדם יותר גדל, אני לא מסתכל על הרצון שלו, אני מסתכל על התוצאה, על התוצרת. אנחנו צריכים להבין את היחס הזה. לא דורשים מאיתנו להיות חכמים, דורשים מאיתנו יגיעה. מה יצא לך, לא חשוב, כמה תוכל באמת לבצע נכון וטוב, לא חשוב, אלא רצית, פעלת בזה, לפי זה נותנים, לפי זה אדם מקבל תגובה, רק לפי היגיעה. הוא לא אומר שאתה צריך להגיע לאיזו תוצאה, לא עליך העבודה לגמור בכלל.

תלמיד: אמרת שהמפתחות נמצאים בידיים שלנו. אם קורה משהו, אז יש לנו אשמה בדבר הזה. באיזו צורה אפשר להעביר את המסר החוצה לעולם?

איך אנחנו יכולים להעביר את המסר הזה לעולם? לא נראה לי שאם תתחיל לצעוק בכל הרחובות או אני אמשיך לכתוב כמו שכתבתי "סכנת ההשמדה", שמהדברים האלה העם יכול להתעורר. אנחנו יודעים באיזו דרגת התפתחות נמצא העם, אומנם הוא עם מפותח, אבל אנשים לא מסוגלים לקלוט מסר רוחני כזה, ואין לנו אפשרות לדרוש מאף אחד שום תגובה בצורה כלשהי.

אני צריך לפעול בלי לראות איך מגיבים, כי אני פועל בעצם ולא הם. אני מפעיל את החוק הזה להתקדם, שכל האנושות חייבת להשוות צורה ולהגיע לדרגת הבורא. אני מפעיל אותו כי אני יודע, אני קיבלתי מלמעלה את הידיעה הזו, אתה קיבלת ועוד עשרות אנשים שכאן, אלה שמבינים, שמקבלים את זה באיזה אופן, שנמצאים בהכרה. למה הם נמצאים בזה? כי הם התפתחו עד הרמה הזו.

אם אדם לא התפתח ואתה תגיד לו, אז בשבילו זה יהיה כאיזו מנטרה, כמו נח נח נח נחמן מאומן. מה יצא מזה שתגיד להם ושהם יכתבו או ידברו על זה? זה סתם, אין טיפשות יותר גדולה מהדברים האלה. האם הם יכולים לפעול בזה? שום דבר. אלא אם זה מחזיק אותם בצורה פסיכולוגית, טוב מאוד, שיחזיק, כל דבר כזה טוב ברמה האנושית.

לכן וודאי שאנחנו צריכים לעשות, אבל להבין שהעבודה שלנו היא עבודה פנימית יותר מחיצונית. ואז כל הפיזור שאנחנו עושים, אתה יכול להגיד שלא צריך שום דבר, אלא נסגור עשרה, עשרים חבר'ה, או מאה מאתיים, כמה שנוכל לאסוף, ונרביץ כאן את העבודה. אבל אנחנו לא יכולים בלי תמיכה מבחוץ, ובלי למשוך מבחוץ כוחות חדשים, לכן אנחנו צריכים גם את הדברים האלה.

וחוץ מזה, להרים אותם במילימטר אחד זה כמו להרים את עצמנו בעשרה מטר. אז גם את העבודה הזו וגם את העבודה ההיא אנחנו צריכים. ובעל הסולם כותב על זה, "לכן להתפשטות חכמת הקבלה משדרות העם אנחנו צריכים". אבל באמת משם אנחנו לא יכולים לדרוש תגובה רצויה, ולראות איפה זה יהיה או לא. שם זה הולך לפי חוקי ההמון, ואצלנו זה הולך לפי חוקי היחידים. לכן הפעולה היא עלינו והתמיכה היא מצידם. הם בכל זאת יהיו כצאן שילכו אחריך, אבל כדי שילכו אחריך, בשביל זה אתה צריך לפזר ביניהם את החומר שלך, שזה ייתן להם יכולת ללכת אחריך. אתה תלך ואתה תבחר את המטרה כל פעם יותר ויותר נכון ואתה תמשוך את כולם. אין ברירה.

לכן אני אומר שלא צריכים להעביר את כול האחריות על מישהו אחר. כמו שהוא כותב "אלה שמתעסקים בחיצוניות התורה ולא מתעסקים בפנימיות הם אשמים". מה אכפת לי אם הם אשמים או לא? אם אני אחכה, הם לא יעשו כלום, הם לא יכולים לעשות שום דבר, אני צריך לעשות. וכך כל אחד חייב לחשוב, וכך אנחנו צריכים ללמד גם בקבוצות. אדם, במידה שהוא מקבל את הידיעה על זה, הוא בעצם כבר פועל אקטיבית בתור יחיד, כל אחד. ובזה צריכים להביא אותם להרגשת ההתחייבות, האחריות, כי המצב הולך להיות מאוד לא נעים.

תלמיד: כשנכנסנו לשיעור אמרת שבנו תלוי המצב במדינה. וככל שניסיתי להתרכז ולחשוב, זה לא עשה בי כלום, כזאת אחריות. אני מבין שמה שחסר לי זה כוח האמונה.

זה או כוח אמונה חיובי מלמעלה, או הכוח השלילי מאין ברירה מלמטה, אחד משניים. אדם שרואה שאין מה לעשות, ובאמת לאף אחד אין בכלל שום דעה ברורה מה עושים ואיך יוצאים מהמצב, ואין סוף לצרות וכל פעם זה יותר ויותר גרוע, אז ככל שיכולים לוקחים כוחות מהתורה, ואם לא, אז מאין ברירה תהיה בנו החלטה כזאת.

אתה נמצא במבוי סתום כזה, שפשוט גם חיים ומוות לא עוזרים כאן, ואנחנו עוד נעמוד לפני נצח. זה לא שהבעיה נגמרת עם זה שאני חי או מת, אלא היא גבוהה מזה. אנחנו נראה את הקיר הזה לא רק בתוך העולם הזה, אלא את הקיר הזה נראה גם עולה לעולם העליון ונמצא בינינו לבין הפתרון. אתה לא תראה את הקיום הזה רק כקיום בעולם הזה, "כדור בראש וגמרתי עם כל הצרות", לא. האנשים ירגישו את הדברים האלה מעל החיים, אדם ירגיש את הבעיות האלה בצורה הנצחית שלהן, הרוחנית. חיים ומוות זה לא דבר גדול, ירגישו הרבה יותר מזה.

תלמיד: מהי החלוקה הנכונה בין עבודה פיזית פרטית בתוך הקבוצה, לבין העבודה הכללית שלא יכולה להיות באותה מידה פנימית?

אתה שואל איך האדם צריך לחלק את עצמו בין עבודה אישית לקבוצה שלו, להפצה ולחיים עוד יותר חיצונים שלו, חומריים.

תלמיד: על חומריים הוא לא שאל.

גם על זה, הוא שאל על הגוף. אין אצלנו שום חוק אחר חוץ ממידת ההכרחיות שהאדם קובע.

תלמיד: איך אפשר למדוד את מידת ההכרחיות בהפצה? הרי זה בלתי מוגבל.

את מידת ההכרחיות אתה קובע לפי הדרגה שלך, שכך וכך זמן אתה חייב לעסוק בכל הדברים האלה, במידה כזאת וכזאת. אני צריך לישון שש שעות, אני צריך לאכול, להיות שעה עם הילדים, לתת שיעור, ערב אחד פה, ערב אחד שם. אתה צריך לחלק את הדברים האלה.

תלמיד: לא על זה אני שואל.

אתה שואל, איך לחלק את תשומת הלב שלך פנימית, נפשית?

תלמיד: החלוקה הפנימית אנחנו מבצעים כאן בינינו בתוך הקבוצה. ההפצה היא באופן טבעי עבודה יותר חיצונית, יותר כללית, היא פונה לקהל יותר רחב. איפה החלוקה בין שני הדברים האלה? אני לא מדבר עכשיו על שינה וכדומה.

כמה להקדיש כוחות או מחשבה?

תלמיד: גם וגם.

כמה אנחנו צריכים להשקיע כוחות בהפצה? אנחנו אומרים שבפועל אני צריך להיות בהפצה ערב אחד בשבוע, אתה אולי פעמיים, זה מקרה חריג. ואולי עוד פה ושם כמה שעות בשבוע כדי להכין משהו, לתרגם, שזו גם הפצה.

אבל אני לא מבין מה בדיוק השאלה, מה זה כמה לחלק? למה צריך לחלק את זה?

תלמיד: השאלה היא על תשומת הלב, או כאן בינינו, או תשומת לב במקום אחר.

תשומת הלב היא לא בינינו ולא בקבוצה, לא בתוך עצמו ולא בהפצה, אלא בבורא. ומתוך זה האדם בוחר לפי מידת ההכרחיות מה הוא חושב על כל שלב ושלב, כמה להשקיע בכל דבר. ואת זה אי אפשר לעשות כאן כמו שאתה עושה טבלה של הזמן הפנוי, אלא טבלה אנחנו עושים בינינו כדי לחלק את הנטל. אבל בצורה פנימית, איך אפשר? האדם כל פעם משתנה ובהתאם לזה הוא קובע כמה להשקיע בכל דבר.

למשל יש בחור שעכשיו יושב כאן ולא יודע כלום על זה ולא אכפת לו מזה, ואחרי חודשיים הוא ישתנה ויראה עד כמה זה חשוב. קודם הוא יראה שזה חשוב להתפתחות האישית האגואיסטית שלו. אחר כך כדי שהוא קצת ישלוט על כולם, יגיד לכולם וישמעו אותו, יכבדו אותו. אחר כך הוא יראה בקבוצה הזאת צורה אחרת, שעל ידי זה הוא מבין דברים חדשים ומתקדם בעצמו, ולא אכפת לו הכבוד ומה שהוא מקבל משם. אחרי ההתקדמות החומרית בידיעה ובשאר הדברים, הוא יבין שבזה הוא עולה בצורה רוחנית. ואחר כך הוא אפילו לא יחשוב שהוא עולה בצורה רוחנית אלא מעלה אותם ברוחניות וכן הלאה. כשאדם משתנה, אז משתנים לו הערכים.

אבל לחתוך כל דבר הכי טוב, זה לפי כמה אני מסוגל, לא בפנטזיות אלא בצורה מציאותית, להיות מקושר לבורא, ומתוך זה אני ברוח קרה, בעדינות עושה את החלוקה כמה ואיך.

אני יודע שאני צריך ללכת הערב להרצאה, יש לי הרצאה באשדוד. לפני זה בשעה 13:00 יש לי פגישה ואחר כך אני עובד מ-16:00 עד 18:00, ולפני זה אני עוד צריך להכין את החומר בשבילו, אז אני כבר חושב מתי אלך לישון לשעה, כי אחרת בערב אני לא אחזיק טוב, אני חייב להיות בכוח. אני דואג לזה כבר עכשיו, כל הדברים האלה מחייבים אותי לסדר את החיים אחרת.

תלמיד: אמרת לנו שכמשימה עלינו לחשוב שכל העולם תלוי בנו. בי באופן טבעי זה מעורר מחשבה, מה אנחנו עושים, למה אנחנו רק יושבים.

לאט לאט. אמרתי את זה היום רק בקשר לתפילתכם, שאתם לא יודעים איך לפנות, עם מי לפנות, דרך מי לפנות לבורא בזמן הלימוד. אז כדי להוסיף לכם את החיסרון, אני מסביר לכם שבכם תלוי המצב המדיני, מצב האומה, המצב האנושי של כל האנושות. אתם אשמים שככה זה קורה. אף אומה, אף אחד לא אשם חוץ מכם. כך אנחנו צריכים להגיד, "בשבילי נברא העולם ואני חייב לתקן אותו".

תלמיד: איזה שלב או רמה, או החלטה, או ידע, האדם צריך כדי שיהיה מסוגל להתחיל ללמד הלאה אנשים?

כדי להתחיל ללמד, אדם צריך לעבור כאן קורס של "פתיחה" או חלק מהפתיחה, ללמוד כאן עוד כמה דברים מסביב, לעבור קורס למרצים, שבו מלמדים כל מיני דברים, ולאט לאט להיכנס לזה, זו לא הכנה גדולה. כי כדי להתחיל ללמד בקבוצה קטנה אתה גדל יחד עם הקבוצה, ואתה כבר מתחיל להבין. חוץ מזה, יש לנו כבר חומר מודפס מוכן.

ראיתי שאתה כבר מלמד כאן, ישבת כאן ולימדת, וראיתי שאתה שמח מזה, טוב מאוד, גם הם שמחו לשמוע אותך.

תלמיד: כתוב, "פירוש, שהגוף הזה היה מרגיש עצמו לשלם, היינו לצדקת, מזה שהקב"ה הודיע לו האמת. ומזה הוא שמח". גילוי האמת זה גילוי כל הרע וגילוי כל החסרונות, אז איך מזה אפשר לצאת למצב של שמחה?

איך אפשר לשמוח מידיעה?

תלמיד: מהחסרונות מרע, מהגילוי למרות שזו האמת.

שואלים בתורה מהי שמחה אמיתית, וכתוב ש"אין שמחה יותר גדולה מהתרת הספקות". כשאין ספק הכול נעשה לאדם ברור, הוא לא מחולק בין בורא לנברא. כי כל הספקות שלנו, מה שלא יהיו, הם נובעים מזה שיש חלק בורא וחלק נברא בכל אחד. כשברור לך, אז אתה כבר יודע מה לעשות הלאה, כבר יש משהו בידיים שלך. אם אתה לא יודע, זה לא נקרא חוסר ודאות, חוסר ודאות זה שאתה יודע שאתה נמצא בחוסר ודאות ומפוצל ממש, וזה דבר שגורם לכל הבעיות. כל המחלות שלנו, הכול נובע רק מזה שאדם נמצא עדיין בספק.

תכניס אדם למלחמה כשהוא יודע שהוא נמצא בסכנת השמדה, הוא ישרוד ויצא מזה בריא, אף פעם לא תהיה לו שפעת ושום דבר. כשתיגמר המלחמה והמצב יהיה יותר רגוע, אז יתחילו הבעיות. זאת אומרת, להיות או ברע או בטוב אבל כשהמצב ברור, זה בסדר, ברגע שמתחילים להיות שני חלקים בהתנגשות בתוך האדם והוא לא יודע במה לבחור, זה בסיס לבעיה.

תלמיד: האם זו השמחה שאנחנו רוצים לחפש, שמחה של ודאות?

לא, כבר כתוב ש"אין יותר שמחה מהתרת הספקות". אנחנו מחפשים את זה מפני שאחרי שברור לי אני יודע איך לפעול, בעד, נגד.

(סוף השיעור)

---

1. "נפש בריאה בגוף בריא" (לטינית)↩