שיעור בוקר 22.12.2018 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכבדת הלב - הזדמנות לעלייה

כבר דיברנו על כך בשיעורים האחרונים, אנחנו צריכים ללמוד איך להתמודד עם הכבדת הלב המגיעה אלינו ודאי מלמעלה, כמו כל דבר ודבר שמתגלה. הבורא מגלה לנו שכבה אחר שכבה של הרצון השבור שלנו, ובזה מקדם אותנו לתיקון. ועדיין אנחנו שנמצאים בעל מנת לקבל, לא מרוצים, לא מסוגלים לסבול את התגלות הרצון השבור, כי הוא מביא אותנו לבלבול גדול, לחוסר התמצאות במצבים, כי הרצון הוא כל הטבע שלנו. ופתאום אנחנו מרגישים שאנחנו לא מתמצאים בחיים, לא יודעים איפה נמצאים, מה קורה לנו. לא מרוצים ודאי, כי השמחה שלנו תמיד בזה שאנחנו מרגישים את הרצון מלא במה שהוא רוצה, זו כל הרגשת החיים.

וכשמתגלה הרצון השבור, הוא מתגלה כריק, ואנחנו לא יכולים להרגיש בו שום דבר טוב, אלא ההיפך, חוסר ביטחון, חוסר התמצאות, חוסר מילוי כלשהו. וכאן אדם ממש נמצא במבוכה, כמו שכותב דוד המלך, "הסתרת פניך, הייתי נבהל". וכאן אנחנו צריכים להבין שאין ברירה, בצורה כזאת האדם דווקא נברא, נבנה, כי הרצון שמתגלה, מתגלה ללא שום תיקונים ואנחנו מרגישים בו ממש חלל, וצריכים אז לתקן אותו, לקבוע יחס אליו.

השלב הראשון בתיקון הוא, שאדם כביכול עושה צמצום, רצוי שיהיה ניטראלי, שלא חשוב לי באיזו צורה מתגלה בי עכשיו איזה מצב, אני בכלל לא יכול לשייך אותו לרצון חדש, לרצון ישן, לזה שהוא ריק, לזה שהוא מלא, אני מרגיש את עצמי מבולבל ומפוחד ולא יודע מה קורה לי, ונמאס לי הכול, חוסר אונים וכן הלאה.

וכאן בעצם הבורא נותן לנו הזדמנות. הוא מראה לנו, לכל אחד ואחד, בצורה אישית מאוד, מדויקת, שאדם צריך לבצע החלטה על מה שמתגלה בו. ולא חשוב לי מה אני מרגיש, אם הדבר הזה בא מהבורא, ודאי ש"אין עוד מלבדו", אז אני מקבל אותו בשמחה, בגלל שזה בא ממנו, זאת אומרת יכול להיות שחסרה לי כאן גדלות ה', אבל אני צריך לקבל את זה בשמחה, ושאני לא אתפעל ממה שעובר עליי. גם את הדברים היפים לרצון שלי, וגם את הדברים הרעים לרצון שלי, אני מקבל כמו שהם. אם זה בא מהבורא, זה מבורך, זה מה שצריך להיות, כי הוא טוב ומטיב, וודאי שכך הוא גם עכשיו מתייחס אליי.

ולכן מה שנראה לי, זה נראה ברצון המקולקל שלי, ואם אני אקבל מה שאני מקבל ממנו כטוב ומטיב, כדבר המצוין, הכי נכון, הכי מתאים לי להתקדמות שלי, להגיע לדבקות, אז אני מרוצה. זאת אומרת, מה אני מבקש מהבורא? רק תיקון אחד, להיות שמח במה שאני מקבל ממנו ללא שום הבדל מה אני מקבל. זה בעצם השלב הראשון הזה שאנחנו צריכים עכשיו לקלוט, לעבור אותו ברגש, בשכֶל, בכל מיני הבחנות, ואז נמשיך לשלב הבא.

קריין: קטע מספר 9 מתוך כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר ל"ג, "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן".

"יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'." (בעל הסולם. שמעתי. ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

סדנה

השאלה פשוטה, איך אנחנו מתגברים על זה שנפתח לנו פתאום רצון לקבל מקולקל, חדש?

*

קריין: קטע מספר 10 מתוך כתבי בעל הסולם, מאמר מ"ב בשמעתי, "מהו, שראש תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

כאן פשוט השאלה, איך אנחנו עושים זאת? איך זה שמתגלה אלינו מצב שחור שהוא הרצון לקבל השבור, שמתגלה קצת ועוד קצת ועוד קצת בכל פעם, איך אנחנו מקבלים את המלכות דעליון השחורה, כמו את הכתר שלנו שהוא כולו לבן, כולו מאיר? כי אז על ידי זה אנחנו עולים לדרגה יותר עליונה. איך אנחנו הופכים חושך לאור, את המלכות הופכים לכתר, משחור ללבן? איזה אמצעים יש לנו לזה?

*

על ידי מה המלכות השחורה דעליון, הופכת להיות כתר מאיר לתחתון? כי התחתון זה אנחנו. בבקשה.

*

איך ביחס שלנו, ואני מוסיף כאן, מעשירייה דווקא, מלכות דעליון הופכת להיות כתר דתחתון?

*

מזה שאנחנו מתייחסים לעליון, כל אחד מצדו, הוא נראה לנו שחור, מלכות. אם אנחנו רוצים להעלות אותו לכתר, אנחנו בדרך, כביכול ממלכות לכתר, חייבים לחבר את כול העשירייה יחד, ואז אותו העליון מתחיל להאיר לנו, האור השחור שלו הופך לאור לבן והופך לכתר שלנו. כל זה תלוי, אם מדברים מבחינת הכלים, בהצטברות בין העשר לאחד, כך אנחנו פותרים את הבעיה, כי אנחנו הכלים.

זה שהוא נראה שחור, זה מפני שאנחנו נפרדים, כי נתווסף הרצון לקבל. נניח שקודם היינו קצת מחוברים, נתווסף רצון לקבל גדול, כל אחד נזרק לתוך עצמו. אם הוא מתחיל להתחבר עם האחרים, לאט לאט החושך הזה הופך להיות אור. בצורה מערכתית, אנחנו מעלים את המלכות דרך כל הספירות, היינו דרך כל החברים שמחברים אותן יחד, לכתר. ואז האור השחור של מלכות, הופך להיות האור הלבן של הכתר.

שאלה: אז למה אנחנו קוראים לזה רצון לקבל יותר גדול, אם החושך הזה הופך לאור יותר גדול?

לא. רצון לקבל יותר גדול זה שעד עכשיו נעשה חושך. פותחים לנו שכבה יותר גדולה של הרצון לקבל השבור שלנו. ואז כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו נפרד, עדיין לא כל כך מרגישים כי אנחנו עוד לא מחוברים כדי להרגיש את עצמנו נפרדים, אבל בעצם זה הרצון לקבל שמתגלה מרחיק בינינו, ואנחנו צריכים לעבוד על גדלות הבורא כדי להתחבר. עד כמה שאנחנו מתחברים, החושך הזה מתפוגג, והופך לאור.

תלמיד: ואז האור הוא התקרבות?

זה אור של עשירייה, שמתגלה בתוך עשירייה כבר נניח כאור הנפש, אור הרוח.

תלמיד: ואנחנו קוראים לזה רצון לקבל יותר גדול?

רצון לקבל יותר גדול נעשה כשהרגשנו חושך, ואנחנו על פני הרצון לקבל הגדול הזה מתחילים להתחבר, הוא הופך לעל מנת להשפיע בינינו, בתוך החיבור ומתוך האור שבהתאם לזה מאיר, עד שאנחנו מגיעים להיות כאיש אחד בלב אחד, בערך, ברמה שלנו. ואז האור מאיר דרך החיבור שלנו והופך מחושך, שהאיר דרך חוסר החיבור שלנו, זה האור השחור, ועד כמה שאנחנו מתקבצים יחד, מתחברים, האור שמאיר מאיר דרך החיבור שלנו, והופך להיות האור הלבן. כמו בעדשה שהיא יותר מצמצמת או יותר מפזרת את קרני האור.

שאלה: מה זה שמורגש חושך? לפעמים בן אדם חוטף כל צרה אפשרית של העולם הזה, ויקרא לזה חושך?

רצון לקבל השבור שנגלה, הוא נותן הרגשת החושך.

תלמיד: לפעמים בן אדם יכול להרגיש שהוא בסדר, הוא עושה הכול, הוא בעצמו מצליח.

ודאי.

תלמיד: וזה דווקא חושך.

לא זה החושך.

תלמיד: לא הבנתי אם כך מה זה בדיוק חושך?

חושך זה בכל מדרגה, זה מובן חדש. מה זה חושך בשבילי? תשאל את הגנב מה זה החושך בשבילו, תשאל את הצדיק מה זה החושך בשבילו, לכל אחד לפי הדרגה שלו.

חושך אצלנו צריך להיות כמטרה, כדוגמה, שאני לא יכול להשפיע לבורא, ואם אני יכול להשפיע לבורא, לקבל כל מצב כמצב שאני מקבל ממנו ולכן הוא מושלם, למרות שבכלים דקבלה שלי נראה לי חושך, אני מקבל את זה כשלם, כאור הגדול. כי מלכות לא מתמלאת, היא נמצאת בחושך תמיד. אני לא מצפה שכלים דקבלה שלי יתמלאו באור, זה לא יכול להיות, צמצום א' לא מתבטל.

תלמיד: לא ברור לי, כי יכולה להיות הרגשה של אני בסדר, הכול בסדר, הבורא גדול.

שאתה אומר כך, אם בורא גדול אז מה יכול להיות לא בסדר?

תלמיד: איך אני יכול להגיד משהו על המצב שלי בכלל? מהמקום שאני נמצא על המצב שלי אני לא יכול להגיד כלום.

למה? לפי ההרגשה שלך.

תלמיד: צריך שיהיה לי קנה מידה.

לא, לפי ההרגשה אתה לא צריך קנה מידה. על הרגשה אין קנה מידה, מה שאתה מרגיש, זה הכלים שאיתך. אתה לא יכול להרגיש רע ולחשוב על זה כטוב, זה שקר.

תלמיד: החושך זה הרגשה פרטית שלי או הרגשה משותפת של העשירייה?

זה כבר תלוי באיזה מצב אתם נמצאים.

תלמיד: והאור? אמרת אור העשירייה.

גם כן. זה הכול תלוי עד כמה שאתם הולכים לרוחניות. בכל מצב יש לך גם זה וגם זה. המצב הטוב הוא שכלל ופרט שווים, שהעשירייה והאדם משתווים בהבנה, בהכרת המצב. לאט לאט, יש אינרציה, מבררים כל מצב, קצת קדימה, קצת אחורה, עומדים באמצע ועוד.

תלמיד: מהי הרגשת החושך?

תלוי מה אתה מקבל כחושך. שוב אני אומר, תשאל את הגנב, תשאל את הצדיק.

תלמיד: אני מתייחס לחושך כהכבדת הלב, ניתוק מהעשירייה, ניתוק מהבורא, ניתוק מהדרך, משהו שקשור לי לדרך.

יפה, אז זה חושך המועיל שמביא אותך עכשיו ליתר החיבור לעומת מה שהיה קודם, אז אתה מודה על זה, אתה ממש מתפלל, מברך את הבורא על זה שנתן לך, אתה מה שנקרא מנשק את המקל.

תלמיד: הרגשת החושך זה נקרא מלכות דעליון?

כן, בינתיים זה המלכות דעליון כי זה חשוך, המצב הזה חשוך. אבל למרות שהמצב חשוך אתה מתחיל לעבוד עימו באמונה למעלה מהדעת, אתה רוצה לקבל אותו דרך ההשפעה. לא בכלים דמלכות, כי אז אתה נמצא בתוך מלכות ואתה רק יושב ובוכה, "כסיל יושב בחיבוק ידיים"¹, אלא אתה רוצה לעלות. אז אתה מחפש את כוח הבינה, איך להוסיף למלכות, איך להעלות את עצמך מהמלכות לבינה. ואז כאן יש לך קבוצה, יש לך מאור מחזיר למוטב.

תלמיד: למה המלכות דעליון מורגשת כחושך? היא לא אמורה להיות מורגשת כאור?

לא, כי זו תוספת הרצון לקבל השבור. לכן זו מלכות דעליון, לא עליון, אלא מלכות דעליון.

תלמיד: אז מתי זה מתהפך להיות כתר דתחתון?

כשאתה רוצה לקבל את זה באמונה למעלה מהדעת, בתוספת כוח הבינה.

תלמיד: מה אתה מוסיף על אותה מלכות שמתגלה?

שאתה מקבל את זה בעיניים עצומות. יש כאן כמה שלבים, אתה רוצה לקבל את זה בצורה השלמה מפני שזה בא מהבורא, ואם זה בא ממנו זה הדבר הטוב והנכון בדרך. ואמנם אתה לא מסכים לפי ההרגשה, אבל לפי השכל אתה מבדיל בין מוחא לליבא, ולפי השכל אתה אומר שלא, אבל זה בא מהבורא ולכן זה מושלם. אמנם בפנים אתה מאוד סובל, והעצמות שלך ממש לא מסכימות לזה, עד שלאט לאט, על ידי המאמצים בחברה וכולי, אתה מביא מאור המחזיר למוטב, אתה מתחיל לראות שהמצב משתפר.

תלמיד: אבל הרצון תמיד יחווה את זה כחושך, או שגם הרצון צריך להתחיל לחוות את זה כטוב?

תלוי למה הוא מחובר. אם הוא מחובר כבר בבינה, אז אתה מתחיל לעבוד עימו ביחד עם תכונת ההשפעה, ואז הוא תומך בתכונת ההשפעה ויחד עם זה הוא זוכה לאור החסדים, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים לזוז מזה הלאה, אם אנחנו לא מקבלים את המצב הזה ולועסים אותו והוא ממש נעשה מובן, ברור בטעמים שלו.

תלמיד: בהכנה לשיעור קראנו קטע שאומר שהבורא שולח לאדם מצבים כדי לדחות אותו מהעבודה, כדי להרחיק אותו מהדרך. בעל הסולם כותב את זה באיזה חלק מ"שמעתי", במאמר הזה של "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", אז הוא כותב שהוא נותן לאדם מצבים כדי להרחיק אותו, לדחות אותו מהדרך.

כאילו לדחות, כן.

תלמיד: זה כאילו לדחות או שזה כדי לדחות אותו מהדרך?

הבורא לא מעוניין לדחות. כמו שאתה עושה עם התינוק, אתה מתרחק ממנו כדי שהוא יעשה אליך כמה צעדים וילמד ללכת. רק בצורה כזאת.

תלמיד: אז אין מצבים שהבורא מוציא את האדם?

ממש דוחה? לא.

תלמיד: אבל אנחנו רואים.

רואה שעוזבים?

תלמיד: הרוב.

הרוב, בטח. כי הם לא מיועדים לזה. אבל בזה שהיו קצת והלכו כבר נעשה הקשר, וזה יתגלה אחר כך. אדם צריך לפחד מזה.

תלמיד: רואים, זה מאוד ברור. אז מהי דחייה כדי לדחות, ומהי דחייה כדי להתגבר? אם בכלל יש דבר כזה.

יש.

תלמיד: אז לא כל הדחיות הן כדי להתגבר, יש דחיות כדי לדחות.

יש כאן שני דברים. יש השגחה כללית להביא את כל חלקי הרצון לקבל שהבורא ברא לגמר התיקון, לדבקות השלמה. זה ברור. "ולא ידח ממנו נידח"² וכולם יחזרו בתשובה השלמה. אבל בדרך יש כל מיני מצבים.

למשל, אתה בונה בית, אתה מביא משאית עם בלוקים, שופך אותם ליד הבית, המשאית עוזבת ומתחילים בינתיים לחפור באדמה. בא ילד ושואל "בשביל מה הבלוקים, אם חופרים באדמה? בלוקים זה כדי לבנות ואתה חופר". זאת אומרת, יש כאן עבודות שהן לעיני אלו שלא מבינים כאילו לא לפי הסדר, לא לפי ההכנה הנכונה, לא לפי ההקשר הנכון. כי זו מערכת אינטגרלית וקורים כאן דברים בכל מיני קשרים ובכל מיני זמנים בהיסטוריה אפילו. כי מאיפה אתה יודע מה שהיה בהיסטוריה לפני חמשת אלפים שנה ועכשיו משפיע עלינו, ומה שאנחנו כאן זה בחזרה להיסטוריה של אלף שנה ובחזרה אלינו למחר. זה לא ידוע, כי זו מערכת שאנחנו מתחילים קצת לראות בה, אבל אנחנו לא תופסים ולכן זה נראה כך.

אז יש אנשים שיוצאים, ויש שחוזרים, האם זה לא על ידי הכוח העליון? זה לא על ידי תוכנה? לכל אחד. אבל בתוך התוכנה הזאת אנחנו צריכים יחד עם זה להגיע כמה שיותר להשתוות, לתמיכה, למסירות נפש, להיות יחד עם זה. ומה שכאן צריכים בעיקר זה קודם כל לא כל כך להתערב עם השכל והרגש שלנו. בשלב הראשון, כל מה שנעשה מלמעלה נעשה לטובה. הלאה, במה אני יכול לסייע למה שהבורא עושה? ומכאן כבר זו העבודה שלך.

אפילו מהשלב הראשון כשאתה מקבל שכל זה בא מלמעלה, אתה צריך להשתדל לברך על כל מצב. להיות למעלה מכל המצב עם הביקורת שלך, לא לקלל ולא לקלקל. להשתדל להמשיך כמו שמקובלים אומרים, לקיים את המצוות האלה במעשה, זאת אומרת, מורה, לימוד, קבוצה, עשירייה, חיבור, כל הדברים האלה בצורה מה שאתה יכול במעשה. ואחר כך כבר היחס שלך, זה החשוב ביותר. שאתה מרוצה מכל מצב שעובר עליך, שירידה ועלייה לא פועלות עליך, אתה נמצא במסך למעלה מהן, חושך או אור זה למטה מהמסך, זה קורה בתוך הכלי דקבלה, אתה למעלה מהם, עד כדי כך שלא מרגישים עליך מה קורה לך. אתה מרגיש מאוד, אבל זה לא משפיע על התפקוד שלך. אפשרי? קשה, אני מסכים, אבל זה מה שצריך להיות. זה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר, חוץ מזה. להפוך את כול זה כבר לעל מנת להשפיע, שכמה שרע לי, דווקא מתוך זה יכול להיות אור חוזר יותר גדול, עמקות העביות שמתגלה היא מעצבת את האור החוזר הגדול.

שאלה: מה הביטוי של האור החוזר בעשירייה?

אם עשירייה יכולה להתחבר למעלה מכל הבעיות הפרטיות של כל אחד, ולהפוך את כל הבעיות האלו לתפילה של הודיה לבורא, שנתן לנו את זה כדי שאנחנו נוכל למעלה מכל הצרות האלה, לא חשוב לנו איזה סוגי צרות מתגלות, להתחבר ולברך את הבורא שכך עושה לנו הזדמנות להתחבר, שכל מה שהוא מעורר בנו, דברים רעים, כבדים, כל מיני, ואנחנו יכולים להתחבר למעלה מזה בעזרתו, אנחנו מברכים אותו, שום דבר לא דורשים רק לגרום לו מזה קצת נחת רוח. זאת כל העבודה, בזה אתה מגיע להשתוות, לדבקות.

תלמיד: תפילת ההודיה הזאת היא הביטוי של האור חוזר?

אור חוזר מבטא את ההודיה, כן. אור חוזר זה המחזיר למוטב, שאתה מחזיר את היחס שלך לטוב ומיטיב, למוטב.

שאלה: מה קורה לשכל ולרגש, ומה התהליך שהם עוברים?

כל הזמן השכל והרגש עובדים.

תלמיד: אבל במה הוא משתנה, מה קורה לו?

אני לא יכול אפילו להגיד ככה סתם. שכל ורגש כל הזמן עובדים. אני מקבל קודם כל התפעלויות רגשיות, רע לי, טוב לי, בכל מיני אופנים, זה מה שאני מרגיש, זה כל הזמן. אני מאוד רגיש למה שקורה ברצון לקבל שלי, כי אני כולי רצון לקבל, כולי. וקצת יותר או קצת פחות בכל מיני אופנים מה שקורה לו אני כל הזמן שומר, אני כל הזמן בודק, אני כל הזמן מבקר, יותר טוב, פחות טוב, במה יותר טוב, במה פחות טוב, במחשבה, ברצון, ביחס לזה, לזה, לסך הכול ואיך, ואני עושה פיצוי זה על ידי זה, וזה על ידי זה, אבל העיקר אני רוצה להרגיש טוב.

כאן באה מחשבה, זה מה שאתה עושה בחיים שלך, שאתה רוצה רק לעשות כך שיהיה לך קצת טוב, יחסית טוב, בכל רגע בקיום שלך? בכל רגע בקיומך אתה רוצה רק להרגיש טוב? עכשיו אני עושה ביקורת, אלה החיים שלי, שאני דואג כל הזמן רק איך להרגיש טוב, קצת טוב אפילו, העיקר שלא רע? אז אני לוקח איזה ביס ממשהו במקרר, שומע מוסיקה, יושב, שוכב, עושה משהו. כל הזמן אני בוחר כל מיני דברים כדי לאזן את עצמי להרגיש קצת טוב, אלה החיים שלי. זה נקרא שאני נמצא בעבדות פרעה.

האם אני יכול להתעלות מעל זה? לא שאני גורם רע לעצמי, לא צריך, אלא שהמחשבה שלי תתעסק במשהו למעלה מזה. אתה אומר רצון ומחשבה, אז שהמחשבה תהיה קצת למעלה מזה. במה? לזה אני אקדיש את החיים שלי או למשהו יותר גבוה? זאת אומרת, כל עוד הגוף שלי חי אני סך הכול כל הזמן מכוון ממש לשרת אותו שירגיש טוב כמה שיותר, אני אזדקן שירגיש טוב, אני אלך למות שירגיש טוב, עד הרגע האחרון בחיים שלי, אני כאילו לוקח איזשהו כדור שינה ואני נרדם לנצח, זה החיים. לזה אני רוצה להגיע? או שאני עכשיו מתחיל לעשות רביזיה, ביקורת, ואז אני מפעיל שכל. לא שכל כדי לשרת את החמור שלי, אלא שכל יותר גבוה. וכאן כבר אני צריך לחשוב איזו עוד מטרה יש לי, האם יש לי עוד חיים אחרים וכן הלאה.

תלמיד: אז יש מצבים שצריך להפסיק להשתמש בשכל?

לא, אני לא מפסיק להשתמש בשכל הבהמי, לא, אין מצווה לסבול, ההיפך, הבורא מעוניין שאתה תעבור את כל השלבים האלה בצורה חלקה מאוד, שאתה כל הזמן ממש תברך. בצורה האידיאלית? אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל ממש אין בכוונתו לעשות לך איזה גרם של רע. כתוב, שאם אתה מוציא מהכיס מאה דולר כשחשבת שיש לך שם דולר אחד, זה נקרא "ייסורים", כי זה לא לפי הרצון שלך, עד כדי כך.

תלמיד: השכל הזה יכול לצפות את כל המצבים ולהיות מוכן אליהם בצורה שהוא לא יסבול?

לא, אתה צריך שכל חדש, אתה צריך הבחנות חדשות, שיביאו אותך להסתכלות בחיים בצורה אחרת. שאתה צריך לא לדאוג לחמור שלך, אלא איך למעלה מהחמור להשיג חיים רוחניים, לא חיים מכווצים שנמצאים בתוך החמור, אז אתה צריך תוכנה חדשה.

היום אנחנו יכולים לדבר על תוכנות.

שאלה: האדם צריך לברך על הרע כמו על הטוב.

כך כתוב.

תלמיד: אנחנו יושבים בקבוצה, מצב סטטי, הכול בסדר, עובדים על החיבור בינינו, פתאום הבורא מגלה לנו בקבוצה איזו בעיה, שנניח לחבר אחד יש בעיה במשפחה או שהוא נהיה חולה, או שלא עלינו, משהו עוד יותר גרוע. מה צריך להיות היחס שלנו עכשיו למקרה הזה?

להשתדל כמה שיותר לרפאות וודאי. "ניתן לרופא רשות לרפאות", זאת אומרת, כמה שאנחנו מסוגלים אנחנו חייבים להשקיע בזה זמן, כסף ומאמצים.

תלמיד: מה צריך להיות היחס שלנו בקבוצה כלפי הבורא בעבודה שלנו?

שהוא נותן לנו את זה כעבודה. כשאשתו של הרב"ש, הרבנית יוכבד הייתה חולה, הייתי לוקח אותה לבית חולים, הייתי עושה כל מיני דברים. אשתי הייתה יושבת שם לידה שעות כל יום, ועוד נשים אחרות. ואני הייתי מסיע אותה, ו[מביא] רופאים אליה, וכן הלאה. היינו מטפלים.

תלמיד: מה צריך להיות היחס של הבן אדם שקיבל עכשיו את הבעיה הזאת בתוך הקבוצה?

שזה נטל עליו, שהבורא כך מסדר לו את החיים והוא חייב להתמודד עם זה. אסור לו לזרוק, חייב. אתה חייב לטפל בזה, אתה חייב לטפל בילדים שלך אפילו שהם גדולים, קטנים, לא חשוב איזה. זה הכול שייך אליך כגוף שלך.

תלמיד: מצד אחד אני מרגיש בזה שיש פה פער, קושי, להיות בשמחה כשהבורא נתן לנו את התגלות הבעיה הזאת ומצד שני אנחנו מזדהים עם הבעיה של החבר ברמה הגשמית. איך אנחנו בכל זאת יכולים לברך על הרע הזה שמתגלה לנו ברצון לקבל כמו על הטוב?

זה הכול בתמיכת הקבוצה. אנחנו נמצאים בעידן שאדם אחד לא יכול לעשות את זה, כי מעוררים בכל אחד מאיתנו רצון לקבל כבר בהנחה או בתנאי שאנחנו מטפלים בזה בעשיריות. אנחנו כבר נמצאים בעידן של הדור האחרון. האדם האינדיבידואלי כבר לא יכול להתפתח לחוד כמו שהיו בדורות הקודמים. מהאר"י, יותר נכון מבעל השם טוב והלאה כבר התחיל העניין של הקבוצות, ומבעל הסולם והלאה זה התחיל עוד יותר, מרב"ש עוד יותר ו[עכשיו] כבר אנחנו. היום אי אפשר אחרת. אתה רואה עד כמה בעולם הזה, זה כבר מורגש.

תלמיד: האם בקבוצה אנחנו יכולים להגיע להרגשה כזאת שאנחנו אומרים, "ישתבח שמך לעד, תודה שגילית לנו מצב כזה של קושי", אם נניח עכשיו החבר חולה?

אם החבר חולה, לא. אבל לעצמך אתה יכול כך להגיד, אם אתה משיג את זה.

כמו שאני מאוד סבלתי מבעיות עור, אני זוכר שהיה קור וגשם ואני עומד בפארק וממש מברך על הקור הזה, כשכל האנשים לא ידעו איפה להסתתר מהגשם הקר, ועלי זה קצת הקל מתוך העור שבער כך. אני שואל את רב"ש, "מה יהיה מתוך זה?" הוא תפס אותי ואמר ממש מתוך כאב, "אתה לא יודע כמה שאתה מרוויח בזה". זה מה שהוא בעצם רצה להגיד, "אל תגיד כך, אתה לא יודע כמה אתה מרוויח". אבל לא שאנחנו כך יכולים להגיד על מישהו אחר, "שיסבול, שירוויח", לא.

תלמיד: אז מה היה היחס של רב"ש כלפי הבעיה הגשמית, הרפואית שלך?

הוא לא התערב. כן אפשר להתערב בדרך הרגילה, אבל לא מלמעלה.

תלמיד: מה היה היחס שלו כלפי הבורא כשהוא ראה אותך סובל?

לא יודע, את זה [תעשה] אתה, כשתעלה למעלה ותשאל אותו. עד כאן. אנחנו צריכים לדעת מה [מוטל] עלינו. באמת, לא כדאי יותר מזה. מה שלא נפתח לאדם, טוב שלא נפתח.

תלמיד: זאת השאלה, מה צריך להיות היחס שלי אם אני רואה שהחבר סובל? אני יכול ללכת איתו לרופא?

זה ברור שאתה חייב ללכת איתו לרופא אם הוא חולה ואתה יכול לעזור לו. וחוץ מזה אתה חייב להתפלל עבורו עוד יותר ממה שהיית מתפלל עבור עצמך.

תלמיד: מה צריכה להיות התפילה שלי?

שהוא יבריא. שהבורא יחליף לו את הייסורים הגשמיים בעלייה רוחנית. אתה בתפילה שלך כביכול מפצה, מכסה על אותה מחלה, אותם הייסורים שהוא מקבל.

תלמיד: אני לא מרשיע בזה את הבורא?

לא. הוא נתן לך את זה בכוונה.

שאלה: מצד אחד כתוב, "במסתרים תבכה נפשי", ומצד שני אנחנו צריכים להתעלות מעל החושך ועל אף החושך להיות בדבקות בבורא, כי לא חשוב לי מה המצב שלי. איך שני הדברים האלה משתלבים ועל מה בכלל בוכים? מה זה בכלל הבכי הזה?

מצד אחד אני בוכה, ומצד שני, אני מודה על זה שהבורא נתן לי את זה, שאני יכול להתעלות למעלה ולהודות לו על זה שנתן לי את הדברים האלה שאני בוכה עליהם. ויחד עם זה בהתעלות מעל זה אני גם שמח. גם בכי וגם שמחה נמצאים אצלי באותו זמן. אני לא סכיזופרני, אצלי כל הפיצול הזה הוא נכון. כי את זה אני מרגש בתוך הכלי המקולקל, ואת זה אני מרגיש בתוך הכלי המתוקן. ושתי הצורות האלה קיימות בי.

זה עוד יבוא. אנחנו לומדים על המצב הרוחני ורוצים להבין אותו במצב הגשמי שלנו, זה לא תמיד משתווה, כי הכלים הם שונים. אתה לא יכול לבוא עם גרזן לתקן מחשב. יש ויש, הכלים שונים.

קריין: קטע מס' 11, מתוך "שמעתי" מאמר קכ"א, "היתה כאניות סוחר".

"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות."

(בעל הסולם. שמעתי. קכ"א. "היתה כאניות סוחר")

סדנה

איך כל אחד מאיתנו מתאר מה זה נקרא שמחה מהשפלות? האם אתם מוכנים להיות משה רבנו? מה זה נקרא שמחה מהשפלות?

*

קריין: קטע מס' 12, כתבי רב"ש כרך ג', "ענין גלות".

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(רב"ש - ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

ואחר כך היא הופכת לְדעת והאדם זקוק לאמונה יותר גדולה.

נקרא עוד פעם. כולם נקשיב ונשתדל להרגיש את המצב הזה שעובר ממש בבשרנו וכך לאכול אותו, לשתות אותו, להתכלל בו, להיטמע בו יחד כולם.

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת. (רב"ש- ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

שאלה: אדם שהולך בדרך חייב לעבור את התהליך שהוא תיאר עכשיו? זאת אומרת, הוא חייב להגיע למצב שהוא חוזר בחזרה אל הגשמיות, מוותר על הרוחניות?

הוא צריך להגיע לנקודת ההכרעה, לחזור לגשמיות או להמשיך ברוחניות. לחזור לגשמיות, זה בתוך הדעת. להמשיך ברוחניות, זה רק למעלה מהדעת.

תלמיד: האם זה ענין של החלטה של האדם?

אדם נמצא בהכרעה. אני לא יודע מה הבדל בין החלטה להכרעה. הכרעה כביכול יותר גורלית.

תלמיד: כן, אם אני זוכר נכון הוא גם כותב שהוא צריך לבקש שיעזרו לו להכריע לכיוון הנכון?

יש ויש. זה עובר על כל אחד, אל תדאג. אם לא עברת, תעבור ולא פעם.

תלמיד: מה עושים עם הרצון לקבל שדורש מילוי בשלב הזה, זאת אומרת, מה קורה איתו? איך לא ליפול חזרה לגשמיות?

שימות.

שאלה: איך אדם יכול להיות בנטייה שהרצון לקבל שלו ימות?

בהשפעת המאור המחזיר למוטב שמקבל בזמן הלימודים, בזמן ישיבות החברים, הכול מתקבץ אז לנקודה אחת.

שאלה: אני חושב כל היום על מה שאמרת אתמול, ש"השנה הזו הכול הולך להתפורר", וזה מדגיש את רמת האחריות שלנו. ואני נמצא בבקשה לבורא מאוד מאוד גדולה, שיתן לכל החברים בכל הכלי את כל הכוח והשמחה, לעשות את העבודה הנכונה, ולהכריע לקו זכות.

נכריע. מה שנפלא בזמנינו, ממש פלאים, שמה שקורה בפנים בהתאם לזה קורה בחוץ. והכול הופך להיות לכלי אחד, גם האנושות וגם אנחנו כקבוצה. הכול מתחיל להתחבר ולהסתובב יחד בהרמוניה ישרה והפוכה, אבל בהתקשרות לקראת המטרה. באמת זמנים נפלאים.

שאלה: הזכרת את נושא העבודה עם הרגש ועם המוח, ויש תחושה שלאורך הזמן הרגשיות עולה יותר מהשכל. כאילו פתאום אתה מתחיל להיות רגיש למצבים שבעבר לא היית רגיש אליהם?

בטח, כי מעלים לך את הרגישות. כשהרצון לקבל גדל, אתה נעשה יותר רגיש. תיקח אדם מאירופה ואיזה אדם שחי בג'ונגל, יש הבדל ברגישות ביניהם? האחד אמנם רגיש לכל מיני צורות הטבע שהוא חי בהם בג'ונגל. אבל בכל זאת, ככל שהאדם מתפתח באבולוציה אז הרצון לקבל גדל. ומתוך זה שהרצון לקבל גדל הוא נעשה רגיש יותר.

תלמיד:, אני מרגיש שאני עם השכל מנסה לעצור את הרגישות הזאת, כי היא לא נעימה.

העבודה לא נכונה.

תלמיד: אז מה צריך לעשות?

אתה עושה רגרסיה, אתה הולך אחורה. אם הבורא מעלה רצון לקבל, אסור לנו לעסוק בזה שאנחנו נקטין אותו, הוא נותן לי אפשרות להתפתח לכל מיני כיוונים. ואתה אומר, "לא, אני אצטמצם. תן לי את זה לעשות וככה לחיות, זו הצלחת שלי, וזו המיטה שלי, אני לא רוצה לדעת יותר כלום". בטוח שהרצון לקבל רוצה את זה במקום צרות, ודאי, כי מוסיף דעת מוסיף מכאוב.

תלמיד: אבל כשאני מסתכל לפעמים אפילו על דברים קטנים, אני רואה אנשים שבעבר לא היה לי אכפת מה עובר עליהם, ופתאום אני יכול לבכות בגללם.

אתה עוד תבכה אל תדאג. אז מה?

תלמיד: אני יכול לעבוד אפילו עם כל הדברים האלה שעוברים עלי בחיים?

חשיבות המטרה. מה אכפת לי בדרך אם לבכות או לא. חשיבות המטרה, אני רוצה להשיג את המטרה. באיזו צורה, לא חשוב לי, העיקר להשיג. אני לא מכתיב תנאים, אני לא יודע מה הם התנאים שצריכים להיות לזה. את כל השכל שלך תצטרך למחוק לגמרי. ועוד יותר מלמחוק אותו, לעלות עליו ולעשות הפוך.

תלמיד: אבל עכשיו שאני נמצא למשל בעשיריה, הדברים האלה תופסים אותי במשך היום. כשאני פתאום לבד זה מתפרץ בצורה שאני לא יכול לסבול את זה. האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לא להיתקע במצבים האלה לבד?

כן, גם לפני זה, גם בזמן הזה. אם אתה יודע לברוח לעשיריה כל פעם שרע לך, זו התרופה הכי טובה.

תלמיד: מה זה לברוח?

לברוח, להתכלל.

תלמיד: איך? אני יושב בבית, פתאום אני מסתכל על דברים שעוברים ואז אני אומר, "עכשיו אני נכנס למשהו שממש מציק לי, כואב לי".

איפה אתה רואה זאת בבית?

תלמיד: אני מסתכל בחדשות. לפעמים סרט, ואני מעולם לא התרגשתי מסרט.

אני רואה רק ערוץ של מוזיקה קלאסית, אפילו חדשות אני כמעט ולא רואה. מה אומרים בחדשות? חבר כנסת אמר ככה, וחבר כנסת שני אמר ככה. את זה אני צריך לדעת, אלו חדשות?

תלמיד: שאני מגיע באמת לנקודות הרגשיות שדיברנו עליהן, אמרת לי לברוח לעשיריה. מה זה נקרא לברוח לעשיריה? פיזית העשיריה לא לידי, מה אני כן צריך לעשות כדי לברוח לעשיריה הלא פיזית שלי?

יש לך מחשב?

תלמיד: כן.

היית נוכח בכנס אחרון?

תלמיד: כן.

שמעת את השירים? כל השירים היו מהכנס הגדול. תשמע כזה שיר ותראה מה זה יעשה לך. במקום חדשות, אפילו במקום מוזיקה קלאסית. עם מי יש לך עסק? אתה מתערב עם העולם הזה?

תלמיד: מה שאתה אומר הוא, שהמצבים הרגשיים ילכו ויתחזקו עם הזמן יותר ויותר?

כן. אם הרצון לקבל עולה, אז כן, ודאי. תוכל לחבר שירים ועוד כל מיני דברים שבכלל אולי לא אופייניים לך. כל אחד גדל בזה, הוא נעשה כאשכולית, כולל הרבה מאוד הבחנות.

קריין: מתוך "כתבי בעל הסולם", "שמעתי", מאמר קצ"א, "זמן הירידה", קטע מספר 13 .

"קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה."

סדנה

איך אנחנו מחליפים את עבדות פרעה לעבדות ה'? תסבירו בבקשה זה לזה. אין לנו שום אפשרות אחרת, יש שני מצבים: עבדות פרעה ועבדות ה', איך אנחנו מחליפים זה על זה? יש מאמר כזה, שני מצבים.

קריין: שוב, קטע מספר 13, מאמר קצ"א, "זמן הירידה".

"קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?

אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו ית'. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת לבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.

ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא ית' בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא ענין למעלה מהטבע, שהשם ית' נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עמו. לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע."

(בעל הסולם. שמעתי. קצ"א. "זמן הירידה")

שאלה: בקטע היה כתוב "יראת רוממותו", מה זה?

אני לא יכול להסביר. יראת הרוממות זה, שאתה רואה מישהו גדול מאוד ויש לך מזה יראה. יראה זה לא פחד, אלא הוא יותר גבוה, אין לי מילים. זה הרגשת המרחק, זה התפעלות מגובה, זה הערכת המצב, שהוא אפילו מנותק ממך ואתה לא יכול אפילו למדוד את היחס בינך לבינו.

שאלה: אתה יכול להסביר מה הכוונה, בזמן שמעירים אותו הוא צריך לזכור את זמן הירידה?

זו עבודה של ג' קוים. אנחנו לא מסוגלים אם אנחנו נמצאים ברצון אחד ועדיין אין לנו שני רצונות, עדיין לא נמצאים גם במשהו בעולם הזה וגם במשהו בעולם ההוא העליון, עוד לא נמצאים בשני עולמות, עוד אין שתי נקודות ממש, אז אי אפשר. אלא צריכים קודם להשיג את הקו האמצעי ואז אפשר לדבר על זה.

שאלה: לא כל כך הבנתי מה זה רצון לקבל לא מקולקל?

הכול מדובר כלפי האדם, יכול להיות שהוא לא חושב. יש לי רצונות שאני חושב עליהם שהם לא מקולקלים. אני אגיד לך במה, אני אף פעם לא בדקתי אותם כלפי הדבקות, לכן אני לא יכול להגיד במה הם מקולקלים. אני רוצה לאכול עשרה קילו משהו, הרצון שלי מקולקל או לא? לא טוב ולא רע, אלא ככה זה. כלפי מטרת הבריאה אין בזה שום דבר. לכן הכול מדובר על ההבחנות כלפי המטרה.

שאלה: איך לפנות לבורא עם בקשה לעזרה ולא רק להסתפק בפתרונות גשמיים?

תלוי מה כואב לך, עם זה אתה פונה. אתה לא יכול לפנות אל משהו שאין לך צורך. הבורא מרגיש צורך שבלב. אם אתה תעבוד על משהו ולא תוכל להשיג את זה, אז תפנה אליו מאין ברירה. במצב שאתה אנוש, שאתה אבוד, שאתה כל כך רוצה להשיג ולא מסוגל. בינתיים אין לך דבר כזה לכן אתה שואל איך לפנות. אין למה לפנות, אין גם למי לפנות, אתה לא מרגיש צורך בו. אתה צריך כוח עליון שרק הוא יכול להציל אותך, אז תפנה.

שאלה: המצבים שאנחנו עוברים בדרך, האם אפשר לדבר על השלבים האלה בצורה סיסטמתית, שיטתית בעשירייה או שאנחנו עוד לא מסוגלים להרגיש את זה?

אני לא יכול לדבר בצורה סיסטמתית כי אנחנו עוד לא נמצאים בזה. כדי לדבר על משהו כמערכת אנחנו צריכים קודם כל להתכלל עם כמה נקודות בדרך. את זה להרגיש, את זה להרגיש, את זה ואת זה, ואחר כך לחפש את המשותף, את מה שמחבר ביניהן ואז למצוא את הנוסחה. אבל אם אין לנו נקודות אחיזה, אנחנו לא יכולים למצוא את הנוסחה.

איך אנחנו מתקדמים בעולם הזה, אנחנו עושים כל מיני פעולות, לא יודעים מה, כמו ילדים קטנים שגדלים, אנחנו סך הכול נוגעים בכל מיני מצבים עד שמהאוסף של כל ההתרשמויות אנחנו יכולים להגיע להבנת המערכת, הקשר, הקומוניקציה שביניהם, אחרת לא.

אנחנו לא מסוגלים ללמוד מערכת שלמה ואחר כך את החלקים שלה. זה אפשרי קצת בתע"ס כמו שאנחנו לומדים, אבל לא בעבודה הפנימית שלנו. תיאורטית אנחנו יכולים לדבר על הרבה דברים ואנחנו לומדים את זה, עיבור, יניקה, מוחין, כל מיני דברים, מסך עם ארבע בחינות, עם עשר ספירות, איך זה עולה ויורד, אנחנו לומדים. אבל לשייך את זה לעצמנו, אנחנו לא יכולים כי אין בנו עדיין שום קשר למצבים שאנחנו לומדים.

לכן אחרי שהאדם עובר כל מיני מצבים בעצמו, אז הוא מתחיל לשמוע איך שהם קשורים זה לזה ואיך שהם מצטרפים למערכת. כמה פעמים למדנו את כול המאמרים הללו, הרבה פעמים עברנו עליהם בכל מיני צורות, בכל מיני מצבים, ומה אנחנו זוכרים מהם? עכשיו לקחנו מכל מאמרי רב"ש ובעל הסולם, נושא מיוחד ואנחנו ממש רוצים ללמוד אותו יותר, אז אנחנו רואים שלפי המצבים שאנחנו עוברים יש לנו עם זה קצת קשר, אבל עדיין חסר לנו בכל זאת המעשה, להרגיש את אותם המצבים על עצמנו, ואז הלימוד יהיה אחר.

אתה צודק, הדרישה היא כאילו תן לי לדעת מה קורה באמת, הכול, ואני אדע איפה אני עכשיו נמצא. אני זוכר את עצמי גם אני רציתי כך, אבל זה לא הולך כי אתה לא יכול לראות את התמונה, היא לא נמצאת בך. אפילו אם אני אצייר לך אותה איך שאתה רוצה, שום דבר לא יקרה, זה לא ייקלט, כי אין לך עדיין מערכות פנימיות. הרצון הכללי שלך לא ישרטט לך בפנימיותך את כל המצבים הללו שאני אדבר עליהם ואתה אז בהתאם לזה תרגיש ותלך בתוך המערכת הפנימית שלך ותזהה אותם, זה קשור כך וזה קשור כך בהתאם למה שאנחנו קוראים, זה לא יקרה, כי עדיין אין, לא עברת אותם, הם עדיין לא נגלו בך כמו מצבים שיש להם מקום.

לכן אין ברירה, אני מבין את הטענה שלך ועוד יותר מזה יהיה, אבל תאמינו לי שזו הדרך. עם כל זאת שהייתי רוצה ללמוד אותה בצורה הרבה יותר מסודרת כאילו, שיש לנו שרטוט, ליד השרטוט רשימת הנקודות, עשרים שלושים נקודות שאנחנו עוברים אחת אחת ומסדרים את עצמנו בפנים, ככה כל דבר ודבר במקומו, בלחיצת כפתור זה לא ילך. מה לעשות.

שאלה: האם הבקשה לבורא צריכה להתבטא בפעולות קונקרטיות כלשהן, האם לבקשה שלנו צריך להיות איזה ביטוי חיצוני, לא רק בקשה, אלא במעשים?

הבקשה שלנו לבורא צריכה להיות כתוצאה מכל מיני פעולות קונקרטיות בגשמיות, בביצוע שלנו בעשירייה. לא יכול להיות שאנחנו שואלים משהו תיאורטי, זה לא מתקבל במערכת. כי בהתאם לזה שאני שואל, אצלי צריכה להיות תגובה פנימית על מה שאני שואל. זה לא נקרא מהפה ולְחוץ, אלא שאני מדבר, כאילו מדבר, אני לא צריך אפילו לדבר, אלא בפנים אני מרגיש את המצב הזה, ואת המצב הזה אני כבר עברתי בעשירייה ובעצמי ולכן מתוך המצב הזה אני פונה, אחרת זה לא נקלט, סתם כך אני אומר משהו בפה?

זו מערכת רגשית, הבורא, אם אני נכלל בה ברגש שלי אז אני נכלל, המערכת כאילו שומעת, קולטת אותי ומרגישה אותי ואז אני פועל בה כמרכיב האינטגרלי שלה. אבל אם אני לא נמצא ברגש שמשתווה עם המערכת, לא נקלט באותה מערכת, אז כמה שאני אצעק בפה זה לא יעזור. אני חייב מבפנים לייצר כאלו סיגנלים, כאלו מצבים, כאלו השפעות על המערכת שהיא תושפע ממני. וזה יכול להיות רק בתנאי שאני נכלל בעשירייה, שאני עובד איתם ושאני מתרשם מזה ומזה, מדברים שליליים, חיוביים. ומהחיכוך ביניהם אני מייצב מצבים כאלה שאם אני פותח את עצמי ככה ורוצה בכוח להכניס אותי למערכת היא מקבלת, היא חייבת לקבל, אני עושה בה שינויים ולפי השינויים האלה אני מקבל תגובה.

אני לא צריך לפנות לבורא ולבקש וזה תלוי בבקשה שלי, באיזו שפה אני מבקש ומה אני אעשה. זה הרגש הפנימי שלי, אני נמצא במערכת, לא יצאתי ממנה אף פעם. מה זה נקרא בפה שלי? רק בהרגשה. אנחנו לא יכולים לפתוח את המערכת הזאת בהרגשה שלנו, לא מסוגלים, אנחנו מדברים בשפה אחרת, אנחנו החלקים המתים בה, בינתיים, מנותקים ממנה. מנותקים, כי שם הכול נפעל בתוכנה של השפעה ואנחנו בתוכנה של קבלה ואני סוגר את עצמי בפנים ואני נמצא במערכת בינתיים בצורה כזאת שהאזור הזה הוא אזור סגור.

מערכת קטנה כזאת מנותקת מהכול, מקבלת רק הזנה כדי שיגדלו יגדלו, יגדלו, אחר כך היא תתעורר, המערכת הזאת, הנשמה הפרטית הזאת, הנשמה הפרטית הזאת, הנשמה הפרטית הזאת, אבל ברגע שמתעוררות הנשמות הקטנות, הן מתחילות כבר להיכנס להדדיות, לאינטגרציה עם המערכת הגדולה. זה נקרא "תפילה". יש להם חיסרון הנכון להשתתף במערכת שהמערכת תשפיע עליהם והם עליה והחיסרון שיש בהם זאת התפילה. יש כאן איזה פה ואוזן? כך כתוב, מדברים בצורה כזאת אבל סך הכול צריכים להבין איך אנחנו נמצאים בזה.

שאלה: הבורא זו תכונה?

התכונה הכללית של המערכת שמחברת את כולם באינטגרציה השלמה.

תלמיד: אבל זאת תכונה תבונתית?

הבורא הוא תוצאה מהחיבור האידאלי של כולם.

תלמיד: אם הבורא זו תכונה תבונתית, אם זה חוק, אז חוק לא מכיר שום דבר, כמו תדר בסקאלה של הרדיו, הוא קולט רק דבר אחד.

כשאתה נמצא במערכת הטבע אתה מתייחס לזה כמה?

תלמיד: כמשהו לא תבונתי, חוק.

חוק. יופי. אז מה מפריע לך?

תלמיד: לא מפריע, אם זה כמו כוח המשיכה אז אין לו שום רגש.

אין לו שום רגש.

תלמיד: אז זה קשה לעבוד. איך בדיוק אפשר לעלות על התדר, על החוק הזה?

תעלה, זה חוק שעובד בכוח השפעה. השפעה זה כוח. לפי כוח ההשפעה המערכת הזאת עובדת.

שאלה: ומה התפקיד של הרצון?

רצון לייצב מעליו את כוח ההשפעה.

תלמיד: זאת אומרת הרצון רוצה להשפיע, מכוון לכיוון הזה.

יש רצון שהוא סגור בתוכו. רצון אגואיסטי שלא יוצא מתוכו. כמו הכוכבים האלה שתופסים את האור בפנים, חור שחור. אתמול היה אצלי פרופסור לפיזיקה, הוא מספר שכבר לא חור שחור, יש גם חור לבן, אלה דברים חדשים. אבל כך הם חושבים, מגלים.

או שאתה סוגר את עצמך בפנים, אז המערכת מספקת לך בינתיים חיות, אולי בעוד אלף שנה אתה תתעורר ואז תתכלל במערכת בצורה פעילה, מועילה, בינתיים לא. וברגע שאתה מתחיל להועיל למערכת, אתה מתעורר מבפנים החוצה, אתה רוצה לצאת ולספק לאחרים, לחשוב על אחרים וללכת לפי התוכנה הכללית של המערכת, בבקשה, תצא, תצא מהמסתור, תתגלה. ובהתאם לזה אתה נכנס למערכת בהדדיות, בהתקשרות הדדית, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". כל מה שמחוצה לך זה נקרא "דודי", הבורא, כך אתה מקבל אותו, ואתה. אתה נמצא בצורה רגשית? וודאי רגשית. למה? כי אתה רצון לקבל, אצלך זה מתבטא ברגש.

תלמיד: זהו, אצלי זה מתבטא ברגש, איך זה מתקבל שם, בערוץ הזה שנקרא בורא?

אף אחד לא יודע. אתה אף פעם לא תצא מעצמך. גם הבורא נקרא "בוא וראה", זה רק בך. אבל זה לא מפריע, אין לך חיסרון להרגיש אותו מחוצה לך, אין דבר כזה, כי אנחנו פועלים מתוך חיסרון, מתוך רצון.

תלמיד: אז איך אנחנו אומרים שהתפילה מגיעה בכל זאת?

לפי התגובה. לפי מה שמתרחש בנו. אנחנו לא יוצאים מעצמנו ולא נכנסים, אלא הכול קורה בתוכנו. לכן זה נקרא שאני מקבל תכונות של הבורא, ואני בעצמי נעשה כחלק ממנו והוא נמצא בי. זה דברים שיש בהם הרבה מילים והם רק מבלבלים.

שאלה: אתה אומר שצריך להודות על כל מצב, איך זה מתבטא אם אתה מבין שאין לך מה לתת לבורא, אין לך במה להודות?

אז אתה צריך לעבוד על זה, אתה עדיין לא מכיר. נכון, בינתיים נניח שאתה מקלקל את הבורא, או אפילו זה לא, לא אכפת לך. אני מבין. גם זו תקופה גדולה בהתפתחות הרוחנית שלנו שאנחנו לא מרגישים אותו לא לרע ולא לטוב, כאילו שלא קיים. אם כך אנחנו צריכים להתייחס לעשירייה, ולפני העשירייה אני מתייחס רק לעצמי, אלה השלבים. השלב הראשון בהתפתחות הוא שאני חושב רק עצמי, לא מסוגל ליותר, זה דומה לתינוק, הוא לא מבין. אנחנו רואים את זה, עד גיל שנתיים או שלוש אפילו, הם לא יודעים לשחק עם האחרים, כל אחד משחק עם עצמו, יש לו כמה צעצועים עם זה הוא משחק. [תגיד לו] "תשחק עם מישהו, תן לו הוא ייתן לך", לא מבינים את זה. כך אנחנו בהתפתחות הרוחנית שלנו, מבינים רק את עצמנו.

אחר כך לא, כבר יכולים לדבר על משהו, לתת, לקבל, אז אנחנו כבר מתחילים להיכנס למאמרים. לפני כן זה קצת יותר מסביב, היסטוריה, משהו על קבלה, על מה היא מדברת, אבל אחר כך כבר מתחיל להיות העניין החברתי קצת יותר. כמו שאדם, כמו שילד מתפתח, אז אכפת לנו מכל הדברים האלה, איך אנחנו יכולים ללמוד מאחרים, איך אנחנו יכולים לרכוש מהם את הדברים. עשינו את השלב הזה, אחר כך איך אנחנו יכולים על ידי העזרה ההדדית לבנות איזו קבוצה, איזו חברה, משהו כדי להתקדם. אבל ההתעניינות עדיין אגואיסטית בלבד, בלהתחזק בינינו עד שמבינים קצת יותר שהעשירייה כן יכולה לספק לי תכונות הרוחניות.

במה זה מסתיים? בזה שמתחילים לקבל מאור המחזיר למוטב. אנחנו עוד לא רואים שזה מאור המחזיר למוטב, אבל קצת יותר התפתחות שקרובה לרוחניות, משהו לקבל, משהו להשפיע, כאילו שאנחנו נמצאים בזה, מגיעים לזה. עד שמתחילים פתאום להרגיש שאכפת לנו מהבורא. לפני זה לא היה אכפת לי, לא יכולתי לחשוב עליו, מיהו, מהו, בשביל מהו, לא הייתי צריך אותו כביכול. פתאום מתוך העסק שאני בעצמי התעסקתי, אחר כך עם החברה, המדע, העשירייה, עם כל מיני דברים. התחלתי פתאום להרגיש שאכפת לי מהבורא, מיהו, מהו, איפה הוא נמצא, איך אני מתייחס אליו, איך הוא אליי, כבר אני לא משייך את עצמי לא לחיים האלו ולא לחברה ולא כל כך לעשירייה, אלא ישירות אליו, אני מתחיל להרגיש שאני תלוי בו. קודם הייתי מרגיש בדרך איך שאני תלוי באלו שעברתי ו[עכשיו] כבר אכפת לי ממנו. ואז בהתאם לזה אני מחפש איך אני אהיה תלוי בו, איך אני אקשור את עצמי אליו, איך אדרוש ממנו ואקבל ממנו וכן הלאה.

מהרגע הזה והלאה כבר מתחילה להיות העבודה הרוחנית בצורה אחרת. למה? כי אני סגרתי את המעגל, אני והבורא וכל הקבוצה, העשירייה וכל הדברים באמצע הם כמקשרים אותי. אז יוצא אני, עשירייה, בורא, המעגל נסגר ומתחילים לעבוד.

שאלה: אחוריים ופנים זה רק כלפי הבורא או זה גם כלפיי העשירייה? מה זה אחוריים ופנים כלפי עשירייה?

אחוריים ופנים זה כלפי החבר, כלפי העשירייה וכלפי הבורא. פנים זה נקרא השפעה, אחוריים זה נקרא קבלה. זה בכללות.

שאלה: אם זה מעגל סגור אני והבורא, אז איפה המקום של ההפצה בתוך זה?

על ידי הפצה אתה מרחיב את הקשר עם הבורא. סך הכול. העולם נמצא באמצע, בינך לבין הבורא, עד כמה שאתה מטפל בו אתה מרחיב את הכלים שלך. זה כלים שלך שאתה רק בצורה כזאת, ואהבת לרעך כמוך, מה זה לרעך כמוך? זה שאתה אוהב את עצמך, סך הכול, אתה לא מבין, אבל הכול זה שלך.

תלמיד: אז אני מרגיש הרבה פעמים שבהזדמנויות מסוימות של הפצה אם אתה כאילו מסכים מראש שלא משנה מה תקבל, אתה מתכוון להעביר אותו לתלמידים זה עובד, אבל לפעמים אני שומע חברים שאומרים "אבל מה יש לי להפיץ, אני עוד לא מחובר בעשירייה, אין לי מה לתת", אז מה אפשר להגיד להם במצב כזה?

לא, להפיץ צריכים כל מה שיש. חומר, עבודה, לקרוא מאמרים, להביא כל מיני דברים. בלי הפצה היום לא תתקדמו. איך שתרצו, אני עושה את שלי, אני לא הולך לשכנע אתכם כל פעם.

שאלה: במאמר כתוב שלצד הרגשת גדלות הבורא אדם מרגיש את הענוותנות שלו, איך שתי התכונות האלה משתלבות יחד ואיך לראות את זה דרך העשירייה או ביחס לחברים?

אנחנו צריכים להבין שפעולה רוחנית מתחילה מצמצום. צמצום זה נקרא שלא חשוב מה שאני מרגיש, ההרגשה שלי לא משפיעה על הפעולה שלי והפעולה שלי תלויה רק במה שטוב למי שאני רוצה להשפיע. שאני מנתק את עצמי לגמרי מהאינטרס שלי, מהפעולה ומהתוצאה מפעולה. זה הכול.

שאלה: מה סדר העבודה להתמודד עם הכבדת הלב?

אני לא יודע מה קורה שם בפיליפינים, כי יכול להיות שיש לו תנאים מיוחדים. אני חושב שאין דבר יותר מועיל אלא לימוד בעשירייה. לקפוץ לעשירייה וללמוד איתם יחד משהו מהמקורות. זה הכי מועיל. מוציא מיד את האדם מהמצב. זהו. אם זה לא עובד, אז שיעשה איתם איזו סעודה יפה, לא גדולה אלא כוסית וויסקי עם משהו טעים יחד עם כולם, חברים, כמה שירים, גם עובר וגם טוב. אם הם עושים את זה רק כדי לא לקלל את הבורא אלא להיות במצב שמח זה עובד, וזה רוחני.

שאלה: אם אפשר לפרט יותר מה זה ליהנות לבורא, לתת לבורא הנאה, האם זה כוח אבסולוטי קבוע?

עד כמה שאתה מזדהה עימו, היינו משפיע טוב לזולת, כך אתה עושה לו הנאה. הבורא זה החוק הכללי של הטבע שבו כל הטבע מחובר בצורה אינטגראלית, שלמה, ואז אם אתה משתתף באינטגרליות הזאת, בהשפעה לכולם, אתה משתווה עם החוק הזה, זה נקרא שאתה מהנה לו. מי נהנה? כל הנבראים. איפה הבורא? נמצא בתוכם. אין משהו שנקרא "בורא" מחוצה לנבראים. יש איזשהו "עצמותו", אני לא יודע מה זה, זה הכול מדובר כלפי האדם ואנחנו לא יודעים איך לאכול את זה.

(סוף השיעור)

---

1. "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה')↩

2. "לבלתי ידח ממנו נידח" (שמואל ב', י"ד, י"ד)↩