שיעור בוקר 26.01.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לספר הזוהר", עמ' 452

אות ע'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 452, "הקדמה לספר הזהר", אות ע'.

אות ע'

"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל:

"קומו ואתערו, לגבי שכינתא, דאית לכון לבא, בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו" - קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי, יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם.

"ורזא דמלה, קול אומר: קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".

וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה, מ'):

"קול אומר: קרא" - שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל.

ומביא ראיה מהכתוב:

"קרא נא היש עונך" - שקריאה פירושו תפילה.

אבל השכינה אומרת:

"מה אקרא" - כלומר: אין בי כח, להרים את עצמי מעפר, בשביל,

"שכל בשר חציר" - כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצות בלי דעת, כמו בהמות.

"כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם, במצות, שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם, הם עושים המצות.

"ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.

"בההוא זמנא, רוח הולך ולא ישוב, לעלמא" - בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם.

"ודא, איהו רוחא דמשיח" - דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל, מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הרוח הזה, נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

"וי לון, מאן דגרמין, דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה" - אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים, שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה.

"ווי לון, דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא" - אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם. עכ"ל."

שאלה: הוא כותב "ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.", מה הכוונה שהם לא עשו כוונה נכונה?

הם עסקו בחכמת הקבלה ורצו לתקן את הכוונות שלהם שיהיו כאילו בעל מנת להשפיע לבורא, אבל הם לא שמו לב האם זה באמת נכון ורציני או לא, וכוונתם נשארה כמו שהייתה קודם, הכול לתועלת עצמם.

תלמיד: אמרת שאתה תפסיק לאט לאט להסביר את מה שכתוב בזוהר. למה אמרת את זה, האם כדי שנעסוק יותר בכוונות?

כדי שאתם בעצמכם תגלו מה מטרתכם בלימוד חכמת הקבלה.

תלמיד: למה אתה מתכוון?

אני מתכוון למה שאני מתכוון.

תלמיד: האם זה להפסיק לשאול שאלות בקריאה בזוהר?

יכול להיות שגם כן.

תלמיד: מה צריכה להיות הכוונה כשקוראים בזוהר? על מה לחשוב?

אנחנו כבר למדנו את זה הרבה פעמים. וזה שעכשיו אתה שואל אותי זה אתה שואל ולא אנשים אחרים, כי כנראה שהם מבינים ויודעים בשביל מה ולמה.

תלמיד: על מה צריך לחשוב שקוראים בזוהר?

שהזוהר יביא לך כוחות להתעלות מעל הרצון לקבל שלך, שכל המטרות, כל השאלות, כל החסרונות שלך, יהיו כדי לעשות נחת רוח לבורא דרך כל באי עולם.

שאלה: הוא כותב פה על אנשים שעושים את התורה ליבשה. האם אפשר גם להפוך את חכמת הקבלה ליבשה?

זה לא חשוב איזו תורה, ודאי שכן.

תלמיד: איך לא להפוך את חכמת הקבלה ליבשה?

כל חלק בתורה שאנחנו עוסקים בו כדי לדעת אותו בלבד, בלי לקשור אותו עם מטרת ההתפתחות שלנו, הוא נקרא יבש כי לא נותן פירות.

שאלה: כתוב פה "אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם.", איך להבין את המילים האלה ואיך להתייחס לזה?

להבין כמו שכתוב. אנשים בעולם שמיועדים לעסוק בחיבור ביניהם, בהשפעה הדדית החמה ביניהם, אם הם לא עושים זאת, אז כל העולם סובל.

שאלה: בתחילת הקטע דיברנו על לעשות נחת רוח ליצרו, והשבוע היו שיעורים מאוד חזקים על זה. כשאני חוקר את זה עם עצמי אני מגלה שאין לי תירוצים למה אני רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. זה מן רצון כזה שמתעורר ואני לא מצליח להסביר לעצמי למה אני רוצה לעשות זאת.

ברור, זה טבעי, אני מבין אותך. אני מבין שאתה לא רוצה לעשות נחת רוח למישהו, לא בא לך, מה פתאום, כי מהטבע אתה בנוי כך שאתה דואג רק לעצמך.

תלמיד: איך אני עובר למדרגה הבאה בעניין הזה של לעשות נחת רוח ליוצרו? כי אני מרגיש שאני רוצה לעשות את זה.

למה אתה רוצה לעשות את זה?

תלמיד: בדיוק, זה העניין, אני לא יודע למה, כי ככה.

"כי ככה" אז אין בעיה, לא יכולה להיות כזאת שאלה לעשות נחת רוח לבורא. אלא רק בתנאי שתרגיש שזה כדאי לך, אז אתה תפנה אליו כדי לעשות לו משהו בהתאם לזה, רק במידה שאתה מרגיש שאתה תלוי בו.

תלמיד: המידה הזאת של היראה שדיברנו עליה בתחילת השבוע הייתה מאוד חזקה, העניין הזה שהבורא מנהל פה את כל העסק ואנחנו רוצים להידמות אליו. איך לוקחים את זה לעוד מדרגה פנימה?

על ידי חיבור עם החברים. על אף שלא רוצים להתחבר אבל עושים זאת בכוח, אז אחר כך זה נכנס מחוסר רצון לרצון.

תלמיד: האם לעשות נחת רוח ליוצרו יקבל טעמים מעבר ללעשות נחת רוח לחברים?

כן, תרגיש בזה טעמים, כוחות והבחנות מיוחדות מתוך הלב.

שאלה: החשיבות שבעל הסולם נותן פה לכוונה לעשות נחת רוח היא ממש לאין שיעור. השאלה מה העניין הזה של הכוונה ובמה היא נבדלת מהרצון?

רצון וכוונה הם דברים אחרים לגמרי. יש לי רצון, רצון אני מקבל מלמעלה או שאני מקבל אותו ממישהו שלידי, אבל כוונה אני צריך לבנות בי - בשביל מה אני אשתמש ברצון הזה. ואז כדי להשתמש נכון ברצון אני צריך לעבור על כל הסקאלה של הרצון הזה - לא להשתמש, לשנוא, לזרוק אותו, להתרחק ממנו, עד לשמוע, להיות מסוגל להתקרב אליו, עד להיות מחובר עם החברים כדי להתקרב לאותו רצון על אף הוא שנוא עליי, וכן הלאה. יש כאן את כל הספקטרום של המעשים שאני צריך לעשות כדי להביא את עצמי לרצון הנכון.

תלמיד: האם אדם צריך לשאול את עצמו לשם מה הוא עושה את זה?

כן.

שאלה: אבל את השאלה הזו אפשר לשאול על כל דבר, כי לכאורה לעשות נחת רוח לבורא זו הכוונה, אז אני יכול גם על זה לשאול, בשביל מה אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא.

נכון.

תלמיד: אז איפה הכוונה ומה המעשה?

אני לא מבין אותך, אתה ביררת נכון מה שאתה אומר?

תלמיד: נניח שאני רוצה להתחבר, האם החיבור עצמו הוא מעשה או כוונה?

החיבור עצמו הוא בינתיים הכוונה.

תלמיד: למה הוא לא המעשה?

איפה כאן המעשה? אתה עוד לא הגעת לזה, יש לך רק כוונה להגיע לחיבור.

תלמיד: כשאדם עושה מאמצים להרגיש את החברים גדולים, את עצמו קטן, להתכלל בהם, לתאר את המצב הזה.

כאן יש גם מאמצים בכוונה וגם מאמצים במעשה.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לברר ביניהם?

בטח.

תלמיד: במאמץ שלנו לחיבור, איפה הכוונה ואיפה המעשה?

הכוונה היא לְמה אתה מתכוון, מה אתה רוצה שיקרה, ועם כל זה יש לך מעשים. יכול להיות שאתה בלי מעשים אלא רק נשאר בכוונות, ככה מרחף, אבל יכול להיות שאתה גם עושה מעשים במאמץ, שאתה מוכן לשלם על זה, לוותר וכן הלאה, כדי להגיע למימוש.

תלמיד: האם המעשה הוא פעולה פנימית שאני עושה ברצון שלי, והכוונה היא סוג של מחשבה לשם מה אני עושה את זה?

כן.

אלו דברים מאוד חשובים, עוד נצטרך להתפלפל בהם הרבה, עד שנתחיל להבדיל טוב טוב בין זה לזה ולנהל אותם.

שאלה: במאמר "מתן תורה" הוא כותב שאי אפשר לכוון באמת בעל מנת לאהוב את הבורא, לכן נתנו לנו משהו פרקטי שהוא לאהוב את החברים.

כי אתה לא יכול לאהוב מישהו או משהו שלא נתפס בצורה כלשהי בחוש שלך. אתה חייב לעטוף אותו בחוש שלך ולהתחיל כך להתייחס אליו.

תלמיד: למה במאמר הכול כך חשוב הזה, בהסבר הכול כך עקרוני הזה, שמסביר לנו למה יש צרות, שחיטות, רעב ואסונות בעולם, הוא תולה את הגורם בכוונה להשפיע נחת רוח לבורא ולא בלעסוק באהבת חברים?

כי האדם חושב שבאהבת חברים אין שום תועלת, אין לו שום נטייה, משיכה לזה. ואילו לכל יתר הדברים הוא יכול איכשהו לשייך את עצמו.

תלמיד: ולכן זה יותר אמיתי. הוא לכאורה אמור היה לומר "עסקו בתורה ולא עסקו באהבת חברים".

אז מה זו תורה?

תלמיד: מה זו תורה בלי לכוון לנחת רוח לבורא, שכאן הוא כותב שזאת הייתה הבעיה שבגללה אנחנו סובלים?

כי השלב הראשון הוא "ואהבת לרעך כמוך".

תלמיד: בדיוק, אז למה החטא שלנו הוא לא בחוסר "ואהבת לרעך כמוך"? הוא כותב פה שכל החטאים הם כי הם עוסקים בתורה ולא רוצים להשפיע נחת רוח לבורא.

כן.

תלמיד: אז למה הוא לא כותב, עוסקים בתורה ולא רוצים לעסוק באהבת חברים?

כי אהבת חברים היא רק אמצעי. אבל העיקרון ב"ואהבת לרעך כמוך" הוא רק כדי להגיע ל"ואהבת את ה' אלהיך".

תלמיד: אבל היה יותר ברור מה פה הטעות, כי "ואהבת לרעך כמוך" הבירור הוא ברור, וב"ואהבת את ה' אלהיך" אדם יכול להטעות את עצמו.

אתה צודק, כי ב"ואהבת את ה' אלהיך" יש ערפול גדול בלדבר על זה, אבל זו בעצם האהבה השלמה.

תלמיד: בעניין הכוונה והמעשה. האם ניתן לומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה המעשה ו"ואהבת את ה' אלהיך" זו הכוונה?

"ואהבת את ה' אלהיך" זו הכוונה, "ואהבת לרעך כמוך" זה המעשה, כך עושים בדרך. וגם כשמגיעים לבורא, אז אנחנו מתחברים שם באהבת הבריות ובאהבת הבורא בבת אחת, כי אנחנו בעצם מחוברים עם הבריות, ועם הבורא אנחנו לא יכולים להיות מחוברים. אנחנו לא מתנתקים מאהבת הבריות ועוברים לאהבת ה', אנחנו נמצאים באהבת הבריות בצורה השלמה, כך שכל העולם הוא הכלי שאני דבוק בו, משפיע לו ואוהב אותו עד בלי די, ואז בתוך זה אני מגיע לאהבת הבורא שהוא השורש, שהוא המוליד את כל הטבע והבריות.

תלמיד: מה המעשה ומה הכוונה בפעולה הזו?

המעשה הוא שאנחנו עושים פעולות ככל שיכולים כדי להתקרב זה אל זה ולתמוך זה בזה, והכוונה היא שאנחנו בכל המעשים האלה, במרכז שלהם, בחיבור ביניהם, מגלים את השורש שלהם שבא מהצד האחר, מולנו, שהוא הבורא. כך אנחנו מצטרפים, מתקרבים, נכללים יחד במרכז החיבור שלנו.

תלמיד: למה זה נקרא כוונה ולא מעשה?

כי לשם זה אנחנו עובדים.

זה יתיישב לאט לאט, אין כאן מספיק מילים.

שאלה: מלכתחילה אנחנו בונים את הכוונה בשכל, איך להגיע לכוונה הנכונה בלב?

אנחנו לא אחראים על הכוונה שיש לנו בלב, אלא על ידי הפעולות שלנו אנחנו גורמים לכוחות, להבחנות, שהם ישפיעו על הלב שלנו ויכוונו אותו נכון. זה יהיה מורגש בנו שאם נפעל על זה ועל זה, עד כמה בזה אנחנו משנים את היחס שלנו לזה ולזה. כך זה קורה.

תלמיד: כלומר עלינו לא לדאוג שתהיה לנו כוונה בלב, אלא מספיק שתהיה לנו כוונה בשכל, שם כדאי לבנות את הכוונה.

הכוונה שאנחנו רוצים להגיע אליה תתעורר בעצמה בליבנו. כשאנחנו עושים פעולות, מכך נגיע לכוונה הנכונה.

שאלה: כיצד נוכל להשיג כוונה להשתוות הצורה בעשירייה אם כולנו שונים?

זה לא חשוב שכולנו שונים. אומנם כולנו שונים, אבל אנחנו שונים ברצונות, ובכוונות אנחנו לא יכולים להיות שונים. בכוונות אנחנו יכולים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, כי לב הוא הכוונה. לכן כל הזמן לחשוב על הכוונה.

זה יתבהר בזמן הקרוב יותר ויותר, אנחנו נעבוד על זה כל הזמן.

תלמיד: כיצד עלינו לעבוד בזה בעשירייה?

רק על ידי החיבור, אין כאן שום דבר אחר. ככל שאנחנו מתחברים ורוצים להתעמק בתוך המטרה שלנו - למה אנחנו צריכים להגיע, להיות כאיש אחד בלב אחד, בכוונה אחת, בתמיכה אחת, ששם כל אחד מאבד עצמיותו ונכלל יחד בנקודה המשותפת - זה בעצם המימוש.

שאלה: האם ניתן לומר שהפעולות קובעות את הכוונה? ואם כך, האם בעזרת הפעולות שלנו נגיע לדעת את הבורא?

כן. על ידי הפעולות שלנו אנחנו מגיעים לדעת את הבורא.

שאלה: הרצונות שלנו שונים, והכוונה שלנו היא להתחבר בשביל לגלות את הכוח האחד ששולט על כולנו. האם זה מה שאפשר לענות לאגו כשמגיעים ספקות, שאני רוצה להתחבר בשביל להגיע ולגלות את הבורא שנמצא במרכז העשירייה?

כן.

שאלה: כתוב "בעת ההיא נאמר "בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם ... דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל". מה היא "רוח המשיח"?

רוח המשיח היא אותו האור שמושך אותנו מעל מנת לקבל ומעלה אותנו לעל מנת להשפיע, את כולנו יחד, את כל הבריות, את כל הרצון לקבל שנברא. זה נקרא "רוח המשיח".

שאלה: אנחנו ביום יום עושים המון פעולות, אם זה בעשירייה, בהפצה, בשיעור, כדי שתהיה לנו כוונה, כדי שנגיע לגילוי הבורא. עד כמה זה חשוב לעצור לפני שמתחילים פעולה ולחשוב מה הכוונה שלי, מה אני רוצה להשיג בזה, בשביל מה אני עושה את זה?

זה מאוד חשוב. כי בעיצוב הכוונה הנכונה, אפילו לא בצורה השלמה, תלויה ההתקדמות שלנו, דווקא בזה.

תלמידה: הרבה פעמים יש הרגשה שאני מספרת לעצמי סיפור שזו הכוונה שלי, אבל בפנים זה רצון אגואיסטי לעשות עכשיו משהו. אמרת שכוחות בונים לנו את הכוונה, איך אפשר להפעיל את הכוחות האלה בצורה יותר אינטנסיבית?

להפעיל אותם בצורה יותר אינטנסיבית זה על ידי העבודה המשותפת ביניכן. אני אפילו לא יודע מה לענות על זה, זה ברור לנו. דיברנו אלף פעם ושוב חוזרים לאותן שאלות.

תלמידה: אני לא רוצה רק לומר מילים בעלמא כמו "להשפיע על מנת לעשות נחת רוח", וכאילו סימנתי "וי", שיש לי כוונה. איך באמת להתקדם עם הדבר הזה? האם צריך לדמיין את זה? מה עוד אפשר לעשות?

לחשוב, לדמיין, לעשות ולדבר ביניכם. כל דבר שאפשר לעשות, לעשות.

שאלה: מגיע אלי רצון, אני צריכה לברר בשביל מה הרצון הגיע אלי. אני מבררת, אני מפעילה את השכל, ואחר כך אני צריכה להפעיל את הרצון. איך אני מצרפת לזה את העשירייה? האם אני מתארת שהעשירייה יחד איתי, בלב שלי? איפה נמצאת העשירייה כדי שאוכל לבטא בצורה נכונה את הכוונה לאותה הפעולה?

את צריכה להכניס את העשירייה ללב שלך. לתאר לעצמך שהיא כולה בלב שלך, שאת עוטפת אותה עם הלב שלך, מכניסה את העשירייה בתוכך ומתחילה לחשוב ולדאוג לה.

תלמידה: יוצא שמלמעלה נותנים לי רצון, ואחר כך השכל שלי מופעל במעשה הזה אחרי חיבור עם העשירייה.

כן.

שאלה: הכוונה היא מוטיבציה לפעולה, כלומר מה המטרה שבשבילה אני עושה את זה. המטרה הכללית היא לשרת את הבורא והמטרה הפרטית היא להשפיע. האם הכוונות האלה זהות?

קודם כל את מבלבלת בין כוונה לרצון. שנית כל, זה לא כך.

אנחנו רוצים להגיע למצב שכל הפעולות, הכוונות, המחשבות, הנטיות שלנו, כולן יהיו מחוץ לנו מכוונות לחברים. אני רוצה לחבק אותם ולמסור להם כל מה שאני יכול לקבל מהבורא עבורם, זו בעצם המטרה שלי, לחבק אותם כדי לספק להם כול מה שאני אקבל מהבורא. כך כנראה כל אחד מהם רוצה.

אם אנחנו מגיעים לכאלו כוונות, פעולות, תפילות, הבחנות, אז אנחנו כבר מתחילים להרגיש עם זה צורך, רצון שזה יקרה. ואז מתחילים באותו רצון להרגיש כמה אנחנו מחוברים והבורא מחובר איתנו.

שאלה: כתוב שאנשים גורמים לכוח המשיח לא לשוב. איך דבר כזה יכול להיות, שרוח המשיח מסתלקת ולא חוזרת? האם בכלל אנשים יכולים לגרום לדבר כזה, ואיך להישמר כדי לא לגרום לדבר כזה לקרות בעשירייה?

צריך לפחד, כי הרצון הזה להתחבר, להשיג, לגלות את הבורא יכול להיעלם מאיתנו, לעזוב אותנו. לכן צריך מאוד מאוד להעריך את הרצון הזה, לדאוג לו, וכל הזמן לחזק אותו, לפתח אותו, ולהרחיב אותו.

תלמיד: ואם אנחנו לא עושים את זה הרצון ייעלם? זה נשמע מפחיד.

ודאי, שהוא יכול להיעלם. הבורא נתן לך אפשרות, ואתה צריך להחזיק בו, ולהרחיב אותו.

שאלה: אם אני מרגיש שהמחשבות שלי מתחילות להשתנות, הבירור שלי משתנה, הרצונות בתוכי, היחס והכוחות שלי משתנים, האם זה אומר שאני נכלל בעשירייה?

למה לא?

תלמיד: האם זו התקדמות רוחנית?

אתה נמצא בכל זאת בעשירייה.

תלמיד: זאת אומרת שאני מושפע מהעשירייה במחשבות שלי, בבירורים שלי?

כן.

שאלה: אמרת ש "ואהבת לרעך כמוך" זה גם כוונה וגם מעשה?

"ואהבת לרעך כמוך" יכול להיות מעשה, ויכול להיות כוונה.

תלמיד: אמרת שזה כמו בין בני זוג, צריך קצת עקיצה כדי להגיע לאהבה. למה אתה מתכוון בעקיצה?

כל דבר מושג דווקא מהיפוכו. לכן אם שני אנשים מתווכחים ביניהם, סימן שיש להם יסוד להגדיל את האהבה.

תלמיד: נהדר מה שאתה אומר, אבל אצלי כשמגיעה כזאת עקיצה, זה מגיע למלחמת עולם.

כשאמרתי עקיצה, לא התכוונתי למלחמת עולם, התכוונתי לעקיצה קטנה כדי אחריה מיד להגדיל את האהבה. ושוב עקיצה, ושוב אהבה, פעולות כאלו.

תלמיד: מה בעצם עושה נחת רוח לבורא? העקיצה עצמה, או השולֶם בינינו?

גילוי החיסרון, והמילוי, גילוי החיסרון, והמילוי. אחרת המילוי לא מורגש, צריכים לגלות את החיסרון.

תלמיד: אז מה נקרא התקדמות בעבודה בין בני זוג?

התקדמות זה כשהאדם הולך על שתי רגליים, שמאל ימין, באחת הוא מגלה את החיסרון ובשנייה את השלמות שנכנסת ומכסה את החיסרון. "על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: לגבי עניין דבקות החברים. אנחנו בעשירייה עובדים כל השבוע, ומורגש הקירוב - ריחוק שעכשיו דיברת עליו. יש לנו משהו יפה, כל יום חמישי, יש לנו מפגש פיזי של סעודה, דווקא שם מגיע מצב שבו מרגישים אהבה, יש שם התקרבות, דבקות. איך ממפגש כזה שיש בו דבקות בין החברים נמצאים בסוף בהרגשה של עשיית נחת רוח?

כשאתם מתחברים בזמן הסעודה, איך להרגיש בתוך זה שאתם רוצים לעשות נחת רוח לאחרים? תנסו להרגיש שכל אחד נותן לשני משהו. תגידו כולכם לחיים, ותשתו יין. שכל אחד יביא לארוחה משהו לאחרים, קצת, זה יכול להיות סוכריה אחת, או שכל אחד יביא פסוק מתהילים שהוא מאוד אוהב, ורוצה שכולם ייהנו ממנו.

תביאו מתנות אחד לשני, זה יהיה באמת מתנות איש לרעהו, וזה יהיה כסימן לאהבה.

תלמיד: אנחנו עושים את זה בדיוק, אחד לאחד מה שאמרת. איך מתוך ההרגשה הטובה, השמחה, האהבה בינינו, מרגישים את הנחת רוח לבורא? איך העשירייה מגישה את זה לבורא?

אז חסר לכם בורא.

תלמיד: מצד אחד נכון, אבל מצד שני כשאנחנו בעשירייה אנחנו עובדים, ומבקשים גם בסעודה, אנו אומרים את המילים "לעשות נחת רוח לבורא", "שזה רק בשביל מטרת הבריאה". אבל איך לצאת מהמפגש הזה בידיעה שבאמת עשינו פה נחת, שמילאנו את המצווה?

זה מפני שאתם עדיין לא מרגישים כמה אתם ממלאים את הבורא. מה לעשות? לא יודע. אולי לשיר משהו בשקט בלי מוסיקה, רק במילים. אין יותר מזה, כל היתר זה בתוך הלב. בחיצוניות אנחנו לא יכולים לבטא הרבה פעולות, זה הכול בפנים.

תלמיד: אנחנו עכשיו בזמן ההכנה לכנס, כל הקבוצות בעולם עובדות בינן לבין עצמן ומתעוררים הרבה רגשות. מצד אחד יש רגש מאוד של השתוקקות, רצון, התלהבות לקראת הכנס, מצד שני בפנימיות של האדם יש מין פחד, ריחוק, ורוצה לברוח.

יפה מאוד, מי שמרגיש גם את זה, וגם את זה. סימן שהכלי שלו כבר נמצא בהתקדמות לבנות את עצמו נכון, כי יש כאן גם ימין וגם שמאל.

תלמיד: איך האדם שמרגיש כך עכשיו מכריע את הכף שלו, ולא בורח?

קודם כל צריכים כמה שיותר בצורה רציונלית לחלק את הזמן שלו למשפחה, לעבודה, ללימוד, לחברים וכן הלאה, ולקבוע שבכל דבר ודבר שבו הוא עוסק, שהעיסוק שלו יביא אותו לתיקון. יש לכם כבר שנים של ניסיון בזה, והוא צריך להראות לכם מה עושים הלאה.

תלמיד: האדם צריך לשתף את התחושות האלה עם העשירייה שלו, או שהוא עובד רק עם עצמו בהרגשה הזאת של הריחוק, קירוב, להגיע, לא להגיע?

לא הבנתי. ודאי שהאדם בוחר בעצמו אם להגיע, לא להגיע, קירוב, ריחוק, הוא עושה את זה. אתה לא יכול לחייב אותו. אתה יכול עורר אותו לזמן מה, אבל אחר כך בכל זאת הוא יעשה הכול לפי רצון הלב שלו.

תלמיד: האם את רצון הלב הזה הוא צריך להביא לעשירייה, שהעשירייה תכריע?

לא, עשירייה לא יכולה להכריע במקום האדם, אלא האדם בהתכללות עם העשירייה משתדל להכריע. אף אחד בעולם לא יכול להכריע במקומי. אני יכול ללמוד מהם, אני יכול להתכלל מהם, אבל בכל זאת זה אני, וזו העבודה היחידה הפרטית שלי, בשביל זה אני קיים כאדם פרטי.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על זה שעלינו להפוך להיות "כאיש אחד בלב אחד". לב אחד זה איכשהו מובן, זה רצון משותף מכוון לבורא, אבל מה זה אומר "איש אחד", איך?

איש אחד בלב אחד, זה כשיש לנו כאילו גוף אחד, שכולל ידיים, רגליים, הכול משותף, ואנחנו רוצים בעזרת הגוף המשותף הזה להגיע לכך שיהיה לנו רצון ולב משותפים. שנהיה כמו מרבה רגליים, חרק כזה, שכולנו נעבוד יחד, זה כלפי זה.

שאלה: איך אתה רואה את העולם החדש, על מה הוא יתבסס, איך נשתף בו פעולה?

אני לא רואה את זה בקרוב, יהיו עוד הרבה בעיות שילוו את לידת העולם החדש. אבל כשהוא יתגלה זה יהיה כבר משהו אחר, הוא ישרור כבר בקרב אנשים שמבינים שרק לא מלחמה, רק לא שנאה בינינו. זה מה שצריך להיות. אנחנו צריכים להילחם שלא תופיע שנאה מאף אחד לזולת, לאחר, אלא להיפך, אהבה הדדית, הערכה, שאיפה לקשר, למגע. אני מקווה שנגיע לזה. כל מה שקורה עכשיו בעולם מכוון לכך שנוכל לזהות, לגלות בינינו מה זה טוב ומה זה רע.

שאלה: לפני כ- 10 שנים היה כנס בווילניוס שלא נסעתי אליו. נסעתי לכל הכנסים אבל בכנס הזה לא הייתי. חברה שהייתה בכנס שאלה אותך לגבי אלה שמגיעים ואלה שלא מגיעים ואז שמעתי שאתה אומר שמי שלא מגיע הוא לא אגואיסט מספיק שלם ומי שכן מגיע הוא אגואיסט. אחר כך שמעתי הרבה על הכנס הזה שהוא היה חזק, מיוחד. האמת שהמילים שלך חדרו בעוצמה לליבי, שאני לא מספיק אגואיסטית ולכן לא הגעתי.

אני רוצה לשאול לגבי הכנס שלפנינו כי יש הרגשה שהוא מאוד חשוב. מה זה אומר להיות מספיק אגואיסט כדי מקסימום להשתתף יחד עם כולם ממש במרכז, לא לפספס, כדי שלאחר מכן לא אהיה מוטרדת שלא הייתי בו?

אני חושב שאם תעקבו אחרי הכנס ולא משנה איפה תהיו, תתכללו בו ואז נהיה כולנו יחד בכלי אחד, באותם הברורים, באותם התרגילים וכך נעלה יחד. ודאי שכל אחד יבין את הדברים במידת ההכנה שלו אבל יש עוד כמעט חודש לפנינו. אתם יכולים להכין את עצמכם כך שתוכלו כולכם להיות בעצם בדרגה אחת. זה מאוד חשוב. עדיף להיות בדרגה יותר נמוכה אבל עם כולם יחד, מאשר בדרגה גבוהה יותר אבל כל אחד בדרגה שלו. אני מקווה שנוכל להיכנס לאינטגרציה כזאת כך שכולנו נהיה יחד בדרגה כלשהי לא מאוד גבוהה אבל משותפת ונבין זה את זה ונשתדל לעלות יחד.

זאת אומרת הדבר הכי חשוב כלפי הכנס הזה זה להיות יחד, לא פיזית אלא דווקא פסיכולוגית, רוחנית.

שאלה: אם אדם מתקן את הכוונה ומתקרב לאהבת הזולת, האם זה מביא אותו למעשים נכונים המכונים מצוות, למשל הוא ירצה לאכול אוכל כשר או שזה בכלל לא שייך?

בסופו של דבר אדם הרוצה לקיים את המצוות, ישאף לקיים אותן ככול הניתן באותו אופן בו הן מוסברות. אנחנו לא יכולים עכשיו להבין למה אוכל מסוים הוא כשר, ולמה יש עוד חוקים אחרים, אבל הכול מגיע אך ורק ממקור אחד, מהמעבר של חוסר אהבה לזולת לאהבת לזולת. רק משם, ממינוס לפלוס, ובדרך האדם צריך לפתור את כל השאלות האלה בתוכו בצורה פרקטית. אבל היום זה לא הכרחי לנו, אין צורך שזה יתפוס לנו לגמרי את הראש.

שאלה: למה יותר טוב להיות במדרגה נמוכה ביחד מאשר במדרגה גבוהה לבד?

מפני שבמדרגה בה אתה נמצא יחד עם העשירייה אתה נמצא בכלי רוחני ובמדרגה שאתה לבד, בלי כלי רוחני, זה לא מבטיח לך יכולת להישאר שם, בכל רגע ורגע אתה עלול ליפול. אנחנו צריכים להשיג את גמר התיקון לפחות בעשירייה, עד שיתחברו כל העשיריות. בינתיים יש כמה עשיריות בדרגה הזאת, העשירייה של רבי שמעון ועוד כמה. גם אנחנו רוצים להגיע, ואנחנו לא מתכוונים לאדם אחד, אלא לפחות לעשירייה.

שאלה: מה זה להיות מחוברים מבחינה פסיכולוגית בכוונה?

בכוונה, זה כמו אימא עם הילד. אפילו אם היא נמצאת במקום אחר, היא כל הזמן מרגישה חיסרון אליו וכל הזמן הוא נמצא בליבה. כך הם מצפים לפגישה. זה מה שעלינו לתאר.

שאלה: האם הכוונה שלנו להתחבר מתקנת את המלכות דמלכות?

האם הכוונה לתקן מלכות דמלכות? ודאי שכן.

שאלה: לגבי הכנס, יהיו המון התאספויות בעולם והשאלה שעולה הרבה פעמים בהרבה ארצות היא, האם אנחנו יכולים להיות עם העשירייה שלנו באותו אזור? נניח, אנחנו גרים בסן פרנסיסקו, האם עדיף לי להיות עם העשירייה שלי בסן פרנסיסקו ביחד בכנס או לעשות כנס אזורי ולהזמין עוד אנשים מעוד עשיריות?

אני הייתי מזמין עוד עשיריות. בכנס, ככול שאנחנו יותר, זה יותר טוב. ואין בעיה שאולי נרחיב את הסעודות ונדבר יותר מהמתוכנן בשיעורים, ובכלל שיהיו לנו נושאים שונים, אחרים. בדרך כבר נעשה זאת, אין שום בעיה. העיקר שנחבר לחיבורים שלנו כמה שיותר עוד ועוד אנשים חיצוניים.

שאלה: כמה זה חשוב להירשם לכנס? מה ההבדל בין זה שנרשמתי לבין זה שעדיין לא?

אני לא יודע, אתה צריך לשאול את מנהלי הכנס. בעיניי זה חשוב, לא מבחינת הרישום, אלא מבחינת החיבור. כשאני נרשם מיד לאחר שאני שומע, אני נרשם לחיבור עם האחרים וזה עבורי מאוד חשוב, כי אני כבר בכנס, אני כבר נמצא בתוך הכוח הזה שמארגן, מחבר אותנו. זה מאוד חשוב. לכן מי שרוצה להיכנס לתוך הכלי הזה ולקבל ממנו אור מקיף, השפעה, חייב להירשם כמה שיותר מהר.

שאלה: אמרת שכל הפעולות באות מהבורא. וגם שמעתי שאמרת שהבורא נותן לנו את הרצון, והאחריות שלנו היא להגדיל את הרצון. אז אם הוא אחראי על הכול והוא עושה את כל הפעולות, כיצד עלינו להיות אחראים להגדלת הרצון?

רק על ידי התכללות זה בזה. באף אחד אין רצון שמשתנה וגדל, הוא גדל רק כשאנחנו מתרבים, מתחברים, נכללים זה בזה. רק על ידי כך הרצון שלנו משתנה לרצון יותר גדול, עד שהוא נעשה בכמות ובאיכות, בהתכללות עם חלקים זרים, מתאים לגילוי הבורא.

(סוף השיעור)