שיעור בוקר 23.05.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עבודה במצב של רצוי ומצוי

קריין: שלום, נמשיך היום השיעור בנושא העבודה בין המצב הרצוי למצוי.

כן, אנחנו ממשיכים באותו הנושא, איך אנחנו מגלים את מצבנו האמיתי ובונים מעליו את המצב הרצוי. המצוי הוא תמיד מצב לא טוב, בעינינו הוא גילוי הרע, ככה זה תמיד במצוי וזה טוב. הבורא מגלה לנו את מצבנו האמיתי ואנחנו צריכים לבנות למעלה מזה מצב שאותו אנחנו מתארים לעצמנו. אם הבורא מנהל אותנו, אם הוא מטפל ומוביל אותנו, אם אנחנו נמצאים בטיפול שלו, בהתקרבות אליו, לפחות בנטייה להתקרבות אליו, אז אנחנו צריכים לפי זה להבין איך אנחנו צריכים להתייחס למצב כמצב השלם.

זאת אומרת יש מצב מצוי שהוא מצב לא טוב, יש מצב רצוי שהוא לא מצב, כי הוא לא נמצא אלא אני רוצה לתאר לעצמי אותו כמצב מושלם. למה? כי אם אני לא מקבל בחשבון את מה שאני מרגיש בכלים דקבלה שלי אז כבר המצב אחר. אני נמצא בעולם אינסוף, אני נמצא בשליטת הבורא, אני נמצא בכל טוב אלא מה שאני מרגיש אני מרגיש בכלים שלי אבל ודאי שבצורה הפוכה.

אז אני צריך להאמין באמונת חכמים שהמצב המושלם הוא המצב האמיתי. אני נמצא בו ועדיין לא מרגיש אותו כי עיניים להם ולא יראו. אני רואה הכל דרך האגו שלי אבל אם אני אתעלה מעליו אני אגלה את המצב האמיתי.

וזה מגיע לנו מהתרגילים שאנחנו צריכים לעשות, כי על ידי התרגילים מזמינים מאור המחזיר למוטב והוא משפיע ומעלה אותנו מהמצב המצוי למצב הרצוי. בזה אנחנו לא מפסיקים לראות את עצמנו במצב הרע, לא, אנחנו נרגיש את שני המצבים האלו יותר ויותר מרוחקים זה מזה, מנוגדים זה לזה, כשני קוים. שמאל המצב המצוי, וימין המצב הרצוי, או למטה, במישור העולם הזה, המצוי.

בעולם הזה זה לא מה שאנחנו רואים בחמשת החושים שלנו דומם, צומח, חי, בני אדם, אלא מה שאנחנו רואים באגו שלנו שהכול רע, שאנחנו לא שבעי רצון וכן הלאה, ולמעלה מזה אנחנו נבנה את המצב הרצוי. איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עולם שבו הבורא הוא השולט בלבד? בואו נקרא את הפסוקים ונתחבר אליהם.

קריין: נתחיל מקטע מספר 20 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה".

"בזמן התעסקותו בתורה ומצות, היות שהאדם צריך ללכת בב' קוים, ימין ושמאל, היינו זמן של שלמות וזמן של חסרון. היות שמצד אחד אנו צריכים להודות לה', ובטח מי שמרגיש שקיבל הרבה טובות מה', הוא יותר מסוגל לתת תודה רבה יותר גדולה. לכן בזמן שהאדם מתעסק בתורה ומצות, אז הזמן להיות בשלימות, כלומר, כאילו שהקב"ה קירב אותו להיות מהמשמשי המלך. אולם אין האדם צריך לשקר לעצמו, לומר שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, בזמן שאין לו הרגשה כזו. אם כן איך הוא יכול לתת תודה רבה על זה שקירב אותו, אם אין הוא מרגיש זה. אלא האדם צריך אז לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ. וגם נתן לו קצת כח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות. אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

זאת אומרת ברור שהמצב לא משתנה ולא ישתנה אף פעם. אנחנו נמצאים במנוחה מוחלטת, במלכות דאין סוף ורק היחס שלנו, שאנחנו קובעים בין הרצוי ומצוי נותן לנו את צורת המציאות שאנחנו קובעים לעצמנו. את היחס שלנו למציאות הזאת, את היחס לבורא, את היחס למצב שלנו, למקום שלנו, לכן לא לחכות שמשהו ישתנה מעצמו, אלא אנחנו צריכים לבנות את המציאות הזאת בעצמנו.

איך אנחנו בונים אותה? פשוט, להבדיל טוב טוב בין מה שאני מרגיש ובין מה שאני נמצא ולתאר את העולם שכולו נמצא בשליטת הבורא, במציאות שבה רק כוח אחד פועל ואין חוץ מלבדו, אין עוד מלבדו. והוא נותן לי את מה שאני מרגיש כדי לחנך אותי ואפילו שאני לא נמצא בשום צורת הבנה והרגשה רוחנית, ממש בכלום. יש לי רק דבר אחד, יש לי קשר עם הרוחניות, נקודה אחת, כי אני יודע שהבורא נמצא בעולם, הוא מטפל בכולם, וגם מטפל בי. אבל לי בניגוד לכולם הוא נתן לדעת את זה, ואני יודע על זה, ומתייחס דווקא רק לנקודה הזאת, ליחס הבורא אלי.

סדנה

בואו נעלה את הנקודה הזאת, מנקודה לכך שהיא תאיר לנו את כל העולם.

*

איך אני יכול לשמוח בזה שהבורא מטפל בי? אמנם שאני נמצא במצב כמו תינוק, אפילו פחות מתינוק אבל כמו תינוק, אני מרגיש שהוא מטפל בי. אין לי שום דבר חוץ מזה, אני לא מבין ולא מרגיש, אני נמצא כמו תינוק, על ידיים של הגדול. זורק ידיים ורגליים, לא יודע מה לעשות, באיזו צורה, כלום, אני יודע רק דבר אחד שאני נמצא בטיפול שלו. הוא מטפל בי ונתן לי יחד עם זה איזו אחיזה בזה שלפחות אני יודע שככה זה. איך אני שמח מזה כמו תינוק ששמח להיות בידיים של אמא שלו?

*

אם אנחנו נמצאים בידיים של הבורא והוא מטפל בנו, איך אנחנו צריכים להתייחס לרע שמתגלה? למה אנחנו צריכים לייחס את הרע הזה, ואיך אנחנו צריכים להגיב עליו? זאת אומרת מה אנחנו עושים עם גילוי הרע?

*

איך אני צריך לקבל את השינויים במצבי שכביכול לא אני הזמנתי. זה ברור שלא אני, פתאום המצבים האלו מגיעים אלי, עליות, ירידות. איך אני צריך להתייחס לעליות ולירידות? איך אני קובע את היחס שלי אליהן? או שזה צריך להיות אותו דבר ממש, ואני צריך להשתדל להיות באותה צורה, באותה הרמה, כאילו שאני לא מגיב? אמנם אני מרגיש את זה אבל אני לא מגיב ביחס שלי, בהתנהגות שלי. כי כשמגיעים אלי כל מיני מצבים מהבורא הם מגיעים תמיד לטובה. איך אני מסדר את עצמי להתייחס תמיד לטובה לעליות ולירידות כאחד? איך אני לומד משינויי המצבים האלו בי להתייחס בשווה לשניהם?

*

איך אנחנו נותנים דוגמה בעשירייה, לחברים, שאני מתייחס טוב במצב הירידה כמו שאני נמצא במצב העלייה? איך אני נותן דוגמה לחברים שאני מתייחס אליהם, לעולם, לבורא טוב במצב הירידה כמו שאני נמצא במצב העלייה?

*

העניין הוא לא ללכת בקו שמאל כמו בימין, במצב הרע כמו במצב הטוב, אלא אנחנו צריכים ללכת תמיד בשני מצבים, תמיד בשני קוים, כמו שהוא אמר לנו בתחילת הקטע, "בזמן התעסקותו בתורה ומצות, היות שהאדם צריך ללכת בב' קוים, ימין ושמאל, היינו זמן של שלמות וזמן של חסרון." יש זמנים שמתחלפים אבל אני תמיד צריך לשמור את עצמי להיות בקו האמצעי. מה זה נקרא להיות תמיד בקו האמצעי?

בין מצב עליה, בין מצב ירידה, איך אני קובע את המצב ביניהם וכל הזמן נמצא בין שני המצבים הללו? זאת אומרת המצבים האלו לא נעלמים, אני מרגיש אותם. איך אני מגיע למצב שהמצבים, ימין ושמאל, לא נעלמים כמו שנותנים לי אותם מלמעלה, אלא איך אני חי אותם מעצמי. איך אני מחזיק תמיד בשני המצבים האלו בכוחותיי ולא שהבורא זורק אותי ממצב למצב, ממצב למצב, אלא אני מחזיק אותי כך? ואחר כך איך אני שומר עליהם, על שני המצבים האלה, איך אני עושה מהם קו האמצעי?

*

אני רוצה להוסיף. זה לא טוב שמדבר כל אחד לחוד, אתם צריכים לדבר יחד כולכם, תנסו. אתם נמצאים כאילו במבחן אישי? תדברו יותר בהתלהבות, ובהשתתפות ובהתרשמות זה לזה. העיקר להשיג, לא שכל אחד מצליח במבחן, אלא כולם יחד מדברים ומגיעים לאיזה חיבור, חום, וזאת התוצאה. ולא שתענו על זה נכון. התשובה תהיה נכונה אחר כך כשזה יתגלה. אבל כדי שיתגלה, חייבים להיות בחיפוש של היחד. תדברו יותר יחד ולא כל אחד לפי התור.

*

איך אני מתאר לעצמי את מצב הדביקות שלי במצב הרע ואיך לעומתו אני מתאר את מצב הדביקות שלי במצב הטוב, ואיך אני מחזיק בשניהם בשווה?

מה אני חושב במצב הטוב? נתחיל מזה.

*

אני מרגיש טוב. אז אני קובע שזה טוב לפי מה שאני מרגיש שזה על החשבון שלי או שאני מרגיש טוב שזה על חשבון הבורא שיותר מוצא חן בעיניו, אם כן, אני לא יודע. וגם במצב הרע, כשאני מרגיש רע בכלים שלי, איך אני צריך להגיב על זה? ואולי בזמן שאני מרגיש רע אני יכול להודות לבורא על זה שמטפל בי, אפילו יותר ממה שבמצב שאני מרגיש טוב, כי ההרגשה היא הרגשה בכלים שלי דקבלה, ואז אני יכול להיות יותר קרוב לבורא מאשר במצב הרע, שאני ממנו יכול להודות לו על הטיפול שלו.

ואז אני יכול להתעלות מעל הרגשת הרע שלי ולהיות בטוח שאני לא נמצא ברצון לקבל שלי כי אין לי ממה ליהנות ממנו.

אם אני מרגיש טוב וקשה לי להודות לבורא על הטיפול שעושה לי, מפני שההרגשה הטובה שורה בכלים שלי ואני צריך לצמצם אותה, לעשות עליה צמצום ולא לייחס את היחס שלי לבורא ולמה שקורה בעולם דרך ההרגשה הטובה.

אותו דבר דרך ההרגשה הרעה. אני רואה את עצמי כרע, את הבורא כרע, את המציאות כרעה, איך אני מעלה את עצמי בצורה כזאת שאני לא מיחס את עצמי להרגשה הרעה, שכך זה טוב שאני מרגיש רע, זה לא מבלבל אותי, אני יכול להתעלות למעלה מהרע וליחס את עצמי לבורא ולתת לו הודיה על הטיפול שהוא עושה בי.

זאת אומרת, איזה מצבים כשאני מרגיש רע או כשאני מרגיש טוב מועילים לי יותר? איזה מצבים שאני מרגיש רע או אני מרגיש טוב יותר קלים או יותר קשים להיות ביחס הנכון למציאות ולבורא? בבקשה.

*

איך אנחנו כל הזמן מתפתחים בזה שאנחנו מתעלים למעלה מימין ולמעלה משמאל, שבהרגשת החושך עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר עמוק, ואור השלמות, עוד יותר, עוד יותר, עוד יותר גדול, ואנחנו נכללים משניים, מה אז אנחנו בונים ביניהם? כמו בקונוס, אנחנו אומרים שאנחנו עולים? לא בפרמידה. בפרמידה השפיץ למעלה. בקונוס השפיץ למטה. איך אנחנו עולים בשני קווים שימין יותר גדול, שמאל יותר גדול, החושך יותר גדול והאור יותר גדול, שלמות וחיסרון ואנחנו כוללים משניהם?

*

דיברנו על זה כבר הרבה פעמים. במשהו יש לנו את זה אפילו בעולם הזה, כשאנחנו אוהבים מישהו או מישהו אוהב אותנו, אנחנו רוצים שהאהבה לא תהיה תלויה בשום דבר, אפילו שעשיתי לו רע, הוא בכל זאת אוהב אותי אהבה חלוטה. זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו אפילו רוצים לבדוק את האהבה בזה שאנחנו קצת מוסיפים לה איזה דברים כביכול רעים בקשר, אנחנו מפרים את הקשר, לא טובים למי שאוהב אותנו, ואם בכל זאת הוא אוהב אותנו ואפילו האהבה שלו עוד יותר גדלה על פני זה שאנחנו משחקים איתו כביכול ברע, אז אנחנו רואים שבאמת יש כאן אהבה חלוטה. ולכזאת אהבה אנחנו צריכים להגיע עם הבורא, לבדוק, לראות שהוא כך אוהב אותנו ושאנחנו כך נוכל לאהוב אותו, אחרת לא תהיה השתוות הצורה, דבקות.

קודם כל בואו נתאר לעצמנו מצב שבו כל דבר רע שמתגלה אני מתאמץ לחשוב ולהרגיש שמפני שהוא מגיע מהבורא, המצב הזה הוא טוב ואני אוהב אותו עוד יותר. כמו שכתוב ש"צריך האדם לברך על הרע כמו על הטוב"¹.

איך בכל רע שמתגלה בצורה אישית, קבוצתית, לא חשוב באיזו צורה, הכול מהבורא, אנחנו מרגישים בזה הזדמנות עוד יותר להצדיק אותו ולהידבק אליו ולאהוב אותו?

*

איך אנחנו מעל שני המצבים, גם הרעים וגם הטובים, למרות שלפי הטבע שלנו אנחנו משתוקקים תמיד לטוב, ואת זה אי אפשר למחוק, כי הכלים שלנו, כלי קבלה, לא נעלמים, לא מזדככים, מסך יכול להזדכך, אבל לא כלי קבלה, איך אנחנו בכל המצבים האלה באמת מגלים רק תשוקה לאהבת הבורא ולא לשינוי המצב בעצמו? איך אנחנו מציגים לבורא שאנחנו רוצים אותו, למרות כל המצבים שהוא רוצה לבלבל אותנו ומביא לנו גם בטוב וגם ברע, בהרגשה, גם בבלבול וגם בברור, בהבנה, במוחא ובליבא, איך אנחנו מגלים מעל שניהם רק את הרצון שלנו לדבקות?

*

האהבה נמדדת לפי ההשתוקקות. כשהכול ברור, והכול גלוי, והכול מחובר, אז אין כביכול מקום להשתוקקות, כי הכול כבר גלוי. אולי זאת הסיבה שאנחנו בעולם שלנו מרגישים שהקשר, האהבה נעלמת במשך הזמן. ברוחניות, אם אנחנו רוצים לבנות על פני הרצון לקבל שלנו קשר אהבה, אנחנו צריכים לבנות אותו כנראה בצורה כזאת שאני אף פעם לא משיג. ואז אני יכול להראות את התשוקה שלי, לחיות וליהנות ממנה, אני משתוקק למי שאני אוהב, ואף פעם לא מגיע באמת לחיבור עמו.

איך אנחנו יכולים לתאר אהבה אין סופית, חלוטה שישנה בין הבורא לבין הנברא, והיא רק מתחזקת ופורחת ולא נעלמת עקב זה שנמצאת בזה שמשיגים? כי מקום האהבה דווקא, מקום ההשתוקקות, הוא דווקא איפה שמתגלה כל פעם ריחוק עוד יותר ועוד יותר גדול. איך יחד עם זה מתגלה שלמות ואהבה?

*

איך בעולם שלנו, נניח בין שני אנשים האוהבים זה את זה, צריכים לקבוע צורת קשר כך שהאהבה שלנו, הקשר שלנו רק יגדל ולא יפסק? בבית, במשפחה לא חשוב איפה ומה. העיקר, איך לדאוג שהאהבה רק תגדל, מה אנחנו צריכים לעשות?

*

קריין: קטע מספר 24. מתוך "כתבי רב"ש", כרך ג', "שמע ישראל".

"אדם צריך להתחיל בעבודת ה' בבחינת ימין, הנקרא "זכר", שהוא שלימות, הנקרא שמח בחלקו, שזה בחינת "כי חפץ חסד". וכמה טעם וחיות שיש לו בתורה ומצוות מספיק לו ליתן יגיעה בתורה ומצוות משום מאמין בהשגחה פרטית, שכך הוא רצון ה'. ומרגיש את עצמו לאדם השלם. ועל זה הוא נותן שבח והודיה לה', שנתן לו חלק בעבודתו יתברך. זה נקרא זכר, שמרגיש את עצמו לשלם, ותמיד הוא שמח, ומקיים, "עבדו את ה' בשמחה". אבל זה נקרא "פלג גוף". וחסר לו בחינת נקבה, שהיא בחינת חסרון. שמצד השמאל, שמתחיל לעשות חשבון הנפש כמה המדות והמחשבות שלו הן שלמות, אז הוא רואה את האמת, שעדיין הוא שקוע בהרצון לקבל לתועלת עצמו. ולצורך הזולת אין הוא מסוגל לעשות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום. ואז בשיעור שיש לו הכרת הרע, בשיעור הזה הוא יכול לתת יגיעה, היינו מעשים. בבחינת "כל מה שיש בידך ובכחך לעשות עשה". וכמו כן הוא יכול לתת תפילה מעומקא דליבא. כי רק בשיעור שהאדם מרגיש את הרע, היינו שמרגיש שזה רע, בשיעור הזה הוא עושה פעולות להפטר מהרע. וזה נקרא "נקבה", היינו חסרון. נמצא שיש לו מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השם יתברך, כי הכל נבנה על יסוד של אהבה עצמית. אז נקרא אדם השלם."

(רב"ש - ג'. מאמר 401 "שמע ישראל")

*

יש כאן מצב מאוד מאוד יפה, גדול, שלם. איך האדם מעמיד את עצמו כלפי מה שיש לו להיות שלם? שלם, שמח, חפץ חסד, שמח בחלקו, בשלמות, "עבודת ימין" מה שנקרא. איך אנחנו עושים זאת, באיזה יחס אנחנו מביאים את עצמנו ל"ימין" מה שנקרא, לשלם?

*

(סוף השיעור)