שיעור בוקר 24.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא סוכות – חלק ב'

קריין: סעיף 13, בעל הסולם, אגרת נ"א.

"המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. עד"ש ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע", וז"ס הכתוב "והיית אך שמח". ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום הבדל כלל וכלל. ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב, אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי", להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואז יציאתו הנאה לו כביאתו."

(בעל הסולם. אגרת נ"א)

סדנה

איך זה נקרא בחיינו להשתוקק כל הזמן לדירת ארעי ולראות דווקא בזה את [דירת] הקבע שלנו?

*

קריין: סעיף מספר 14, מתוך רב"ש ג' "עניין אושפיזין".

"ענין "אושפיזין" אאמו"ר זצ"ל פירש, שזהו ענין המובא בזהר הקדוש, אורחא למעברי ביה(דרך לעבור בו), שאור החכמה אינו יכול להאיר בקביעות. לכן האורחין אוהבים שיהיה לו מקום רחב. מה שאין כן כשהם באים והמקום הוא צר, אין הם יכולים להכנס. והכוונה היא, שאור החכמה אינו יכול להאיר, אלא בהתלבשות החסדים. וחסדים נקרא רחב. ואור החכמה נקרא בחינת אושפיזין. לכן, אם אין לו חסדים, אין הוא יכול להתלבש."

(רב"ש - ג'. מאמר 624 "ענין אושפיזין")

ברור לנו שאור החכמה יכול להתלבש רק באור החסדים בכוונה על מנת להשפיע. עד כמה שהכוונה על מנת להשפיע יותר גדולה, יש לנו מקום יותר רחב. אור החסדים נותן לנו רוחב. לפי הרוחב של אור החסדים יש לנו עומק של אור החכמה. לכן כל יום בשבעת ימי סוכות, אנחנו צריכים להרחיב ולהרחיב חסדים ואז כל יום אנחנו מקבלים יותר ויותר את עומק אור החוכמה. זה נקרא "אושפיזין".

*

על ידי מה אנחנו מרחיבים את אור החסדים, ואיזה קשר יש בין הרחבת החסדים לעומק אור החכמה? כביכול שניהם הפוכים זה מזה, בכלים שונים, אלה כלים דהשפעה ואלה כלים דקבלה, אלה לרוחב ואלה לעומק. ככול שחכמה רוצה לקבל, בינה דוחה את הקבלה.

איך אנחנו על ידי הרחבת המקום בהשפעה בחסדים, בונים מקום לקבלת אושפיזין, דהיינו, אור החכמה?

*

לפי איזו נוסחה הרחבת החסדים קובעת את עומק אור החכמה?

*

את אור החסדים אפשר לדמות לכלל, לרוחב, לגיבור בכמות. את אור החכמה אפשר לדמות לפרט, לגיבור באיכות. איזה קשר יש בין שניהם. על ידי איזו נוסחה הם מקושרים?

*

איך אנחנו מרגישים אם יש לנו הרבה אור חסדים ומעט אור חכמה, או מעט אור חסדים והרבה אור חכמה? איך אנחנו מרגישים אם יש אי השוואה בין חסדים לחכמה, פעם חסדים יותר מחכמה ופעם חכמה יותר מחסדים. מה אנחנו מרגישים כתוצאה מזה, ואיך אנחנו צריכים להגיב על זה ולהיתקן כך שתהיה ביניהם השתוות והתלבשות הדדית?

*

האם אפשר להגיד שהסכך זה הערבות וקבלת התורה, [ואור] השמש שמאיר הוא מתן תורה? האם אפשר כך להגיד שהסכך זה הערבות, ומתן תורה זה מה שמאיר מעל הערבות כאור השמש?

*

מה כל החגים האלה מסמלים לנו שכולם נחתמים ביום שנקרא "שמחת תורה"?

*

קריין: ציטוט 15 מתוך רב"ש ג', מאמר "פרי עץ הדר".

"פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים. באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות. ואנו אוגדין הארבעה ביחד, רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיה כולן לאגודה אחת, שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", אימתי הקדוש ברוך הוא מתעלה, בזמן שכולנו נעשים לאגודה אחת."

(רב"ש - ג'. מאמר 893 "פרי עץ הדר")

למה כולם צריכים להיות כאגודה אחת ובאגודה הזאת נשארים בכל זאת עמי הארץ, כל אלה שבאמצע ולמטה. הייתי אומר שהגדולים האלו והמיוחדים צריכים להישאר, או שכולם צריכים להגיע לדרגה שלהם? לא. למה דווקא אפילו בגמר התיקון ישנם בכל אדם ואדם ארבע הבחינות הללו, ארבעת המינים, ד' מינים, וגם בגמר התיקון אפילו נמצאים כל ארבעת המינים, והעיקר שכולם יהיו מחוברים יחד.

מה התועלת מזה שנשארים כל המינים והעיקר זה החיבור ביניהם? במה הם משלימים זה את זה, שדווקא השלמות היא על ידי זה שכולם נמצאים אבל כולם מחוברים?

*

למה הצדיקים החכמים הגדולים צריכים את עמי הארץ הפשוטים, הסתומים, המוגבלים? מה חסר בעצם לצדיקים הגדולים להיות דבוקים בבורא, שהם לא יכולים להיות יחד כאגודה אחת בלי עמי הארץ?

נניח שבמשפחה שלך יש כאלו טובים ויש כאלו לא כל כך, יש חכמים ויש לא כל כך. היית מרוצה שכולם יהיו טובים וחכמים, נכון? זה טבעי. אומרים שלא, דווקא לא כך. תאר לעצמך שכל העולם זה המשפחה שלך יותר מהמשפחה הקרובה אליך, ממש כך, ואתה אומר, לא, צריכים להיות גם זה וגם וזה, למה אתה מסכים לזה?

*

כתוב שהקדוש ברוך מתעלה דווקא בזמן שכולם נעשים כאגודה אחת. בוודאי, מה אנחנו יכולים לדרוש מעמי הארץ? שהם ירצו להיות כאגודה אחת? אלא כולם צריכים לעבוד כל אחד מהמקום שהוא נמצא, אבל העיקר זו עבודה על ידי העליונים, החכמים, שמבינים את העניין. אז הקדוש ברוך דווקא מתעלה בזמן שכולם כאגודה אחת בלי יוצא מן הכלל, הוא לא רוצה מאה אחוז את המוצלחים, המיוחדים החכמים, אלא הוא רוצה את כולם בשווה כאגודה אחת. איך אנחנו צריכים לקחת מזה איזה כלל להפצה?

*

איך זה קורה, שבמקום סכך אנחנו מקבלים ענני כבוד?

*

קריין: ציטוט מספר 16, בעל הסולם, שמעתי, מאמר פ"ה, "מהו פרי עץ הדר, בעבודה".

"לולב", נקרא, שמטרם שאדם זוכה יש לו ב' לבות. וזה נקרא "לא לב", היינו שהלב שלו לא היה מיוחד לה'. וכשזוכה לבחינת לו, שפירושו "לה' לב", וזהו "לולב". וכמו כן צריך האדם לומר: "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי", שעל ידי זה זוכים להיות בחינת "ענף לאבות הקדושים", שזה סוד "וענף עץ עבות", שהם ג' הדסים. ויחד עם זה צריך להיות גם בחינת "ערבי נחל", שאין להם טעם וריח. וצריך להיות בשמחה מעבודה זו, אע"פ שאין לו טעם וריח בעבודה זו. ואז נקרא עבודה זו בשם "אותיות שמך המיוחד", שעל ידי זה זוכים ליחוד ה' בכל השלמות.

(בעל הסולם. שמעתי. פ"ה. "מהו, פרי עץ הדר, בעבודה")

*

איך אנחנו מכוונים את ליבנו לבורא, היינו לתכונת השפעה ואהבה חלוטה מכל הבחינות שלנו, מכל אחד ואחד ואיך הלבבות מתחברים יחד? הלב של כל אחד גם כלול מארבעה החלקים האלו, ארבע המידות, או ארבע דרגות הרצון, א' ב' ג' ד', איך הלבבות מתחברים ביניהם כמו גלגלי שיניים או משהו אחר בהבחנות האלו, טעם, ריח, לא חשוב איך להגיד. איך הם משלימים זה את זה?

*

איך אנחנו יודעים, בטוחים, מודדים, שההתמזגות בינינו בארבעה סוגי בני האדם תואמת לה-ו-י-ה? אולי יש לנו יותר מדי מטומטמים או נבונים למיניהם? איך אנחנו יודעים שההתמזגות שלנו תואמת לה-ו-י-ה המקורית במשהו?

*

למה בתנאי שאנחנו מבטלים את עצמינו כלפי העשירייה, העשירייה זוכה לזה שהבורא יגמור בעדנו? זאת אומרת הוא יסדר אותנו בה-ו-י-ה הנכונה. למה בתנאי שכל אחד מבטל את עצמו כלפי החברים, הבורא יחבר אותנו נכון?

*

קריין: ציטוט 17, רב"ש ב', "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה".

"האדם צריך להיות זהיר, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא תנאי, שזה נקרא, כניעה ללא תנאי. כלומר שאין לאדם לומר, אם ה' יתן לי טעם בתורה ותפלה, אז אני יכול לעבוד עבודת הקודש, אחרת אין אני מסוגל להיות עובד ה'. וזהו כמו שכתוב בזהר, "סלו לרוכב בערבות, והם נצח הוד, שהן ירכין, אינן עושות פירות, הכל הוא כמו הסוד של ערבות שבלולב". וידוע שערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בהושענות), "בערבי נחל לשעשעך". היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין."

(רב"ש - ב'. מאמר 22 "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה" 1991)

קריין: ציטוט ,18 מתוך בעל הסולם, שמעתי, מאמר י"ט, "מהו, שהקדוש ברוך הוא שונא את הגופים, בעבודה".

"מרומז באתרוג, כמ"ש באתרוג, "פרי עץ הדר" שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו.

ידוע, שיש ג' בחינות:

א. הדר,

ב. ריח,

ג. טעם.

טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה.

ריח פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם.

הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח. זאת אומרת, שאין שם לא טעם ולא ריח. אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה הוא יכול להחזיק מעמד? אלא רק בחינת הידור יש בו על כל פנים. וזהו שמחזיק אותו."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

סדנה

איך מתוך העבודה על גדלות הבורא, אנחנו יכולים להתפעל מאפס הגילוי שלו?

כמו שגם קראנו מקודם, בפסקה הקודמת על "ערבי נחל" שהעבודה גם צריכה להיות לגמרי ללא שום טעם. האם מתגלה לנו בכלל פעם משהו אמתי? בכלים דקבלה זה כאילו לא מתגלה, אסור, יש צמצום א' שלא מתבטל, אז אנחנו כל הזמן הולכים על גילו משהו שהוא דבר לא אמתי. וכל התרגילים שאנחנו עושים בדרך הם כדי לגלות מה? אם יש צמצום, אם אין קליטת הבורא בתוך הכלי שלי דקבלה, אז מה אני סך הכול קולט?

*

מה ההבדל בין ליהנות מלקבל משהו מהבורא או ליהנות מקליטת תכונתו?

*

מה ההבדל בעוצמת התענוג, בין לקבל משהו מהבורא או להשיג את תכונת הבורא? מה ההבדל בעוצמה, בהתפעלות הנברא? אם הוא מקבל משהו מהבורא או שהוא מדמה את עצמו לבורא, מרגיש את הבורא, נעשה כמוהו. מה ההבדל בין שני המצבים הללו?

*

נניח שיש לי משהו שאני מקבל מהבורא מצד אחד, בערוץ אחד, ומצד שני, דרך וסת אחר אני מקבל את הרגשת גדלות הבורא שנותן לי. יש הבדל גם ממי אני קבל. איך על ידי שני הווסתים הללו, כמה אני מקבל וממי אני מקבל, אני יכול להגיע לכל מיני מצבים ומהו המצב הכי נעלה?

איך שני הווסתים האלו קשורים זה לזה? באיזו מידה אני מקבל פחות, אבל ממי אני מקבל, או כמה אני מקבל יותר, וממי זה גם חשוב, אבל העיקר זה כמה.

*

נגיד שזה תענוג וכבוד, שאני מוכן לקבל את כל התענוגים, לא אכפת לי כבוד, ופתאום מתחיל להיות חשוב כבוד, אבל אי אפשר לקבל כבוד, אלא על ידי זה שאני מקטין קצת תענוגים. איזה יחס יש ביניהם, עד כמה שאני מגדיל את הכבוד יותר ויותר, אבל גם את התענוגים אני רוצה להשאיר, שהם יתמכו בכבוד. באיזה יחס ביניהם הם צריכים להיות תמיד בצורה אופטימלית? את זה קובע המסך, אור חסדים שמתלבש בו אור החכמה. איך אני עושה את זה?

*

מהו ההבדל בין אורות ד'חסדים שזה לבוש, לאור החכמה, בכל חמשת הדרגות שהתלבשו בו נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ד'אור החכמה? איזה שינויים יש לנו באור החסדים בכל דרגה, מאפס עד חמש, או משורש עד ד' דרגות העביות, באור החסדים, כדי שיתלבשו בו אורות החכמה השונים, מאור הנפש עד אור היחידה? כביכול חסדים זה ברוחב, מה יכול להיות ביניהם, איזה שוני? אבל זה נקבע, זה קובע איזה אור החכמה יתגלה בהם. אז מה ההבדל בחסדים?

*

עד כמה שאני יכול להתייחס לרוחב, לכולם בצורה שווה, אחידה, הומוגנית ממש, בהתאם לזה מתלבש בי ביתר עוצמה אור החכמה. אור החסדים, אם הוא משפיע לכולם, אם היחס הוא שווה לכולם, ככל שהוא יותר שווה לכולם כך יש אור חכמה יותר עוצמתי שמתלבש ומתגלה. זה ערך הפוך בין אורות וכלים, כי כלים זה אור החסדים והאורות זה אור החכמה, ויש בהם הערכה הפוכה.

*

אני רוצה לשמוע קצת תגובות, בכל זאת היינו שלוש שעות בסדנה, האם יש משהו להגיד, קשה, קל, היה מעניין, או לא מעניין, מה יותר, מה פחות, עד כמה שזה עזר לחיבור, או לא, וכן הלאה.

תלמיד: זה לא היה צפוי שהסדנה תימשך שלוש שעות, בהתחלה זה היה מרומם רוח, ובאמת קליל ונהדר, ואז היתה כבדות לא רגילה והתגלתה רק הדרישה, הנחיצות הזאת בעשירייה, שבלי ערבות אין לך כלום, אולי חוץ מלישון וזהו.

יפה.

תלמיד: יש תחושה כזאת שבגלל שכל הכלי העולמי התאסף פה בשלוש בבוקר, עוררנו זה את זה. הייתה הכנה מאוד טובה, מאוד חזקה, כל הסדנה עברה עלייה, פשוט התרוממות, שלוש השעות האלה חלפו במהירות ובעוצמה גדולה.

יפה.

תלמיד: אני יכול ללכת מעל התחושות הבהמיות שלי הודות לכוח העשירייה.

איך?

תלמיד: נניח כשכבר אין כוח לעשות את הסדנה, ודווקא הודות להתרשמות מהעשירייה, כשאני רואה עד כמה הם משקיעים מאמצים כדי ללכת מעל ההרגשות האלה, זו המידה שבה אני מתרשם ומופיעים בי כוחות. זה נכון?

כנראה שכן, זה אתה שמרגיש כך, זה בסדר.

שאלה: האם יש התאמה בין סוכות ו"דירת ארעי" לבין העשיריות האקראיות שאנחנו חווים בכלי העולמי?

אין הבדל. מה שאנחנו אומרים שזה ארעי, הוא ארעי, מה זה חשוב, הכול ארעי עד גמר התיקון. גמר התיקון זה ה"ארעי" הכי גבוה, הכי גדול, זה במהירות אינסופית, ממש אינסופית, זה נקרא ארעי שהופך להיות קבע. איך הזמן נעלם? דווקא על ידי התדירות הגבוהה, ככה זה. אם דנים הכל ברצון לקבל זה קשה, אבל אם מתחילים קצת להתעלות רואים שהטכניקה, הגישה, היא ממש עוזרת לגלות שארעי זה הקבוע. ככה אנחנו חיים, זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".

ושוב, אנחנו יכולים להבין מכל החגים האלה שחיבור ללא כל ההבדלים, העיקר חיבור, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", לא חשוב איזה הבדלים יש בחברה, אם השיטה אומרת שכולנו חייבים להתחבר מעל כל ההבדלים, אז זאת שיטה הקדושה, כל היתר או כל מי שעושה את ההבדלים, מביא שנאה לחברה, זאת קליפה, ממש קליפה.

(סוף השיעור)

Mlt_o_rav_2018-09-24_lesson_holidays-sukkot_n1_p2_aQ9Bl6iZ