שיעור הקבלה היומי13 נוב׳ 2018(בוקר)
שיעור בוקר 13.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות"
המטרה העיקרית של הלימוד הזה, שאנחנו כל הזמן נשתדל, נשתדל, נשתדל לראות את עצמנו כשייכים לגוף אחד, לפרצוף אחד, לנשמה אחת, כמרכיבי השכינה, לסדר מקום שבו ישרה הבורא, יתגלה הבורא. ובמאמץ שאנחנו משתדלים לעשות כך יום יום, אנחנו מעוררים את הארת השכינה עלינו, המאור המחזיר למוטב. וכך מתקדמים בהרגשה, בהבנה, בזה שתתייצב בנו בכל אחד ובכולנו כאחד, אותה הצורה שנקראת גוף אחד, או שכינה, או פרצוף.
אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מיום ליום, עד כמה המאמצים שאנחנו עושים במשך היום נותנים לנו תוצאה. ולמחרת שוב ושוב, עד שאם שמים לב ויחד כולם עובדים כל אחד עבור כולם במאמצים, אז זה צריך לבוא מהר. צריכים ממש להרגיש שינויים מיום ליום. עדיין לא שינויים של כלי ואור, אבל בכל זאת של איזו התייצבות בכל אחד ואחד של התבנית הזאת, של השכינה, של הכלי, של הנשמה. אז בואו ננסה שוב ונמשיך.
קריין: קטע מספר 19 מתוך "בעל הסולם" "אהבת ה' ואהבת הבריות".
"בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו. וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."
(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")
אך ורק מתוך זה שצריכים לגלות את הבורא, והגילוי הזה בא מתוך המאמצים שלנו להידבק בו, ולהידבק בו זה נקרא דבקות במידותיו, אז איך אנחנו נרגיש את המידות שלו אם אנחנו עדיין לא נמצאים בתכונות שלו? ואיך אנחנו נדע באיזה תכונות אנחנו צריכים להיות כדי להיות דבוקים בו? זאת אומרת, יוצא כאן איזה תנאי שאי אפשר לקיים.
לכן מה נעשה כאן, שבמקום להידבק בבורא, להתקרב אליו, לרכוש את התכונות שלו, להגיע להשתוות הצורה, להגיע להשתוות הצורה אליו, אנחנו יכולים לעשות את דברים האלה בצורה בטוחה ביחסים בינינו. כי כאן כמו שאומר פרעה זה "לפני עינינו", לפנינו. ואנחנו יודעים, מבינים, מרגישים ויכולים לעשות בדיקה, בירור, ביקורת, פעולות ברורות, פעולות שיכולים לקיים גם עכשיו. אפילו שעוד לא נמצאים בפעולות רוחניות כבר לעשות מעשים למיניהם, לדבר על זה, ללמוד את זה, לראות דוגמאות כאלה. ולכן העבודה כלפי הבורא היא כביכול מתחלפת, או מקבלת צורה אחרת חיצונה יותר בעבודה כלפי החברים, כלפי הסביבה.
ולכן כל מה שצריכים לעשות כלפי הבורא, אנחנו מחויבים לבצע כלפי הסביבה. שכאן בטוח ישנה בדיקה, בירור, ביקורת, ויכולים "איש את רעהו יעזורו", להיות בפעולות מגולות לעין. לכן כל העבודה צריכה להיות מרוכזת בהשגת החיבור, הערבות ההדדית בינינו. וצריכים להבין שבזה אנחנו ממש מתקרבים לבורא ומשיגים את הקשר עימו.
במידה שאנחנו משיגים את הקשר בינינו בצורה הנכונה, זאת אומרת ברוחניות כבר, בדרגה הרוחניות הראשונה, השניה, השלישית, וכך עד כל 125 המדרגות, במידה הזאת כשאנחנו גומרים מדרגה מסוימת, נניח הראשונה, אנחנו גם בה מרגישים את גילוי הבורא. אחר כך שוב עובדים על החיבור בינינו, על ערבות, חיבור בינינו וכל מה שהתורה מספרת שקרה לבני ישראל במצרים, במדבר בכל התהליך. שלא מדובר כלפי הבורא, מדובר כאן על גילוי הרע שביניהם, על המריבות למיניהן, שלא שמעו בקול ה', לא בקול ה' בעצם אלא בקול משה. ושלא רצו לקיים את מצוות ה', לא מצוות ה' אלא מצוות אדם לחברו. ובזה כל העבודה שלנו.
זאת אומרת, זה לא שסתם נתנו לנו את זה עכשיו עד שאנחנו נגלה איזו דרגה רוחנית, ואחר כך יש לנו כבר עבודה אחרת, לא, זאת אותה עבודה שמתבטאת אך ורק בחיבור בינינו, וכתוצאה מזה משיגים את הכוח השורה בנו בכלי המתוקן שזה הבורא. וכך יוצא שהעבודה עצמה היא כלפי החברים, בכוונה להשיג חיבור בינינו שבו מגלים את הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח. וכשהבורא מתגלה זאת כבר התוצאה מהעבודה בקבוצה.
ולכן אנחנו צריכים להבין שמכאן ועד השלב האחרון, עד המדרגה האחרונה, העבודה כולה היא על חיבור בינינו, שכל הזמן מתגבר, מתייצב יותר נכון, מתאחד יותר ויותר בכל מיני פרטים. ומתגלה גם בעוצמה, גם בכמות הפרטים וגם בכל מיני אופנים עד כמה שאנחנו שונים, רחוקים, הפוכים זה מזה. ועל ידי זה מתגלה עוצמת החיבור, אופי החיבור השונה כל פעם. וכך יוצא שצורת הבורא בהתאם לזה יכולה להתגלות ביתר עוצמה וביתר הציור. כך אנחנו משיגים את הנשמה שלנו.
סדנה
איך אנחנו על ידי זה שמתחברים בינינו גורמים נחת רוח לבורא? מה הקשר בין החיבור בינינו שאנחנו עושים בקבוצה, לבין נחת רוח שרוצים לגרום לבורא? איך זה קשור לזה? כל אחד משלים את החבר ועונים מהר.
*
איך אנחנו לא שוכחים שבמידת הריחוק והקרבה, בכל מיני סכסוכים וחיבורים, דווקא על ידי הצורות ההפוכות, המנוגדות שמשתלבות באיזו צורה ביניהן, כך אנחנו מגלים יותר את הקשר החברתי, צורת הקשר וצורת הבורא שצריכה להתגלות? איך אנחנו לא שוכחים שדווקא בכל מיני צורות מנוגדות של ריחוק, ניגוד, חיבור ופירוק, אנחנו דווקא על ידי זה מתקרבים לגילוי הבורא? שמספר החיבורים והשבירות שאנחנו מגלים בינינו צריך להגיע לסכום מסוים, לפי כמות ולפי איכות, ואז אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא.
*
כתוב "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", זה גם שייך ל"ואהבת את חברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", מה זאת אומרת? ורק אם אני מגיע לזה אז אני מגיע לגילוי הבורא בכלי המוכן. מה זה כלפי החבר?
*
קריין: קטע מספר 20 מתוך רב"ש ב', אגרת ל"ד.
""ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."
(רב"ש-ב'. אגרת ל"ד)
אז בקיצור, שתהיו כולכם כ"אגודה אחת" זה הציווי, וכשאתם אגודים אז מקבלים את פני השכינה. מה חסר לנו כדי להגיע למצב הזה? מה חסר לנו כדי להתאחד ולקבל את גילוי הבורא שנקרא קבלת תנאי השכינה?
*
אולי נעשה איזה סימן בפלאפון כל חצי שעה, שיחזיר אותנו למחשבה שחייבים לדאוג לחיבור כדי לגלות את הבורא. מה יכול להיות כאן כל כך קשה? שוכחים את זה, בסדר, אז שהטלפון והצלצול שלו אולי יזכיר לנו את זה. יכול להיות שמישהו יוכל לעשות את זה לכולם, או שכל אחד צריך להתקין את זה בטלפון שלו? אני לא מבין בזה.
תלמיד: אפשר בעשיריות להזכיר אחד לשני .
לא, שהטלפון יצלצל צלצול מיוחד שאז אדע ששכחתי על הנחיצות לאיחוד, להיות בחבורה אחת כדי לגלות את הבורא.
תלמיד: יש אפליקציה ששלחנו בעבר לחברים, אפשר לשלוח אותה שוב.
לא, אני לא מדבר על אפליקציה שהם צריכים להתקין, ואז זה תלוי אם התקינו או לא התקינו. אני מדבר על מישהו שלוחץ על כפתור, או אחראי על זה שפעם בחצי שעה יוצא מהמרכזייה שלנו לכולם צלצול אחד. לא צריכים לענות עליו אלא הוא מזכיר. וצלצול כזה שאתה חייב לעשות איזו פעולה בטלפון, זה לא סתם "טיק" וגמרנו, נגמר, לא, אלא אתה צריך לחייג בחזרה איזה מספר כדי שזה יפסיק, כזה נודניק אמיתי. אז תנסו לעשות כך.
קריין: קטע מספר 21 מתוך הרמח"ל "דרושי כ"ד קישוטי כלה".
"כלך יפה רעיתי. כל הנשמה תהלל יה. כדי להשתלם, צריך שיהיו מתחברות בה כל שאר הנשמות, ונעשות כולם אחת בה, ואז השכינה מאירה בתיקון גדול, ואז, "כלך יפה רעיתי" ואין נשאר שום מום, כי בכח הערבות - אחד מתקן בעבור האחר, ונמצא הכל מתוקן."
(רמח"ל. דרושי כ"ד קישוטי כלה)
סדנה
איך אנחנו משכנעים את עצמנו שכולנו, כל אחד בפני עצמו צדיק גמור, וכל העבירות שלנו, שאנחנו עבריינים גמורים, הן רק בחוסר הקשר בינינו? זאת אומרת שאין מה לתקן בכל אחד, אלא אנחנו צריכים רק לתקן את הקשר בינינו.
איך אנחנו משכנעים את עצמנו להעביר את תשומת הלב ממה שאני לא בסדר, שלזה בדרך כלל כך היצר הרע מכוון אותנו בכוונה, עד כמה אני כך וכך, וזה שקר גמור, לזה לא צריכים לתת תשומת לב בכלל, אלא רק עד כמה אנחנו מנותקים, הפוכים זה מזה, דוחים זה את זה, רק על הקשר בינינו ששם אנחנו צריכים לרכז את תשומת הלב וכל התיקונים.
איך אנחנו מעבירים את הראייה שלנו, העבודה שלנו מזה שכל אחד חושב שהוא צריך לתקן את עצמו, לזה שהוא צריך לתקן את הקשר בין כולם בעשירייה? זה שדה העבודה. זה ההבדל בין תורת "עמך" לתורת המקובלים, בין השקר לאמת, שיצר הרע דווקא מראה לנו שכל אחד צריך כביכול לתקן את עצמו. לא, לתקן את עצמי זה נקרא שאני מתקן את הקשר בין כל העשירייה.
איך אנחנו משכנעים את עצמנו? איך אנחנו מחזיקים את עצמנו בערבות כך שאף אחד לא מסתכל על עצמו מבפנים, אלא רק על מה שבינינו? תנו עצות איך יוצאים מהשקר הזה ומפסיקים לחשוב כל אחד על עצמו, מקולקל, מתוקן, אלא רק מה שבינינו מקולקל או מתוקן?
*
קריין: קטע מספר 22 מליקוטי הלכות חשן משפט, הלכות ערב. אות ל'.
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להכלל בכלליות ישראל, באחדות גדול. וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף, כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי לכלול ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה, שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות, שנחשבין כולם כאחד. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות עָרֵב, אות ל)
ָ
איך זה קורה שכל התורה והמצוות שאנחנו צריכים לקיים, הם אך ורק בקיום החיבור הנכון בינינו? קיום תורה ומצוות זה קיום החיבור הנכון בינינו. הקטע הזה בא מ"ליקוטי הלכות, חושן משפט". זה אחד מהספרים הגדולים והעבים שמדברים על פרטי הפרטים של המצוות.
איך אנחנו יכולים לקבל, לראות, לקיים את כל התורה והמצוות בקשר בינינו, שזה בעצם הקיום האמיתי הנכון?
*
בואו נתאר לעצמנו איך זה קרה שעם ישראל היה בקיום תורה ומצוות פנימיות וירד לקיום תורה ומצוות חיצוניות כך שלגמרי אין קשר ביניהן, בין התורה הפנימית, פנימיות התורה, ובין החיצוניות? איך אנחנו יכולים לתאר איך זה קרה בהתגברות האגו לאט לאט לאורך ההיסטוריה. איך זה קרה?
*
איך מ"אהבת לרעך כמוך", כמו שרבי עקיבא אמר וכולם לפניו, נעשתה הירידה ועברו לקיום תורה ומצוות חיצוניות? שלזה כנראה שיש דווקא תמיכה מלאה מצד הרצון לקבל.
*
קריין: בהמשך לשאלה שעכשיו נשאלה בסדנה, "היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג'אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים," שדרשו לקיים כמו שצריך תורה ומצוות בחיבור בין כולם. "וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות - ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת." ואהבת לרעך כמוך. "אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיו בקיאים בתורה," הוא מה היא טעם החרבה. "ומה הטעם שנחרב? ואמרו בשביל שנאת חנם. יכול להיות שהכוונה על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך".1
כך בהדרגה התרחקו מהקיום הפנימי, נכנסו לקיום החיצון וזה נקרא "גלות". לא גיאוגרפיה ולא היסטוריה, אלא זה שיצאו מהחיבור ביניהם לקיום החיצון, זה נקרא ש"יצאו לגלות".
קריין: קטע 23 מתוך בעל הסולם פרי חכם על התורה, "לא עת האסף המקנה".
"בהחסר כח מחלק אחד, גורם תשישות כח בכל הקומה. וזה סוד, (ברייתא דרבי ישמעאל) פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא... וזה סוד שהמשיל הזוהר, לשנים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות."
(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)
כאן הוא כרגיל ממשיך אותו הדבר. יש פסוקים מאוד דומים זה לזה. פרט שצריך לכלל וכלל שצריך לפרט, זאת אומרת, שיש ערבות הדדית כך שעבור אחד שקודר חור כולם כבר נמצאים בכלי המקולקל, ואף אחד לא יכול להשיג משהו אם ישנה כזו פגיעה באיחוד.
קריין: קטע 24 מדגל מחנה אפרים, פרשת יתרו.
"עם בני ישראל, טוב להם שיהיו נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת, ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריהם להתקדש בקדושה יתירה ולהשיג יותר. שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו, כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת, ואז יתאחדו גם כן שורשכם. וזהו והייתם לי סגולה, היינו שגם בעולם העליון תהיו סגולה, כשתהיו למטה באחדות אחד."
(דגל מחנה אפרים, פרשת יתרו)
שהעיקר זה איחוד. הגובה של המדרגה הוא לא לפי עוצמת החיבור, כמו שלפי הפרטים המתגלים, המנוגדים בין כולם ושנכנסים לחיבור, להתאחדות, שאפשר לאחד אותם. זה כמו אצלנו, לפי מה אנחנו שוקלים את האדם? כמה שיש לו יותר פרטים בראש הוא יכול לסדר אותם, הוא יכול להבין אותם, הוא רחב, יש לו אופק גדול, הוא יודע היסטוריה, גיאוגרפיה, מוסיקה, ספרות, תיאטרון כל מיני דברים, הוא מרגיש את העולם, הוא חש אותו, יש לו שדה ראיה רחב.
ככה זה גם ברוחניות, כמה שיותר פרטים מתגלים, מנוגדים, על ידי ריבוי של עוד ספירות, ועוד ספירות פרטיות שכולם מנוגדים, וכשכולם מתגלים אי אפשר לדעת מה קורה איתם ואיך לחבר, כשהם מתחברים עוד יותר ועוד יותר מזה בא בעצם גובה הקומה. כמו במחשב, יש אחד ואפס, אין יותר, אבל מהחיבור שביניהם, בסך הכול שני פרטים, מהרבה חיבורים ביניהם מגיעה העוצמה ויכולת לקלוט בעצם אין סוף פרטים בפנים.
זאת אומרת, הרוחניות בנויה כך שהאיכות תלויה במספר החיבורים שמתגלים בכל אחד ואחד. הכמות מביאה לאיכות.
קריין: קטע מספר 25 מפרי עץ חיים, שער הסליחות, פרק ח'.
"צריך לומר בלשון רבים, חטאנו וכו', ולא חטאתי. והטעם, כי כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא אבר אחד פרטי, כי זהו הערבות, שאדם ערב בעד חבירו אם יחטא, לכן אעפ"י שאין בו אותו עוון, עכ"ז ראוי הוא להתוודות עליו, כי כשעשוהו חבירו, הרי כאילו הוא עשהו בעצמו, לכן נאמר בלשון רבים. אפילו אם האדם מתוודה בביתו ביחיד, לומר כי מה שחטא, נחשב כאילו עשינו אני והוא חטאנו אותו ביחד, מצד ערבות הנשמות."
(פרי עץ חיים, שער הסליחות, פרק ח)
כל התפילות שחיברו לנו עוד לפני החורבן אנשי כנסת הגדולה שהיו בגובה רוחני מאוד גבוה, גדול, כולן היו בשם רבים ולא בשם היחיד, "אנחנו" תמיד. מתוך זה שאף אחד לא אשם בעצמו עבור האחרים אלא כולם בכולם ולכן לא חשוב מי חוטא ומי לא, מלמעלה מתייחסים אלינו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בערבות, בחיבור.
ולכן זה לא שאחד חוטא והוא עונה על זה ונענש על זה. לא. כולם כולם, כמו שקודר חור בדופן הסירה. ולכן אנחנו צריכים כאן להבין שמלמעלה מסתכלים עלינו אך ורק בענישה קולקטיבית או בשכר קולקטיבי בלבד, ולכן כל אחד ואחד חייב להבין שאם הוא חוטא במשהו, זאת אומרת לא מוסיף באהבת חברים, עד כמה שלא מוסיף לכולם, לכל הכלי שצריך עכשיו להתקדם, זה הפגם שלו. לא הפרטי, אין פרטי, ברוחניות אין פרטי, זה הכול מערכת אחת.
לכן כדאי לשים לב על זה שאו שהשכר גדול או שהעונש חמור. זה מה שיש לפנינו כי אנחנו כולנו למעלה רשומים כמערכת אחת.
שאלה: קודם הזכרת שאנחנו צריכים לתקן את העשירייה ולא את עצמנו.
בנו, בתוכנו אין מה לתקן. יש בי הרבה תכונות רעות, במה הן רעות? בזה שהן מפריעות לי להתחבר עם האחרים, רק כלפי זה.
תלמיד: והפעולה שנדרשת ממני היא כל הזמן להגדיל את החשיבות לחברים, להגביר להם את המוטיבציה וככל שאני עושה את זה, זה בעצם קיום הערבות?
לא. בקיום הערבות יש כמה וכמה סעיפים נניח, אבל העיקר שאני מעורר את כל החברה לחיבור בינינו שזה העיקר. זה הדבר ראשון.
הדבר השני, אני נותן לכולם דוגמה גם חיובית, גם שלילית, לא חשוב באיזו צורה אני מעורר אותם לצורך החיבור. הלאה, אני כמו רבי יוסי בן קיסמא משתדל כל הזמן לדאוג להיות למטה מהם, למעלה מהם, ולהראות, את כל הדברים האלה אנחנו צריכים להראות. הבעיה שלנו שכולנו צדיקים נסתרים, אף אחד לא מראה לשני עד כמה הוא משתדל לפעול לחיבור החברה.
תלמיד: וכל זה, לפי מה שאני מבין, צריך תמיד להתחיל כ"שור לעול וכחמור למשא"?
למה? דיברנו בתחילת השיעור שמה שאני מבצע בקשר בינינו, את זה אני מבצע כלפי הבורא, שהבורא זה הכולל. זה שאני פועל לחיבור החברה, אני פועל כדי לגלות את הבורא. זה היינו אך, אין כאן שום הבדל, כשהאדם משתדל להגיע לחיבור, או כמה הוא משקיע בזה, הוא בזה מוציא את הבורא מהמסתור לגילוי.
שאלה: האם אפשר להבין מתוך זה שלמעשה אם אני מנסה להיות אדם טוב, מנסה להיות בסדר, זה בכלל לא רלוונטי.
מה זה אדם טוב?
תלמיד: בדיוק, הדבר היחידי הוא לפעול לחיבור. אם שם אני לא מחטיא, אני בכלל לא בכיוון.
אתה לא קיים. ברוחניות אתה לא קיים, רק במידת המאמץ שלך לחיבור אז אתה מיד קיים.
תלמיד: כלומר, מעכשיו זה כוכב הצפון, כל מה שלא לחיבור לא נחשב.
לא.
תלמיד: פעם ציירת שרטוט שבו ציר ה-y הוא הזמן וציר ה-x הוא האגו. זה מחזיר אותי לשאלת הסדנה ששאלת, "מה קרה לעם ישראל?". היית הולך חזרה שלושת אלפים חמש מאות שנה אחורה ומצייר את ציר האגו הולך וגדל ואומר שהאגו לא יכול לגדול יותר בימינו?
כן, כך הייתי עושה, אבל עכשיו אני לא רוצה ללכת דווקא בכיוון ההיסטוריה. הלכנו קצת להיסטוריה, ירדנו מהקיום הרוחני לקיום הגשמי כדי פשוט להראות שכל הקיום האמיתי הוא הקיום הפנימי בקשר בינינו. אבל אני לא רוצה יותר מדי להיכנס להיסטוריה כי אנחנו צריכים עכשיו, כאן, להתחיל לממש את עניין הערבות בינינו. לא חשוב לי עכשיו איך גדל האגו שלנו יותר או פחות, שנים קדימה או שנים אחורה, חשוב לנו עכשיו שלא נברח מהקשר בינינו כמקום היחידי לקיום תורה ומצוות, לתיקון הכלי.
תלמיד: כשדיברת על הספירות שעובדות יחד, זה נשמע כמו אטומים שעובדים יחד ומתנגשים אחד בשני.
כן. צריכים לחשוב על זה יותר, יכול להיות שמשם אפשר לקחת עוד דוגמאות. נכון.
שאלה: עברנו עכשיו סדנה ובמהלכה ענינו על שאלות. השאלה היא לגבי התשובות. כשאנחנו עונים, על מה אנחנו מתבססים בתשובות שלנו, האם אנחנו צריכים תמיד להתבסס על מה שקורה עכשיו בזה הרגע בין החברים הקונקרטיים האלה, או אפשר לענות אחרת בצורה כלשהי?
אנחנו נמצאים במערכת. המערכת הזאת היא מערכת האדם הראשון, היא כולה מתוקנת, אפילו לא הייתה מקולקלת אף פעם, היא מערכת אחת שיש בה המון פרטים, כולם מחוברים בצורה אידיאלית זה עם זה, וזה עם זה, זו מערכת אינטגראלית, ובה מגולה הבורא, זה מה שקיים. כלפינו ישנה הסתרה, העלמה, אנחנו נמצאים אחרי העלמות, עולמות, ואנחנו צריכים לעלות מעל ההעלמות האלו עד מלכות דאינסוף, עד אור אינסוף.
מסבירים לנו איך עושים את זה, שהכול תלוי בחיבור בינינו. הכלי שלנו, האדם הראשון נשבר, ואנחנו צריכים לאחד אותו, לחבר אותו, לבקש עליו תיקון, שהאור העליון יבוא ויתקן את החיבור בינינו. אף חלק לא פגום, כל החלקים לא פגומים, אבל הקשר ביניהם נקרע, נשבר ועל הקשר הזה אנחנו מבקשים, מתפללים, עושים מאמצים. זה מה שאנחנו צריכים, על זה מדובר.
במידה שאנחנו מצליחים לעורר את האור העליון שיתקן את הקשר בינינו, אז אנחנו בהיווצרות הקשר הזה מתחילים לגלות את עצמנו קשורים באמת בחוק הערבות. לא שאנחנו בעצמנו מגיעים לערבות, לא, הכול בתפילה, הכול בבקשה, האור העליון עושה, לכן העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'", הבורא עושה אותה, לא אנחנו, אנחנו רק מבקשים. אנחנו צריכים רק לאתר את מקום החיסרון. לכן חשוב לנו שהמקום לתיקון הוא המקום בינינו, לא בכל אחד ואחד, ולבקש שזה יתוקן. ברגע שהקשרים בינינו מתחילים להתייצב אז אנחנו מרגישים בתוך המערכת את זרימת האור. נפש, רוח, נשמה, לאט לאט זה גילוי הבורא המתגלה בתוך הנברא. מי זה הנברא הזה? המערכת הזאת, הפרצוף, האדם הדומה לבורא.
שאלה: מה הסיבה לכך שמישהו קודח חור בסירה ואיך ליצור לו את התנאים לכך שזה לא יקרה?
אף אחד לא אשם, כל הקלקולים מתגלים מלמעלה. אנחנו אשמים לא בזה שמתגלים הקלקולים, אלא בזה שאנחנו לא מבקשים על תיקון הקלקולים. זאת אומרת אם מתגלה איזה עוון, איזו תכונה רעה, שקרן, פזרן, גזלן, לא חשוב מי ומה, בכלל לא לשים לזה לב, לשים לב רק האם אני מיד יכול לאתר את מקום הפגם בקשר בינינו ואיך לעלות את זה לבורא שיתקן? רק זאת השאלה.
אתם רואים עד כמה שהתורה הרוחנית, תורת האמת, הפוכה מתורת בעלי בתים. על מה אנחנו מבקשים, ומה הם מבקשים. מה אנחנו רואים כקלקול, ומה הם רואים כקלקול. מה אצלנו נקרא שכר ועונש ומה זה אצלם שכר ועונש. זה נקרא דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים. מי שהוא בעל בית דואג לעצמו, יש לו בית שעליו הוא דואג, ואצלנו לא, אצלנו דעת התורה. זאת אומרת איפה היא? התורה היא מחוצה לנו, בקשר בינינו, ב"ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, לא אחרת, אחרת לא קיימת.
שאלה: יש אותי עם התכונות שלי ויש את החברים עם התכונות שלהם. מה זה הדבר הזה שנמצא בינינו?
קשר, כמו בין בני האדם, כל אחד יש לו את התכונות שלו, האופי שלו, עם כל מה שיש לו ויש ביניהם קשרים. אנחנו מדברים על הקשרים, את הקשרים אנחנו צריכים לתקן, רק את הקשרים. לא אכפת לנו התכונות של כל אחד, והשני והשלישי. אחד שם יושב, אני רואה שהוא גנב, השני הוא שקרן, השלישי הוא פזרן, הרביעי בכלל מטומטם, כעסן ועוד, ועוד.
לא חשוב לנו, אתם מבינים? לא חשוב לי התכונות של החברים האלה לא חשובות, זה לא חשוב. אלא חשוב מה הקשר בינינו, איך כל אחד מתנהג כלפי האחרים, עד כמה הוא רוצה לגלות את הקשרים בינינו. ומה שיש בו נשאר, שיישאר, הוא צריך לשמור שיישארו כל התכוננות הרעות שלו, אסור לו לעקור אותן. שומעים את זה או לא?
מה שמעתם? שאסור לנו לתקן את התכונות הטבעיות שלנו, כי בזה אנחנו מקלקלים את עצמנו. מה אני צריך לעשות עליהן? צמצום, מסך, אור חוזר, ואז יש לי קשר לאחרים וככה יהיה לנו לכולנו, צמצום אחד, ומסך מחובר, מורכב, ובאור חוזר, הבורא יתגלה. ומה שיש לכל אחד ואחד בפנים, הבורא עשה את זה, על זה כתוב "לך לאומן שעשני", זה לא העניין שלי. שומעים? זה מאוד חשוב, זה לגמרי הופך את כול העבודה, את כל ההסתכלות שלנו, מהרגל על הראש, או יותר נכון ההיפך.
שאלה: הקשר שאליו אתה מוביל אותנו, והקבלה מדברת עליו, זה קשר שמורגש? הוא מוחשי? זה משהו שאנחנו יכולים להרגיש באיזה רובד? או שזה הולך להיות משהו מופשט שמורגש בלב?
אם אנחנו עובדים על הקשר בינינו, ברגע שאנחנו מגיעים לקשר בינינו, כשמה שיש בינינו, יותר חשוב ממה שיש בכל אחד בפנים, אז הקשר הזה מתגלה ובו מתגלה הבורא, ככה זה תמיד. אחר כך ישנה הסתרה, ושוב עובדים על הקשר בינינו. משקיעים, ומשקיעים עד כמה שאפשר לקשור בינינו, בערבות הדדית, בעזרה הדדית וכן הלאה. סגרנו אותו בתפילה, בבקשה, במאמץ משותף, איש את רעהו יעזורו, התגלה הקשר בינינו, בו יתגלה הבורא, המדרגה השנייה. וככה כל הזמן, רק כל פעם הניתוקים בינינו, המנוגדים האלו, שאני רוצה להרוג את החברים, שאני רוצה ממש לשרוף את הכול, מתגלים יותר ויותר. ורק על זה שמים לב, רק על החיבור.
שאלה: אמרת לנו קודם שיש עניין כזה של כמות שהופכת לאיכות, כמות של חיבורים. העניין הזה לא ברור, מה זאת אומרת כמות של חיבורים?
נניח זה אני (ראו שרטוט), אני יוצא לתשעה חברים, מ 1-9, אני העשירי ואז אני קושר את עצמי לכולם. אחר כך מתגלות תכונות אחרות שלי כלפי האחרים, אחר כך עוד תכונות אחרות שלי כלפי החברים. אז מדובר לא על העוצמה, על הכוח שיש בחיבור בינינו, אלא מדובר על מספר החיבורים, זה החשוב.
זאת אומרת, כמה שמתנתקים וכמה שמתחברים, מתנתקים מתחברים, שוב ושוב זה החשוב. ולא שאתה בכל העוצמה נכנס לחיבור, אל תשים לזה לב. העיקר כל הזמן, כל הזמן לחזור ולחזור, זה החשוב. כך הכמות הופכת להיות איכות, והכמות, זה או אפס או אחד. כמו במחשב, כן לא, לא כן, ככה זה. נניח חיבור זה אחד וניתוק זה אפס, רק בצורה כזאת אנחנו פועלים, פעילים. גם אצלנו בסינפסות, בכל מיני חיבורים במוח, זה אותו דבר, לא יודעים שם מעניין האיכויות, אלא מדובר בכמויות ומהכמויות האלה אחר כך באה העוצמה.
שרטוט
שאלה: יש בעיות חיצוניות כאלה שמנתקות את האדם מהעבודה הרוחנית, איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה כשהבעיות האלה מגיעות?
כל הבעיות הן בעיות פנימיות ולא חיצוניות, אין בעיות חיצוניות, הכול פנימי. הכול בא ממקור אחד, מבורא אחד "אין עוד מלבדו". אין לך שני כוחות עליונים שאחד פועל על העולם הזה והשני על העולם הרוחני, אלא כוח אחד פועל על כולם ואתה צריך לראות מכלול אחד, מערכת אחת.
שאלה: מה ההבדל בין להראות שאני מוצלח בחיים, בלימוד, לבין להראות דוגמה של חשיבות המטרה?
מוצלח בלימוד, אני לא יודע מה זה. מוצלח בחיים, אני גם לא יודע מה זה. אני יודע מה זה מוצלח בחיבור, במאמץ לחבר את כל החברים יחד, זה נקרא מוצלח. כל יתר ההצלחות שלך זה לא בחכמת הקבלה.
שאלה: על פי התשובה שלך היום, הבנתי שתחילת הערבות זו בקשה, תפילה, עבודה במחשבה. האם צריך לבקש מהבורא שילמד אותנו להיות ערבים זה לזה או שיחבר בינינו?
זה אותו דבר, ערבים או לחבר יחד. כולנו נמצאים בסירה אחת, כולנו מתפללים לשלמות הספינה. זה נקרא ערבות, שאני דואג לכל החלקים שבתוך הכלי שלי, לכל העשירייה, לקשר כמה שיותר חזק בינינו, כמה שיותר עוצמתי. כי העוצמה והחוזק תלויים במספר הפעמים שאני חוזר על אותו הקשר, עוד פעם, ועוד פעם, לפי זה בודקים את מספר היגיעות. זאת אומרת, כניסות ויציאות, זו התדירות בעבודה.
תלמיד: אז בכל זאת נשארת עבודה במחשבה, אין לנו עבודה אחרת, נכון?
כן, "הכול במחשבה יתבררו"2.
שאלה: למה הרצון לקבל אחרי מיליוני פעמים, שוב ושוב צריך להסביר לעצמו מה זה קשר? נניח חייזר היה מגיע לכדור הארץ, והיה צריך לחפור איזה בור, הוא אומר "אני לא יודע מה זה". הם אומרים לו, קח, הנה את חפירה, הנה אדמה, אתה עושה ככה. נראה אם הוא יעשה את זה. אחרי זה הוא יכול לומר, כתוב אצלכם בספרים אפשר לגלות את הבורא. איך להסביר לו את זה? לחבק את החבר זה ברור, לנשק זה ברור. הרי לא בזה העניין, אלא באיזו פעולה פנימית.
למה הרצון לקבל בשום אופן לא מצליח, מסרב לשמוע? אני מבין מתחילת השיעור, כבר חמש עשרה שנה אני שומע אותך מדבר אותו דבר. והשאלה חוזרת על עצמה שוב ושוב, מה זה קשר, מה זה חיבור, איך לסדר אותו, איך לבנות אותו? למה זה כאילו לא חודר פנימה?
אני אגיד לך, לפי הניסיון שלי זה באמת לוקח שנים. ותלוי בהתמדה, עד כמה ששומעים. יש כמה שנים שלא שומעים מה שהמורה אומר. או שומעים, אבל חושבים שזה לא בדיוק נכון, לא בדיוק חשוב, אפשר בלי זה, אפשר לעקוף את זה באיזו צורה. זה האגו שלנו כך מנהל אותנו. וזה גם מושרש בתוך הבריאה, בתכנית הבריאה. אין מה לעשות.
אבל סך הכול אנחנו הגענו איך שהגענו, לאט לאט, אני לא רצתי, אתם רואים. הגענו למצב שעכשיו אנחנו עומדים בפתח להיות עובר, להיכנס לעיבור, לכניסה לרוחניות. ואז כולנו מרוכזים בעבודה הזאת של חיבור. נגיע לחיבור הראשון, אז אנחנו כבר טיפת זרע ובתוך הרחם. אין מה לעשות. נצליח, נצליח.
שאלה: כל התכונות האלה שהבורא נתן לנו, אמרת להיזהר מאוד לא לפגוע בהן, אלא לעשות צמצום עליהן. מה ההבדל בעצם בין השניים, לעשות צמצום על התכונות או לפגוע בהן, למחוק אותן?
לא. התכוונתי לזה שאתה אל תטפל בעצמך, אל תטפל בעצמך, מי אתה, מה אתה. אתה יכול להגיד על עצמך מלא דברים. בדרך כלל לאדם, זה היצר הרע דווקא אומר לו עד כמה שאני ככה וככה ועשיתי כל מיני דברים רעים לאלו ולאלו. ובכלל איך עברתי את החיים, ממש עד כמה שהייתי נורא, זה הכול שקר שבא מהיצר הרע כאילו שאתה עשית משהו, זה דבר אחד. דבר שני, זה מנתק אותך מההסתכלות על המקום שאתה צריך לתקן, על הקשר עם החברים. אז להשתדל בערבות להשפיע אחד על השני, שיסתכלו חברים בצורה נכונה איפה הם צריכים לעשות תיקון.
שאלה: נתת עכשיו דוגמה של אחד אפס, הקוד הזה שכולנו עושים ביחד בינינו, יש קשר אין קשר, יש קשר אין קשר. ולפני כחצי שעה גם דיברת על תרגיל שאנחנו צריכים לעשות פעם בחצי שעה, שהקשר הזה ייווצר בכל זאת. נתאר לעצמנו שיש לנו נניח יכולת לעשות את התרגיל הזה, כשאנחנו בונים בינינו כזאת תכנית עבודה. באיזה רגע מהתכנית הזאת נוצרת שכינה? איך הכול מתחבר לאחד, מתמזג לאחד כדי שתוכנת הקשר הזה תהפוך לשכינה? באיזה רגע זה קורה?
זה שאני חושב על הקשר בינינו שיתגלה בעשירייה ושהעשירייה תהיה קשורה אחד לשני, כל אחד לכולם. זה נקרא שאני מתקן את הכלי, שמתקן את השכינה, את האדם הראשון. ואז אם אנחנו נעשה כך תזכורת לכולם, אז אני חושב שאולי אפשר עם איזו אפליקציה שהוא יראה את הצורה, על מה הוא צריך לחשוב. או איזה משפט שתגיד לו שם המכונה. אני לא יודע, אפשר לעשות כל מיני דברים היום שלא תחשוב על עצמך, אלא על הקבוצה.
שאלה: אמרת אתמול וגם ביקשת שהכנס הווירטואלי צריך ללבוש צורה אחרת או פורמט חדש, לא סביב השיעור ולא סביב הרב. מה זה בעצם אומר, אם תוכל לברר את זה, איך להגיע לזה?
לפי מה שאנחנו לומדים אתם צריכים, כולם, כל העולם, כל הקבוצות שלנו, אתם צריכים לסכם ביניכם מה אתם רוצים להשיג בכנס, איך אתם מתקרבים לקיום הזה. אתם צריכים את זה לעשות, אני לא אגיד לכם יותר כלום, מספיק אני מעביר בשיעורים.
שאלה: זה מתוך השיעור היום. אם לא הגעתי לשיעור, האם זה נקרא חטא כנגד הקבוצה או עבירה כנגד הקבוצה? ואם כן, האם זה רלוונטי רק לשיעורים שהגדרתי כמסגרת שלי או כל שיעור שלא יהיה, גם הוא נקרא עבירה או חטא?
נותנים לנו משל, ספינה בים. תתאר לעצמך, הם כל הזמן נותנים כזאת דוגמה. או עם יונה הנביא, שהמלחים שם נלחמים עם הרוח, עם הגלים בים הסוער, ויונה יורד לבטן האנייה והולך לישון כאילו כלום לא אכפת לו. או שאחד קודח חור בדופן הספינה. בספינה אין לך דבר שאתה אומר, היום אני לא קם. אם כולם נמצאים יחד בלימוד ובזמן הלימוד אנחנו דנים על החיבורים ואתה רוצה להתרשם מזה ואחר כך במשך היום לקיים באיזו צורה, אני לא יודע איך זה לא לבוא לשיעור.
והאמת היא שעושים חשבון מלמעלה. אם אתה לא בא לשיעור, נותנים לך עוד יותר מכשולים, אתה שוב מפסיק ללמוד. נניח יום אחד אתה לא בא, אחר כך יומיים, שלושה. אתה כבר לא יכול לעשות שום דבר, אתה רואה שכל פעם נעשה לך יותר קשה. כי החשבון הוא לפי ההשקעה שלך.
אז תעשה חשבון. אם אתם באים פעם כן פעם לא, העבודה בהתאם לזה היא כזאת. אני לא אומר שזה לא טוב, זה יותר טוב מכלום, אבל בכל זאת אסור לפי חכמת הקבלה לעבור 24 שעות ללא ללמוד, להתקשר לקבוצה ולהשתדל לעשות צעד קדימה.
שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש את הסבל של הבורא, כדי שתהיה לנו מוטיבציה גדולה יותר לעבוד?
אני לא חושב שזה ייתן לך מוטיבציה יותר גדולה, אולי דרך פחד, אולי דרך משהו. שאת הבורא אתה לא מרגיש, אז איך אתה יכול לתאר לעצמך את הסבל שלו. שתרחם עליו? זו איזו גישה דתית אבל לא אמיתית. דרך האגו. לא, אתה צריך להעביר את הכול דרך הקבוצה.
שאלה: אני מבין שהדבר החשוב ביותר זה התפילה, הרצון שבלב. ראוי שאנחנו נלביש את הרצון שלנו להתחבר באיזה מילים שיהיו לכולנו, לאיזו תפילה משותפת, כמו שפעם מקובלים בנו תפילה משותפת לכל העם.
תעשו, תחברו איזו תפילה. אין בעיה. יש גם דוגמאות כאלה אבל רצוי שתעשו לבד.
שאלה: בכנס הווירטואלי האחרון דיברת על חיזוק הקבוצות המקומיות, ולהפוך אותן למרכז הפיסי של הכנס הווירטואלי. איך זה נשמע אם אנחנו נשים את הדגש בחיזוק כל אזור בכלי העולמי?
אנחנו דיברנו על זה אתמול ואני לא מבין למה השאלה הזאת היום. אנחנו דיברנו שהכנס הקודם הראה לנו שאנחנו צריכים להיות מרוכזים בעצמנו ולא הולך לנו להזמין חברים חדשים , שלא יודעים כלום ושישתתפו איתנו יחד. אנחנו בחרנו בערבות, וזה נושא שלא שייך למתחילים. לכן השאלות שלכם הן לא לפי הסדר, אתמול כבר דיברנו על זה. חבל ששואלים שוב.
תלמיד: הוא שאל האם כדאי לחזק במקום בקבוצה פיסית אחת, חיבור באזור מסוים, לגיון, אזור.
אני לא מבין מה זה לגיון. אני לא מבין מה זה אזור. איך עושים את זה אני לא מבין, לא יודע. תתייעצו ביניכם, תראו כן, לא. אני לא מבין.
שאלה: אני שומע שאתה כבר כמה ימים מכוון אותנו, מאוד מאוד חזק למרווח בינינו, לקשרים בינינו ולא לכל אחד בתוך עצמו. היה חבר אחד שהמליץ, שאם נסביר את זה כמה שיותר לנסות לעסוק להסביר את זה, כאילו כלפי חוץ זה גם יעזור לזה לשקוע בתוכנו.
אם היית צריך להסביר לאנשים מה זו רשת.
למי?
תלמיד: לאנשים שאין להם עכשיו את המושגים שלנו ואת התפיסות המוקדמות שלנו. אם היית צריך להסביר מה זה נקרא להתרכז בקשר ולא בתכונות, מה זה נקרא לתקן את הקשרים? האם תוכל לתת לזה קצת מילים חדשות, שאולי אדם יוכל לשמוע ולהבין בלי להכיר.
אדם נבדק, נמדד רק כלפי החברה. מה זאת אומרת כלפי החברה? חברה, הכוונה שהיא תהיה מאוחדת, מתוקנת, בקשר הדדי, יפה, סגור. כלפי זה אנחנו צריכים לבדוק כל אחד ואחד. לכן אנחנו לא מסתכלים עליו מי הוא, מה הוא בעצמו, וגם איך הוא כלפי האנושות, כלפי איזה הבחנות פילוסופיות מעורפלות למיניהן, אלא כלפי החברה שלו הפרטית, הפרקטית, שהוא צריך עכשיו להביא אותה לחיבור מצידו. על זה אנחנו דנים, במה הוא טוב ובמה הוא לא טוב. זה הכול.
יש בינינו נניח עבריין כזה שהוא מזלזל בכול, והייתה פעולה קבוצתית בהפצה והוא השתתף בה בלב ונפש, אז הוא ב-100% מתוקן בינינו. והיה אחר, שהוא זלזל בכול ולא השתתף בכלום, אז הוא בכלל לא נמצא בינינו בחברה. עוד יותר מזה, הוא במינוס, כי הוא נותן דוגמה לאחרים והאחרים מסתכלים עליו וגם נחלשים.
תלמיד: כשיש פעולה זה ברור.
מה זאת אומרת, אין פעולה?
תלמיד: אתה מדבר על זה שבמשך היום אנחנו צריכים להחזיק איזה מודל וירטואלי.
זאת הפעולה. שאני צריך להיות כל רגע ורגע בחזרה לחיבור. להסתכל בשכינה.
תלמיד: להסתכל בשכינה.
כן. הקשר בינינו, השדה בינינו, זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'". אני רוצה לתאר אותו, אני רוצה לאתר אותו, אני רוצה לטפח אותו איך זה בעיניי.
תלמיד: זאת אומרת, להמשיך לחזור ולתאר את המודל הזה.
עד שזה מתחיל להיות מוחשי. אני אומר לכם מתוך ניסיון, זה מתחיל להיות אחר כך מוחשי. עוד יותר מזה, אתה מתחיל לעבוד עימו, אתה מתחיל למדוד אותו, אתה יכול למדוד אפילו פרמטרים שלו בכל מיני מקומות, ממש. זה כלי.
תלמיד: מדובר על איזה מודל וירטואלי שאני חי איתו וכל הזמן מתאר אותו ומפרט אותו יותר ויותר?
כן. הוא הופך להיות העולם שלך, החיים שלך. אתה מתרגל על ידי זה לעזוב את החיים הבהמיים האלו שלך שקיימים בכל זאת זמן מה עד שאתה נכלל בתוך השכינה, וזהו. אלא בשביל מה אנחנו קיימים? כדי לעבור מגשמיות לרוחניות. החיים הרוחניים הם שם.
תלמיד: כל הזמן בכוח להזכיר את זה לעצמי ולחזור לתיאור הזה, זה נקרא להשקיע בערבות?
הכי טוב זה ש"איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: זאת אומרת אני והחברים צריכים כל הזמן להיות כמו באיזה סיעור מוחות משותף, על מה זה המקום הזה ולתת אחד לשני רעיונות מזה.
כן.
תלמיד: גם לדבר על זה בפועל.
אפשר לדבר בפועל ודאי. אני כותב בטוויטר, אני חושב שקוראים שם לפעמים. אין לי עוד אפשרות להתקשר במשך היום. הייתי מתקשר אליכם, אין שום בעיה, תעשו כך שאני אדבר כמה דקות כל שעה. אני אשמח. אני רואה את הדבר הזה, את הפעולה הזאת כהכי חשובה. הכי חשובה. לא למשוך חדשים, לא לעשות כלום, אנחנו בעצמנו צריכים עכשיו להיכנס לשכינה. אין דבר יותר חשוב.
שאלה: קודם אמרת שאת גובה המדרגה אנחנו מודדים דווקא לפי הפרטים המנוגדים ולא לפי החיבור.
כן, לפי מספר הפרטים ולא העוצמה. העוצמה נמדדת לפי מספר הפרטים. איך זה במחשבים? מגה הרץ, תדירות. אבל כל אחד זה אימפולס מסוים בלבד, זה לא אימפולס גדול ואימפולס קטן, אלא תדירות האימפולסים האלה.
תלמיד: למה המדידה היא לא לפי החיבור? כי גם את אותם פרטים מנוגדים אתה בסוף צריך לחבר. אז למה המדידה היא לא לפי החיבור שמגיע?
לפי החיבור, לפי מספר חיבורים. כי הרצון שלך נמדד לפי מספר חיבורים שאתה חוזר עליו. יש לי דאגה לילד הקטן שבבית, אז אני כל הזמן חוזר וחוזר אליו. ככה זה, תמיד זה כך, סטארט סטופ (start stop), כאלו גיחות.
תלמיד: אז רצון זה מספר הפעמים שאתה חוזר לאותו דבר?
זו עוצמת הרצון, חזרתי אלף פעם או חזרתי חמש פעמים. הגובה הוא אותו גובה.
תלמיד: אז איפה נכנסים פה פרטים מנוגדים? איך פרטים מנוגדים עוזרים לעוצמת הרצון?
מנוגדים לחיבור? זה כשאני מתנתק.
תלמיד: לפי מה ששמעתי, אמרת שלפי כמות הפרטים המנוגדים כך אפשר לקבוע את עוצמת הרצון.
על מה דיברתי, מנוגדים?
תלמיד: על הגובה של המדרגה.
אני לא יודע, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו.
תלמיד: לא חשוב, אני אשאל ממקום אחר. למה כשאחד חוטא הוא גורם לפגם בכולם?
הוא פוגע, זה כמו בסירה, אתה לא מבין?
תלמיד: אני מבין שהוא פוגע בסירה.
רק שתדעו, מלמעלה אנחנו מתוקנים. מתוקנים. אנחנו כולנו נמצאים בערבות שלמה. וזה שאנחנו לא מסוגלים לקיים אותה, זה נקרא פגם. זאת אומרת, כביכול אני צריך להיות מתוקן, אני צריך להיות במערכת, יותר נכון להגיד אני נמצא במערכת, שהיא נמצאת בערבות. ואני צריך לדאוג שהיא כל הזמן כך תישאר, שהיא תהיה בערבות.
תלמיד: אם מלמעלה מתייחסים אלינו בצורה קולקטיבית, גם לטובה וגם לרעה, הפעולות שכל אחד עושה הן פעולות שמגיעות מעצמו, או שזה גם תוצר קולקטיבי, שפשוט יוצא עכשיו דרכו?
בעל הסולם מסביר לנו שלא דנים אף אחד עבור עצמו בלבד. אני יושב באי בתוך האוקיינוס ומנותק מכולם. אין דבר כזה, אני נמצא בערבות עם כולם, ועד כמה שאני מחזיק את זה, לפי זה דנים אותי. ולא לפי התכונות שלי שקיבלתי מהבורא, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני". אני גנב, אני פזרן, אני מטומטם, אני עצלן, אני לא חשוב מה, על זה לא מדובר. רק אדם לחברו, ואחר כך בין אדם למקום ודאי.
תלמיד: אז על מה דנים אותנו, על מה שאנחנו עושים כלפי החברה? רק על זה דנים אותנו?
כלפי החיבור בלבד.
תלמיד: מה שאני עושה כלפי החיבור, זה משהו שלי או שזו פשוט תוצאה ממה שקורה בינינו?
זה לא שלך, זה של כולם. אם אתה מדבר על הבהמה, זה שלך. על זה אין מה לדבר. אתה יכול לזלול, אתה יכול לבלות, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אם אתה לא פוגע בזה בקשר החברתי שלנו, תעשה מה שאתה רוצה. ככה זה, זאת התורה. אבל במה שאתה יכול לפגוע בקשר החברתי, שם כל הפגמים, העבירות. רק בזה.
תלמיד: לפגום בקשר חברתי, זה דחף שבא לאדם או שזו תוצאה ממה שקרה עכשיו בחברה? מאיפה זה בא?
זו תוצאה מזה שהבורא רוצה לקדם אותנו. לקדם. לכן מראה לנו פגמים.
תלמיד: אבל זה בידיים שלי לקבוע אם אני עכשיו הולך לפגום או לא הולך לפגום?
כן, הבחירה החופשית היא רק בזה, להיות בערבות או לא. זאת הבחירה החופשית.
תלמיד: במה אתה עושה פעולה שמביאה שכר לכולם במקום שתפגום בכולם?
תפרסם את הערבות. ערבות זה הדדיות, התחייבות הדדית. מה זה ערבות? כולם חייבים לכולם בחיבור. תפרסם את זה לכולם ותראה לכולם עד כמה אתה מחזיק בזה, זה חשוב בעיניך. בשביל מה יושבים כאן? לא עושים כלום אם לא דואגים לזה.
תלמיד: אני לא מצליח לראות שאתה לא יודע אם מה שאתה עושה הוא נכון או לא נכון. כאילו אתה עובד באוויר.
אף פעם אתה לא תדע את זה. אף פעם. רק לפי מה שאתה מבין שאתה צריך לקיים קשר בין כולם. כדי "ואהבת את רעך כמוך" ולגלות שם "ואהבת את ה' א-לוהיך".
תלמיד: אתה יודע אם אתה פוגם או לא, או גם את זה אתה לא יודע?
בדרגות שלך לא נותנים לך לפגום או לא לפגום, אין עדיין. בדרגות שלך רק מנתקים אותך ושוב נותנים לחזור, התחל-עצור, כאלו כניסות נותנים לך. אחר כך, כן. כשמתחילים להיות שם אופני הקשר, אתה כבר מתחיל להבדיל בין אברי החיבור כמו בין אברי הגוף, כמו כשעובר גדל יש לו כל מיני אברים, כבר אתה תראה את הזרמים הפנימיים בו. כבר השכינה הופכת להיות למציאות בפני עצמה.
תלמיד: למה המערכת מסודרת בצורה כזאת שלא מראים לך אם מה שאתה עושה הוא מועיל, אבל כן מראים לך פגמים?
מפני שזה צריך להיות על מנת להשפיע.
תלמיד: על מנת להשפיע, אתה אף פעם לא רואה?
אתה לא רוצה לראות. עכשיו לא מראים לך, ואחר כך אתה לא רוצה לראות.
תלמיד: ואם אתה רואה, זה על מנת לקבל. בגלל זה רואים את הפגמים?
הפגם זה ניתוק. אני מתנתק מלדאוג דרך הערבות להגיע לגילוי הבורא, לא חושב עליו. זה הפגם. אין חוץ מזה עבירות.
תלמיד: את הפגמים האלה מראים לך, אתה רואה שזה קורה. גם בחברה, גם בך, זה משהו גלוי.
כן. לכן צריכים עכשיו לסדר לעצמנו כל מיני אמצעים, שנמצאים בידינו, כדי כמה פעמים יותר ויותר ויותר לחזור במשך היום לחיבור, לדאגה.
תלמיד: למה הקשר שלנו הוא לא משהו גלוי? הערבות, הניסיון לקשר, למה זה לא גלוי, למה אתה לא רואה את זה?
כי עדיין אין קשר. איזה קשר יש?
תלמיד: אני לא יודע. אנחנו מנסים לבנות קשר בינינו?
לא. אין קשר. אין שום קשרים. יש רצונות לקבל האגואיסטיים וביניהם עדיין אין שום נתינה, עזרה הדדית, "ערבות" מה שנקרא. הקשר נקרא "ערבות", בין אחד לשני. כל אחד משלים את השני, תומך בשני. התמיכה ההדדית היא בעצם צריכה להתגלות. כל אחד בזה מתחיל להיות כלול מכולם. ואז יש לך היתרבות, כמו שמגרעין אחד יש שניים, שלושה, ארבעה. ככה זה עובד.
שאלה: האם זה מתחיל מקשרים אגואיסטיים?
מעל האגו. למה? כאן מיד מעל האגו, כי אני צריך לחשוב עליהם. אני צריך לחשוב על החיבור. אני צריך לחשוב על הערבות. אני צריך לדאוג לעשירייה. אני מחוצה לי. כאן ממש בצורה מידית אני כבר כביכול רוצה לעשות פעולה רוחנית מעבר לגופי.
תלמיד: בזה שאתה חושב עליהם אתה מחוצה לעצמך?
כביכול. אבל האור פועל ומתקן. תמיד אני נמצא מתחיל כל מדרגה משבירה, מהרשימות השבורות.
שאלה: היום אני לא איתך בכלל. לא מבין מילה ממה שאתה אומר. מה אתה צריך?
אני צריך שאתה תהיה קשור במשך היום כמה שיותר לחיבור בין החברים. תחשוב רק על זה.
תלמיד: לא מבין. תגיד מה אתה רוצה?
אני רוצה שתהיה קשור לחברים.
תלמיד: ומה לעשות?
לזכור את זה.
תלמיד: אבל זה לא הולך, אז משהו אחר.
לא, אין. רק זה, באמת. לא יכול לתת לך שום שיעורי בית.
תלמיד: מה אתה צריך, פיזית, מה אתה רוצה, מה לעשות?
אני צריך פיזית שאתה תהיה קשור לחברים.
תלמיד: אני מנסה את זה.
אתה מבין מה זה לחשוב על משהו? ככה זה, לחשוב. אז תחשוב שיש עשירייה ואני חושב עליה. אני צריך לחשוב שהם יהיו כולם מחוברים. מחוברים. והם לא מחוברים. אז אני דואג איך לעשות שהם יהיו מחוברים, באמת, מתי זה יקרה, מה יקרה? נניח, שזה שייך לי, נניח שזה תלוי בי בלבד. הם בכלל כלום, אבל תלוי בי. אז איך אני אבקש מהבורא שיחבר אותם יחד?
תלמיד: אתה שוב מדבר גבוה, אני לא מבין אותך. תגיד לי מה לעשות. כשאני בעבודה, אני לא מצליח לחשוב על זה.
אתה בעבודה שלך לא עובד עם הראש?
תלמיד: זו הבעיה.
זו לא בעיה. הפוך, זה דווקא טוב.
תלמיד: אני בעבודה כן עובד עם הראש, עכשיו בכלל אני מתחיל לעבוד בתפקיד חדש, בגלל זה אני לא מצליח. חברים אחרים יכולים לעשות את זה, אבל אני לא מצליח.
אל תקנא. אתה עוד תעלה מעליהם. תחשוב רק על דבר אחד, כל הזמן כמה שיותר, כמו שאני דואג למשהו בחיים שלי, כך אני דואג לזה שהחברים יהיו מחוברים, שהם יהיו מחוברים כמו בצבא, כמו בהרבה מקומות.
תלמיד: אני אומר לך מניסיון שזה לא ילך. אז תגיד לי משהו אחר.
מה זאת אומרת, "לא ילך"?
תלמיד: אני לא אחשוב על זה, אני אהיה בעצבים כשאחשוב על זה.
אז יתקשרו אליך בטלפון ויזכירו לך שאתה צריך על זה לחשוב. עשר שניות אחרי שאתה שומע "פיפ", אתה חושב על זה. אחרי שעה שוב תשמע "פיפ", וכך זה יהיה. בעוד כמה ימים פתאום לא תשמע "פיפ", אז תחשוב, "איפה זה, למה הם לא מצלצלים אלי, מה, כבר לא חושבים עלי, אולי זרקו אותי, אולי לא מתחשבים בי, מה זאת אומרת?" כבר "הרגל נעשה טבע שני." כך זה יהיה.
תלמיד: אבל אף אחד לא יתקשר מלכתחילה.
אל תדאג. יתקשרו אליך לא כל שעה, כל חצי שעה.
תלמיד: אני לא דורש מאף אחד כלום.
אני אדאג לך. אל תדאג, נטפל בך. זהו, אין יותר, מתקשרים אליך, אתה שומע "פיפ" בטלפון, אולי עוד משהו, אני לא יודע, וכך אתה יודע שאתה צריך לחשוב על החברה.
תלמיד: ואם זה לא ילך, אז מה עושים?
זה ילך. אני לא רוצה לחשוב על מה שלא ילך. זה ילך, זהו. היו יותר גרועים ממך והצליחו.
שאלה: איך לפתור קונפליקט כזה בין רמות שונות שבהם אנחנו מדברים בשיעור בפעולות בינינו ומה שאנחנו לומדים? למשל, כל הקלקולים מתגלים דרך אותו מלח שהלך לישון בזמן הסופה, שזה לא חוסר תיקון שלו אלא חוסר תיקון של כולנו, של כל הצוות. מצד שני, אתה אומר שצריך לזרוק אותו מעבר לסיפון, לא להחשיב אותו כחבר, כדי שהוא לא יראה לנו דוגמאות לא נכונות. מצד שלישי, אם מישהו אחד נופל מהספינה, אנחנו כבר לא בערבות ואף אחד לא מסוגל לבצע. אז כך בסוף נוכל לזרוק אחד את השני מעבר לסיפון ולא ייצא מזה כלום. איך לקשור את כל הדברים האלה שכאילו סותרים אחד את השני?
עכשיו בינתיים אנחנו עובדים על להזכיר זה לזה על שלום הקבוצה, ולא יותר. יותר מזה אני לא רוצה לדבר. אני לא רוצה להיכנס יותר פנימה.
שאלה: כעת אנחנו מדברים על איך ליישם את התדירות, את האינטנסיביות. אנחנו, כל הכלי הלטיני נפגשים בזום וכל פעם יש יותר חברים, יותר כוח. כאילו יש איזו נטייה, יש איזה שדה של פעולה. לא רואים שינוי מושלם, אבל רואים שהחברים כל פעם יותר מחוברים. אנחנו מתנתקים ומתחברים, יש יותר אינטנסיביות, וזה טוב. האם אתה רואה שיש איזו התקדמות בכך שעובדים יחד?
יש לכם כאן נציג שעכשיו הוא מתרגם אתכם, תפנו אליו, תדברו עימו, ואז הוא יעביר לנו ונעשה מה שצריך. אני מוכן לעשות הכול לקראת הכלי הלטיני.
(סוף השיעור)