שיעור בוקר 13.08.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה",

עמ' 156, אותיות י"ב – י"ד

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 156, מאמר "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות י"א.

בואו נבדוק לפני השיעור את היחס שלי לחברי. אני שונא אותם כמו שהרגישו לפעמים תלמידי רבי שמעון? אם לא, סימן שאתמול לא הייתי אוהב אותם. אין יותר גרוע מלהיות אדיש אליהם, שסתם כך כמו באיזה קורס באים ללמוד יחד, כולם רוצים ללמוד מהמורה, אבל לא אחד מהשני. אז אני צריך לבדוק, מה היום היחס שלי לחברי, הם חברי או איזה מלווים בדרך. היום אנחנו יחד בשיעור, מחר כל אחד ילך לדרכו, או שאי אפשר ללכת לדרכי, אלא אם כן אנחנו נקשרים בקשר שאפילו לא יהיה מורה ולא יהיה כלום, הדרך בינינו שאנחנו קובעים עכשיו היא תישאר ותמשוך אותנו לחיבור יתר יום יום דווקא בשנאה ואהבה, שנאה ואהבה ככה לסירוגין.

אז צריך לבדוק לפני הכול בבוקר, מה היחס. ואם הוא שנאה או אהבה כמה שיותר, אז לראות את זה כנכון. מה שאין כן אדישות זה מעורר דאגה, סימן שהייתי מנותק. יכול להיות שגם אתמול הייתי מנותק וגם היום אני עדיין מנותק.

שאלה: ואם במקרה הם נראים חמודים בעיני מכיוון שאני התעוררתי על צד ימין מה שנקרא והכול ניראה לי חמוד?

בסדר, טוב מאוד, לא למחוק שום דבר, לא למחוק. וגם לא למחוק שמאל, אם אתה מסתכל עליהם והם נראים לך דוחים באיזו צורה ובאיזו מידה אז גם לא למחוק. את הדברים האלה לא מוחקים אלא בונים עליהם את המצב הבא.

תלמיד: למרות שזה מרגיש לא רציני כזה, זה מרגיש מיקרי?

זה רק מתחיל, אתה תראה אחר כך שזה לא מיקרי אלא מגיע מלמעלה בהכוונה מדויקת מאוד מהבורא עצמו ממש, כי הוא בונה לעצמו קן להתגלות שם, בשבילו זה החשוב ביותר. אנחנו לא יודעים איזה עוד עסקים יש לו, לכוח ההשפעה העליון הזה, אבל כלפינו אין לו עסק אחר אלא לבנות בהסכמה איתנו, זה לא יכול להיות אחרת, אין כפיה ברוחניות. על זה מדובר, שבהסכמה איתנו, בהקדם מאיתנו, בבקשה מאיתנו נבנה המקום לגילוי שלו. לכן אנחנו צריכים ממש לראות בתשומת לב, בחרדה פנימית עד כמה אנחנו מתקדמים לזה.

זה דבר מאוד חשוב כי מזה מתחיל הבוקר, מזה מתחיל היום, זה נותן לנו כיוון, הכוונה, דרייב, דחף בוא נגיד, תמריץ.

שאלה: אני רוצה לשאול כדי לוודא ששמעתי נכון, כי רוב הזמן זה סוג של הגנה, לא יודע אם אדישות אבל זה מרגיש לא לכאן ולא לכאן, אז אם אני מרגיש שאני במצב כזה לדחוף את עצמי או לאהבה או לשנאה, זו ההנחיה?

אתה לא יכול לדחוף את עצמך בכוח, אתה צריך לברר את הדברים, בשביל מה ולמה ואיך, לא לקבל אותם סתם, אבל להגיע ליחס ברור וכל הזמן לדאוג לשדרוג שלו, אפילו מלאכותי. זו דאגה, זאת אומרת זו בניית הכלי. ברגע שתתחיל להרגיש דאגות לקשר איתם, שזה ממש מעורר בך בפנים רעדה פנימית כזו, יראה, דאגה, חרדה, ברגע שאתה תהיה בזה, כבר אתה נמצא בכיוון בנית הכלי. וכל פעם זה יותר ויותר, והחרדה הפנימית הזו, זה דבר מאוד חשוב, זה עדין, כאילו נעלם, אבל זה מרכיב שהוא בסופו של דבר הנסתר והקובע.

תלמיד: תמיד דיברנו וגם כתוב שאדם צריך לבדוק את עצמו בבוקר מול הבורא ולחפש אותו ואת הקשר, ועכשיו אתה אומר שצריך לברר את היחס כלפי החברים.

זה בקימה בבוקר כמו שרב"ש כותב, "בקומו משנתו יקדיש את כל הכ"ד שעות.." זה בכללות, אבל כשמגיע לעשירייה, לקשר עם החברים, כאן הוא צריך לבדוק את עצמו ממש מבפנים, האם הוא נמצא בחרדה כללית, והאם החרדה הזאת כוללת קשר שלו עם האחרים. האם החרדה הזאת הופכת להיות לגלים, לקצב מיוחד שכולם נכנסים לאותו הקצב וכמו בנשימה אחת, כמו בדופק אחד מתחילים כבר לעבוד.

צריכים להיות רגישים לזה, להשתדל לפתח לזה ממש נטייה, רגש, חיסרון כי זו בניית הכלי. זה עניין אינטימי פנימי, לא צריכים להראות את זה כל פעם, אבל חייבים. אפשר אחר כך לעבוד בזה כמו שעבדו בקוצ'ק, שדווקא הציגו זלזול אחד בשני, אבל זה לאנשים גדולים, אחרי שנקבעת הפנימיות ורוצים דווקא כנגד זה לעבוד על חיצוניות, על הגסות, כדי עוד יותר להבליט בפנים פנימיות ובחוץ חיצוניות גסה. לזה יבוא הזמן.

אתם צריכים לשאול על זה, כי אנחנו מדברים על זה היום בבוקר, יותר מזה אני לא יודע מתי אני אגיד, אבל זה חייב כבר להיכנס למנהג שלנו.

שאלה: אם אין חרדה ואני במצב שאני אדיש, איך אני נכנס לשיעור?

זה ניתן לי. מה שניתן לי מלכתחילה, איך שהתעוררתי, לזה צריכים לשים לב. הרבה פעמים אדם קם כבהמה, ועליו לשים לב שיכול להיות שהבורא מעורר אותו מידי פעם בצורה מאוד מיוחדת, שמתחיל מיד לחפש איפה אני, מה איתי, מה אני, באיזו צורה אני, חי או מת. העיקר כמו שדיברנו אתמול, ההרגשה הזאת שהוא קם לא לעצמו, שבעצמו מוכן עכשיו בכלל לא להרגיש את עצמו ואת החיים ושלא קיים. היה יותר שמח כך להרגיש. ואז יוצא שכבר מתחיל להרגיש צמצום שממנו והלאה כבר כל העבודה שלו יכולה להיות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ואז אני מגיע לפה, אנחנו עושים איזה רבע שעה משהו בינינו.

לְמה שתעשו ביניכם אני לא נכנס, מתוך זה שאתם תרגישו מה שעכשיו אנחנו מדברים, אז יכול להיות שאת הרבע שעה הזו של הכנה לשיעור תעשו אחרת מקודם, אני לא קובע.

תלמיד: כי בהרגשה שלי הרבע שעה הזאת שאנחנו עושים ביחד איכשהו מסנכרנת אותי פה עם כולם. אם הרגשתי טוב או הרגשתי רע לפני כן אז איכשהו אני נכלל פה באיזה משהו שקורה בינינו.

דברו איך אתם מסדרים את זה.

תלמיד: זה לא טוב שזה מה שקורה בסוף הרבע השעה הזאת?

זה לא שטוב או לא טוב, זה צריך להיות כתוצאה מהמצב הפנימי שלכם איך להתאים אותו לשיעור, שהשיעור יהיה עוד קפיצת מדרגה. רבע השעה הזאת ניתנה לכם כדי להכין את ההרגשה, כי סך הכול מה שאנחנו פועלים אנחנו פועלים בהרגשה, אין יותר. עד של"ב האבן מתחיל להרגיש, עד שאנחנו מתחילים להיות ככה מגיבים או בעצמנו מזמינים את הפעימות, היינו השינויים, זה לוקח זמן. ולכן אני לא יכול כאן לקבוע שום דבר, אני רק נותן לכם איזו תמונה, תמונת מצב, ואתם תיראו איך להרגיש את זה, לנסות את זה, אם זה מתאים או לא. זה יבוא אחר כך אם לא היום, בעוד זמן.

תלמיד: בסוף רבע השעה הזאת אנחנו אמורים להרגיש יותר כאחד או דווקא כל אחד מרגיש יותר איך שהוא בא ואז בשיעור להתחבר?

אנחנו דיברנו אתמול שלא יכול להיות אחד ללא שני, אנחנו תמיד מרגישים את שני מצבים האלה במקביל, אם אתה נמצא באחד משני המצבים אתה נקרא שתוי או לרע או לטוב, אתה נופל למצב אחד, זו כבר לא רוחניות, אין בזה שום קביעת המצב.

שאלה: אני רוצה באמת להבין את המושג הזה של "אין כפיה ברוחניות". כי אנחנו יודעים שהעולם הזה זה כמו שבנתינת התורה נאמר לנו, אם תרצו אז תקבלו, ואם לא אז פה יהיה מקום קבורתכם.

זה לא שייך לרוחניות. רוחניות זה נקרא היחס שלך לכל הגורמים שלך ודרכם לבורא. זו הרוחניות, כל היתר לא. כי בכיול הזה כלפי החברה, העשירייה, כמו על כלי ניגון וכלפי הבורא שאתה רוצה לנגן לו, להכין לו את הכלי שיתלבש, בזה אתה מבטא את עצמך, זה נקרא רוחניות. כל היתר זו יכולה להיות הכנה גשמית ביותר.

תלמיד: המושג הזה של "אין כפיה ברוחניות" למעשה מתקשר עם "חנך לנער על פי דרכו"?

אני לא יודע למה אתה מתכוון.

תלמיד: מה זה אומר לנו שאין כפייה ברוחניות?

אין כפייה ברוחניות, זה קודם כל מצד הבורא, שהבורא לא יכול להיכנס לכל העסקים האלו שלך כי הוא פועל אך ורק כדי לעורר אותך על ידי כל מיני גורמים, אבל אתה צריך בסופו של דבר להגיע למצב ש"רוצה אני". רוצה אני להמית את עצמי, שאני לא קיים וממש לא קיים, ומוכן עכשיו להפסיק את הקיום שלי, את החיים האלו, שלעצמי אין שום ערך, לא שאני מחליף חיים בחיים, אבל להתחיל להרגיש חשיבות הבורא והשפעה אליו. אין מילים.

שאלה: השנאה הזאת שמתעוררת, היא יכולה להתעורר כלפי פרטים בעשירייה? נגיד אני נדחה או שונא חבר אחד או שניים בתוך העשירייה וכל פעם זה מתחלף?

כן.

תלמיד: היא בדרך כלל מתלבשת על כל מיני צורות? זאת אומרת ההוא פתאום מאחר, ההוא ישן, זה מעצבן אותי, אני שונא אותו, הוא לא מקשיב לי.

מה הסיבות זה לא חשוב.

תלמיד: לא משנה מה הסיבות.

לא. אבל אני צריך את זה, אני צריך את השנאה, אני צריך לראות את עצמי בקו הביקורת, אני צריך לשמור על זה, אני רק צריך לכסות את זה באהבה, איך אני מזה מגיע לאהבה. לאהבה אני יכול להגיע רק כשאני מפתח חשיבות הבורא, אלא סתם אנחנו בונים איזה קומנדו, מאפיה? אנחנו בונים קבוצה שהיא הופכת להיות לעשר ספירות, למבנה של אדם הראשון, זה מה שאני בונה. לכן השנאה חשובה מאוד, היא נותנת לי מינוס, עוצמה במערכת שלי. מה שאין כן האהבה היא מחברת, אז יש לנו כבר מינוס ופלוס, ובעוצמה ששניהם קיימים, אני יכול לבנות כלי.

רק תבינו מה זה פרצוף, בעביות שבו הוא מנוגד לבורא, הוא לא רוצה שום דבר. בפנים, בתוך הפרצוף נמצא פרעה בצורה השלימה, ואני עולה מעליו ומתחיל לבנות יחס אחר, וכשאני רוצה לברוח ממנו אז רק כלים אני לוקח ממנו. זאת אומרת יש כאן עבודה, עם כל הרע, שהיא נמשכת ונבנית דווקא על הרע. וכל הזמן לקבוע את הרע בצורה יותר מדויקת, מתקדמת.

תלמיד: אנחנו רואים שבתוך העשירייה כל פעם זה מתעורר יותר כלפי חבר מסוים. איך נכון להשתמש בזה בשביל לעורר את העשירייה?

זה הבורא כך עושה לך, מה זה חשוב.

תלמיד: איך אפשר להשתמש בדבר הזה שהוא כאילו הוא מאוד אינטימי וצריך לעבוד איתו בצורה פרטית, איך אפשר להשתמש בו נכון בשביל לעורר את העשירייה? אני יכול להשתמש בדבר כזה?

תנסה, זה מאוד חשוב. תנסה לעשות איזה סיבובים סביב אותו החבר שהוא לא ירגיש שאתה מתחיל לעבוד עליו, להתלבש עליו בצורה גסה. תנסה לעשות כך שבסופו של דבר על ידי איזה מקרים גשמיים, או על ידי משהו אתם תהיו יותר בקשר ביניכם וכן הלאה. תעשה. אתה יכול להגיד לו, היום אני זקוק לפני החיבור לזום שתעורר אותי, אני לא יכול, אולי תעשה לי טובה, כל מיני דברים כאלה. אבל האמת שהכול בתוך האדם נמצא.

שאלה: איך בונים גדלות, חשיבות על פני מה שמתגלה?

הכול אך ורק על ידי המחשבה, "הכול במחשבה יתבררו"¹. עד כמה שאתה חושב על זה יותר, זה יהיה לך יותר חשוב. עד כמה שאתה מטפל בהם יותר כמו בילדים, אפילו ילדים מאומצים, אתה רואה שאוהבים אותם כי משקיעים, אתה משקיע כוחות, תשומת לב, החלק שלך נמצא כבר בהם, אז אתה דואג, מה עשיתי עם ההשקעה.

תלמיד: נראה שאם אני פועל כמו אימא כזאת שדואגת, שמאוד רוצה שכל אחד ירגיש את הדאגה הזאת, אז זה עובד הפוך, יש התנגדות ושנאה.

אז אתה עובד דרך התנגדות, אבל בכל זאת יש לך קשר. קשר שלילי זה גם קשר. תשאל אנשים שמטפלים בחברה, נניח שאל את החבר שהוא דואג שם לסֶדר או למשהו, ללו"ז, לכל מיני דברים, שאל אותם עד כמה שהם רוצים, לא רוצים, בא להם, לא בא להם וכן הלאה. זה לפי השקעה.

תלמיד: היית אומר שהקשר נבנה דווקא מהשליליות, מההתנגדות?

בלי זה אי אפשר בטוח. אבל אל תדאג, את זה יתנו. אתה תתחיל להשקיע בטוב, אתה תראה איך יתגלה לך רע. דחיה, חוסר קשר, הרגשה. מאיפה בא לתלמידי רבי שמעון רצון אפילו להרוג זה את זה? מתוך זה שהם נמשכים לאהבה והיה להם דחף מאוד גדול ונחיצות והכרחיות להגיע לחיבור עד האהבה, אז מתגלה שנאה כזאת שלא יכולים לסבול זה את זה. זה כנגד זה. סתם לא מתגלים כאלה דברים, אלא בגשמיות, שם לא מדובר, מדובר על מצבים רוחניים שבגשמיות כאילו אין ביניהם שום קשר. הכול רק כדי לגלות נשמה לגילוי הבורא.

שאלה: העשירייה צריכה לראות שעובר עליך משהו או לא? יש איזה יחס אחיד שצריך להראות?

כן ולא. זה תלוי בדרגה של העשירייה, באנשים שבעשירייה, בדרך כלל לא רואים כלום. אני הייתי בין שלושה, לפעמים אפילו בין ארבעה מקובלים, ממש מקובלים, ישבתי שם כתינוק על הברכיים שלהם, הייתי בן 30, 35 והם היו כבר בגיל 70 ומעלה, ולא הרגשתי ביניהם שום יחס, חצי רדומים. ולפעמים לפעמים כשהייתי נשאר עם מישהו אחד, או עם מישהו שני, או עם מישהו שלישי, אז הייתי שואל, והוא היה אומר, איזה רגשות, על מה הוא חשב היום, ומה הוא דיבר ומה קרה לו. אני הרגשתי שהם כמו זקנים כאלו בפנסיה, סוחבים את עצמם, וכששאלתי משהו, מה קרה, מה קורה? הרגשתי מהם איך שהם מרגישים אחד את השני בפנים בצורה ששם זו ממש סערה.

אז יש ויש, אבל חייבת להיות בפנים סערה. זה מתח שאתה על ידי זה קולט את הגל שהבורא רוצה לשדר לך.

שאלה: אז התיישבת, עשית סקירה במחשבה, גילית שיש לך יחס כזה ואחר כלפי כל חבר וחבר, ומה השלב הבא?

לאיזה מצב אתה צריך להגיע? כי זה לפני השיעור, אתם חייבים להגיע לקשר, לעשירייה. אחרת כל מה שאתם מקבלים בזמן השיעור זה כמו בכלי מנוקב, שהכול נוזל החוצה, לא יישאר כלום.

כלי שאתה מקבל בו רוחניות, לא גשמיות, לא שכל, אלא רוחניות, זה שיש ביניכם קשר ובקשר הזה אתם מקבלים רוח. אבל אם אין קשר הרוח בא והולך, ומה שנשאר זה רק ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כל מיני כאלה חכמות.

תלמיד: אמרת שכלפי חוץ לא אמור להיות איזה ביטוי מסוים, זה הכול במחשבה, בהרגשה.

כן.

תלמיד: אז הרגשת כלפי חבר הרגשה כזאת, מה אתה עושה עם זה?

אתה עובד על החיבור. מה אתה עושה? אתה צריך להגיע לחיבור ומתוך החיבור לשמוע את ה"פתיחה" או תע"ס, או משהו, מתוך החיבור. אז יש לך כלי לקבלת המאור המחזיר למוטב דרך התורה. אם לא התחברת עם החברים אין לך איך לקבל תורה, אתה לא לומד תורה אלא חכמה.

שאלה: האם פעולות חצי אוטומטיות שכבר הפכו להרגל, נגיד לבוא בבוקר, לסדר את השולחן לקבוצה, לצלם אותו בסוף ולשלוח בווטצאפ לידיעת כולם, הנה השולחן מוכן ומחכה לכם, האם זה נחשב בכיוון הנכון?

זה נחשב בכיוון הנכון אבל עוצמת הפעולה, תועלת הפעולה, היא תלויה עד כמה הלב שלך נמצא מחדש מחובר לאותה הפעולה. גילוי רצונות חדשים שבלב, זה מה שאנחנו צריכים להרגיש, האם ישנם או לא? כי זה הכלי החדש שלך, יחס חדש.

שאלה: על מה בדיוק החרדה?

חרדה לא להישאר אדיש, אין יותר גרוע. אתה יכול לחשוב על הבורא בזמן שאתה נמצא בשירותים, זה לא אכפת לו, זה כמו שכתוב, תבוא האם ותקנח את בנה². אתה יכול לקלל אותו ולא בלב, אלא אפילו בצורה יותר גלויה וברורה לך, כי בלב בטוח אתה מקלל אותו עד שאתה לא מגיע למצב שאתה עולה מצמצום ומעלה, וגם שם יש לך כאלו ירידות, לכן לדאוג רק לא להיות אדיש.

תלמיד: ובמה אתה סוחף את החברים? כי אמרת שצריך לסחוף את החברים בחרדה שלך.

קודם כל בדאגה הפנימית. "ישיחנה לאחרים", כמו שכתוב, "דאגה בלב איש"³, זה משפיע מאוד על האחרים. אמנם אנחנו לא רואים את זה מיד, ואנחנו רואים שלפעמים אחד מגיע וכולו נרגש ואחרים לידו בכלל לא מגיבים, זה לא חשוב, זה דווקא טוב. אז הוא עובד עליהם ולא מתפעל מהחיצוניות שלהם ובכלל.

כל אחד צריך לפתח כמה שיותר דאגה לחיבור, אין יותר.

תלמיד: אז בוקר מוצלח זה בוקר שאתה דווקא מרגיש בו דחיה?

או לכאן או לכאן. אתמול בבוקר דיברנו איך אנחנו מתקרבים לצמצום, שאדם מוכן להרגיש שהוא מת ולא קיים, ובאמת מוכן למות ולהפסיק את כל הדברים האלה. לא שרוצה להיפטר מהחיים האלו, מהעולם הזה, לא זאת הדאגה. הדאגה היא רק לא לדאוג לעצמו אלא להעביר את עצמו מעבר למחסום ולדאוג לבורא. ואם לא, אז "טוב לי מותי מחיי"⁴. על זה דיברנו אתמול, וטוב להשתדל להרגיש את זה.

המקובלים אומרים, אתה צריכים ללכת לבית קברות, לשבת על הקבר, כאילו בצורה כזאת ציורית, אבל זה לא עניין של ללכת לציון ולשבת, או כמו שצחקנו כאן, לנסוע לאומן, אלא זה עניין של הרגשה. זה יבוא לכל אחד, רק אם אנחנו נחשוב על זה יחד, כל אחד בסגנון שלו אפילו, לא חשוב איך, זה יזרז את המצב הכללי שנוכל להתקדם. זה נקרא שאנחנו מתקדמים לצמצום.

שאלה: אם הגעת להכנה ואתה אדיש כלפי החברים, זה אומר שאתמול לא אהבת אותם. אם תוכל אולי לפרט מה עושים במשך היום כדי להגיע מחר להכנה, לא במצב של אדישות, אלא לאהוב או לשנוא את החברים?

קודם כל, איך שאני התעוררתי, זה אולי תלוי במה שהיה לי קודם לפני שהלכתי לישון, אבל אני דווקא לא תולה את זה בזה, אלא זה הבורא. בכל רגע שאני מתחיל ואין לי לזה שום התחלות, גורמים ברורים, זה בא מהבורא. ואפילו שיש לי גורמים אני לא בטוח, כל רגע ורגע שאני מרגיש, את ההרגשה הזאת ממש הבורא מקיים בליבי. אבל אני מצידי חייב לדאוג איך לקום מתוך שינה בדאגה הנכונה.

לפני השינה אתה יכול לאכול ולשתות ואפילו לראות איזו תכנית בטלוויזיה, בקשר לחיות, בקשר להמצאות, בקשר לחלל, יש כאלה שאני דווקא גם רואה. אתה יכול להיות בקשר אישי עם אשתך, אבל אחרי זה, כשאתה הולך לישון, אתה חייב להקדיש חמש דקות לזה שאתה שקוע באיך אני רוצה להעביר את השינה, ושאני כביכול לא נמצא ברשותי אלא אני רוצה שהבורא ינהל לי את השינה ואיך הוא יכין אותי למחר. זה החשוב, חמש דקות לפני שאתה ישן. לפני זה תעשה מה שאתה רוצה.

שאלה: מה התפקיד של הדיבורים בעשירייה בכל הסיפור הזה או שכל אחד עם המחשבות שלו? האם אני יכול לשתף אחרים בכל המחשבות על דחייה, אהבה?

אם אתם רוצים לדבר על זה כדי לעורר אחרים, כדי לתת דוגמה, או כדי לשאול על המצבים שלכם, את העשירייה שלכם, זה אפשרי לפעמים. לא שאתם תתחילו לעסוק בזה בכל הכנה לשיעור. הכנה לשיעור זה כדי שאתם תתחברו. לא תבררו את האתמול ומה שהיה ואיך ומה, אלא מהמצב הנוכחי איך אנחנו מגיעים לחיבור. המצב הנוכחי הוא נתון, הבורא נותן לנו את זה, איך אנחנו מחברים את עצמנו עכשיו לפי הנתונים שלו לכלי. זאת ההכנה. זה לא לבירור מה שקרה, באיזו צורה, אלא הגעתי כבר. לא למה הגעתי ואיך אני בדיוק, אלא איך מכאן והלאה אני מגיע לרשת, כי כל השיעור הוא רק לתפוס את הדגים בתוך הרשת ביננו.

קריין: אז אנחנו קוראים מתוך ספר כתבי בעל הסולם.

אות י'

"ועתה אחר שזכית להבין ולדעת כל זה, כבר מותר לך ללמוד חכמה זו בלי שום פחד של הגשמה ח"ו. כי המעיינים מתבלבלים מאד, שמצד אחד נאמר שכל הע"ס והפרצופין מתחילת ע"ס האצילות עד סוף הע"ס דעשיה הוא אלקיות ואחדות גמור. (ע"ח שער מ"ד שער השמות פרק א') ומצד הב' נאמר שכל אלו העולמות מחודשים ובאים אחר הצמצום, ואיך יתכן אפילו להרהר זה באלקיות. וכן בחינת מספרים ומעלה ומטה וכדומה מהשנוים ועליות וירידות וזווגים, ומקרא כתוב אני הויה לא שניתי וכו'."

זאת אומרת, מה הקשר בין כל אלו הפרצופים, עולמות, ספירות, כל מיני הגימטריות למיניהם, רישומים ונשמה, בניית הנשמה, מילוי הנשמה, הרגשת הנצחיות שבטבע? ואיך אנחנו עוברים מקיום הגשמי שעוד מעט מסתיים, שיש לו כאלו וכאלו מצבים שהוא חי וקיים ומת ונרקב, באים מהרגשת החיים בצורה כזאת, להרגשת חיים נצחיים בכוח עליון? יש כאן מישור רגשי ומישור טכני, תיקונים שאנחנו צריכים לבצע.

אות י"א

"ובהמתבאר לפנינו מובן היטב כי כל אלו העליות וירידות והצמצומים, והמספר, אינם נבחנים אלא בבחינת הכלים של המקבלים, שהם הנשמות." הכול בתוכנו. אין עולמות, אין פרצופים, ספירות, וכל מיני שינויים שמחוצה לנו איפה שאנחנו במשהו קיימים, אלא ההפך, הכול קיים בתוכנו. "אלא שיש להבחין בהם בחינת כח ובחינת פועל, בדומה לאדם הבונה בית שסוף מעשה במחשבתו תחילה, אמנם תכונת הבית שיש לו במחשבה אין לו שום דמיון להבית הצריך לצאת בפועל, כי בעוד הבית במחשבה הוא רוחניות מבחינת חומר מחשבתי, ונחשבת לבחינת החומר של האדם החושב, כי אז נמצא הבית רק בבחינת "כח", משא"כ בעת שמלאכת הבית מתחילה לצאת בפועל כבר מקבלת חומר אחר לגמרי דהיינו חומר של עצים ואבנים. כן יש להבחין בבחינת הנשמות כח ופועל, אשר בחינת התחלת יציאתם מכלל מאציל לבחינת נשמות "בפועל" מתחיל רק בעולם הבריאה, וענין התכללותם בא"ס ב"ה מטרם הצמצום בבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל באות ב', הנה זה אמור רק בבחי' "הכח" בלי שום הכר ממשי כלל וכלל. ומבחינה זו נאמר שכל הנשמות היו כלולים במלכות דא"ס המכונה נקודה האמצעית, כי נקודה זו כלולה ב"כח" מכל הכלים של הנשמות העתידים לצאת ב"פועל" מעולם הבריאה ולמטה."

כי הבורא שברא רצון לקבל, הוא ברא את הרצון לקבל הזה הפוך מהאור, ולכן בעצם בכוח, בפוטנציאל כבר קיים הכול בפנים, רק צריכים לפתוח את זה. זה כמו במסך, כמו בטלוויזיה שמגיע סיגנל ואחר כך פותחים אותו, ואז יש לנו שם 600 או לא יודע כמה שורות, וסימנים וכן הלאה, וזה הופך להיות לתמונה. אבל הכול בעצם הוא נמצא באותה נקודה שחורה, כנגד האור הלבן.

אז כבר כל הבריאה היא נמצאת, רק אנחנו צריכים לתת לה תוכנת פיתוח. זה כמו שאנחנו פותחים במחשבים דבר שמגיע אלינו או על ידי התוכנה הזאת, או על ידי התוכנה הזאת, כדי לפענח את הסיגנל הזה. אז זה אותו הדבר כאן. זה סך הכול מה שאנחנו עושים. הכול נמצא בתוך נקודת החושך הזו, נקודה שחורה בתוך האור הלבן, וכל העבודה שלנו זה לגלות מה הבורא בעצם מסר לנו. לפי היחס שלנו, לפי מידת השפעה שבנו, אנחנו יכולים לפתוח את הנקודה הזאת, ולהוסיף לה כמה שאנחנו מוסיפים, מחדירים בה את תכונת ההשפעה ופותחים אותה, ואז אנחנו רואים שזה הבורא בעצמו. בצורה כזאת הוא נמצא שם, שאנחנו יכולים לגלות אותו.

"וענין הצמצום א' לא נעשה רק בנקודה האמצעית הזו, והיינו רק בדיוק באותו הבחינה והשיעור שהיא נחשבת לבחינת "כח" לנשמות העתידים, ולא כלום בעצמותה. ותדע כי כל הכלים של הספירות והעולמות עד לעולם הבריאה המשתלשלים ויוצאים מנקודה זו או בסבת הזווג דהכאה שלה הנק' או"ח המה ג"כ בבחינת כח לבד בלי שום מהות של הנשמות, אלא שהשינוים הללו עתידים לפעול אח"כ על הנשמות שמהותם מתחיל לצאת מעולם הבריאה ולמטה כי שם עדיין לא יצאו ממהות המאציל ית'."

אות י"א

"ובהמתבאר לפנינו מובן היטב כי כל אלו העליות וירידות והצמצומים, והמספר, אינם נבחנים אלא בבחינת הכלים של המקבלים, שהם הנשמות." זאת אומרת, כל מה שאנחנו לומדים בכלל, זה הכול שייך רק לכלים שלנו בלבד. "אלא שיש להבחין בהם בחינת כח ובחינת פועל, בדומה לאדם הבונה בית שסוף מעשה במחשבתו תחילה, אמנם תכונת הבית שיש לו במחשבה אין לו שום דמיון להבית הצריך לצאת בפועל, כי בעוד הבית במחשבה הוא רוחניות מבחינת חומר מחשבתי, ונחשבת לבחינת החומר של האדם החושב, כי אז נמצא הבית רק בבחינת "כח", משא"כ בעת שמלאכת הבית מתחילה לצאת בפועל כבר מקבלת חומר אחר לגמרי דהיינו חומר של עצים ואבנים. כן יש להבחין בבחינת הנשמות כח ופועל, אשר בחינת התחלת יציאתם מכלל מאציל לבחינת נשמות "בפועל" מתחיל רק בעולם הבריאה, וענין התכללותם בא"ס ב"ה מטרם הצמצום בבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל באות ב', הנה זה אמור רק בבחי' "הכח" בלי שום הכר ממשי כלל וכלל. ומבחינה זו נאמר שכל הנשמות היו כלולים במלכות דא"ס המכונה נקודה האמצעית, כי נקודה זו כלולה ב"כח" מכל הכלים של הנשמות העתידים לצאת ב"פועל" מעולם הבריאה ולמטה. וענין הצמצום א' לא נעשה רק בנקודה האמצעית הזו, והיינו רק בדיוק באותו הבחינה והשיעור שהיא נחשבת לבחינת "כח" לנשמות העתידים, ולא כלום בעצמותה. ותדע כי כל הכלים של הספירות והעולמות עד לעולם הבריאה המשתלשלים ויוצאים מנקודה זו או בסבת הזווג דהכאה שלה הנק' או"ח המה ג"כ בבחינת כח לבד בלי שום מהות של הנשמות, אלא שהשינוים הללו עתידים לפעול אח"כ על הנשמות שמהותם מתחיל לצאת מעולם הבריאה ולמטה כי שם עדיין לא יצאו ממהות המאציל ית'.

איך הבורא ידע איזה נשמות הוא עומד לברוא, כדי להכין להם את העולמות. עולם אין סוף, צמצום א', פרצופי א"ק, צמצום ב', שבירה, עולמות אבי"ע למעלה מפרסא, למטה מפרסא, אחר כך אדם הראשון, שזה סוף סוף איזו תחילת הנשמה. אומנם שהיא ממש כולה שייכת עדיין לבורא, כלים דהשפעה, כלים דבינה, ולשבור אותם, ולסדר אותם. איפה בד' בחינות דאור ישר, ובכלל עוד לפני זה במחשבת הבריאה, הוא יודע איזה צורה צריכה להיות להנשמה בסוף? ואפילו לא רק בסוף, אלא בכל התהליך? כי עד שמגיעים לנשמה שהיא יוצאת ונכללת בכל הבריאה הזאת, משתלבת בכל הבריאה, זה תהליך כל כך ארוך, והוא כולו מכוון כלפיי אותה הנשמה.

איפה אנחנו רואים את זה, באיזה פעולות אנחנו רואים. אפילו בד' בחינות דאור ישר, בכל זה, איפה אנחנו רואים שיש לנו איזה הדגמה, משהו, שלשם זה אני אומר, "בורא, לשם לזה אני בונה עכשיו את הכל העולמות, שבירות, מערכות, כאלה דברים". איפה זה נראה?

תלמיד: רב, אתה יכול להסביר את המשפט האחרון.

אני שאלתי. ממש חוצפה.

תלמיד: רציתי להוסיף.

אה להוסיף. בסדר. מה?

תלמיד: זה פשוט גם מתייחס לשאלה שלך "ותדע כי כל הכלים של הספירות והעולמות עד לעולם הבריאה המשתלשלים ויוצאים מנקודה זו או בסבת הזווג דהכאה שלה הנק' או"ח המה ג"כ בבחינת כח לבד בלי שום מהות של הנשמות, אלא שהשינוים הללו עתידים לפעול אח"כ על הנשמות שמהותם מתחיל לצאת מעולם הבריאה ולמטה כי שם עדיין לא יצאו ממהות המאציל ית'."

כן, זה בדיוק מחזק את השאלה שלי. אז אני נשאר בשאלה. יש תשובה?

תלמיד: כמו שאנחנו קראנו כשאדם רוצה לבנות בית, יש לו כבר תמונה סופית של הבית. כך גם אצל כוח עליון, אין שם זמנים. במחשבה הכל כבר קיימת תמונה סופית.

אתה צודק ב100% כלפיי הבורא אין זמנים, אנחנו קיימים שם במצב הסופי, ובכלל בכל המצבים אם צריך. אתו אין לנו שום שאלה, שום קושי. השאלה שאני שואל כמהנדס, איפה בצורה מערכתית יש לו אותה הצורה האחרונה שבה הוא אומר, "אנחנו עכשיו מתחילים עבודה". כך הוא מדבר עם המלאכים, עם המערכת, ואנחנו צריכים לקבל את זה בסוף.

תלמיד: אולי זה הרשימות שמשתלשלות לכל אורך הדרך.

אין רשימות. אני מדבר מהתחלה, מאיפה יש לו הדגמה כזאת, את זה אני הולך לבנות? "סוף מעשה במחשבה תחילה". איפה סוף המעשה?

תלמיד: מכיר את התמונה של עצמו, בונה את ההופכיות שלה.

אתה אומר משהו.

תלמיד: נראה כאילו שהתבנית היא אדם הראשון.

אבל הוא לא נמצא בתחילת הבריאה, מתי הוא יוצא? אנחנו אפילו בכל התע"ס לא לומדים את האדם הראשון.

תלמיד: הרי יש את הקטע הזה שהוא מתייעץ עם המלאכים לגבי האדם הראשון.

אתה רוצה לספר לנו כאלה אגדות, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הזמין את המלאכים לישיבתו למעלה והתייעץ איתם. קם מלאך כזה שמדבר כך, קם מלאך כזה ומדבר כך.

תלמיד: כי אחרת באמת יש נתק בין התוכנית של הבית בראש לבין ההוצאה שלה לפועל.

כן, אבל זה לא פתרון מה שאתה רוצה לספר לנו. תודה על האגדה, זה יפה, אבל.

תלמיד: סוף מעשה, זה מלכות שלפני הצמצום, ובמחשבה תחילה תלוי.

רגע, מלכות זה לפני הצמצום, זה סוף מעשה?

תלמיד: כן, כי במחשבה תחילה זה או כתר או אור חכמה.

זה לא כל כך מובן, אבל תמשיך, אולי אחר כך נראה.

תלמיד: אין לי כל כך מילים להמשיך את זה, זה מבחינה מערכתית ככה.

איפה אנחנו רואים דוגמה של הסוף, אדם שנמצא בעולמו וכל העולם הוא מסודר כך שהוא דרכו משפיע לבורא ונמצא עימו בדבקות? איפה אנחנו רואים את הצורה העתידה באיזו צורה, בכוח, בחלום, לא יודע איך. איפה הבורא רואה את הצורה הזאת העתידה, את גמר התיקון?

תלמיד: אין מילים להסביר את זה.

אז אני שואל אם כך, אני רואה שזאת בעיה. איפה צורת גמר התיקון נמצאת בתחילת הבריאה, שזה קיים כלפיי הבורא ללא שום בעיה שזה יתקיים. אלא ההבדל בין מה שקיים כלפיי הבורא בתחילת הבריאה ובסוף הבריאה, זה ההבדל שהנבראים מתפתחים, בכלל נולדים, מתפתחים ומשיגים את התכלית, ומזה "ממעשך הכרנוך" מכירים את הבורא. נמצאים בדבקות והכל. אבל כלפיי הבורא אין שום צורך בתהליך, זה כבר קיים בנקודה הראשונה.

תלמיד: הנקודה הראשונה הוא ושמו אחד, שאור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

אבל מאיפה הוא לוקח את הנושא הזה שעליו הוא עובד, שאותו הוא מביא לגמר התיקון?

תלמיד: סוף מעשה במחשבה תחילה, מתוך מעשיך הכרנוך, לכן נברא העולם הזה רק מתחת לפרסא בשליש אמצעי דתפארת.

הכול נכון.

תלמיד: הוא ברא אדם בדמותו ובצלמו, זאת אומרת מחשבה תחילה זה שיהיה מישהו שדומה לו בסופו של דבר.

כן.

תלמיד: כל הבריאה התחילה מבחינת שורש בגלל רצונו להיטיב לנבראיו, אחרת לא הייתה בריאה. רצונו להיטיב לנבראיו כבר היה בו הכול.

איפה אנחנו רואים בבחינת שורש, בגרעין עדיין, בזרע, שהדבר הזה עומד להתבצע וכלפיי הבורא זה נקרא שהוא גמר. ד' בחינות דאור ישר זה נקרא שהוא גמר את הכול, אצלו זה [כך]. כל היתר זו התפתחות התוכנית כלפי הנבראים, שהם צריכים להרגיש את זה, להשיג את זה. אז איפה אנחנו רואים את זה?

תלמיד: שהוא טוב ומטיב, אחרת לא היה רצונו להיטיב לנבראיו.

טוב, בסדר גמור. אות י"ב.

אות י"ב

"ואמשול לך מהויות דעולם הזה, למשל האדם המתכסה ומעלים את עצמו במיני כיסוים ולבושים שלא יראנו חברו ולא ירגישו, הכי יעלה על הדעת שהוא עצמו יש לו איזה התפעלות משהו של העלמה וכדומה מחמת ריבוי הכסוים שמתכסה, כן למשל הע"ס שאנו קוראים בשמות כתר חכמה בינה חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות, הם רק עשר כסוים שא"ס מתכסה ומתעלם בהם, אשר הנשמות העתידים לקבל ממנו יהיו מחויבים לקבל באותם השיעורים והע"ס מודדים להם, ונמצאים המקבלים מתפעלים על ידי המספר הזה שבע"ס, ולא כלל אורו ית' שהוא אחד יחיד בלי שינוי, משא"כ המקבלים נחלקים לעשר מדרגות ממש לפי תכונת השמות הללו. ולא עוד אלא אפילו אלו בחינות הכיסוים שאמרנו אינם בערך האמור רק מעולם הבריאה ולמטה, כי רק שם כבר נמצאות הנשמות המקבלות מהעשר ספירות ההם, משא"כ בעולמות א"ק ואצילות עוד אין שום מציאות אפילו להנשמות כי שם הם רק בבחינת הכח. ולפיכך ענין העשר כיסוים האמורים בע"ס הם שולטים רק בג' עולמות התחתונים הנק' בריאה יצירה עשיה. אמנם גם בהעולמות בי"ע נבחנים העשר ספירות לאלקיות עד סוף עשיה, ממש כמו בא"ק ואבי"ע וכמו מטרם הצמצום, רק ההפרש הוא בהכלים של הע"ס, אשר בא"ק ואצילות אין להם עוד אפילו בחינת גילוי של שליטה, להיותם שם רק בבחי' "כח" כנ"ל, ורק בבי"ע מתחילים הכלים של הע"ס לגלות כח ההעלמה והכיסוי שבהם. אמנם באור שבע"ס אין שום שינוי של משהו מחמת הכסוים הללו כנ"ל במשל וז"ס אני הוי"ה לא שניתי וכו'."

שאלה: יש איזה פער כזה בין התפיסה של אדם בגשמיות, שהוא נמצא בתוך עולם, והוא כאילו הולך, יש לו בית, יש לו מדינה, לבין רוחניות, שהעולמות נמצאים בתוך האדם. איך מתארים את האדם נע בתוך שינויים אם הם קורים בתוכו, מאיזה נקודת מבט אפשר להבחין באיזה שינוי בעולמות שנמצאים בתוך האדם?

הכול הרגשה פנימית. הכול בהרגשה הפנימית בתוך הרצון שלו בלבד. והרצון הזה מתחלק ליותר פנימי, יותר חיצון וכך אנחנו מכנים את העולמות, פרצופים, ספירות, וכל מיני פרטים, פריטים שבכל רמה ורמה. זה סך הכול תפיסה, ובתוך הרצון, הכול נמצא ומתרחש בתוך הרצון של האדם.

תלמיד: איך אני הופך את התפיסה שלי? נגיד יש לי חברים בעשירייה, הם יושבים כאן ואני הופך את התמונה ואני כאילו מרגיש אותם בתוכי ואז יש לי טענות כלפי החבר הזה והחבר הזה, את זה אני אוהב, את זה אני שונא, ופה אני צריך לשנות את היחס. לא ברור לי איך להפוך את התמונה פנימה?

הבעיה שלך לעבור ממצב למצב או לחיות עם המצב האמיתי הפנימי כל הזמן?

תלמיד: איך להפוך את מה שאני רואה ומרגיש מחוצה לי לכך שזה בי? כי מה זה האני הזה שהכול נמצא בתוכו? כך יש אני ויש את החבר שיושב מצד שמאל.

על זה אתה יכול לדבר עם המדענים והם יגידו לך. זו תפיסת המציאות, שמה שאנחנו מרגישים, מרגישים בתוכי. אני בתוכי בונה מודל של העולם הזה ולכן אתם קיימים כולכם בתוכי. איך אני תופס את המציאות אם לא כך? רק יש שאלה איך העולם הזה פועל פיזית עלי, שחוץ מזה שיש לי את החבר באופן פנימי ושם אני יכול לחשוב איך אני מתייחס ומתקשר אליו, כביכול בחיצוניות הוא יכול לבוא ולהתחיל לדחוף אותי ולהגיד לי משהו וכך לעשות, להשפיע עלי בצורה גשמית.

אז בצורה גשמית אנחנו מקבלים השפעות מהעולם כדי להביא את עצמנו ל"אין עוד מלבדו" ואז כל הצורה הגשמית מתאחדת עם הצורה הפנימית.

נראה לי שתפסת. יש כאלה שכן, יש כאלה שלא. זה יבוא.

תלמיד: בעל הסולם מדבר על זה שהכול מושג בעשר ספירות אצל הנבראים.

אין יותר מזה.

תלמיד: ספירה זה אור חוזר.

לא רק. אתמול היית בשיעור ערב, אתה תראה, אנחנו נלמד שם ממש על כל דבר ודבר, מה זה ספירה, אור ישר, אור חוזר, כל הדברים. זה בחלק ד'. ספירה זה הכול. זה רצון לקבל עם המסך, עם העביות, עם האור חוזר, ולפי מידת ההתאמה שלו לאור הוא הופך להיות לספירה, לספיר, למאיר.

תלמיד: מה הספירה הראשונה שמופיעה בבריאה? שורש, הכתר?

כן.

תלמיד: כתר זה כבר ספירה?

זה לא נחשב לנברא אלא עדיין לבורא, אבל זה כבר יחס הבורא לנברא. זאת אומרת, יש שם איזה מן שוני מלהשפיע, זה בכוח כאילו, את היחס שלו לנברא העתידי. אבל חייבת להיות שם איזו צורת הנברא העתידי אחרת אי אפשר להגיד שזה כתר, כותרת, שמכתיר את כל יתר הפעולות.

שאלה: אתה יכול אולי לחבר את מה שלמדנו עכשיו למה שדיברת עליו בתחילת השיעור על היחס לחברים? עכשיו שמענו שכל השינויים הם רק בנו, ובתחילת השיעור דיברת על זה שהשינוי היחידי שאפשר למדוד אותו הוא היחס לחברים.

אני לא חושב שיש כאן בכלל הבדל. מה לא מתחבר אצלך? זה הדבר הכי חשוב. אתם חושבים שאנחנו מדברים סתם ומבזבזים את זמן השיעור. אלו הדברים החשובים. כי כל מה שאתם תלמדו אחר כך, ע"ב ס"ג וכל מיני דברים כאלה, זה הכול אמצעי כדי את היחס הזה שאנחנו עכשיו מדברים, להביא אותו לגילוי, לתפיסה.

תלמיד: אז כשאנחנו קוראים על עולמות, פרצופים, ספירות, לי קשה לחבר את זה לחברים.

כשמדברים איתך פסיכולוגים, אתה מבין מה הם מדברים?

תלמיד: כן.

אז אשריך. אני לא מבין כלום בשפה שלהם. מדברים שאתה צריך לעשות כך וכך ועוד מכניסים כמה הגדרות כאלה שאני לא שמעתי את זה מהגננת, אז מה אני יכול לעשות.

אנחנו דיברנו על זה שאדם חייב בתחילת השיעור, מה הוא חייב?

תלמיד: אמרת שהוא חייב ליצור יחס ברור לחברים ואחרי זה לנסות לבדוק כל הזמן איך הוא משדרג את זה.

למה אני חייב קודם כל לקבוע את היחס שלי לחברים בתחילת השיעור? מה יש לי? נגיד תלמידי רבי שמעון, כמו שכתוב בזוהר, הם רצו להרוג זה את זה, אחר כך הם לומדים את חכמת הקבלה שעוזרת להם לממש. מה לממש? איך להרוג זה את זה.

תלמיד: לא איך להרוג זה את זה, אבל איך להתקדם משנאה לאהבה, מאהבה לשנאה כמו שאמרת קודם.

ברור שבלי התחלה אתה לא יכול להתקדם. וכמה שההתחלה היא עוצמתית, חיובית או שלילית זה לא חשוב, באמת אין שום הבדל ביניהם, העיקר שהיא כזאת שברור לי איפה אני נמצא, אז לפי זה יהיה לי ברור מה השוני שאני אקבל מהשיעור.

תלמיד: נניח קראנו את אות י' אחרי זה י"א אחרי זה י"ב, איזה שינוי אני אמור להבחין בתוכי כלפי החברים?

זה תלוי איך אתה חושב על זה. כשאתה שמעת כאן על כל מיני חוכמות, איך משתלשל, איך הבורא מתייחס לזה וכן הלאה, אני לא מבין על מה הוא מדבר. אני שואל רק על דבר אחד, האם היחס שלי לחברים הוא יגבר, יגדל או לא, לא חשוב לאיזה כיוון, זה מה שאני דורש.

אני חושב שעל ידי מה שאנחנו קראנו עכשיו יש לי יותר רצון לתפוס את זה, להרגיש את זה, למיין את זה, לסדר את זה, לברר. כי אני רואה שאותו רצון שהיה לי בהתחלה עכשיו אני רואה שזה מגיע דרך כל מיני פרצופים, "סוף מעשה במחשבה תחילה"⁵, דרך כל הדברים האלה, עולמות, העלמה. ממה שהרגשתי עכשיו יש לי יותר הכרחיות לגלות מה קורה עם הכוונה הראשונה שלי.

וזה שאתה יוצא מהשיעור, על זה רב"ש היה אומר לא פעם, "אם אני יוצא מהשיעור ואני לא יודע כלום, זה טוב". היה כך עושה על עצמו, זה טוב. למה זה טוב? כי ברור לי שאני צריך למצוא איפה הרווח שלי. חייב להיות רווח, איפה? אם לא, לדרוש מהבורא שיגלה לי. בטוח שאני לא ישבתי סתם, משהו קרה, לאיזה כיוון לא חשוב, אבל משהו קרה. אני בזבזתי כאן שלוש שעות, איפה השינוי? אני רוצה לראות אותו. לא סתם להגיד "בטוח זה יקרה. בעוד עשר שנים אני אגלה תוצאה, "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". אני רוצה עכשיו לראות את החשבון. אפילו פרומיל אחד, אני רוצה עכשיו לגלות אותו". אחרי כל שיעור. ובמודול, בערך המוחלט, לא אכפת לי במינוס או בפלוס, אלא יותר, זה החשוב.

שאלה: אתה מגיע לשיעור באיזה מצב, ובמהלך השיעור קורה משהו, ואתה יוצא במצב אחר. זה קורה כל שיעור.

אז אנחנו לומדים היום שאתה צריך לשמור איזה שינויים עוברים עליך. אתה צריך לשמור. לא שאתה עובר, אלא איזה שינויים עוברים עליך. אתה מסתכל על עצמך, אני הקופסה, והיו לי כאלו וכאלו רגשות ויחסים, ומה קורה אתי במשך השיעור ולמה אני הגעתי. כי ככה אתה לומד עבודת ה'.

תלמיד: זאת אומרת, ככל שאנחנו נתקדם בלימוד, אנחנו פשוט נבין את מה שעובר עלינו.

כן. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". שהבורא עושה עליך כל מיני פעולות שאתה מזהה אותן בשינויים שלך בזמן השיעור, ואז לפי הפעולות האלה שאתה מרגיש שעוברות עליך, שאתה משתנה, מזה אתה צריך להכיר את הבורא, למה הוא עשה לי כך? לאיזה כיוון? וכן הלאה. מזה אתה מכיר אותו. עד שאתה מזדהה עימו, עד שאתה מתחיל להכיר כך שאתה הולך לפניו. מטוב ומרע, מכל הדברים אתה תקבע איזה פעולות היית מזמין. זה להגיע מקטנות לגדלות. אבל רק כך, כי איפה עוד "ממעשיך הכרנוך" אתה תעשה, תלמד, אם לא על עצמך?

שאלה: בדרך כלל, כשאנחנו רוצים להיות בגילוי או בהרגשה מסוימת, נגיד עם החושים שלנו, אנחנו פותחים עוד הרגשה, מזהים עוד משהו. כאן בעשר ספירות כתוב שזה על ידי כיסויים, כל המערכת הזאת של הגילוי היא עובדת הפוך.

לא. אל תתפעל מהמילה כיסויים, כי כיסויים הם כדי לגלות. בלי כיסוי אתה לא מגלה. אתה לא יכול לראות את האור אלא לפי המידה שאתה מכבה אותו, כאילו מכבה אותו, לפי זה את מגלה אותו. אנחנו לא יכולים לראות, להרגיש רוחניות, אלא לפי מידת הכיסוי שאנחנו מכסים אותו. לכן זה נקרא "ספרא דצניעותא", לימוד לצנועים, למי שיודע לכסות, להצניע. הכול רק על ידי צמצום, מסך, אור חוזר, זה הכלי שלנו.

תלמיד: זה מה שאמרת שבתחילת השיעור אני לא רואה את הקשר המתוקן? דווקא מתוך הנקודה הזאת זו כביכול היכולת שלי לבקש את השינוי כדי לבוא להרגשה נכונה?

גם כךן.

תלמיד: הסיבה שאני קופץ כדי לשאול ולברר איתך, כי נראה לי שיש פה מסר שהוא לא פחות ממהפכני. בעבורי שנים ארוכות הייתי באיזה סיפור פסיכולוגי, ואם אני מבין, כל הקטע של פסיכולוגיה זה הסתרה. אלא יש רק אני ואני צריך לברר מה רוצים להגיד לי. וכל עוד אני הולך לסיפור פסיכולוגי זה כאילו התברברתי לגמרי.

בסדר. תעזוב את הפסיכולוגיה, תשכח.

תלמיד: פשוט רציתי להגיד את זה בקול, כי זה מהפכני, אפילו.

אנחנו שמחים שסוף סוף אתה מבין איפה אתה נמצא. חיכינו כולנו לרגע זה.

שאלה: העניין הזה של "ממעשיך הכרנוך" לא כל כך ברור. איזה מצבים עוברים עלי? או פלוס או מינוס. או מדליקים אותי או מכבים אותי. מה אני לומד מזה?

לא. אני לא לומד ממה שעובר עלי. אלא אני לומד איך אני מקבל את מה שעובר עלי. זה מה שחשוב. כי מה שעובר עלי אני תופס, אני כאילו מצלם את זה. אבל במה אני מצלם? מה היחס הפנימי שלי למה שמצולם? זה מה שחשוב לי. אני בזה צריך להיות מזדהה עם המאציל.

תלמיד: חוץ מהכרת הרע מה אני מגלה על עצמי, כל פעם עוד יותר ויותר? במה אני מצלם את מה שמתגלה, מה אני לומד מהגילוי הזה?

אני לא יודע גם מה זה גילוי?

תלמיד: מההכרה. אתה אומר "ממעשיך הכרנוך". על מה שאני מתרשם ממה שעובר עלי, ככה אני מכיר את פעולת הבורא, כדי אחר כך להזמין ממנו עלי את הפעולות.

המטרה שלי היא להכיר את הכוח העליון שעכשיו עובד עלי, גם מבחוץ וגם מבפנים. גם בצורה שלילית וגם בצורה חיובית. אני רוצה להכיר אותו עד כדי כך כדי לעשות פעולות, או לפחות לזהות את הפעולות שלו מראש. זה נקרא "להכיר". זה נקרא "להיות דבוק". בסוף ההתפתחות שלי צריך להיות "תעשה רצונך כרצונו".

למה? אני רוצה בהתפתחות שלי להגיע למצב שאני עושה הכול. הבורא לא אומר לי, כאילו, אף מילה, כמו בעל הבית. אני יודע מה שהוא רוצה מכוח הדבקות שבו, ואני מבצע בדיוק מהרצון שלי, אבל בטוח שזה הרצון שלו, ואני מבצע את זה.

תאר לעצמך שיש לך בבית, אשתך, עקרת בית, עם האישה זה קצת יותר קשה, אולי. אבל שעובד ה', עבד ה', עובד ה', זה שיודע מראש את הרצון של בעל הבית ומממש אותו במלואו. ואיפה הבורא? ה"בורא" זה נקרא שמתלבש בתוך האדם ואין הבדל ביניהם. זה נקרא "דבקות".

תלמיד: אז מה זה רצון הבורא שאני מגלה? שהוא ככה פועל שאני מגלה?

כל פעולות ההשפעה ההדדיות שאתם יכולים להגיע על ידי זה לדבקות, עד שתהיה דבקות השלימה, שם זה כבר מצב ההוא הגבוה כזה, כאילו נעלמת שם העבודה, הסיבה לעבודה, חיסרון. אני לא יודע. הנקודה היא נעלמת. כנראה שיש שם שדרוג למצב שעובדים ללא חיסרון.

תלמיד: אז עוד פעם. אני מגלה איזה דברים עוברים עלי, כאלו וכאלו. אני משייך את זה לבורא, כדי שאחר כך אותם פעולות להזמין ממנו לפני שהוא משפיע עלי.

כדי ללמוד את האופי שלו ולדעת, ומהידיעה הזאת כבר לתאר נכון מה שהוא רוצה, ולקיים גם את הרצון, גם את המילוי, גם את העבודה, הכול. כמו ש"עבד נאמן". הוא מחפש רק מה הרצון של בעל הבית. זאת אומרת, הוא לא מחכה שבעל הבית יגלה בו את החסרונות. הוא רוצה לגלות בעצמו את צורת החיסרון.

אלה דברים שהם בינתיים, לא כל כך אקטואליים.

שאלה: האם תוכל להגיד שוב בצורה ברורה, מה החברים צריכים לעשות במהלך השיעור? עשינו את ההכנה. השגה בזה אין לרוב החברים, ומה האיש שמגיע לפה, מה הוא צריך לעשות עם זה?

זאת אומרת, אתה שואל כך. אתה בזבזת עכשיו שעתיים מהחיים שלנו, במקום שאנחנו יכולים לישון, לנוח, או ללמוד לפחות משהו לעניין, אתה אומר לי, אתה בזבזת עכשיו שעתיים מהחיים שלנו. מה יש לנו מזה?

אני רוצה שאתם תגיעו לתחילת השיעור בחיסרון מסוים. ובזמן השיעור תפתחו אותו, כדי שסך הכול יהיה לנו כתוצאה משיעור, בניית הכלי. החיבור בין העשירייה, בתוך העשירייה באיזו מידה שאנחנו דואגים מכאב הלב, שהלב מורגש ככה שהוא ממש מתכווץ. שאנחנו רוצים להיות מחוברים, ולהרגיש במקום כל אחד את עצמו, להרגיש את הלב המשותף. ובלב המשותף הזה לגלות חיסרון המשותף, שזה ייקרא מ"ן. שבמ"ן הזה אנחנו נרגיש למי אנחנו משייכים אותו לכוח השפעה כללי שממלא את המציאות. ואנחנו רוצים ממנו רק דבר אחד. שייתן לנו הזדמנות להשפיע בצורה מעשית זה לזה, ומכולנו יחד אליו. זה מה שאנחנו רוצים.

תלמיד: הייתי מסתפק בתשובה. השאלה אם החברים מבינים ואז יש להם את החרדה הזאת במהלך השיעור, ולא יירדמו, וירצו?

אתם צריכים לדבר על זה, לדאוג לזה, להמציא כל מיני תחבולות איך להגיע לזה. אבל זה קרוב. אני לא הייתי מדבר על זה אם זה לא היה על הפרק. גם אתמול דברתי, גם היום. אנחנו יכולים להגיע לכנס הקרוב בצורה ממש קרובה להכנה הזאת.

תלמיד: אולי נוכל לדון על זה בסדנה כי זה נראה דבר הכי רלוונטי בשבילנו.

ודאי. אבל הגיע הזמן לטפל בו.

שאלה: האם היחס לחברים לא תלוי על תפילה לפני תפילה, והתפילה בעצמה? כי אני לא שמעתי שדברנו על תפילה, איזו הכנה או בזמן השיעור.

בכל מקום זה תפילה. בכל מקום יש לך בקשה על השינוי. אפילו שאתה לא מדבר בפה, אלא הלב כל הזמן נמצא בחיסרון. כך בנוי האדם, שהוא רוצה או לא רוצה, הוא חי מחסרונות. כל החיים שלו זה חיסרון לרגע הבא.

אתם זוכרים, יש מכתב כזה, "מכתב נדיר" זה נקרא אצלנו, מבעל הסולם.

שם הוא כותב איפה הוא למד שם, מאיזה מקובל נסתר, ומה שהוא למד זה דרכי הטהרה. זה העיקר. אי אפשר לדבר על זה כל הזמן, כי לא תהיה תועלת, האדם צריך לעבוד על זה לבד, אבל לפעמים צריכים לשים כאלו בדרך סימני דרך ולעבוד עליהם ולקיים.

שאלה: הבורא מדבר עם האדם דרך החברים?

בלבד.

תלמיד: ואדם מדבר עם הבורא גם דרך החברים.

כן.

תלמיד: נניח יש שני חברים שכתוצאה מעבודה משותפת בינינו נוצר משהו שאני לא יכול לדבר איתם ואני לא רוצה לדבר איתם, והם אותו דבר איתי. מה אני צריך להבין בזה מהבורא?

שאין לך קו, קשר עם הבורא. אתה לא יכול לחייג אליו. יש לך מכשיר אבל אתה לא יכול לחייג. אתה צריך לחייג עשרה מספרים אבל שני מספרים אתה לא יודע, הם לא עובדים.

תלמיד: אבל היינו חברים טובים ממש וזה פתאום ככה קרה.

אני לא יודע את ההיסטוריה, אני אומר לך לעת עתה.

תלמיד: ואיך מחזירים את זה? איך משקמים את זה?

אני לא יודע. זה אתה רופא, תטפל במצב. אני אומר לך, על זה לא מדובר עכשיו. רק שתדע שאתה לא יכול להתקשר, הבורא מתקשר רק מעשירייה ולעשירייה.

אות י"ג

"ואין לשאול, כיון שבא"ק ואצילות אין עוד שם שום גילוי למהות הנשמות המקבלים, א"כ מה משמשים הכלים ההם הנק' ע"ס ולמי המה מעלימים ומכסים בשיעוריהם הללו. ויש בזה ב' תשובות:

הא', שכן דרך ההשתלשלות כמו שתמצא בפנים הספר."

שכך זה צריך להיות. למה כך זה צריך להיות? כנראה שבאין סוף זה כבר הוחלט משום מה, זו עדיין שאלה, זה מה ששאלנו קודם.

"והב' הוא כי גם הנשמות עתידים לקבל מהע"ס ההם שבא"ק ואצילות, דהיינו בדרך עליות הג' העולמות בי"ע אליהם, כמ"ש להלן באות קסג, ולפיכך יש להבחין גם בא"ק ואצילות אלו השינוים שבע"ס, כפי מה שהם עתידים להאיר להנשמות בשעה שהם יעלו שמה עם העולמות בי"ע, כי אז יקבלו לפי המדרגה שבע"ס ההם".

זאת אומרת, ישנם שינויים והעולמות האלו העליונים הם כולם כבר ערוכים מראש לכל השינויים שיצטרכו לקבל כדי להעביר אור אין סוף לנשמות. העולמות הם א"ק ואבי"ע, כל העולמות האלה בנויים כך שהם יכולים לקבל צורות מתאימות להעברת אור אין סוף לנשמות.

שאלה: האור עובר דרך העולמות? זה לא בא כתוצאה מכלים שמכינים?

אני לא מבין. איך יכול להיות, אז מאיפה אנחנו מקבלים? אור אין סוף עובר דרך כל המערכות. המערכות האלה זה נקרא עשר ספירות בלימה, בלימה כדי שיהיה אור אין סוף מותאם לנשמות והנשמות מקבלות מהעולמות.

תלמיד: מה זאת אומרת מקבלות מהעולמות?

בהתאמה, שהעולמות הם המתאם בין הנשמות לאין סוף. כל מה שיש לנו, יש לנו בד' בחינות דאור ישר, ד' בחינות דאור ישר זה מה שהבורא עיצב, הבורא עיצב את המצב הזה, זה מה שהוא מקדיש לבריאה, כולל מלכות דאין סוף שמקבלת את הכול. וזה שהיא אחר כך מגלה בושה ורוצה לשנות את עצמה כדי להתפטר כביכול מהבושה, אנחנו צריכים ללמוד מה היא הבושה שבה היא מרגישה, איזו מין בושה זו, האם גנבתי ותפסו אותי? זה לא הסוג הזה של הבושה. אז כל העולמות הם המקשרים בין הבורא לנברא.

תלמיד: על מנת שהנשמות יקבלו אור, זה לא בא כתוצאה מהחיסרון שלהן?

זה בא כתוצאה מהחיסרון בנשמות. אחרי שכל המערכת מתייצבת, אנחנו צריכים לראות את התמונה הכללית, אנחנו עוד לא רואים את התמונה הכללית, שבה נמצאים העולמות, מערכת העלמה, התאמה, וכאן יש לך מצד אחד ספק אין סוף, וכאן מצד שני את הנשמות השבורות שנמצאות בכל מיני מצבים. והעולמות שביניהן צריכים להתאים את האין סוף לנשמות השבורות כדי לתקן אותן, לגדל אותן, לחמם אותן להדדיות, לתיקון, להתאמה. להביא את הנשמות למצב שהן עוברות מעיבור ויניקה, הן קיימות בצורה כזאת שהעולמות מטפלים בהן כביכול, למצב שהן מתחילות להפעיל את העולמות כדי להתקשר לכוח העליון.

יש פה הדדיות, בהתחלה צריך לפתח ולטפח את הנשמות השבורות, להביא אותן למצב שיוכלו לתפקד, ואחר כך כשהן מתחילות לתפקד ולקבל תפקוד לפי הבנת המטרה והערכים שהן מקבלות, אז יוצא שהנשמות מתחילות לקבוע בעצמן את היחס שלהן לבורא, הנשמות דרך העולמות מתחילות להתייחס לבורא, העבודות האלה נקראות מ"ן ומעשים טובים. ולפני זה אתה צריך לטפל בהן ולתת להן לגדול, שתהיה להן איזו מציאות אחרת. מי יעשה את זה? זאת אומרת, הן צריכות להיות בקטנות, וחוץ מקטנות הן צריכות לדעת מאיפה לקחת חסרונות, ולמה אני צריך אותם, ואיך אני אשתמש בהם ולשם מי וכן הלאה. יש כאן עניין של טיפול מצד הבורא דרך העולמות על הנשמות השבורות, וכבר פעולות הנשמות המתוקנות חלקית שכבר רוצות לגדול בצורה שהן עושות נחת רוח לבורא.

תלמיד: העולמות הם גבוהים, המצב שם קבוע?

בעולמות יש מצב קבוע שנקרא נפש רוח דרוח, אין להם יותר רצון, הם לא צריכים יותר כלום, כי העולמות הם רק כלים דהשפעה, אין בהם שום דבר, רק כלים דהשפעה. ולכן האור שממלא את העולמות זה נפש רוח דרוח. זה כמו אוטו שנמצא בהמתנה, בניוטרל נגיד.

תלמיד: אז מה זה נקרא שהעולמות פועלים על הנשמות, זה לא הנשמות שעושות פעולות כדי להתאים את עצמן?

יש פעולות שהעולמות צריכים להשפיע על הנשמות, כדי להביא אותן למצב שהם יוכלו לתפקד. הנשמה השבורה לא יכולה לדרוש שום דבר חוץ ממה שהיא רוצה בצורה השבורה, תן לי, תן לי, לא יותר מזה. אם הבורא לא היה מביא תורה וחורבן וחטא ואת כל מיני הדברים האלה, האם היינו פעם רוצים להיתקן ולהגיע לתיקונים? בא לי להשפיע למישהו? אנחנו נמצאים בטבע הפוך.

תלמיד: מה זה שעולם פועל על נשמה, האם עולם הוא לא תבנית גבוהה שלא משתנה, איך פתאום דבר כזה פועל על נשמות ?

כי בתוך העולם, או למעלה מהעולם, נמצא אין סוף עם התכנית שלו להביא את כל הבריאה להזדהות, לדבקות. הנשמות הן נפעלות, יש רק חלק קטן בנשמה, שליש אמצעי דתפארת מתוך כל הרצונות שבו, בתפארת עצמה, או בתוך כל הרצונות שבתוך הנשמה, רק מרכיב ממש מאד קטן ששם ההבדל בין אדם לבהמה. ועל ידי השתמשות בזה אנחנו יכולים לקבוע שכל הבהמה שלנו תהיה תחת האדם. זאת אומרת, כל הספירות למעלה משליש אמצעי דתפארת ולמטה משליש אמצעי דתפארת, כולן יהיו שייכות לאדם, לשליש אמצעי דתפארת. אבל כל היתר ממש יפעלו על ידי האדם ההוא.

תלמיד: אז על הנשמות העולם פועל או הבורא שמאיר בעולם פועל?

אנחנו מגיעים למצב שאותו שליש אמצעי דתפארת נקרא בחירה חופשית שבו אנחנו פועלים. והפעולה שלנו היא, במה הבחירה? בסביבה. שימוש בסופו של דבר בשליש אמצעי דתפארת זה בסביבה.

תלמיד: אז הנשמות בוחרות כל פעם עולם שיוצר להן סביבה יותר מתאימה להתפתחות?

אני בוחר את היחס שלי לעשירייה, שאני שליש אמצעי דתפארת. ואז אני מתחיל לראות שבאמת הכול מסתדר לפי הספירות, משהו שלא זיהיתי קודם. אז אני כבר נמצא במעגלים של ספירות שמחוצה לי חצי עליון וחצי תחתון, ויש עוד מערכות יותר רחוקות שאנחנו מפעילים, דומם, צומח, חי.

תלמיד: עשירייה יכולה לעשות בך שינויים אם אתה לא בוחר את ההשפעה שלה עליך?

לכן אנחנו נמצאים בעולם הגשמי, זה רק מדומה, זה לא העולם הגשמי, זה אותו עולם רוחני רק שאנחנו יכולים להפעיל אותו בצורה אגואיסטית ובכל מיני פעולות שבהן אנחנו יכולים לגרום טוב או רע, לא חשוב איך, מתוך הרצון האגואיסטי שלנו, מתוך הרצון לקבל שלנו.

תלמיד: אז השינויים באים כתוצאה מהבחירה שלך בסביבה או שהסביבה יכולה לעשות בך שינויים?

הסביבה יכולה לעשות בי שינוי.

תלמיד: גם אם אתה לא תרצה היא תעשה בך שינויים?

כן. מאיפה אני יודע למה ההשגחה העליונה [קבעה כך], שנולדתי במשפחה שנפלתי ל"בני ברוך", או עוד משהו, יש דברים שלא נקבעים. בעולם הגשמי פשוט, אני פועל ללא התחשבות במסך. אני לא יודע איך להגיד, אבל אם תשאלו אולי יהיה מה להוסיף, העולם הגשמי הוא הכרחי כי אנחנו צריכים לגשת לשימוש בשליש אמצעי דתפארת בצורה חופשית, ואז כל ההכנה שלנו צריכה להיות מחוצה למערכת, לכן יש צורך בעולם הגשמי ובעוד צרכים.

תלמיד: איך העשירייה עושה בך שינוי? האם אתה לא צריך לבחור את זה? איפה הבחירה החופשית אם העשירייה יכולה לבוא ולשנות את האדם?

העשירייה פועלת עליי בזה שהיא מזמינה בי קנאה, תאווה וכבוד בצורה חיובית או שלילית לא חשוב, אבל על ידי כך אני מתחיל להתנענע ואז אני מאין ברירה נכנע כלפיהם. נניח שמעתי שיש איזה מקובל גדול, "לרוץ אליו או לא לרוץ? איך אני אלך, איך אני לא אלך?". אותו דבר עם העשירייה, "אני שייך אליה, לא? להיות יותר גבוה, יותר נמוך?". זו עבודה עם עשירייה, עד שאני מכניע את עצמי. העבודה עם עשירייה צריכה להיות כך שלא אכפת לי כלום חוץ מלהשפיע לבורא. רק בזה הפתרון. שכולם יהיו גדולים ממני, ולפני זה אכלתי את עצמי "איך יכול להיות שיש מישהו יותר מוצלח, איך יכול להיות שיש מישהו שכבר נמצא בעל מנת להשפיע, בהשגה רוחנית וכן הלאה, אני לא יכול לסבול את זה, אני לא יכול לחשוב אפילו על זה, זה אוכל אותי, [יותר טוב] לא אני ולא הם", אלה כל מיני חשבונות, זה מהאגו שלנו ברור שכך טבעי שאנחנו חושבים. עד שאני מגיע למצב שלא חשוב לי ולא אכפת לי ואפילו שיהיה לכולם ואני אפילו יכול לעזור להם שיהיה להם, אני צריך להגיע למצב שאין אני אלא רק השפעתי ממני החוצה.

שאלה: זאת הבחירה שלך?

זאת הבחירה שלי ב-למות, כי בזה נראה שאני מת.

תלמיד: אז איפה הבחירה בסביבה?

הסביבה צריכה לסדר לי הכול. כשאני מסוגל להגיע למצב שבאמת החיים שלי לא חשובים לי, אלא רק להיות בנקודה הזאת, דבוק בבורא רק לטובתו, מרגע זה והלאה אני כבר צריך את החברה. לפני זה אני סתם מתעסק בחברה כמו בחורים שמתקבצים לחבורות.

תלמיד: מה החיּות שלך, ממה יש לך חיּות?

רק במידה שאני מחובר איתם, אני מעורר את הנקודה שממנה אני משפיע לבורא. ללא הנקודה הזאת אין לי שום קשר לרוחניות, לחיים רוחניים. זאת אומרת, אז באמת "טוב לי מותי מחיי". בשביל מה?

שאלה: יש סתירה בין זה שהעליון לא יכול להשפיע לתחתון אם התחתון לא רוצה בזה, לבין שהסביבה כן יכולה להשפיע על האדם אם הוא לא רוצה בזה?

יש ויש. זאת אומרת, ישנה השפעת הסביבה על האדם אפילו שהאדם לא רוצה, אבל הוא נמצא בהשפעה הזאת, כך אנחנו, וגם הבורא אותו דבר. אני לא רואה בזה שום סתירה. אלא הכול תלוי בכמה אני רוצה להיות מושפע, בכמה אני הולך יחד איתם, כמה אני משלם עבור לקבל מהם את ההשפעה הנכונה. על זה מדובר.

זה שאני מקבל מהסביבה על זה אין ויכוח, מה יש כאן לדבר בכלל. אנחנו נולדים, אנחנו כבר שייכים לאיזו סביבה. אחר כך על ידי איזה פרסום מביאים אותי לאיזו חכמת הקבלה, למישהו, למשהו שם, לא יודע מה מוכרים לי, אני תמיד נמצא בהשפעת הסביבה. אלא העניין עד כמה אני בעצמי נפעל דרך הסביבה להמשפיע.

אות י"ד

"הרי נתבאר היטב, שענין העולמות ובחינת החידוש והשינוים ומספר מדרגות וכדומה, כל זה לא נאמר אלא בבחינת הכלים המשפיעים להנשמות ומעלימים ומודדים להם שיכלו לקבל מאור א"ס ב"ה שבהם בדרך המדרגה, והם אינם עושים שום התפעלות של משהו באור א"ס ב"ה עצמו, כי אין כיסוים פועלים על המתכסה רק על השני הרוצה להרגיש אותו ולקבל ממנו כנ"ל במשל."

זה ברור. כל העולמות האלה לא עושים שינוי באור אלא רק בזה שהם מקטינים את האור, מסדרים את האור בהתאם למשתמש.

אות ט"ו

"ובדרך כלל, יש להבחין בהספירות ובפרצופין, בכל מקום שהם, את ג' בחינות הללו: עצמותו ית', כלים ואורות. אשר בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא בו כלל, ובכלים יש תמיד ב' הבחנות הפכים זה לזה, שהם העלמה וגילוי, כי ענין הכלי מתחילתו הוא מעלים על עצמותו ית', באופן שאלו העשרה כלים שבע"ס הם עשר מדרגות של העלמות. אמנם אחר שהנשמות מקבלים להכלים הללו בכל התנאים שבהם הנה אז נעשים אלו ההעלמות לבחי' של גילויים להשגות הנשמות. הרי שהכלים כוללים ב' הבחנות הפכיות זו לזו שהם אחת, כי מדת הגילוי שבכלי הוא ממש כפי מדת ההעלמה שבהכלי וכל שהכלי יותר עב, דהיינו שהוא יותר מעלים על עצמותו ית' הוא מגלה קומה יותר גדולה הרי שב' הפכים הללו הם אחת. וענין האורות שבהספירות פירושן, אותו שיעור קומה הראוי להתגלות להשגת הנשמות. כי מתוך שהכל נמשך מעצמותו ית' ועם זה אין השגה בו רק בתכונתם של הכלים כנ"ל, ע"כ יש בהכרח עשרה אורות בעשרה כלים הללו, דהיינו עשר מדרגות של גילוים אל המקבלים בתכונת אותם הכלים. באופן שאין להבדיל בין אורו ית' לעצמותו ית' רק בזה, אשר בעצמותו ית' לית השגה תפיסא ביה כלל זולת המגיע אלינו ממנו ית' דרך התלבשותו בהכלים של הע"ס, ומבחינה זו כל הבא בהשגה אנו מכנים בשם אורות."

שאלה: אפשר לומר שעשרה הגילויים האלו הם עשרת החברים בעשירייה?

לא, כי אתה לא רואה את עשרת החברים האלו. אל תדביק עליהם שום מציאות רוחנית. בקשר ביניהם מתברר יותר ויותר הכלי הרוחני.

תלמיד: אז אפשר להגיד עשרה קשרים?

קשרים. אבל לא כל אחד ואחד, אלא הקשרים ביניהם, אם הם מסוגלים למתוח כך מאחד לשני.

שאלה: אנחנו סיימנו את ה"הקדמה לפתיחה" ומורגש שעברנו עליה בשכבה מאוד מאוד דקה.

זה טוב מאד. כמה שיותר נלמד, נלמד שאנחנו רק ככה עוברים, לא נוגעים בעניין. נכון.

תלמיד: אז אולי מחר נלמד אותה שוב מהתחלה?

נחשוב על זה. אבל לפחות מבינים שיש מה ללמוד בכתבים האלו לעומק יותר ויותר. אבל זה הכול תלוי בכמה שאנחנו נוכל לחפור. זה הכול בעדינות הלב.

(סוף השיעור)

---

1. "הכל במחשבה יתברר" (ספר הזוהר)↩

2. "תבא אמו ותקנח את הצואה" (תנחומא חקת ח')↩

3. "דאגה בלב-איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה)↩

4. "טוב מותי מחיי" (יונה ד', ג')↩

5. "סוף מעשה במחשבה תחילה" (קהלת רבה פ"ב, י"ד(.↩