שיעור בוקר 16.07.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"

קריין: קטע מספר 13, מתוך "כתבי בעל הסולם" "שמעתי", מאמר קכ"א.

ראיתי שאנשים מפרשים את "תחתית הסולם" בכל מיני צורות. ואם כבר מדברים על טעויות, אז כל העבודה שלנו זה לברר מהי בעצם הגישה הנכונה או לא, והגישה השגויה היא בזה שהאדם חושב שהוא לא רוצה כלום, הוא לא צריך כלום, שהוא מסכים עם כל מה שיש, ואז נקרא שהוא נמצא ב"ביטול היש" וב"תחתית הסולם", ופשוט עד כמה שהוא נעשה יותר פסיבי הוא יותר קרוב לרוחניות. זה לגמרי לא נכון, כי הוא דווקא צריך להיות במאמץ גדול. וכמה שהוא עושה יותר מאמץ עם עצמו בנקודה שבלב, שהיא נקודת התחתית של הסולם, נקודה ראשונה של אחיזה ברוחניות, כך הנקודה הזאת ראויה להתפתחות.

ולכן כדי להיות בנקודה הזאת צריך ביטול, ויתור, מאמץ גדול מאוד על מה שקורה לו בחיים, על הערכת הרוחניות, ורק האגו שלו מצטמצם בדרישה לנקודה שחורה אחת. ואם הוא יחשוב או ידרוש או ידאג למילוי האגואיסטי, הוא צריך לבדוק, לראות עד כמה שאצלו זה מצטמצם לנקודה. אבל לא מתוך זה שהוא לא רוצה, אלא רוצה את הכל, אחרת לא יהיה לו קו שמאל כנגד קו ימין. המציאות מגיעה לממדים של הנקודה גם ימינה שמאלה וגם מעלה מטה, גם בחסדים בעודף וחוסר, וגם בחכמה בעודף וחוסר, וזה הכל מצטמצם מארבעה הכיוונים האלו לנקודה אחת. כך הוא חושב על הרצון לקבל שלו, אבל משאיר אותו ורואה אותו כשותף, כמו שכתוב, "שנים אוחזין בטלית"¹, צריכים את שני הקווים כדי להתקדם אחר כך בסולם. ואפילו הנקודה הזאת התחתונה בסולם, היא גם חייבת להיות מורכבת מכל העולם, רק שכלפי הרצון האגואיסטי שלו, אצלו, בעיניו זה מצטמצם לנקודה.

נלך לפי מה שאומרים לנו המורים שלנו ונתקדם.

קריין: ציטוט מספר 13, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "היתה כאניות סוחר".

"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות."

(בעל הסולם. שמעתי. קכ"א. "היתה כאניות סוחר")

הנקודה הראשונה הזאת שאנחנו מכינים כתשתית הסולם היא מיוחדת, אופיינית בזה שהאדם מתחיל להסכים גם עם זה שיש מקום בקו שמאל לכל מיני הפרעות, בעיות שקורות לו בצורה אישית וכללית, לו ובעולם, שזה מגיע גם מהשגחה עליונה, ושמאל לא פחות חשוב מימין, אלא בין שניהם, ביחס הנכון בין שניהם, והאדם, כמו על שתי רגליים עולה על שלבי הסולם. אז העיקר בשבילנו זה להבין, להסכים וללמוד איך לעבוד עם החושך כמו עם האור, עם כל ההפרעות שהן "עזר כנגדו"² , ובלעדיהן אי אפשר אחרת.

אז היחס הנכון, הניטרלי, גם הבוגר, לכל הדברים שבאים גם בצורה פרטית וגם בצורה הכללית על האדם, זה שהכל מגיע מהבורא, ממקור הטוב, ומתפרס כלפינו בשמאל וימין, ואני גם מתייחס לזה נכון בשמאל וימין עד שאני מאזן אותם, ימין שלי בשמאל שלו, ושמאל שלו בימין שלי, כך אנחנו מאזנים את יחס הבורא עד שמגיעים לזה שאין עוד מלבדו ודווקא טוב ומיטיב, שהשמאל הוא תומך ועושה את העבודה שלו כמו הימין. כמו הימין הכוונה היא שתומך ומברר, וכל הדברים באים דווקא מההתנגשות בין שני הקווים, ואז ביניהם אנחנו מרגישים את המציאות. כך נברא החוש הרוחני שלנו שנקרא "ג' קווים". ימין ושמאל, ובאמצע זו כבר התפיסה שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים לאזן את שני הקווים האלה יחד.

סדנה

איך אנחנו יכולים להגדיר מה זאת ":ענווה" ומה זו "שופלות", ואיך מגיעים אליהן, בשביל מה אנחנו צריכים אותן? אני מבקש להתעורר ולהיכנס לבירורים. הדברים האלה הם פרקטיים, מאוד חשובים.

*

איך אני בונה את הנקודה של תחילת הסולם, תחילת העלייה הרוחנית, בזה שאני מקבל כל דבר רע כטוב וטוב כרע? איך אני בונה את הנקודה הרוחנית שלי בתחילת העלייה בזה שמקבל רע כטוב וטוב כרע, בקיצור כנקודה, שהכל בא מהבורא והכול לטובה, ואני רואה שרק לשם זה אני עובר את כל המצבים שבחיים?

*

איך אנחנו בודקים את עצמנו אם אנחנו סובלים מהשופלות או מסכימים או נהנים ושמחים משופלות? איך אנחנו בודקים את עצמנו ביחס שלנו לשופלות, סובלים או מסכימים או נהנים, מלהיות בנקודה?

קריין: ציטוט מספר 14, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קמ"ג, "אך טוב לישראל".

""אך טוב לישראל אלקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט. אי לזאת, בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. וענין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש". היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר". שענין בשר הוא מוחין דו"ק, הנקרא מוחין דלבוש, שהוא בא מצד העליון. מה שאין כן מוחין דג"ר, זה צריך לבא מצד התחתון, היינו ע"י בירורים של התחתון. וענין ו"ק דמוחין וג"ר דמוחין צריך ביאור. כי הרבה בחינות ו"ק וג"ר ישנו בכל מדרגה. ואולי כוונתו למה שכתוב בכמה מקומות, כי הקטנות, הנקרא גו"ע דתחתון, עולים למ"ן, ע"י הכלי המעלה מ"ן, הנקרא אח"פ דעליון. נמצא לפי זה, שהעליון מעלה את התחתון. ואח"כ, כדי לקבל ג"ר דאורות ואח"פ דכלים, התחתון צריך לעלות מעצמו."

(בעל הסולם. שמעתי. קמ"ג. "אך טוב לישראל")

אנחנו בינתיים מדברים על זה שמבטלים את עצמנו עד כדי כך שנכללים בעליון מבחינת נקודה, והוא יכול להעלות אותנו. להביא את עצמנו לנקודה, מצדנו ל"עיבור", והעליון כבר רואה באיזו מידה אנחנו כן מסוגלים להיות בעיבור, בג' ימי קליטה מימין, משמאל ומאמצע, שאנחנו כן מסוגלים להיאחז בנקודה, ואז הוא מתחיל להעלות אותנו אליו. זה נקרא "להכניס לרחם", ואז שם אנחנו מתחילים כבר להתפתח, זה כבר בתוך הסולם.

אז "אך" ו"רק" הן ההגבלות שאנחנו מקבלים על עצמנו, שזה יהיה דווקא טוב לישר א-ל, למי שמשתוקק למטרה. איך אנחנו עונים על כל הדברים שמגיעים אלינו "אך" ו"רק" כטוב, כדי לכוון את עצמנו למטרה הרוחנית, ושהעליון יעלה אותנו אליה בהדרגה כבר לתוך העיבור? מה זה להיות בנכונוּת בתוך הרחם? זו ההכנה שלנו היום. איך להכין את עצמנו להיות עובר, תחילת הטיפה, טיפת הזרע בתוך הרחם.

*

איך אנחנו מחזיקים את עצמנו, כל אחד את חברו וכל הקבוצה את כל חבריה ואת הכלי העולמי ממש, שאת כל מה שבא אנחנו קודם כל מייחסים להתקדמות, כדבר ההכרחי להתקדמות? עוד לפני שאני מתחיל לראות אותו, מי ומה, הגישה שלי להרגיש אותו, שזה בא לקדם אותי. איך אנחנו מייצבים דעת חברה כזאת, שכל אחד יראה כך את החיים שלו בכל רגע ורגע? איך אנחנו מייצבים את דעת החברה, שכל אחד יקבל כל רגע בחיים כמכָוון אותו למטרה?

*

האם אנחנו יכולים להתקדם למטרת הבריאה על ידי הדברים הנעימים, או רק על ידי הלא נעימים? אם כך מה זה נקרא "ימין" ו"שמאל" בעבודה?

*

קריין: ציטוט 15, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א".

"צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים. וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. שמעתי. ח'. "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א")

זאת אומרת שעל כל הדברים הרעים המגיעים אליי במוחא וליבא, אני יכול להתעלות, ולשייך אותם להתקדמות ולקדושה. וודאי שהכול בא מהבורא. אם אני עושה זאת זה נקרא שאני נמצא כ"חפץ חסד", אין לי שום דבר, אפילו אין לי חולצה, ואני מרגיש שאין לי חולצה, אם אני לא מרגיש, אם אני לא זקוק, זה לא נקרא שאני חפץ חסד. זאת אומרת כל הדברים, כל הכלים, הרצון לקבל שלי שמתגלה כריק, כסובל, אם אני מתעלה למעלה מזה, זה נקרא שאני נמצא כחפץ חסד. וזה על פני הסבל שלי, שאני מרגיש אותו ומתעלה מעליו, ואני שמח מזה. כמו שהרב"ש היה אומר "שיסבול", הוא היה מפריד את עצמו מהגוף, ואומר "שיסבול".

ואם אני מקבל תענוגים, תענוגים כאלה שממש משגעים אותי, ואני יכול להתעלות למעלה מהם כמו על פני הייסורים, ולהיות גם בהם רק חפץ לחסדים, זאת אומרת להיות דבוק בבורא בלבד, ולא חשוב לי אם הכלי נמצא במינוס, בהרגשות רעות, או בפלוס, בהרגשות טובות, אז זה נקרא שאני כבר נמצא גם בלקבל על מנת להשפיע.

בואו נדבר על שלושת המצבים הללו, נקודה, אחר כך חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. הנקודה זו באמת הנקודה ההתחלתית, שכל מה שבא אני מצמצם ולא רוצה כלום חוץ מלהיות דבוק בבורא בכל מה שאפשר כמו תינוק באימא. אחר כך מגיעים חסרונות למיניהם, ואני עוד יותר דבוק בבורא דווקא בעזרת החסרונות. ואחר כך כשאני כבר גומר את החסרונות שלי, אז מגיעים אליי, ההיפך, מילויים, ואז אני על פניהם, גם באותה מידה דבוק בבורא, והמילויים האלה מגדילים לי את המדרגה, שזה כבר לקבל על מנת להשפיע, גדלות.

בואו נדבר על זה. "איש את רעהו יעזורו" לדבר יחד ממש, כולם יחד. אם דיברתם אתמול על המונדיאל, אז בכזו צורה, לדבר, כמו שמדברים בשיחת סלון.

*

מהי התוספת בדבקות שלנו מהנקודה של להשפיע על מנת להשפיע ללקבל על מנת להשפיע? מהנקודה לקטנות ולגדלות, מה התוספת בדבקות? מאיפה בא הפרצוף מנקודה, קטן ואחר כך גדול?

*

קריין: ציטוט 16 מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'.

(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה)

אז מאיפה מגיעה אליהם ההשגה הרוחנית? מאיפה מגיע אליהם יום ה'? אם הם לא מקבלים את האור אז מאיפה נעשה בהם אור שממלא אותם ונותן להם את הרגשת הא-לוהות? מה זה אור ידיעה, ידיעת ה', אם הם לא רוצים שזה יתגלה? את החושך אנחנו יכולים איכשהו לתאר לעצמנו. כשהאדם מקבל איזו הגנה על הרצון לקבל שלו ומוכן לעבוד אפילו בלי לקבל כלום, יש לו איזה כוח לעבוד, זה בלהשפיע על מנת להשפיע. אבל אם אחר כך, מאיפה מגיע מהחושך, מהלילה, עבודה ביום, שהוא מתחיל לקבל את האור? מה הופך להיות אור בשבילו? איך הוא קובע שזה האור? מה נקרא האור בכלים דהשפעה שהוא רכש?

נקרא שוב

להשתדל להיות במאמצים, המאמצים האלה הם העיקר, אלה החסרונות, לפי זה אנחנו נקבל מלמעלה עזרה. וודאי שלא מעצמנו אנחנו נוציא את הכלים החדשים, הבחנות חדשות, זה על ידי הארה. הארה מגיעה מתוך החיסרון שאנחנו מעלים. יחד אנחנו רוצים להיות דבוקים בבעל הסולם, במה שהוא כותב לנו כאן.

קריין: ציטוט 16 מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'.

(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה)

מה זה נקרא להיות דבקים בה' באופן כללי? תעזרו אחד לשני, תנסו להתפלל, תנסו לקבל מוחין, זאת אומרת מה שמגיע לקבוצה מגיע מלמעלה. וכשכל אחד מתאמץ, זה בשכל שלו הקטן, הגשמי, העלוב.

*

למה הדרגה הראשונה להשפיע על מנת להשפיע נקראת סתם "אמונה", והדרגה השנייה נקראת "אמונה למעלה מהדעת"? מה זה למעלה מהדעת?

*

בואו נשמע עכשיו דווח על ההכנות לכנס.

תלמיד: המרתון שהיה אתמול היה עוד רגע מאוד גדול של חיבור. זה היה המשך מושלם של יום ראשון שהיה לפני כן, שגם בו עשינו מרתון, והייתי מחובר כמה שעות במהלך היום, ובכל רגע היו למעלה משמונים חיבורים. ולא מדובר רק בחברים בודדים, אלא בהרבה מאוד קבוצות. ויש באמת הרגשה שהחברים בכלי העולמי מרגישים משהו מאוד חשוב שעומד עכשיו לפנינו.

זה נתן לי את ההרגשה שאנחנו נמצאים מול דבר שאנחנו לא יודעים בדיוק מהו, אבל הוא מאוד חשוב. ולכל החברים יש מצד אחד, יחס של שמחה, ומצד שני, של משהו מאוד עמוק. אני יכול להגיד שזה היה אירוע של חיבור מאוד גדול, והצלחה מאוד גדולה. למעשה כל הקבוצות מאירופה השתתפו.

קיבלנו התפעלות מאוד גדולה מטורקיה, הרבה מהם נפגשו באופן פיזי כדי להתכונן לכנס, והרבה קבוצות אחרות התאחדו באופן פיזי. אני חושב שזו הייתה ממש הכנה מעולה לכנס. זה היה פשוט תענוג לשמוע את כל מה שאמרו החברים, את מה שעלה מהלב שלהם. זו באמת מדרגה חדשה. לחיים בני ברוך.

זה באמת מאוד מרגש כי אף פעם לא הייתה לנו התעוררות כזאת באירופה, וזה מאוד חשוב, מאוד חשוב דווקא באירופה, ודווקא עכשיו בזמן הזה, כשמתחילה שם עכשיו ההתפוצצות הזאת, המשבר הגדול, בכל בניית העולם הליברלי, שהולך ואוכל את עצמו ונעלם עם כלי התקשורת, עם כל הגישה לחיים.

היינו כבר במשטרים סוציאליסטים, לפני זה קפיטליסטים ואחר כך סוציאליסטים, ואפילו קומוניסטים למיניהם, ונאצים וליברלים. ועכשיו כדי לא לחזור שוב לאותם המשטרים הנאצים, אנחנו צריכים להפעיל את עצמנו, וזה ברוח. לכן לא לשים לב שאנחנו "קטנים", אנחנו לא קטנים, אנחנו גדולים באיכות, ותמיד האיכות היא בעצם החזקה והיא המנצחת על פני הכמות. כמו שאנחנו רואים את זה בטבע, מהו האדם לעומת כל יתר היצורים? אבל דווקא במוח, בשכל, ביכולת שלו, בזה הוא מצליח, ומכופף את כל יתר רמות הטבע. ולכן אנחנו בהחלט יכולים להשפיע דווקא במצב שכולם לא יודעים מה לעשות, שכולם עצבניים, שכולם מפחדים ולא יודעים בכלל, כמו שכתוב "ולא ידעו עם מי הצדק"³.

אז אנחנו יכולים להפיץ, והעיקר זה בתוכנו, שזה יהיה ברור ומוחלט שכך צריכים לקדם את העולם לחיבור, ואז אם אנחנו נתאמץ בחיבור בינינו, זה ייכנס דרך רשת תת קרקעית כזאת, שבה כל הנשמות קשורות יחד לכל היתר, ואנחנו נראה שפתאום אנשים מתחילים לדבר כך, מתחילים לקבל את הידיעות הללו בכל מיני רמות, וכך העולם יתעורר לתיקון.

לכן מה שקורה עכשיו באירופה זה מאוד חשוב, וזה ממש שלב חדש בעבודה הפנימית שלנו ובתיקון העולם. אז נקווה שבזכות כל הקבוצות האירופאיות שלנו, אנחנו באמת, לא רק ניטיב לכל אירופה, אלא לכל העולם, ולעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

(סוף השיעור)