שיעור בוקר 25.05.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א',

חלק ד', פרק ג', דף רכ"ט, עמ' 229, "אור פנימי", אותיות ס' – פ'

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות" כרך א', חלק ד', פרק ג', דף רכ"ט, עמוד 229, "אור פנימי" טור ב', אות ס'.

"ס) פירוש, כי הרשימה היא מאו"י הנשארת מן התפשטות הראשונה, אשר קומתה עד הכתר, בהיות שהזווג דהכאה נעשה שם במסך דבחי"ד, והנה משום זה נחשב אצלו העביות דבחי"ד לבחינת פנים שלו, שהרי ממנה נמשך לו כל גובה קומתו, ועביות מבחי"ג ולמעלה נחשב לו לאחורים של הכלי שלו, ואינה מאירה אצלו.

והיפוכו הוא האו"ח היורד אליו מהארת הזווג דבחינה העליונה, למשל, כשיורד הארת הזווג דבחי"ב לספירה דבחי"ג שנתרוקנה מאורה, כנ"ל, הנה האו"ח היורד ההוא בא מזווג דהכאה שנעשה במסך דעביות דבחי"ב, שקומתו עד הבינה, ונחשב אצלו העביות דבחי"ב לבחינת הפנים שלו, דהיינו לתכלית גובה קומתו, והוא משאיר העביות דבחי' ג' ובחינה ד' לבחינת אחורים, דהיינו לשפלות וגרעון, כי מתוך שאינן מאירות אצלו, נמצא שמוריד ומשפיל אותן למטה, כלומר, ששינוי הצורה שבהן, נעשה למפריד על האור, דהיינו, להיפך מהרשימה שבה הבחינה הד' העבה יותר ממשכת ומתחברת עם האור הגדול יותר, כנ"ל.

וזה אמרו "והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין". כי הרשימות הנשארות בכל הספירות הן באות מאו"י ורחמים, דהיינו מהתפשטות הראשונה שיצא הזווג על מסך דבחי"ד, שבו כל העב יותר הוא משובח יותר, שהוא כולו רחמים, אבל האו"ח היורד מהארת הזווגים היוצאים בשעת ההזדככות, הנה כל הקומות הללו נחשבות לאו"ח ודין, להיותן מסתלקות מן העביות, ומורידות ומשפילות את העביות לבחינת אחורים כנ"ל," כי לא משתמשות בו בעל מנת להשפיע, זה עביות שהיא שלילית, נמצאת בשימוש כשלילית. "וע"כ אור היורד מהן הוא בסתירה אל הרשימות, אשר בהן העב יותר חשוב יותר, כמבואר." כי משפיע יותר. "ונמצא כי מה שנחשב לבחינת פנים כלפי הרשימה נחשב לבחינת אחורים כלפי האו"ח היורד, ומה שנחשב לבחינת פנים כלפי האו"ח היורד, נחשב לבחינת אחורים כלפי הרשימה. וע"כ הם מכים ומבטשים זה בזה."

קריין: אות ע', אור פנימי, מתייחסת ל" הרשימו חושק וחפץ לעלות אל מקורו". אות ע'.

"ע) כי להיותה חלק הנשאר מהתפ"א, שכבר נסתלקה ונעלמה למקורה, נמצא החשק והחפץ הזה טבוע גם בהרשימה, וז"א "ואע"פ שאינו בפועל כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה ועכ"ז חשקו ותאותו לעלות". כלומר ואע"פ שהרשימה מיוחדת להשאר בהכלי, והיא לא תעלה למקורה לעולם עכ"ז, יש בה החפץ לעלות משום שכח כללות האור נשאר טבוע בה בהכרח."

קריין: אות פ' מתייחס ל"אבל האור חוזר הנה הוא יורד למטה".

"פ) פי' שהוא בא ונמשך מהמאציל ע"י זווג מחדש, ויורד למטה להתלבשות בתוך הגוף, כי כל אלו הזווגים היוצאים במדרגות זיכוכו, הנה הם נעשים בראש ומשם נמשכים ממעלה למטה אל הגוף," זאת אומרת, אפילו שהטבור עולה לחזה והלאה לפה וכאילו מגרש את האור, אבל כל פעם הקומות שנעשה בהן זיווג דהכאה, הן יורדות מהראש לגוף. זאת אומרת, עולה, יורד. עולה, יורד. עולה, יורד. זאת אומרת, כל הקומות, אמנם הן יוצאות, ואנחנו אומרים נקודות, כי הן עוזבות את הפרצוף, אבל בדרך הן כל פעם ממלאות את הפרצוף באורות שלהן.

קריין: שוב.

"כי כל אלו הזווגים היוצאים במדרגות זיכוכו, הנה הם נעשים בראש ומשם נמשכים ממעלה למטה אל הגוף, אלא מטעם שיוצאים בשעת הזדככות ואינו עומד להתקיים הוא נבחן לאו"ח ודין כנ"ל.

וז"א "אבל האו"ח הוא יורד למטה" כלומר, אם להתחשב רק עם זמן של הזווג, הרי הוא נמצא שמתפשט ויורד לשעתו להתלבשות בגוף, משא"כ הרשימה, שיש בה החפץ להסתלק מהגוף ולעלות למקורה, כנ"ל.

ותדע, שמטעם זה נמצא האו"ח היורד מהארת הזווג נמצא מתגבר על אור הרשימה בשעת הכאתם וביטושם זה בזה, וע"כ נפרשו ניצוצים מן או"ח הזה, ומתלבשים בתוך הכלי הריקנית מאור, ונמצא אור הרשימה נדחה מתוכיותה ועלה ממעל לאותו הכלי בסוד תגין על האותיות. כמו שכתב הרב (לקמן פ"ד אות ד') כי אין שניהם יכולים להיות בכלי אחד להיותם הפכים זה לזה, (כנ"ל), ודע שהכאה וביטוש האמור, הוא נעשה ממעל להכלי הריקנית, כי הרשימה מכה באו"ח ואינו מניחו להתפשט, והאו"ח היורד מכה ברשימה כדי להתלבש ולהאיר בכלי, עד שנפרשו ניצוצין מהאו"ח ויורדין ובאין לתוך הכלי."

(סוף השיעור)