שיעור בנושא "גדלות הבורא", שיעור 7
18 מאי 2018
לכל השיעורים בסדרה: גדלות הבורא 2018
קשור ל: נסיעה לאיסלנד 2018
שיעור בוקר 18.05.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "גדלות הבורא"
קריין: נושא השיעור שלנו היום הוא "גדלות הבורא", אנחנו ממשיכים במסמך שמכיל קטעים מן המקורות בנושא, הגענו לקטע מספר 20, "גדלות הבורא".
אנחנו נמצאים בשיעור מיוחד, שיעור בוקר, ובצורה מיוחדת, בינתיים אנחנו רחוקים זה מזה במקצת, במרחק, אבל השידור לא מפריע לנו, דווקא ההיפך, אנחנו יכולים על ידי זה לקדם את עצמנו קצת יותר מהרגיל, מי ששומע את זה, יש לו באמת אפשרות.
ואדם צריך לבדוק האם כל מיני תרגילים שהבורא עושה, שאנחנו עושים, לא חשוב איך הוא ומקבל את זה, ודאי שהכול בא מלמעלה אם זה מתקיים בסופו של דבר, וכל הדברים האלה לא מרחיקים אותו מהמטרה, אלא ההיפך, הוא מפרש את זה כתנאים נוספים להתקרבות למטרה. וכך בואו נתקדם.
על קטע מספר 20, בנושא "גדלות הבורא" אפשר לספר הרבה ואפשר לספר מעט, תלוי איך אנחנו בכלל רוצים לדבר, כי הבורא הוא כוח שממלא את הכול, מסדר את הכול, כל מה שאנחנו חושבים, רואים, מרגישים, גם מה שאני עכשיו אומר, זה הכול הבורא שמבצע את זה דרך הנבראים. ולנבראים אין שום דבר מעצמם, אלא כול מה שהוא ברא, יש מאין, רצון לקבל, הוא פיתח אותו וממלא אותו, מלווה אותו, מניק אותו. לכן אין בנו שום דבר שאנחנו עושים בעצמנו, אלא הכול זה פעולות הבורא, "אין עוד מלבדו".
אבל ניתנה לנו דווקא הזדמנות, למרות שהבורא ברא אותנו, למרות שהוא מנהל אותנו, מניק אותנו, עושה אותנו, עושה דרכנו את כל הפעולות, למרות זאת ניתנה לנו הזדמנות מיוחדת להיות עצמאיים. ובמידה שאנחנו נעשים כמוהו, אנחנו עצמאיים ואז אנחנו נקראים "נבראים עצמאיים", אלו הם היחידים, המיוחדים, שהם רכשו אמונת ה', שהם רכשו את הרגשת הבורא, והם פועלים כמו שהבורא רוצה, אבל מתוך עצמם.
סדנה
מה זאת אומרת שכל האנשים, לגמרי כולם "כבהמות נדמו"1, זאת אומרת, נפעלים ללא ידיעתם על ידי הבורא ומרגישים את עצמם במוגבלות התפיסה שלהם, שהם כביכול חופשיים, ואין אדם חופשי אלא נפעל על ידי הבורא, ודווקא האנשים שמגלים את הבורא ומשתדלים להיות כמוהו במאה אחוז, נגד הרצון שלהם, "נצחוני בני", הם דומים לבורא לגמרי, אבל יחד עם זה עצמאיים?
שוב, אנחנו יודעים שהבורא ברא רצון לקבל ומלווה אותו, מגדל אותו, מסדר אותו, והרצון לקבל ודאי שהוא כולו תלוי באור העליון, הוא מבצע בהכרח פעולות של האור העליון עליו, כמו שאנחנו רואים על דומם, צומח, חי, ואפילו על בני אדם, איך שהם פועלים, איך שנפעלים. זה דבר אחד. דבר שני, לאנשים שהבורא בוחר אותם, יש יכולת לרכוש את כוחות הבורא ולעשות פעולות מעצמם, אבל פעולות כדי להידמות לו, ואז הם נעשים חופשיים.
חופשיים במה? שהבורא לא מפעיל אותם באחוז, שניים, או אפילו במאה אחוז, תלוי באיזו דרגה הם נמצאים, הבורא לא מפעיל אותם, אלא הם מפעילים את עצמם בדומה לבורא.
מה ההבדל בין שאני נפעל מהבורא ללא ידיעתי, לבין שאני מפעיל את עצמי בדומה לבורא בידיעה, ביגיעה, באמונה?
*
מה בעצם האדם קונה על ידי זה שהוא נעשה דומה לבורא, שהוא במקום הבורא מנהל את עצמו, ככה הבורא מנהל אותו, כי מנהל אותו ב[דרגות] דומם, צומח, חי, ודרגת האדם לא קיימת, ובזה שאדם קונה דימוי לבורא, שמנהל את עצמו כמו בורא, הוא נקרא "תלמיד חכם", לומד מהחכם, מהבורא, איך לנהל את עצמו. מה בעצם הוא קונה, מה קורה לו? גדלה בו דרגה, במקום בהמה, למעלה מבהמה, ששם הוא דומה לבורא ומשיג אותו.
קריין: קטע מספר 20 מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה".
"האדם צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באברים, שכך הוא באמת. וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שבחו של הקב"ה."
(רב"ש - א'. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)
אנחנו רואים כך, ש"צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו". לָמה הרגשה באיבריו של הבורא, שאנחנו מרגישים אותו ממש בכל הכלים שלנו, ברצונות, במחשבות, בפעולות, בהתפעלויות, שהבורא מתלבש באדם, לָמה המצב הזה נקרא "דרגת האמונה שאדם זכה"? המשך המשפט, הוא "מרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב." לָמה ההרגשה הזאת, שהיא עובדה, נקראת "אמונה"?
*
זאת אומרת שאנחנו צריכים לדמיין לעצמנו שכביכול אנחנו כבר זכינו להרגשת הבורא באברים שלנו, לא בכל, בחלק מהם, והרגשת הבורא בנו נקראת "אמונה".
מה יש לנו מזה שאנחנו מתארים שכביכול כבר זכינו לאמונת ה', להרגשת ה'? כמו שהוא כותב, "צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו", "לצייר לעצמו", את זה אין, אבל "כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב.". מה יש לי מזה שמצד אחד אני מתאמץ כך לקבוע, למרות שמצד שני הבורא מקלקל לי את ההרגשה הזאת שהעולם הוא טוב ומיטיב, שהוא מנהיג אותו בטוב ומיטיב, וככה אני מרגיש באברים שלי, מכל מה שקורה לי, במוח בלב בהרגשה, מה יש לי מזה שאני אשתדל להתאמץ להרגיש שאני כבר נמצא ממש בגמר התיקון, שהבורא מתלבש בי וממלא כל כוחי?
*
מה אנחנו נרגיש אם נתאר לעצמנו שהבורא מתלבש באדם וכאילו נמצא בהרגשה, באברים שלנו וממלא אותנו?
*
אם אנחנו עכשיו מחליטים שאנחנו רוצים להידמות לאותו מצב של גמר התיקון שהבורא מתלבש בנו, ואנחנו כולנו נמצאים מלאים בו, וכאילו הוא נמצא בהרגשה באברים שלנו, ואנחנו קבלנו את זה שהבורא מנהיג את כולם, ואנחנו מבצעים את הפעולות שלו קודם באונס, אחר כך ברצון ובהסכמה, ונעשים עובדי ה' באהבה, מה קורה לנו? איך נתנהג מרגע זה והלאה?
*
זאת אומרת, העבודה שלנו היא בזה שאנחנו צריכים להשתדל להידמות לבורא כאילו הוא מתלבש בנו וכאילו הוא מנהיג אותנו, אבל בעצם זה אנחנו שמשתדלים להיות דומים לו. ואז מתוך זה שאנחנו מתארים לעצמנו מצב כזה, אנחנו מתחילים להתפלל אליו שיהפוך את הרצוי למצוי. אנחנו מגלים, כמו שרב"ש אומר, "אתה בחרתנו" כדי שאנחנו נעשה צעדים כאלו אליך, לקראתך, "בחרתנו". "אהבת אותנו", זאת אומרת, מתוך אהבה עשית את ההתעוררות הזאת כי רצית שאנחנו נִדמה לך. ו"רצית בנו", זאת אומרת שאנחנו עכשיו צריכים לרכוש את המצב כמוך ובאמת לגלות, לא בדמיון שלנו ולא כאילו, שאתה טוב ומיטיב, ואתה מתלבש בנו באמת.
איך אנחנו מבצעים מתוך המאמצים שלנו תפילה נכונה לבורא? זאת אומרת, שאנחנו עושים בינינו כאלו יחסים כמו שהבורא כבר מתלבש בנו ומתוך זה אנחנו איכשהו מבינים שזה צריך להיות, בדמיון שלנו, כמה שמדמיינים את זה, ואז יש לנו פער בין המצוי בנו והרצוי, ואנחנו מעלים את זה כמ"ן, שאנחנו רוצים להיות בזה במציאות ולא בדמיון שלנו.
בואו נתאר את העבודה הזאת בצורה יותר פרטנית, שאנחנו בכוח שלנו, או שעוד לא נמצאים באמונה, אלא רק בדמיון, מדמיינים את עצמנו שהבורא מתלבש בנו. אנחנו מתנהגים כאילו שהוא כולו נמצא בתוך האיברים שלנו, הכוונה בתוך היחסים שלנו, במוח ובלב. ומפני שזה לא נמצא כך, אלא אנחנו רק מדמיינים, הרצון לקבל שלנו עוזר לנו להבין את ההבדל בין המצוי אצלנו והרצוי על ידי המאמצים שלנו. ואז את ההבדל בין הרצוי והמצוי אנחנו מעלים כמ"ן לבורא כדי שבאמת יתקן אותנו לפי המאמץ שאנחנו עושים, לפי זה שאנחנו רוצים באמת. ואז הוא מבצע את הפעולה.
בואו נדבר על זה, נשתדל לתאר את זה נכון, ואחר כך גם לממש.
*
עוד פעם, בואו נחדד את המצב. אנחנו בהרבה מקרים מתנהגים כאילו שאנחנו כבר נמצאים בחיבור בינינו, ומחפשים שגם הבורא יתלבש בנו. במצב הזה אנחנו מתארים לעצמנו שאנחנו נמצאים כבר בחיבור בינינו ולכן נמצאים באמונת ה', היינו שהוא כבר מתלבש בנו, ואנחנו מרגישים כאילו שהוא נמצא בנו ומפעיל אותנו לפי הרצון שלנו, ואז אנחנו מרגישים שהוא נמצא בנו, ואנחנו נמצאים בדבקות עמו.
איך אנחנו עושים כאן בירור בין המצוי והרצוי, שזה רק לפי המאמצים שלנו ולא באמת, ויש פער בין שני המצבים האלו. שאנחנו מדמיינים שזה כך, ולפי המאמצים שלנו רוצים שזה יהיה כך, לפי הרצון, ולפי האמת אנחנו רואים שעדיין לא, שהבורא לא מתלבש בנו, אין לנו אמונה, הרגשת הבורא באברים, כי אין לנו עדיין איברים בינינו שהם מחוברים, שהוא יכול שם להתלבש.
איך בפער בין שני המצבים האלו אנחנו מסדרים מ"ן לבורא שיתקן אותנו ויתלבש בנו?
*
איך אנחנו מגיעים לתפילה שהיא כוללת בתוכה את המצב המצוי שאנחנו רואים אותו בתוך הכלים שלנו, [שרואים] מהם הכלים, ואת המצב הרצוי, שאנחנו מתארים לעצמנו כאילו אנחנו כבר נמצאים בחיבור בינינו והבורא שורה בנו. איך אנחנו עושים את החשבון בדיוק בין שני המצבים האלה, רצוי ומצוי, ואז מתוכם כשאנחנו מגלים את הפער בין שני המצבים האלה, יש לנו חיסרון שאנחנו פונים איתו לבורא?
איך אנחנו מגלים חיסרון בין מה שנמצא בנו, בין מה שאנחנו נמצאים ובין מה שאנחנו צריכים להיות, ומשתמשים בפער הזה כמ"ן לפנייה לבורא?
*
לתאר לעצמנו מצב די רגיל. נניח אני נמצא באיזה מצב, ואני רוצה מצב אחר, אז מתגלה בי חיסרון למצב אחר. אותו חיסרון שמתגלה בי, הוא עולה לבורא, והבורא באיזו צורה מסדר לי אותו, או יותר או פחות, או מלמד אותי איך להשיג את הרצוי. לא בבת אחת, ולא כך, כי אולי המצב שאני רוצה הוא לא בסדר, לכן הוא משנה אותי ומלמד אותי. אבל אנחנו כל הזמן נמצאים בכאלה מצבים.
רק כאן מדובר על בניית המ"ן בצורה מבוררת. כי מ"ן זה לא סתם שאני רוצה תפוח ואין לי, ואז הרצון הזה פועל ואולי מקרב אותי לזה. אלא אנחנו בנינו את המצב המצוי במאמצים שלנו, כי אנחנו רוצים להיות בקשר בינינו ובזה לגלות את הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. וכשאנחנו עוברים בירור וביקורת על המצב הזה, אנחנו גם רואים שהוא עדיין לא מספיק נכון וטוב. ואז אנחנו רואים פער בין רצוי ומצוי והפער הזה ברור לנו, אנחנו מעלים אותו לבורא כי יש למי להעלות אותו. וכך מהמ"ן הזה באים לנו כלים חדשים שלא היו קודם. חסרונות חדשים שאנחנו מייצבים אותם ובהם אנחנו בונים בתוכנו את דרגת האדם שלא הייתה קודם.
מצד הבורא מגיעות לנו דרגות דומם, צומח, חי. דרגת המדבר לא קיימת בחומר, היא קיימת רק במחשבה ורצון. וזה מה שאנחנו עכשיו עושים. זאת אומרת, הדרגה הזאת היא נטייה להתקרבות לה', אותה אנחנו רוצים לבנות. ואנחנו צריכים לדמיין את בניית המצב הזה ממש כמו בעולם שלנו, שאני נמצא באיזה מצב ואני רוצה מצב אחר. זו הנטייה של כל חי.
שאלה: בקטע הזה בין למצוי לרצוי יש בעיה לקבוע מהו המצוי, כי המצוי נובע מתפיסת המציאות שבה אני נמצא. היא לפעמים מעוותת לחלוטין ומשתנה מרגע לרגע. איך קובעים את הפער האמיתי בין המצוי לרצוי כאשר דווקא המצוי הוא יותר מדומיין?
זה לא דמיון. מה שאתה מוצא ברצונות שלך, במחשבות שלך, זה נקרא "מצוי". זה שזה שקר, זה לא חשוב, כלפיך זה האמת. מה שיש לי ברצון ובמחשבה, במוחא וליבא. זהו, לעת עתה.
שאלה: מה זה אומר בדיוק לדמיין את הבורא, מה אתה מדמיין?
אני מדמיין שהוא שורה בינינו וקושר בינינו, ואנחנו כולנו נמצאים בהסכמה עימו ובשליטה שלו, אבל אנחנו מסכימים בצורה הדדית שהוא מתלבש באיברים שלנו. האיברים שלנו זה הרצונות שלנו, הרגשות המשותפים שלנו, והוא מתלבש בזה ופועל לפי מה שאנחנו נותנים לו לפעול, רוצים שיפעל.
זה המצב שאנחנו בודקים, האם כן יש לנו דבר כזה או לא. האם אנחנו מחוברים בינינו, האם הבורא יכול למלא את האוויר בינינו, את המרחק בינינו בנוכחות שלו, היינו, בקשר שאנחנו כאחד. ואם לא, איך אנחנו מתארים את המצב הזה שכן צריך להיות.
את הפער בין שני המצבים האלו אנחנו מעלים כתפילה. עד כמה שמשתוקקים למצב שאנחנו כולנו נמצאים בכוח הבורא, בתכונת הבורא, היינו בחיבור, באהבה. יכולים? לא. רוצים? אולי כן. הפער בין רצוי ומצוי זה המ"ן.
תלמיד: אבל מה בדיוק ממלא את האוויר בינינו שאנחנו צריכים לדמיין אותו?
באהבה. אם אנחנו צריכים להתחבר יחד כאדם הראשון לפני החטא, אז מה הקשר בין האיברים, בין התאים, בין החלקים שבגוף? אהבה, אחרת הם לא היו פועלים יחד. זאת אומרת, אחריות הדדית, הבנה הדדית, ערבות הדדית, הכול הדדי, זה הקשר בינינו.
תלמיד: האם צריכים להיות שני הדברים בו זמנית, מצד אחד להרגיש את המצב המצוי ולחיות בו, ומהצד השני להצליח לדמיין את המצב הרצוי, להיות בשני הקצוות האלה בו זמנית?
כן. אנחנו צריכים לעשות מאמצים להיות במצב שכביכול הבורא כבר נמצא בינינו וממלא אותנו, ובצורה כזאת אנחנו מתנהגים. ויחד עם זה אנחנו בודקים האם ההתנהגות שלנו היא באמת כך אם הבורא באמת היה מתלבש בנו. ורואים שלא, מה שאנחנו מדמיינים שהבורא מתלבש בנו ואנחנו כך מתנהגים, זה לא אותו הדבר אם היה באמת מתלבש ומתנהג, כי אין בינינו אותה האהבה, אותו החיבור, אותה ההדדיות, אנחנו עוד לא נמצאים במצב של ערבות שלמה בינינו, אם הבורא היה ממלא אותנו וקובע את המצב הזה מהכוח שלו. לכן כאן אנחנו רואים את הפער.
בסך הכול מה אנחנו מגלים? אנחנו מגלים צורך להתלבשות הבורא בנו, ואיתו אנחנו פונים לבורא שכביכול "תתלבש בנו, תשלוט בנו". אבל אנחנו רוצים שישלוט, אנחנו רוצים את הכוח הזה של אהבה, של חיבור, של הדדיות, זה נקרא "העלאת מ"ן".
תלמיד: הצורך הוא התפילה שלנו, אין פעולות נוספות?
אין לנו פעולות אחרות חוץ מתפילה, הכול נעשה מהבורא, רק בהקדם החיסרון שלנו וזה נקרא "נצחוני בני"2, שאנחנו כביכול מבקשים, מזמינים או אפילו דורשים ממנו שיעשה פעולה, תלוי באיזה דרגות עביות אנחנו עובדים. או שהוא עושה את זה בכוח שלו ללא הזמנה מלמטה. אם זה לפי הזמנה מלמטה זה נקרא שאנחנו מעלים מ"ן, שאנחנו מוכנים, שאנחנו רוצים, שאנחנו מעוררים את כוחות הבינה, כוחות החסדים, אור חסדים שכך הוא עולה מצמצום וממסך למעלה, ואור חוזר. ואם אנחנו לא עושים את זה, אז זה בא בצורה אחרת של שליטה.
שאלה: איך החשבון הריאלי הזה בין מצוי לבין רצוי משתלב עם העבודה למעלה מהדעת?
כי אתה פועל כאן באמונה למעלה מהדעת, כאילו שאתה נמצא בהרגשת האיברים שלך, כאילו שהבורא הוא השולט ונמצא בך. את זה אתם כך מתארים, ומתארים את זה מכוח הבינה, בכוח האמונה. לכן אתם רוצים לייצב מצב באמונה, בכוח ההשפעה שהוא למעלה מהדעת ממה שיש לכם עכשיו באיברים, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". יש לכם שתי דרגות, דעת ואמונה למעלה מהדעת, ואתם רוצים לקבוע שהאמונה למעלה מהדעת תתגשם ותהיה הדעת הבאה, ואז תלכו על אמונה עוד יותר גבוהה.
תלמיד: נניח שאנחנו מצליחים לעשות את החשבון הזה, איך אנחנו לוקחים את הפער לכיוון נכון של העלאת מ"ן ולא של תסכול "כמה גדול הפער ואני לא מצליח ולא מגיע וכבר שנים?" איך לוקחים את זה למקום חיובי של בקשה וחיסרון ונזהרים לא לקחת את זה למקום שלילי?
אם אתם עובדים כך שכביכול מרגישים שהבורא נמצא בכם וממלא אתכם, ואתם כך מתייחסים זה לזה מתוך הכוח שהבורא ממלא אתכם, כבר העבודה הזאת נותנת לכם את הרגשת השלמות, שיש לכם כלפי מי לעבוד, אצל מי לבקש ולמה לקוות.
כדאי לנו לממש את זה במשך היום, לחזק את מה שדיברנו ולא לטשטש, כי הדבר חשוב מאוד. אתם מבינים שישנה כאן עצה פרקטית מצד רב"ש שמגיעה אלינו ואנחנו צריכים לממש.
שאלה: עד כמה הדמיון של המצב הבא, היצירה הזאת של המצב הבא צריכה להיות משהו משותף ולא פרטי? עד כמה זה באמת מורגש שזה משהו שאנחנו בונים אותו ביחד?
זאת שאלה יפה מאוד ולא פשוטה. אני חושב שכשנתחיל לעסוק בזה נבין שזה לא כל כך חשוב. כי בסך הכול כל החסרונות שנעלה גם כך בכל החיפושים האלה הכול מגיע לבורא, ואצלו זה מצטייר ומצטבר ומגיע לאיזה חשבון. והוא כל הזמן מתוך החשבון הזה שמשתנה כל פעם, משפיע עלינו ומייצב אותנו מאחורי הקלעים ושולח לנו בצורה ישירה כל מיני שינויים. נתחיל לראות שאנחנו נמצאים ממש באותה המערכת, אין חוץ ממנה שום דבר, כל העולם בזה, וכך תהיה לנו עבודה יחד עם הבורא מתוך התעסקות בזה. מה שכן טוב במה שדיברנו שיש לנו כאן משהו מאוד ברור שאנחנו יכולים לבצע.
שאלה: האם כל התקדמות קדימה חייבת לקרות דרך המנגנון הזה של "נצחוני בני"?
יוצא, שאם הבורא ברא אותנו ושבר את הכלי וייצב אותנו במצב מסוים ומנהל אותנו, הוא נותן לנו גם את האפשרות לשנות את המצב, או שאנחנו נבקש והוא משנה. יוצא שאנחנו עובדים נגד הבורא, זה נקרא "נצחוני בני" בעניין זה, "אני בניתי את העולם, ואותם בצורה מסוימת והם דורשים ממני לשנות את המצב". אמנם הוא מרוצה מזה שאנחנו גדלים ורוצים שבאמת התכונות שלו ישלטו בנו.
יש כאן עוד דבר עדין, מה זה נקרא ש"אנחנו מבקשים שהוא ישלוט בנו?", הוא ישלוט רק באותם הכלים שאנחנו מבינים ורוצים שתהיה בהם שליטת הבורא. הבורא שמתלבש בנו הוא לא מתלבש בנו כמו בדרגות דומם, צומח וחי ושולט, אלא הוא מתלבש בהקדם להסכמה, זאת אומרת בצמצום, מסך ואור חוזר, שאני מרשה לבעל הבית למלא אותי במידה שהכלי שלי מוכן למלא אותו.
תלמיד: העבודה לצייר את המצב העתידי זו נקראת עבודה כנגד הבורא, שאנחנו כל הזמן צריכים לצייר את המצב העתידי בניגוד למה שמרגישים?
ודאי. מה זה כנגד? הכול כלפיו. אני מלכתחילה מבין שאני צריך כאן לייצב את הקשר בינינו, ובקשר בינינו "אני לדודי ודודי לי", אנחנו צריכים כך כל הזמן לעבוד בכאלו מצבים בצורה הדדית.
תלמיד: החברים צריכים לעזור אחד לשני לצייר את המצב העתידי?
ודאי, כשאנחנו מדברים על זה, דנים עליו, אנחנו כל הזמן רואים עד כמה שאנחנו מתקדמים בהבנת המצב הרצוי ובהבנת המצב המצוי, מה עוד חסר, מה לא. זו כבר העלאת מ"ן בעצמה. בין המצב הרצוי לבין המצוי בתוך החברה בקשר בינינו, אנחנו כל הזמן צריכים לדון, ללא הפסק. ואז יש לנו העלאת מ"ן כל הזמן. זה נקרא "הלוואי שיתפללו כל היום".
שאלה: כשמרגישים בפער בין הרצוי לבין המצוי ביחס בקבוצה, איזו בקשה אפשר להעלות לבורא, על איזו בקשה הבורא עונה?
אני לא יודע, לבורא יש אלף ואחת דרכים לענות על הבקשות שלנו, בקשות אישיות, בקשות קבוצתיות. עוד נראה, יש בזה "תפילת יחיד", "תפילה בציבור". זה לא כמו שכתוב שתפילת היחיד לא מגיעה לבורא, כאן אנחנו מדברים על תפילת יחיד כשאדם מגלה, מברר את המצב בקשר בקבוצה ורוצה שהקשר יהיה טוב יותר, חזק, ואז הוא מעלה מ"ן. והמ"ן הזה מתקבל, כי הוא מתפלל עבור האחרים, הוא שליח ציבור. אבל באיזו צורה הבורא יגיב? אין לנו שום מושג. אנחנו נראה את זה, יש לו דרכים לעשות את זה מאחורי הקלעים, יש לו דרכים לעשות את זה כך שאנחנו אפילו לא נדע אם הוא פועל, לא פועל, איך ולמה. אלא אנחנו צריכים להבין שכל מצב שבא הוא תלוי במ"ן שלנו העכשווי. אבל האם אנחנו מזהים כל מצב הבא שמגיע, זאת שאלה.
תלמיד: האם בן אדם שמבקש, מעלה מ"ן ומרגיש שאין תגובה, הוא צריך לשנות את הבקשה או להמשיך?
שיבדוק את עצמו. כאן אנחנו צריכים להיות כבעלי ניסיון. לא יעזרו כאן שום תשובות שלי, לא תשתמשו, לא תבינו, לא תגלו אותן, צריכים להיות כבעלי ניסיון.
שאלה: איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמצב הרצוי זה לא מה שאנחנו רוצים ברצון לקבל, אלא מעליו?
אנחנו מדמיינים את המצבים הללו. גם מצב שאנחנו עכשיו כאילו בנינו, כאילו הבורא שורה בנו, אנחנו מבינים שזה כאילו ומתוך הכאילו הזה אנחנו רוצים שזה יתגשם בצורה כזאת וכזאת, יותר טובה. צריכים כל הזמן לדון בזה ומתוך הגישה הזאת נתחיל לקבל שינויים. השינויים האלה יביאו לנו התרגשות, ובתוך ההתרגשות הזאת נתחיל להרגיש את המצבים האלה לעומק, ובהן כל מיני הבחנות פנימיות, וכך נלך.
שאלה: האם הפער בין המצוי לרצוי זה כבר החיסרון? מהי בעצם התוספת של הפניה לבורא?
הפער בין הרצוי למצוי זה כבר החיסרון. אני אגיד לכם עוד יותר מזה, הבורא פועל בצורה כזאת שאצלו אין עבר, הווה ועתיד, הוא כבר יודע לאיזה חיסרון אנחנו נגיע ומה בדיוק נבקש. ואנחנו רק צריכים לעסוק בזה ולהעלות יותר ויותר את הבקשות שלנו, כמו ילדים קטנים, כמו תינוקות. ודאי שאחר כך נזכה לכל מיני שינויים והמ"ן שלנו ישתנה, אבל הדאגה כל הזמן צריכה להיות על המ"ן, כי זו בעצם הפעולה האחרונה מצדנו כלפי העליון, ואחר כך כבר באה תגובה ממנו. כל הזמן צריכים להיות בהעלאת מ"ן, "הלוואי שיתפלל כל היום".
צריכה להיות בזה גם עבודה אישית של כל אחד וגם עבודה קבוצתית, אבל "כל אחד" הכוונה שהוא מתפלל עבור הכלל, עבור הקבוצה.
שאלה: איך אני יכול להבין שהתפילה שלי התקבלה?
האמת היא שזה לא כל כך חשוב לי. העבודה האמיתית היא שאני כל הזמן פונה לבורא, ודווקא בהעלאת מ"ן אנחנו עושים לו נחת רוח. כמו תינוק, כמו ילד קטן שמבקש כל הזמן מההורים, מעמיד את עצמו בצורה כזאת שהוא תלוי בהם ודורש מהם יחס, ובזה יש חן. ודאי שהוא שדורש משהו. אנחנו, בעבודה הרוחנית שלנו, באמונה למעלה מהדעת, דורשים רק דבר אחד, שיהיה לנו מקום לתפילה, לפניה לבורא, כי בזה אנחנו עושים לו נחת רוח.
אם יש לנו קשר עם הבורא בקבוצה, אנחנו רוצים שהבורא יתגלה בנו רק כדי שנקבל את הגילוי שלנו ככוח לעבודה, להתגבר מעליו עוד יותר ולהיות בהסתרה. יש כאן עוד תוספות שנלמד איך זה קורה ברוחניות. לא שאנחנו דורשים ממנו להתגלות, אלא אנחנו דורשים ממנו שיגלה את הצורה הנכונה של הקשר בינינו.
שאלה: במה אנחנו בדיוק ממלאים את הבורא בבקשה שלנו?
בבקשה עצמה.
תלמיד: האם הוא מתמלא מזה שאנחנו מבקשים?
כן, כך חז"ל אומרים. כי בזה שאנחנו מעלים את הבקשה שלנו אנחנו מעלים אותו כשולט, כמנהל, כבורא, כפועל טוב ומיטיב וכולי. ולכן אין לנו יותר מה לעשות חוץ מלבקש.
שאלה: כאשר אנחנו מרגישים שהבורא קירב אותנו למצב הרצוי, איך אנחנו לא מאבדים את המומנטום אלא מיד עובדים על חיזוק וגדלות המצב הרצוי?
זו אותה העבודה, חייבים כל הזמן להשתדל. עוד הפעם, "צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה'" בהרגשה באבריו, "בהרגשה באברים שלו". באיזה אברים הוא זוכה? באברים החדשים שתיקן אותם, לא באברים הישנים. הוא מתקן אותם ואז הבורא מתלבש בהם.
אותם חוסר הקשרים שהיו בינינו, עכשיו אנחנו מחדשים אותם, בונים אותם והבורא מתלבש בהם. זה מה שאנחנו מתארים, עד כמה העשירייה הופכת להיות לאחד ובורא אחד מתלבש בעשירייה כאחד. "חד מקבל חד". ו"מרגיש שה' מנהיג את העולם כולו כטוב ומיטיב", שאנחנו מרגישים את זה, כך אנחנו צריכים לתאר לעצמנו.
בואו נתנהג שכאילו זה כך. אבל אנחנו חייבים בכוח לייצב את המצב שלנו שכביכול זה נעשה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. מתוך זה, אחר כך כשאנחנו מייצבים את זה טוב טוב כאילו נמצא בהרגשה באבריו, אנחנו בודקים מה השגנו כחשיבות המטרה, מה השגנו כהתקרבות הבורא, מה השגנו כהתלבשות הבורא בנו. ואז אנחנו לאט לאט מגלים שאין לנו את זה עדיין בפועל, אבל אנחנו מעלים תודה, שהבורא נתן לנו הזדמנות כך לעשות, ובתוך התודה הזאת אנחנו מבקשים שבאמת ייסד לנו את המצב. והסוף של כל הפעולה הזאת צריך להיות, שאחרי הבקשה שאני כן אוכל לקיים את זה נכון בעזרתו, אני מעלה את השבח שבו, ולפי הרגשת חשיבות הרוחניות מה שהשגתי, כך אני מסדר את שבחו של הבורא.
נקווה שניקח את השיעור הזה ממש בפועל ונבנה אותו טוב טוב. אולי כדאי לשמוע עוד פעם את כל מה שעברנו עכשיו במשך השיעור.
שאלה: העבודה שלנו בעשירייה נותנת לנו למעשה אפשרות להגיע להעלאת מ"ן, לחיסרון ולגילוי הפער שדיברת בשיעור, ועיקר העבודה שלנו זו התפילה. משום מה יש לי תחושה שהתפילה לא משתנה, למעט דברים קטנים שנוספו כמו בעיות של חברים בכלי ואני מבקש גם עבורם. האם העובדה שהתפילה לא משתנה במשך הרבה זמן זה סימן לקיפאון בהתקדמות הרוחנית, לחוסר התקדמות בכלל, או שזה מה שהבורא רוצה להראות לנו?
אני לא מבין למה התפילה צריכה להשתנות. סך הכול תפילה היא דבר אחד, מעלים מלכות לבינה, מבקשים את כוח הבינה למלכות, מבקשים את כוח החיבור בקבוצה, מבקשים כוח לבדוק את המצב בקבוצה וכן הלאה. אבל זה הכול על ההתקדמות שהבורא ישרה בינינו. אנחנו בודקים עד כמה המצבים שלנו, הפעולות, הרצונות, המחשבות שלנו בהתאם למה שאנחנו מבינים שזה הוא או לא, ומבקשים.
העבודה שלנו היא תמיד אותה עבודה. למה התפילה צריכה להשתנות? היא צריכה לקבל קצת יותר שדרוג יותר ויותר מדויק, מפורט, אבל ככה זה צריך להיות. לכן אני לא יודע למה צריך להיות תסכול. מה אני רוצה? היום אני רוצה משהו אחד, מחר אני קופץ ורוצה משהו שני, בעוד רגע שלישי וכן הלאה, זאת לא נקראת עבודה נכונה. העבודה הנכונה היא בזה שאנחנו כל הזמן מייצבים את המטרה לפנינו ודורשים אותה יותר ויותר, את אותה המטרה רק ביתר דיוק, את אותו הכלי שלנו גם ביתר דיוק וזהו.
שאלה: הנושא של לתאר, לדמיין את המצב העתידי עם כל הספרים, עם כל ההדרכה ועם כל הכיוון שאתה נותן לנו, למעשה הדמיון הזה הוא כמעט מוחשי חוץ מההשגה. האם זה לא מקטין את העבודה שלנו לגלות את הפער בין הציור, הדמיון הזה לבין המצב הנוכחי, זה לא פוגע בעבודה שלנו?
תנסו לבדוק אחרי המאמצים שאתם רוצים לקבוע שהבורא כבר נמצא בינינו, ותתארו שהוא כן נמצא, אחרי שעשיתם מספיק מאמצים להתחבר ביניכם כאילו שהבורא נמצא ובדקתם מה זה נקרא שהוא נמצא, אתם תראו עד כמה שיהיה לכם חיסרון אמיתי. זה כמו שאדם סובל ולא יודע ממה, ואני מביא לו קצת טעם ממה שהוא באמת סובל, נותן לו נגיד עשרה גרם מים והוא באמת כל כך רוצה לשתות, אז הוא מבין על ידי העשרה גרם האלה עד כמה באמת הוא צריך את המים האלה, ולכן יש לו עכשיו חיסרון אמיתי.
לא שאנחנו הולכים לקראת חיסרון יותר קטן אלא ההיפך, כמה שאנחנו רוצים לקבוע בעצמינו ברצינות, בכוחותינו את המצב המחובר, הנכון, אנחנו בזה נגלה את המצב שלנו האמיתי, המנותק, ההרוס, הגדול יותר.
שאלה: האם הרע שמתגלה בינינו זה החיסרון שלנו ותשובת הבורא לבקשות שלנו?
ודאי שבדרך זה כך אבל זה עוד לא הסוף. אתם צריכים פשוט לנסות את זה, אבל ממש לנסות במציאות איך שזה עובד. בסופו של דבר הקטע הזה מדבר לנו על כל בניית היחסים בינינו לבורא.
שאלה: האם אפשר להגיד שההבדל בין רבי יוסי בן קיסמא לתלמידים שלו זה שהוא מרגיש את החיבור בין התלמידים והתלמידים לא? והאם כל חבר בעשירייה צריך להיות כמו רבי?
זו עבודה כבר בין החברים כדי לקבוע מה חסר, עד כמה חסר הבורא ביניהם, ואז כל אחד צריך להיות גדול מהחברים, פחות מהחברים וכן הלאה. זו העבודה בין החברים כדי לקבוע מצוי ורצוי, כדי לדון ביניהם. זה בדרך, בצורה יותר פרטית.
סדנה
אני חושב שלא כדאי לנו יותר להתבלבל בזה אלא לעשות מזה ממש מאמץ פרקטי. ועכשיו נעשה את זה בכל זאת כמעשה כדי לחזק את מה שלמדנו.
כל העשיריות, כל עשירייה ועשירייה משתדלת למצוא מצב שהבורא מתלבש ביניהם בפועל, עד כמה זה משנה את היחס שביניהם, עד כמה הם מתחילים להרגיש את עצמם קשורים בפנימיותם יחד, "כאיש אחד בלב אחד", ממש לעשות את זה כמאמץ הגדול.
אחרי המאמץ הגדול הזה לחזור למצב שבאמת זה רק מאמץ מצידם ובכוח הדמיון, כמו שרב"ש כותב שצריכים לצייר לעצמנו כאילו כבר זכינו לאמונת ה’, לכוח השפעה מלמעלה, וכוח ההשפעה הזה כבר שורה בינינו. אחרי שכבר עושים כזה מאמץ אז נחזור למצב הריאלי, האם זה באמת או לא. יש דמיוני ויש ריאלי. ואז מתוך שני המצבים האלה נתחיל לבקש מהבורא שיטפל בנו, שיעשה מרצוי מצוי.
*
(סוף השיעור)