מאמר 21 – משנת 1989

"מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות"

("שלבי הסולם", כרך ד' – מועדים, פסח, עמוד 125)

שיעור בוקר 07.04.06 – אחרי עריכה

"ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאם כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.

ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אל כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה."

הבושה היא על כך שהאדם מגלה שהוא הפוך מהבורא. זהו מעמד מתקדם מאד, כאשר האדם מרגיש את הבורא ומרגיש שהבורא הפוך ממנו. במידה והאדם כבר נמצא במצב זה, יש לו אפשרות לתקן את המצב. ומכאן והלאה ישנה התפתחות של האמצעים לתיקון.

"לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.

ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון"

מדוע צמצום והסתר הם לטובת התחתון? מפני שאם האדם היה מגלה את עצמו מול הבורא בצורה ברורה, שהבורא יותר טוב והוא יותר גרוע, והיה מתבייש, אז היה עושה את התיקון על מנת לא להתבייש. כדי לאפשר לאדם להגיע לתיקון לא בגלל הבושה, אלא בגלל הבחירה החופשית שלו בהשתוות הצורה, נעשה הסתר על ההפרש בין הבורא לנברא. (שרטוט)

שאלה: האם דרך הבושה, האדם מגיע לעל מנת להשפיע?

האדם לא מגיע על ידי הבושה לעל מנת להשפיע. בעל הסולם כותב שבושה מתגלה רק ל"נשמות גבוהות". מה פירוש ל"נשמות גבוהות"? שהאדם מקדים חסדים לפני חכמה, שרוכש קודם כלים דהשפעה. אז למעשה מתגלה הבושה, מתגלה הפער בהשפעה בינו לבין הבורא. אחרת, גילוי הבושה רק ישבור את האדם. או שיוריד אותו ולא יהיו לו כוחות להתקדמות, או שגילוי הבושה ידחוף אותו לפעולות שמטרתן לתקן את המצב, אבל לא לפעולות בעל מנת להשפיע.

שאלה: אם הפעולות הן לא על מנת להשפיע, אז המילוי מכבה את הרצון. זאת אומרת, האדם לא יכול להגיע למצב שהמילוי מתגלה בו.

נכון. אבל אז הוא נופל למצב של הקליפות. נכון שהמילוי לא יתגלה בו, אבל הוא ברשות הקליפות, בריצה מתמדת אחרי המילוי. אמנם לא ישיג את המילוי, אבל ירוץ אחריו ללא יכולת לצאת מזה.

שאלה: האם גם אחרי מחסום כאשר הבורא מגולה, יש עבודה של תיקונים?

דווקא אחרי מחסום ורק אחרי מחסום, כאשר הבורא מגולה, ישנה עבודת התיקונים. לפני כן אין עבודה, אין תיקונים. מה שאנו עושים לפני המחסום, נקרא "עבודת ההכנה". אנחנו לא מתקנים דבר, אלא רק מכינים את עצמנו לתיקון.

שאלה: האם רב"ש מתכוון לעבודה בצמצום והסתר לאחר מחסום?

יש עבודה בצמצום והסתר שאנו מבצעים לפני מחסום, אבל אלו עדיין לא תיקונים של הכלים על ידי רכישת מסכים. ויש עבודה אחרי מחסום בצמצום והסתר, אבל זו כבר עבודה של המדרגות, של תיקוני הרצון ממש. לפני מחסום, אנו מגלים ב"הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", את ההשתדלות שלנו להיות בהשפעה, השתדלות להיות ב"אמונה", ב"תכונת הבינה", אבל אנו לא נמצאים בה.

אנו מגלים שהכלים שלנו נמצאים במצב של "זדונות ושגגות" ולא שאנו יכולים לתקן אותם. במה אנו כן מתקנים אותם? בכך שאנו משתדלים להצדיק את מעשי הבורא עלינו. בכל פעם שמתגלה בנו כלי יותר גרוע, אנו משתדלים לראות בגילוי זה את ההכוונה הנכונה.

שאלה: נאמר שברגע שישנה הבושה כלפי הבורא זה מצב טוב, מצב מתקדם. האם כשעובדים בקבוצה הבושה צריכה להתגלות כלפי הכוח של הקבוצה?

אם האדם עובד נכון, לבטח יאיר עליו אור מקיף ממצב של אחדות. ואז הוא יראה את עצמו כמקולקל, כלא שייך לאחדות. אבל יראה כך, דווקא בגלל מאמציו הטובים. וזה נקרא "התגלות הכלים השבורים".

מאליו האדם יראה, שהוא הפחוּת והגרוע מכולם, וזה יורגש בחושיו ממש. האדם לא צריך להתאמץ באופן מיוחד לשם כך. אם יעשה מאמץ לראות שהוא הכי שפל, לא יהיה לכך כל ערך. אלא הוא חייב לעשות פעולות בהתחברות, כדי שמלמעלה יראו לו את השפלות. ואז יהיה גילוי הכלים על ידי האורות.

שאלה: כל מה שמתגלה, מתגלה בתוכנו ולא מחוץ לנו. האם בשביל האדם, הבורא ותכונת ההשפעה, הם היינו הך?

תכונת ההשפעה והבורא הם אכן היינו הך. תכונת ההשפעה ההחלטית, האבסולוטית, שמתגלה בכל הכלי הגדול שלנו, המתוקן והבלתי מוגבל בקליטת התכונה הזאת, נקראת "בורא". אנחנו לא יכולים להרגיש משהו אחר מחוץ לנו. מה שמחוץ לנו נקרא "עצמותו", שהוא שורש למה שאנו מרגישים, אבל אותו לא מגלים. מגלים רק צורה המתלבשת בחומר. זאת אומרת, אנו מגלים את תכונת ההשפעה בחומר שלנו, וזה נקרא ה"אור" או "בורא". יש אורות פרטיים, קטנים, חלקיים, והאור הכללי, הגדול, נקרא "בורא". אבל זה לא מדויק לחלוטין, כי התגלות האור בתוך הכלי היא בשלבים רבים.

השורש, כלומר, תחילת התגלות תכונת ההשפעה, התכונה הגבוהה ביותר, אלינו, היא נקראת "בורא". וממנה יש בנו התגלות של תכונת ההשפעה, וזה כבר האור. וכאשר הכלי שלנו מתחיל להיות דומה לבורא ומגלה אותו לפי זה, זה כבר נקרא "נברא". אבל כל התופעות הללו הן בתוך הכלי שלנו.

שאלה: מדוע אם כך, לפי הטבע של האדם הבורא נתפס כיצור כלשהו או משהו בדומה, ולא כתכונה?

כי כך זה מתגלה וכך זה מגולה לאדם. אם אדם קורא לחבר שלו בשֵם כלשהו, אז הוא קורא כביכול למישהו, שלכאורה נמצא מחוץ לו, בכינוי כלשהו. אבל האם הוא נמצא מחוץ לו? הדמות הזאת נמצאת בכלי של האדם. והוא לא יודע אם מחוץ לו נמצא מישהו בכלל. על זה אי אפשר לדבר, כי זו כבר צורה מופשטת. האדם קורא לאותה תופעה שמתגלה בו, אצלו בפְנים, "חבר" ונותן לחבר הזה שֵם.

אותה התייחסות אנו מגלים בהקשר לבורא. אנחנו מחלקים את כל המציאות לדומם, צומח, חי, מדַבֵר, מלאכים, כוחות עליונים וכוחות תחתונים, לפי הכלים שלנו. במידה והכלים משתפרים, ונעשים יותר גדולים ויותר מבוררים, אנו מגלים בהם כל מיני תופעות נוספות. ולאותן תופעות המתגלות בתוך הכלים שלנו, אנו קוראים בשמות הללו.

שאלה: נאמר שאם האור מתגלה לאדם טרם שרכש מסך, האדם נופל ישר לקליפה. אבל אדם שכבר נכנס לרוחניות ועולה למדרגה הבאה, מקבל תוספת של רצון לקבל לפני שרוכש את המסך הבא. מדוע בשלב זה, הוא כבר לא נופל לתוך הקליפה בלי אפשרות לצאת?

אדם שנמצא בדרגה עשר ועולה לדרגה אחת עשרה, נופל ודאי בדרך. הוא נכלל מקו שמאל, מזדהה עם קו ימין, ומושך מקו שמאל ככל שניתן לצרף לימין. ודאי שיש לו קשר עם הקליפות. הקליפות הן אותו מחסן שממנו הוא לוקח רצונות נוספים, כדי להוסיף אותם לעצמו בצורה מתוקנת. וזה למעשה קובע את העלייה שלו, את הדרגה הבאה.

"ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אל כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש."

לכאורה הרב"ש אומר לנו לשתוק ולא לשאול, לעשות רק מה שאומרים לנו. אבל לא זו כוונתו, אלא הוא מדבר כאן על הגישה. האדם יכול לעמוד במקום ולקלל את הבורא ואת החיים שלו, שזה למעשה אותו דבר כי הבורא הוא שמעניק לו חיים, וכך להסתובב עם פרצוף חמוץ זמן רב, אבל הוא לא משיג בכך כלום.

לכן החכמים אומרים "תקבל את הדברים כמות שהם". כלומר, "אל תתייחס ישירות לחיים שלך. כי בכך שאתה מתייחס אליהם ישירות, מקלל אותם ולא רוצה בהם, אתה לא עושה כלום". כמו תינוק, כמו ילד, ללא שכל. לכן על האדם ללכת לשורש. דרך השורש הוא יגלה מה צריך לשנות וכבר יתחיל לשנות זאת. ואולי בחיים שלו, מסביבו, כלל לא ישתפר משהו. כמו ילד שלא מסתדר בחצר שלו, בכיתה שלו, ומתחיל להתייחס למשהו יותר גבוה, וכבר עוזב את המקום הנוכחי שלו ולא דואג לו, ועולה למקום אחר, למצב אחר.

לכן העצות של החכמים נראות לנו לפעמים כמוסר, המכוון אותנו לסגור את פינו ולבצע מה שצריך. אבל כוונתם לומר לנו, לא להתעסק במצבנו הנוכחי, כי בכל זאת בכלים הנוכחיים שלנו אנו לא יכולים לגלות יותר. ובשכל שלנו, שסך הכל נולד ליד הכלים, אנו לא יכולים לחשוב אחרת.

אם ברצוננו להבין את המצב ולשנות אותו, אנו חייבים לעלות מעליו. לא להזניח אותו, אלא "ללכת למעלה מהדעת" כפי שרב"ש כותב. בהליכה "למעלה מהדעת", אנו לא עוזבים את המצב, כאילו שנעלם, מוחקים אותו ומסתובבים ממנו. אלא לוקחים את כל אותם המשקעים והצרות שבמצב, גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל, ועל פניהם משיגים את תכונת ההשפעה, בינה.

התוצאה המתקבלת היא הפוכה, כמו בהשלת כפפה. מכל הצורות שהסתר כפול והסתר רגיל מגלה בנו, מתקבלת צורה כמו בהטבעה. בדומה לחתיכת פח שיוצרים מהצד האחד שלה צורה כלשהי, ומתקבלת בליטה, צורה, שרואים אותה מהצד השני, החיצוני, של הפח.

אותו הדבר קורה כאשר אנו משתמשים בכוחות השליליים, בקליפות, בכל אותם הדברים שמרגישים בהם רע. במידה ואנו עולים למעלה מהן, דווקא כל אותן הצורות השליליות מכיוונים שונים בחיים שלנו, בונות לנו את צורת הכלי שלנו. אם לא מהקליפות אין לכלי שלנו מהיכן לקבל צורות נוספות.

הקליפות נותנות לנו הגבלות, בדומה לפסַל שמפסל את הדמות שלו. האדם מתעלה מעל כל רצון מקולקל, מעל כל הסתרה שנעשית על ידי הרצון המקולקל, לבנות במדויק את צורת ההשפעה. להיות בהשפעה מעל אותו הקלקול. כך יוצא, שכנגד כל רצון, הוא בונה את צורות ההשפעה המתאימות לו, כמו חותם ונחתם, בדומה להטבעה. כלומר, על ידי הקליפות ההפוכות להשפעה מתקבלת צורתו הנכונה של הכלי. ( שרטוט)

שאלה: האם הרצונות המקולקלים נשארים ללא תיקון?

דווקא הרצונות המקולקלים הופכים להיות למתוקנים. על פניהם האדם בונה כלי דהשפעה, והם נכללים בו. (חזרה לשרטוט)

בשלב א' האדם לוקח את הרצון, אבל לא משתמש ברצון עצמו, אלא משתמש רק בצורה שלו ובונה ממנה השפעה. כלומר, בונה את הגלגלתא ועיניים, כלי דהשפעה, מה שנקרא אצלנו, "אמונה" או "בינה". לאחר שלב א' שבו האדם בנה על פני כל החסרונות שהתגלו בו, את הגלגלתא ועיניים, מגיע שלב ב', שבו הוא לוקח את הרצונות האלו, השייכים כולם למלכות ומצרף אותם לגלגלתא ועיניים, לבינה.

כאשר האדם מצרף את המלכות לבינה, זה כמו שהוא מצרף את האח"פ דעלייה לגלגלתא ועיניים, ומתקן אותם. יש לו שימוש כפול ברצונות האגואיסטיים שלו. בפעם הראשונה הוא בונה מעליהם, ובצורותיהם כלי דהשפעה, גלגלתא ועיניים. ובפעם השנייה, הוא משתמש בהם כדי לכלול אותם בגלגלתא ועיניים. זו כל הסיבה לשבירת הכלים. על ידי כך שעובדים בצורה כזו, משתמשים בכל הכלים השבורים, אבל בונים למעשה משהו חדש.

שאלה: העבודה שלנו צריכה להיות בתוך הקבוצה, כדי לקבל ממנה הבחנות. הקבוצה היא כמו הבורא בשבילנו, אבל לפעמים מרגישים התנגדות כלפיה. מהיכן שואבים את הכוח להידבק בקבוצה, כשיש לנו התנגדות אליה?

שואבים את הכוח בלמעלה מהדעת, אין כוח אחר. מה פירוש "למעלה מהדעת"? יש מעלינו תמיד (ראה שרטוט) מדרגה ב', ואנו נמצאים במדרגה א'. האדם לוקח כוחות מההתקשרות שלו למדרגה ב', למרות שאינו רוצה אותה, ומשם בא אליו אור מקיף. ה"אור מקיף" הוא אותו הכוח שבמדרגה ב' הוא אור פנימי, אבל אל האדם הוא בא כאור מקיף. וזאת מפני שהאדם שונא את מדרגה ב', היותר עליונה. כיוון שהיא יתר השפעה, והוא שונא ולא רוצה יתר השפעה.

כדי להתקשר למדרגה יותר עליונה, האדם צריך לבטל את עצמו. זאת אומרת, למרות שהוא לא רוצה, הוא מתקשר לקבוצה, מנסה להשפיע לה, ומבצע פעולות שונות, כדי שיבוא אליו האור המקיף. העבודה שלנו בצורה כזו היא תמיד "למעלה מהדעת", כי האדם נמצא היכן שדעתו נמצאת. ולמעלה ממנו, זה למעלה מדעתו. לכן העבודה שלנו היא להימשך למשהו שהוא נגד הטבע, למרות שאנו נדחים מזה. אין לנו ברירה, כי העליון הוא תמיד כך כלפינו. (שרטוט)

לכן, אף אחד לא שמח להשתתף בקבוצה. אם האדם שמח בצורה טבעית להשתתף בקבוצה, זה לא נקרא שהוא משתתף. יש אנשים חברותיים שאוהבים להיות יחד. כמו חיילים בצבא שמרגישים טוב מאוד בהיותם יחד. או אנשים שלא לומדים קבלה אבל בצורה פשוטה, ויַפַה, יש להם חברים, קבוצה, איתם הם עושים חיים. זו לא נקראת "השתתפות".

השתתפות בקבוצה היא, כאשר האדם נגד הרצון שלו להתחבר עם הבורא, הולך לקבוצה, ואז הוא מגלה שיש קושי גדול להתחבר עם הקבוצה. כי יש לאדם קודם כל "אני" שרוצה להתחבר לבורא. להתחבר לבורא נקרא "להגיע להשפעה". האדם מתחבר לקבוצה, כדי להתחבר לבורא. ואז בקבוצה הוא מגלה את הרע שלו ואת כל מה שיש בו. אבל לא יכול להיות שהוא סתם מתקשר לחברַה. כי להתקשר סתם לחברַה, זה נקרא "מושב לצים" או "רשעים". (שרטוט)

"ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודע טוב ורע".

ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי."

הנחש צודק כביכול. כי מטרת הבריאה היא גילוי כל האור לכלי. אולם הבעיה היא איך לגלות את האור בתוך הכלי. האור לא יכול להתגלות ברצון לקבל, אלא רק במסך ואור חוזר.

"וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה."

כל אחד ואחד יכול לגלות את הנחש הזה בתוכו. אין מישהו שמסכים עם ההסתר, ועם הצרות שיש לו מתוך ההסתר. אם הבורא היה מגולה, אז הכל היה ברור. לכן הטענה מדוע הוא לא מתגלה היא מאד נכונה. גם הרב"ש מדבר על כך באופן מורכב, במאמר ד' ב"שמעתי".

וכך הוא אומר, "מהי סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה? צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו", זאת אומרת, האדם רוצה להיות בהשפעה, מדוע לא מתאפשר לו? "שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מהעולם הזה, ועוזב את משפחתו ואת חבריו, למען התבטלות לה'". נראה לאדם שהוא הולך לקראת משהו, והכל נעלם.

סיבת הכבידות, שהאדם לא יכול בצורה כזו להתנתק, "היא רק, סיבה פשוטה, והיא נקראת חיסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל. היינו שאינו מרגיש מציאות ה'." זה נקרא "חוסר אמונה". ואמונה נקרא "הרגשת הבורא". בניגוד למה שהאנשים ברחוב חושבים.

"מה שאם כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש, את מציאות ה'" זאת אומרת, מקבל אמונה, רוכש אמונה, "תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו, "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל, אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה. לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה'". אם האדם ירגיש את הבורא, אז הכל יהיה לו קל. לכן הוא רוצה שיתגלה. "היינו שירגיש את מציאות ה', "שמלא כל הארץ כבודו"" וכן הלאה. כביכול הנחש אומר את אותם הדברים שהרב"ש אומר לנו.

אלא העניין הוא בכך שאם הבורא יתגלה, אז ודאי שהאדם יעשה את הכל, אבל היכן הבחירה החופשית? היכן ה"אני"? הוא יפעל מצד הטבע, אבל "הוא" לא יהיה בזה. הרצון לקבל שלו יעבוד בלי שום שכל ודעת. אלא, כדי שיהיה לאדם שכל ודעת, ושהוא יפעל בעצמו, על הגילוי להיות בהסתרה. על מנת שקודם ירכוש כלים דהשפעה, ולאחר מכן יגלה בהם את האלוהות.

זה מה שהנחש הסתיר כביכול. הוא אומר, שלבטח צריך לגלות את עץ הדעת, לגלות את כל הכלים דקבלה, ולהתחיל לקבל בהם. הרי זה מה שהבורא רוצה. הטענה היא נכונה. אבל הבעיה היא, שחייבת להיות כאן עבודה מצד האדם, שהוא בעצמו מבצע אותה. כי הבורא מקבל נחת רוח, לא מגילוי האור בכלים, אלא מכך שהאדם הוא שמגלה זאת. כמו האם שנהנית מכך שהילד עשה משהו בעצמו, היות וזה מעיד כי גַדַל. לכן אם הבורא יהיה מגולה, האדם לא יוכל לעשות אף פעם משהו מעצמו.

שאלה: האם אדם שנתקל בקושי בחיים, צריך ללכת לחפש את השורש?

כן.

שאלה: האם האדם מבין את הכוונה מאחורי מקרה מסוים, ולאחר מכן הוא יכול להקיש ממקרה למקרה ולהבין את הכוונה בעצמו?

זה לא קורה כך. האדם לא יכול לפי השכל שלו להבין ממדרגה תחתונה, את המדרגה העליונה יותר. מדרגה יותר עליונה היא לא מדרגה יותר גדולה, אלא היא מדרגה הפוכה מהמצב הנוכחי של האדם, היא ביתר השפעה, שאין אותה לאדם. אם היא היתה גדולה במעט ממה שיש לאדם, זה עניין אחר. אבל היא הפוכה ממנו. ולכן האדם אף פעם לא יכול להסכים ולנחֶש את העליון.

שאלה: האם יש באפשרות האדם לעלות על שיטה תמידית לגילוי השורש, שכל פעם שיימצא בקושי, תהיה לו שיטה לגילוי השורש?

השיטה היא למעלה מהדעת. השורש תמיד משחק כלפי האדם בצורה כזו שמקרב את עצמו אל האדם. בצורה הפוכה, על ידי כך שמשפיל את עצמו הבורא פועל כך, שהאדם יזלזל בו. ואז יש לאדם עבודה.

שאלה: האם הבורא גורם לכך שהאדם יזלזל בו?

זו הצורה היחידה שהעליון יכול לעזור לתחתון לעלות. אם העליון יגלה את עצמו כגדול, התחתון יעבוד כלפי הגדול מטעם הרצון לקבל שלו. זו תהיה סתם חסידות. אם העליון הפוך, משפיל את עצמו, תהיה לאדם עבודה כלפיו, כמו עבודה כלפי הבורא, ובכך העזרה שלו.

שאלה: נאמר שהנחש רוצה לגלות את הרצון לקבל בצורה טבעית. ואילו במקום אחר נאמר, שדווקא הנחש אומר לאדם שיש לו את הכוחות לגלות את האור בעל מנת להשפיע?

אדם הלך לקבל על מנת להשפיע, והוא וחוה התקדשו בקדושה יתרה. אבל יש כאן בעיה שהעליון מסדר כך, שהאדם לא יכול שלא לחטוא. כי יש כאן שני סוגי הסתרות, הסתרה על הכוונה, והסתרה על גילוי הבורא. כביכול, על הסתרה אחת אדם הסכים, ועל ההסתרה השנייה בא הנחש. זה נושא שמאוד רחוק מאיתנו. נדרשת הרחבה נוספת, על גילוי החטא, ובירור מהו החטא עצמו.

"וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בע"מ להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר ר' עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.

נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה" [כופר היה]. "ופרש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.

אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון."

אסור לעבוד עם כלים דקבלה לפני גמר התיקון, אלא רק לבנות מעליהם כלים דהשפעה.

"בזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה" [כופר היה].

וכמו שפרש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך."

זוהי ההגדרה של "מין".

"זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.

כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'."

נאמרת כאן אותה טענה, כפי שכותב רב"ש במאמר ד' ב"שמעתי", שאם הבורא היה מגולה, כולם היו עובדי ה'. אבל זה לא נקרא "עובדי ה'". אמנם כולם היו מקיימים את כל החוקים, את רצון ה' בהכרח, אבל לא מבחירה חופשית, ולא מהבושה, ולא מתוך כך שהאדם היה גדל ומגיע לגובה של הבורא.

שאלה: אנחנו כל הזמן מתלוננים על הבורא, מדברים לשון הרע, אבל הבורא בעצמו שם אותנו במצב הזה, בתוך המילכוד הזה?

אנו עוד לא מרגישים זאת, אבל זו טענה נכונה.

שאלה: איך יוצאים מהמילכוד הזה?

יוצאים מהמילכוד על ידי כוח שמוציא אותנו ממנו, ולא שהאדם בעצמו יכול להוציא את עצמו מזה. אם האדם נמצא בטבע של הרצון לקבל המקולקל, וזה כל מה שיש בו, איך יוכל לשנות את אותו הטבע שנמצא בו? איך זה אפשרי? לכן צריך כוח חיצון שיתקן וישנה את הטבע של האדם. וזה נקרא "המאור המחזיר למוטב".

אנחנו רואים שכפי שהאדם נולד, כך הוא חי וכך הוא מת. הוא לא יכול לשנות דבר בעצמו, בתוך עצמו. ההשתפרות שלו כביכול במשך החיים, היא פשוט לימוד, של איך ואיפה להפעיל תכונות כאלו ואחרות מהטבע שלו. האדם אמנם מחכִּים. אבל הטבע נשאר טבע.

אדם לעת זקנתו, בערוב ימיו, כאשר יתבונן לאחור על חייו, יגלה שהוא לא השתנה. הוא יגלה שבסוף חייו הוא מצוי באותו הטבע בו היה בהיותו ילד קטן. הוא צריך כוח חיצון כדי לשנות אותו. לכן, אל לאדם להצטער על היותו כזה, וגם לא על כך שהבורא נסתר. כי כנראה כך צריך להיות. אלא, עליו לחפש שיטה איך לתקן את הטבע שלו.

שאלה: האם האדם הוא כמו עיוור שיושב בתוך חדר סגור, וכל הזמן דופק על הקירות, מתחיל לקרוא ספרים, פונה לקבוצה, לחברה ומקווה למצוא חלון כלשהו, חריץ לצאת מהחדר, מן החושך?

אפשר להגיד שהאדם נמצא בחושך, והוא משתדל לצאת מהחושך. אבל בינתיים החושך מקבל כל פעם צורה אחרת. החושך מתבטא בכך שחסר לאדם משהו בבטן, או משהו במוח, או שחסר לו משהו רוחני, להשפיע, להיות מעל עצמו. זה מאד תלוי מהו חושך בשביל האדם, מה חסר לו. עלינו להתפתח כדי להגיע לצורת החושך האמיתית, שהיא החיסרון להיות דומה לבורא. לעת עתה יש לאדם טענות על החושך שנמצא בו. אבל ברגע שיהיו לו טענות על החושך האמיתי, מיד יקבל ישועה.

הבעיה אינה שהבורא לא עונה, אלא שהוא לא עונה לצעקות סרק, לאותן בקשות שהן לא בדרך ההתפתחות של האדם. לכן האדם כמו ילד קטן שלא מבין, צועק ודורש, אבל הוא לא מקבל מאימא כי זה יזיק לו. הוא מלא בטענות אליה וחושב שהיא אכזרית כלפיו.

הקושי הוא להגיע לרצון הנכון, לדרישה נכונה, למ"ן, ואז מיד מקבלים תשובה, כי אלו אורות וכלים שעומדים זה מול זה. אין כאן חשבון מצד הבורא, שהאדם יבקש עוד קצת כי זה נעים לו כשהוא מבקש. אלא זה חוק אורות וכלים, ברגע שהאדם לוחץ על הכפתור הנכון מלמטה, האור מתפשט בו, ויש לו גילוי.

שאלה: היכן הכפתור הזה בגשמיות?

הכפתור הזה לא נמצא בגשמיות. אלא מופיע רק כאשר האדם מגיע למצב ש"עושה רצונך כרצונו". ברגע שיגיע לחיסרון, לחושך, שרק השפעה חסרה לו, מיד יילחץ הכפתור, לפי השתוות הצורה. הבורא משפיע והאדם משפיע.

שאלה: בכלים הנוכחיים האדם כלל לא מרגיש בושה. האם הבושה הזו מתגלה לאדם בהדרגתיות, או שהיא מתגלה בבת אחת עם רכישת כלים דהשפעה, ממש לפני מעבר מחסום?

בושה מתגלה מהמעמד כנגד הבורא. היא מתגלה מתוך העבודה בקבוצה. האדם משתדל להשפיע לקבוצה, ומתוך ההשתדלות הזו, הוא מגלה שהוא לא מסוגל. בא האור המחזיר למוטב, מאיר לו קצת, בצורה סמויה, בהסתרה. האדם לא מבין איך האור פועל עליו, אבל כתוצאה מכך, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל, שהוא לא רוצה להיות בהשפעה, וכלפי הקבוצה יש לו בושה. בצורה כזו האדם מכין את עצמו להיות בהדרגה בתיקון הבושה, בהשפעה. ובמידה שהוא מגיע לכך, הוא מגיע להתגלות הבורא. למצב שיש לו כבר כלי.

יוצא כך, שהאדם (שרטוט) רוצה להגיע כביכול לבורא. כתוצאה מרצון זה הוא עושה פעולות כלפי הקבוצה ולומד יחד עם הקבוצה. בפעולות ובלימוד הוא משתדל במידת יכולתו, ועל ידי זה בא לו אור מקיף. על ידי אותו אור מקיף שבא אליו, הוא מרגיש כלפי הקבוצה בושה. הבושה הזו עוזרת לו לדרוש, על ידי הלימוד, שיבוא האור המחזיר למוטב ויתקן אותו. כאשר האדם מקבל מהאור המחזיר למוטב את תכונת ההשפעה במקצת, ונעשה בכך דומה לבורא, אז באותה מידה, באותם הכלים שהוא דומה לבורא, בא מלמעלה האור, אור פנימי שמתגלה בו ונקרא "תורה", "קבלת התורה". האדם מקבל את אותו האור בתוך הכלים שלו. נקווה שנגיע לזה בפועל במהרה.

(סוף שיעור בוקר)