שיעור בוקר 14.03.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך ג', חלק י', דף תת"ע, עמ' 870,

עיבור ראשון דז"א, אות י"ג

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך ג', חלק י', דף תת"ע, עמוד 870, עיבור ראשון דז"א, דברי האר"י, אות י"ג.

אות י"ג

* "והענין הוא כי כאשר עלה ברצון המאציל העליון להאציל האצילות עם הארץ העליונה, יצאו המלכים הראשונים בתחלה בסוד הדין הגמור בתוך המחשבה העליונה, וכמשה"כ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ובתוכם מעורבים הקליפות והדינים בלתי קדושים. ומרוב הדינים ארעא אתבטלת, שהיא המלכות. עד שבטש שורש הדינים, כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד, כן שורש הדינים חלק מלכים אלו, לשלש מאות ועשרים ניצוצות, בסוד ל"ב נתיבות כל אחד כלול מעשר. ובירר מניצוצות אלו, ניצוצות הדינים של קדושה, והם ל"ב אלהי"ם שבבראשית, מצד הדין של קדושה."

* סוף שער מאמרי רשב"י זיע"א דף ש"ה ט"א אמצע ד"ה והנה עתה עת דודים.

קריין: שוב.

אות י"ג

* "והענין הוא כי כאשר עלה ברצון המאציל העליון להאציל האצילות עם הארץ העליונה, יצאו המלכים הראשונים בתחלה בסוד הדין הגמור בתוך המחשבה העליונה, וכמשה"כ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ובתוכם מעורבים הקליפות והדינים בלתי קדושים." מה הוא רוצה להסביר לנו? כשהוא אומר לנו "וכאשר עלה ברצונו" וכן הלאה, מדובר כבר על עולם הנקודים. למה? כי בעולם הנקודים יש לנו פעם ראשונה, בהשתלשלות מלמעלה למטה, קשר עם מלכות ובינה. שמלכות היא רצון לקבל, בינה היא רצון להשפיע, ואז יש קשר זה כנגד זה, ואז אנחנו מדברים על זה.

"והענין הוא כי כאשר עלה ברצון המאציל" הכוונה לס"ג, הוא המאציל, כי ממנו מתחיל להיות שורש לנבראים, למלכות. "המאציל העליון להאציל האצילות" האצילות זה נקרא כאן עולם הנקודים, זה עדיין רחוק מאצילות. "עם הארץ העליונה," הארץ העליונה היא תמיד נקראת בינה, "יצאו המלכים הראשונים בתחלה בסוד הדין הגמור" דין גמור זה רצון לקבל על מנת לקבל. "בתוך המחשבה העליונה," בתוך עולם הנקודים. ראש דס"ג, מחשבה עליונה. "וכמשה"כ ואלה המלכים" כך כתוב בתורה "אשר מלכו בארץ אדום," שוב הוא מדבר על עולם הנקודים. ובתוכם מעורבים הקליפות בכל המלכים האלה. "והדינים בלתי קדושים." רצון לקבל על מנת לקבל שאין לו תקנה בכלל. "ומרוב הדינים ארעא אתבטלת, שהיא המלכות." כך נקראת הקרקע הזאת. "עד שבטש שורש הדינים," שורש הדינים זה "בוצינא דקורדינותא", כך הוא קורא במקום אחר. כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד," זאת אומרת דינים כאלה. כך מתקשרים בצורת המכה האור שמגיע מלמעלה עם הכלי שלא מוכן לזה. "כן שורש הדינים חלק מלכים אלו, לשלש מאות ועשרים ניצוצות, בסוד ל"ב נתיבות כל אחד כלול מעשר. ובירר" שורש הדינים האלו "מניצוצות אלו, ניצוצות הדינים של קדושה, והם ל"ב אלהי"ם שבבראשית, מצד הדין של קדושה."

בואו נראה מה הוא אומר לנו למטה. לא הרבה כנראה אבל בכל זאת.

צריכים להתרגל ללשון. הוא מערבב כאן כמה לשונות, גם מהתורה, גם מעוד כול מיני פסוקים וגם מחכמת הקבלה. צריכים להתרגל. העיקר זה הכוונה.

קריין: אות י"ג, אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות י"ג

"להאציל האצילות עם הארץ העליונה: בינה נקראת ארץ העליונה. ומלכות נקראת ארץ התחתונה. וענין השיתוף של המלכות בבינה, נבחן שהאצילות נאצל עם הארץ העליונה כלומר, שהמסך והזווג נעשה במקום בינה, שאז נקראת בינה ארץ אדום.

שורש הדינים כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד, וכו' בסוד ל"ב נתיבות: בוצינא דקורדינותא נקרא תמיד שורש הדינים, שפירושה בחינת ה"ת דצמצום א' ששמשה בפרצופי א"ק, שה"ס נקודה האמצעית, כמ"ש ענינה" מלכות עצמה, רצון לקבל על מנת לקבל, שהיא עומדת בשלה קשוחה כזאת, זה בוצינא דקורדינותא. "בחלק א' עש"ה. וענין ביטוש פירושו הכאה, כי המסך ששם העביות דה"ת המצומצמת, מכה באור העליון ומעלה או"ח, המכונה ניצוצין, כנודע, והנה בטישא זו יצאה מתחלה בז' מלכים דנקודים, שהוציא שם ד' מלכים ע"י ד' הקומות זו למטה מזו, בהזווגים דאו"א עלאין דנקודים. וד' מלכים תנהי"מ, ע"י ד' הקומות שיצאו בזווגים דישסו"ת. שמכל שמונת הקומות האלו נפלו ניצוצין לבי"ע. וזה אמרו כפטיש המכה בקורנס ויוצא ניצוצות לכל צד. ומספר הניצוצין האלה הם ש"ך ניצוצין כמו שמפרש והולך. והנה אח"כ בזמן התקון בעולם האצילות, חזר הזווג הנ"ל, ומברר מהם רק ט"ר שלהם, שהם ט' בחינות של ל"ב ניצוצין, שהם בגי' רפ"ח, והם נקראים ל"ב נתיבות חכמה המאירים בחמשים שערי בינה, כמ"ש לפנינו."

הוא נותן לנו כאן ממש סקירה על כל מה שיקרה. הוא אומר כך, כאן יש לנו מלכות דצמצום א', שהיא לא מסוגלת לקבל בעל מנת להשפיע את האור העליון. אבל ראש הס"ג מנהל את ראש דנקודים, כתר ואו"א, והם חושבים שכן אפשר לקבל בעל מנת להשפיע בכל המלכות שנמצאת בהם. הם לא מרגישים שמלכות הזאת היא נמצאת בצורה מוגבלת מאוד, בלקבל על מנת להשפיע, לא מרגישים את זה, מקבלים ונשברים. ואז האור העליון שנכנס לתוך הרצון לקבל, הוא פורץ לרצון לקבל ויוצאים ניצוצין לכל הכיוונים. זאת אומרת כל אותם אורות שהיו צריכים להתקבל בתוך הרצון לקבל, הם פרחו מתוך הרצון לקבל וקיימים בכל מיני צורות מחוצה לרצון לקבל. מספר הניצוצין האלה הוא שלוש מאות עשרים. ברור לנו מאיפה, שלושים ושתיים כפול עשר. ל"ב זה שמונה כפול ארבע. אנחנו את כל הדברים האלה יודעים.

אחרי שהייתה השבירה, חוזר אותו מצב בפעם הבאה ואז הוא מיתקן. ואז הוא לוקח בחשבון רק אותם האורות שיכולים להתקיים בכלים, מברר אותם, מסנן אותם, מסדר אותם, ומכניס אותם לכלים. הם מגיעים למצב שיש לנו תמיד את כל הקבלה רק באח"פ דעליה. והמלכות עצמה בצורתה שהיא מקבלת, היא לא יכולה כבר לפעול. לכן, הרצון לקבל הוא אף פעם לא יתמלא בצורה ישירה כמו שהוא רוצה, אלא רק בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת כביכול למעלה מעצמו. וכך אנחנו גורמים תיקונים.

שאלה: לקבל על מנת להשפיע זה למעלה מהרצון?

לקבל בעל מנת להשפיע זה למעלה מהרצון. למעלה מהרצון או למטה זה לא שייך לרצון עצמו, כי אני תמיד עובד עם הרצון, רק השאלה איך אנחנו מדברים עליו. אני מדבר עם הרצון שלי למלאות את הרצון שלו. זה נקרא שאני עובד עם הרצון שלי? הרצון שלי הוא רק אמצעי, אבל בעצם אני הולך למלאות את הרצון שלו, זה נקרא למעלה. זה כמו שכתוב למעלה מהדעת, אנחנו תמיד עובדים עם מה שאנחנו, עם הרצון לקבל, אבל השאלה את מי אנחנו משרתים, את הרצון לקבל בעצמו או את הרצון של הזולת.

תלמיד: מה זו פעולת הלמעלה הזאת, שאתה אומר למעלה מהרצון?

שאני ממלא את הרצון השני.

תלמיד: אבל אתה מקבל.

אני לא מקבל. אם אני מעביר דרכי תענוגים למישהו אחר, זה לא נקרא שאני מקבל. אבל בצורה אחרת אני לא יכול למלאות את הזולת. אני לא יכול, רק בעולם שלנו הגשמי אני יכול לקחת משהו ולתת לחבר. לתת ברוחניות זה נקרא, שאני מקבל את זה בחיסרון של החבר, מקבל מהבורא, ומה שאני מקבל בחיסרון של החבר מהבורא מעביר לחבר. אז נעשה בי, חיסרון שלי שאני מדכא אותו, חיסרון של החבר שאני רוצה להיטיב לו, חיסרון של הבורא שאני רוצה בזה לעשות נחת רוח לבורא, ואז אני מעביר את זה לחבר. אבל בעצם מה שאני עושה, אני השמנתי, לקחתי מהחבר רצון כדי למלאות אותו, לקחתי מהבורא רצון להשפיע כדי לפרגן לו, ובעצם מי שמרוויח מכל זה, זה אני.

תלמיד: למה זה לא נקרא שאתה מקבל?

כי אני חושב על טובת הבורא ועל טובת החבר. ואני באמצע כאילו אפס, לא רוצה כלום לעצמי, אבל תראה מה שאני מרוויח.

תלמיד: למרות שהכול עובר דרכך, אתה לא נקרא מקבל?

בטח שלא, חס ושלום. אבל אני באמת לא רוצה לקבל, אני נכלל מהחיסרון של החבר ומאור הבורא, כדי למלאות אותם. כי אני לא יכול למלאות את הבורא אם אני לא ממלא את החבר.

תלמיד: אז למה זה נקרא מקבל על מנת להשפיע?

מקבל מהבורא על מנת להשפיע לחבר, מקבל מהחבר חסרונות כדי להשפיע אותם לבורא.

תלמיד: למה זה לא להשפיע על מנת להשפיע?

בלהשפיע על מנת להשפיע אני לא עושה כלום, זה רק הכנת הכלים, זה תיקון הכלים. זו לא פעולה שאני ממלא מישהו, לא את הבורא ולא את החבר. בלהשפיע על מנת להשפיע, אני לא עובד עם הרצון לקבל שלי, אני לא עובד עם הרצונות. להשפיע על מנת להשפיע זה רק כדי לעלות לדרגת הבינה ולהתחיל להתקשר.

תלמיד: אין שם השפעה לזולת?

לא.

תלמיד: רק צמצום הכלים?

נגיד. אנחנו עוד נלמד. אבל ודאי שזה לא תיקונים ברצון לקבל.

שאלה: אם המערכת ניסתה לקבל אור והיתה שבירה, והיא בעצם עברה לאיזה חוק של צמצום א', איך אחרי זה פתאום אפשר לקבל אור? מה היא למדה, מה היה התהליך?

יש לנו גלגלתא, ע"ב, ס"ג (ראו שרטוט מס' 1). נקודות דס"ג יורדות למטה, מתערבבות עם תנה"י דגלגלתא, מצטמצמות. עולות הרשימות מנקודות דס"ג לראש דס"ג, יורדות לנקבי עיניים דראש דס"ג, עושות זיווג דהכאה ויוצא לנו עולם הנקודים. פרצוף שכך נקרא, עולם הנקודים, מהטבור הכללי עד הסיום הכללי.

פרסא זה אומר שלמעלה יש כלים דהשפעה ולמטה כלים דקבלה. למעלה כולו בינה ולמטה כולה מלכות. למעלה יש לנו כתר, אבא ואמא וזו"ן, כולם בגלגלתא ועיניים. למטה יש לנו אח"פ דזו"ן, זו"ן ואח"פ.

שרטוט מס' 1

תלמיד: אמרת קודם שהמערכת הזאת של עולם הנקודים רצתה למשוך אור.

מה זה רצתה למשוך אור? מפני שיש רשימות (ראו שרטוט מס' 2), בגלגלתא יש רשימות ד'/ד', בע"ב יש ד'/ג', בס"ג יש ג'/ב', בנקודות דס"ג יש ב'/ב', ובנקבי עיניים דראש דס"ג זה ב'/א' ועוד מצומצמים בצמצום ב', זאת אומרת שאפשר לעבוד רק עם החלק העליון, ב'/א' צמצום ב'. ואז בזיווג ב'/א' בצמצום ב' שנעשה בנקבי עיניים דראש דס"ג, יוצא לנו פרצוף שנקרא עולם הנקודים.

עכשיו השאלה, מה קורה הלאה? יש לנו חוץ מזה רשימו ד'/ג', רשימות מנה"י דא"ק. ואז יוצא לנו זיווג לפי הרשימות ד'/ג' במלכות עצמה, לא בנקבי עיניים, אלא במלכות. ואז רשימו ד'/ג' שלפי זה יוצאת לנו מלכות, כשנעשה זיווג מתפשט האור כבר בצורה אחרת. כי זה אור גדול, ד'/ג' זה האור הגדול, זה אור שמבטל את צמצום ב' וחוזר לצמצום א', ואז יש לנו כתר, אבא ואמא וזו"ן, שמחוברים גם גלגלתא עיניים וגם אח"פ דזו"ן. ואז קורית למטה מפרסא שבירה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: עכשיו אמרת שאחרי שיש את השבירה הזאת יש ניצוצים ומתוך הניצוצים האלה אפשר לבנות בצורה נכונה את העלייה.

מה קורה לנו בשבירה? בשבירה יש לנו שמונה מלכים כפול ארבע, בכל אחד ה‑ו‑י-ה, זה שלושים ושתיים, כפול עשר שזה שלוש מאות עשרים. שמונה זה ח', 4 זה ד', שלושים ושתיים זה ל"ב, עשר זה י', ו-320 זה ש"ך (ראו שרטוט מס' 3).

אז בשבירה יוצאים לך ש"ך ניצוצים שהם כולם שבורים, ערבוביה בין כלים דקבלה, כלים דהשפעה, כוונות, מחשבות, כל מה שאתה רוצה, הכול בא לאיזה הר גדול אחד, כולו שבור. המערכת שהיתה מסודרת יפה והכול, מתנוצצת, האורות, הכלים, כוונות על מנת להשפיע והכול, נשברה.

תלמיד: זה מה אני שואל, אמרת שאחרי זה פתאום אפשר לבנות את זה.

אחר כך אנחנו בונים משהו חדש. שזה נקרא שהרשימות האלו מתוך השבירה ומהכול עולות שוב בחזרה לראש דס"ג, וכבר עולות לא לנקבי עיניים דראש דס"ג, אלא למצח דראש דס"ג (ראו שרטוט מס' 3). ואז מהמצח דראש דס"ג על ידי הרשימו א'/שורש צמצום ב', יורד האור ובונה מתחת לטבור עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. מסדר את כל הדברים שאפשר לסדר, ומה שאי אפשר אי אפשר. מה זה אי אפשר? כי יש בהם ל"ב האבן, יש בהם בחינה ד' שאי אפשר לתקן, כי היתה בעיה שעשו זיווג על בחינה ד'.

שרטוט מס' 3

תלמיד: זאת אומרת, אחרי השבירה למדו להוציא את ל"ב האבן מהמשוואה ואז לבנות מחדש.

את כל זה עושה עולם האצילות. עולם האצילות מוציא את ל"ב האבן ועושה זיווג על כל יתר הפרטים וככה זה עד גמר התיקון. אף פעם לא נוגעים בבחינה ד' עצמה. רק בהתכללות, זה מה שנקרא למעלה מהדעת, בצורה כזאת עובדים. ומה אחר כך? ואחר כך גמר התיקון, זה אחרי שתיקנו את הכול בלעלות ללמעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע, בהתכללות בכלים דהשפעה.

זאת אומרת, מה בסך הכול אנחנו עושים? אנחנו עושים כאן דבר מאוד מיוחד. יש לנו רצון לקבל, אנחנו יכולים לתקן חלק ממנו בהתכללות, על מנת להשפיע. אבל את החלק שזה ל"ב האבן, אותו לא יכולים לתקן, זו בחינה ד' בעצמה, היא לא יכולה להתכלל עם הט' ראשונות. ואז אנחנו עושים תיקונים בחלק העליון ובחלק שלמטה אף פעם לא עושים תיקון (ראו שרטוט מס' 4). מה עושים? לא משתמשים בו.

ומה קורה? אחרי שאנחנו גומרים את כל התיקונים האלו וכל ההבחנות כבר יכולות להיות כולן על מנת להשפיע, אז נקרא שהגענו לגמר התיקון. גמר התיקון זה שמגיע אור מיוחד ומתקן לנו את ל"ב האבן, זו הפעולה האחרונה שלא עלינו לעשות. עלינו לגרום לזה, אבל לא לעשות.

אני מבין שמזמן לא למדתם תע"ס ו"פתיחה", ולכן המוח עובד אחרת, אז לאט לאט חוזרים לזה. מעכשיו והלאה נהיה כל הזמן בלערבב זה עם זה יחד. לכן אני ממליץ גם להגיע מי שמסוגל בערב ללימוד "עץ חיים".

שרטוט מס' 4

תלמיד: המערכת מסודרת כך שהשבירה כאילו מתוכננת מראש.

ודאי. מה התועלת מהשבירה? כי כלים דקבלה וכלים דהשפעה מתקשרים ואז לאט לאט יכולים על ידי הרבה פעולות לגרום תיקון לכלים דקבלה, זה כתוב. איך אפשר לתקן כלים דקבלה אם אתה מבודד אותם וזהו? לא. דווקא כשיש ערבוביה. התועלת, לא תיקון, התועלת כשאתה מברר, "זה בסדר, את זה אני יכול, את זה אני לא יכול, זה כדאי, לא כדאי, זה עכשיו, זה אחר כך", הברורים האלה נותנים לך יכולת להתקשר בין הרצונות, בין ההשפעות. ואז בזה אתה מתחיל להבין את השכל של הבורא, למה ברא את זה בצורה כזאת, זה העיקר. זה לא עניין של קלקול ותיקון, אלא כמו שאתה רוצה להרכיב משהו, זה הולך לכאן זה לכאן, אולי ככה, אולי ככה, זה בסדר יחד עם זה, יעבוד או לא, מזה אתה מתחיל להבין את השכל של המכונה, וממנו אתה מתחיל להבין את השכל של מי שברא אותה, וכך אתה מגיע לדבקות בו.

תלמיד: הוא כאילו בנה איזה משחק והוא נותן לנו אתגר להרכיב אותו מחדש לאחר שנשבר ודרך זה לומדים אותו?

כן, ודאי. כי זו מטרת הבריאה, להביא את הנבראים לדרגת הבורא. אי אפשר בצורה אחרת, רק מתוך זה. מה שאנחנו בעצם מרכיבים, אנחנו מרכיבים את הבורא שעוד לא נמצא, ואנחנו מרכיבים מערכת שהיא הבורא, "עשיתם אותי" כמו שכתוב.

(סוף השיעור)