שיעור בוקר 03.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי באמריקה הלטינית -

שיעור מס' 3: אין עוד מלבדו

אנחנו ממשיכים את ההכנה לכנסים באמריקה הלטינית וצפון אמריקה. הנושא הוא נושא מאד חשוב. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על "אין עוד מלבדו", אנחנו צריכים להבין שהכול מדובר כלפי האדם המשיג. האדם, הכוונה תמיד שאדם זאת מערכת אדם, כי אי אפשר להשיג את הבורא באדם לבד, אלא הוא חייב להיות בהשתוות הצורה עם הבורא. ו"השתוות הצורה" זה שהוא כבר יוצא למעלה מגדרו, למעלה מהאגו שלו, וכבר עולה לדרגה אחרת של קליטת המציאות, גם תפיסת המציאות וגם ההתנהגות.

ולכן, כל זה בהתאם לעד כמה שאדם יודע, מסוגל להעביר מעצמו את האני שלו. שבעצם על זה מדובר, איך שהוא במקום על עצמו דואג לחברים. וכך אנחנו מגיעים כבר לקבוצה שהיא חייבת לקיים את חוק הערבות, שזה התנאי לכניסה לרוחניות. חוק הערבות מדבר על זה שכל אחד דואג לשני, פשוט מאוד. אני לא דואג לעצמי למרות שזה כל הטבע שלי, כל המהות שלי, כל המחשבות והרצונות שלי, מהבוקר עד הלילה כולם הם כך שאני דואג אך ורק לעצמי בלבד. ולהתנתק מעצמי זה כמו למות. אז אומרים, כן, זה אפשרי לעשות את זה ולא למות פיזית, כי התנתקות פיזית מהגוף היא עדיין לא כניסה לרוחניות. וכאן, חוץ מזה שאתה מתנתק מעצמך, אתה צריך גם לדאוג לזולת.

"זולת" זה חבורת אנשים שהם מקושרים איתך בצורה כזאת שאתה נמצא בהם, ומתנתק מעצמך במחשבה, בכל הדאגות, ומעביר את כל המחשבות וכל הדאגות עליהם, על החבורה הזאת, על העשירייה הזאת. ואם אתה מצליח לעשות זאת, אז אתה רואה שזה כמו מפסק שמעביר אותך מתפיסת המציאות הגשמית לתפיסת המציאות הרוחנית.

כך אנחנו בעצם צריכים להתנהג, ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לקליטה מה זה "אין עוד מלבדו". שאני יוצא מגדרי האגואיסטי, ואז אני נכלל במה שנקרא ה"בורא", ומזהה, מגלה, שבאמת כוח אחד פועל בכל המציאות, ואני בתוך הכוח הזה. כי אני עליתי מדאגה לעצמי לדאגה לזולת, והקבוצה והחברים עזרו לי בזה. שכביכול דאגתי להם במקום דאגה עצמית, וכך התנתקתי מעצמי והגעתי ל"אין עוד מלבדו".

"אין עוד מלבדו" זה מושג שלא קיים בעולם הזה, אבל אנחנו קוראים לזה מושג רוחני מאוד גבוה. ובזה שאבדתי את כל הקשר אלי, ואני מרגיש מציאות חיצונה מחוצה לי, את הבורא, את הזולת, האחרים, אז אני מתחיל כבר להבין על מה מדברת חכמת הקבלה. מה זה נקרא ש"אין עוד מלבדו", מה זה נקרא "הכוח העליון" ואיך זה להיות בו, לחשוב, לדאוג, להרגיש מה נמצא מחוצה לאני האגואיסטי. ואז נראה לי, אני מבין שבהחלט כל התפיסה הקודמת שלי שהרגשתי את המציאות בתוכי, זו הייתה איזו אשליה שהיא לא קיימת דוקא במציאות האמיתית. אלא כמו שכתוב, "היינו כחולמים", ובאמת, "אין עוד מלבדו".

נמשיך עכשיו, נראה לפי הפסוקים, הקטעים שהכינו לנו, איך אנחנו יכולים עוד להתקדם לכניסה ל"אין עוד מלבדו".

קריין: קטע מספר 5, מתוך "כתבי רב"ש א'", "ענין אמת ואמונה".

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח"." .

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

אנחנו נמצאים על הידיים של הבורא, כמו תינוק שנמצא על הידיים של אימא. וודאי שהוא מתייחס אלינו באהבה חלוטה, ביחס שדאגתו עלינו היא בלתי גבולית. אבל כדי שאנחנו במשהו נתאר עם מי יש לנו עסק, אז אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שאת אותו רצון שהבורא ברא, הוא שבר להרבה רצונות בדידים. והרצונות האלה נמצאים בהתנגדות, בהתנגשות, בריחוק רגשי זה מזה.

איך אנחנו אם כך עוברים מההרגשה שלנו כל אחד ברצון האגואיסטי שלו, לזה שאנחנו מתחילים להרגיש את הזולת? כי בלי זה לא יכולים לגלות את הבורא, לא יכולים להשיג את תכונת ההשפעה, לא יכולים להיכנס למצב הרוחני, לעולם הרוחני. אז לכן ניתנה לנו השבירה, ומהשבירה אנחנו יכולים להשיג את תכונת ההשפעה, התכונה השלמה.

אז שוב, כמו שדברנו קודם לפני כמה דקות, אנחנו צריכים להתאמץ מאוד בתוך העשירייה לשכוח כל אחד על עצמו, בכוח ודאי, במתח פנימי, במתיחות כזאת פנימית שנקראת "יגיעה". אני משתדל לתאר במקום אובייקט שאני דואג לו, שאני חושב עליו, שאני עושה בשבילו, שזה החברים שלי, העשירייה, ולא אני עצמי. זה נקרא שאני נעלם בתוך העשירייה, מאבד את עצמי בתוך העשירייה, וכך אני מגיע להכרת "אין עוד מלבדו". שאם אני מתחיל להרגיש את העשירייה במקום את עצמי, אני מחליף בדאגה, זאת אומרת פשוט דאגה לא יותר מזה, אז יוצא שעכשיו אני מקבל את הכלי החדש, ומרגיש מה שנמצא מחוצה לי.

תמיד הייתי מרגיש את המציאות כלפי, מה טוב לי מזה, מה רע לי מזה, והכול רק כלפי. זה נקרא שאני לא הרגשתי את המציאות עצמה, אלא איך שהיא משפיעה עלי, מה יש לי ממנה, והמציאות עצמה הייתה נסתרת. מה שאין כן אם עכשיו אני מעביר את הדאגה מעצמי אליהם, בצורה כזאת שאין לי דאגה על עצמי, אני פשוט נעלם, שתשומת הלב שלי היא ממש לא נמצאת בי, כאילו קבלתי איזו זריקת הרדמה ואני לא מרגיש את עצמי, ואז אני מרגיש את החברים, וכל הזמן מסתכל עליהם.

זאת עבודה פנימית. אף אחד לא צריך לראות את זה ולדעת שאתה כך, אלא זה תרגיל פנימי אישי שכל אחד צריך לעשות. ומבחוץ, בדרך כלל אנחנו לא צריכים להראות את זה. ודאי שבעבודה שלנו בעשירייה אנחנו צריכים גם להביע את זה, כדי לתת דוגמה לחברים, שכל אחד "איש את רעהו יעזורו", אבל בעצם זו העבודה שלי.

קודם כל, התנתקות מעצמי עד כמה שאפשר. תרגילים, כל הזמן תרגילים, וכל הזמן לחשוב רק על החבר. זה מאוד לא נוח, זה מאוד קשה, אף אחד לא רוצה. כולנו אנשים נורמאליים, אגואיסטים שבכולנו קיימת תוכנה שנקראת "דאגה עצמית", רצון לקבל לעצמו, רצון לקבל על מנת לקבל. אבל אנחנו יכולים להתאמץ, ולפי המאמצים שאנחנו נעשה נבין שישנו כוח מיוחד שעוזר לנו בזה ונותן לנו פתאום כזאת הרגשה שזה אפשרי. עוד קצת ועוד קצת, לדאוג ולדאוג לחברים, כאלה תרגילים לעשות. זה לא שאתם צריכים כאן לאבד משהו, אתם צריכים רק להשתדל להיות בתוך החבר כאילו שזה קרוב, כאילו שזה התינוק שלכם, כאילו שזה אדם מאוד יקר לכם. אלה תרגילים. תגידו לעצמכם שאין כאן שום דבר רציני, שחס ושלום אתם לא מאבדים כלום. כמו שכתוב במאמר, שנראה לאדם שהוא מאבד את החברים, את הקרובים, את הבית שלו, את העולם הזה ועובר לאיזה מצב כאילו מי יודע לאן ומה.

בקיצור צריכים יחד לדבר על כל המצב הזה, עד שנתחיל להרגיש שאין עוד מלבדו. שהדאגה לחברים, כשאתה נמסר לזה, היא מביאה אותך להרגשה של מה שנמצא מחוצה לך, שזה רק כוח עליון אחד לכולם.

שאלה: איזה תרגילים אפשר לעשות במהלך היום כדי להחליף את הדאגה לעצמי לדאגה לעשירייה?

ודאי שכל מה שאני מרגיש במשך היום בכל מיני צורות זה הכול עולם מדומה, שאני רואה את הסרט. והסרט הזה כמו סרט לימודי, הוא צריך לעזור לי להגיע לתפיסת המציאות האמיתית. שאני אשנה את תפיסתי, במקום עצמי, שאני כולי מסתכל רק לתוכי, מה שנמצא בתוכי, בתוך ההרגשה ובתוך המחשבה שלי, שמזה נבנה העולם הזה. לכן ודאי שכל העולם כולל את העבודה שלי והמשפחה שלי, כל מה שיש לי, כל מה שנמצא לפניי כתיאטרון, אני צריך להשתמש בזה כדי להפוך את תפיסת המציאות שלי מאני לאנחנו, ומאנחנו לההוא, אין עוד מלבדו.

ולכן איפה שאני לא אהיה אני יכול גם לעשות אותם התרגילים, אבל זה קצת יותר קשה. הכי קל זה בזמן השיעור שאני כל הזמן נמצא בדאגה לחברים במקום דאגה לעצמי, אני כל הזמן רוצה להיות בתוכם במקום בי, משתדל לצאת ממש מגדרי לעשירייה. ובפועל כל הזמן במשך שלוש השעות האלה בבוקר, אני נמצא במאמצים כאלה פנימיים לעבור מעצמי אליהם.

השעות האלה הן הכי יקרות, הכי מועילות, כי אנחנו נמצאים יחד במצבים הדדיים כאלו. יש עשרה שחושבים ומשתדלים לצאת מעצמם, מהאגו שלהם ומצפים שיבוא המאור המחזיר למוטב וישנה להם באמת את תפיסת המציאות, היינו למה אני דואג, מה אני רוצה להרגיש. שוב, מה שמחוצה לי שהם החברים יהיו העיקר ואני בכלל לא קיים. אז בהתאם לשאלה, הדאגה שלי לתפיסת המציאות היא בעיקרה צריכה להיות בשיעור בוקר, שבו אנחנו בפועל כולנו יחד מתרכזים בלהעביר הרגשה פרטית של כל אחד להרגשת הקבוצה.

קריין: קטע מספר 6. מתוך שמעתי. קל"ח "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם".

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים. ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו". ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים."

(בעל הסולם. שמעתי. קל"ח. "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם")

לכן אנחנו מדברים על זה כמו שאדם צריך למות, כמו שכתוב "למתים חופשי"¹. כשמפסיק לדאוג לעצמו הוא כמו מת מבחינה גשמית, כי מתנתק מהדאגה לעצמו, נכנס לדאגה לזולת שזה דרך העשירייה וכך מתקדם.

לכן התרגילים האלה שאנחנו עושים, "הרוצה לחיות שימית את עצמו"², הם תרגילים חשובים ביותר. הם כולם מכוונים ל"אין עוד מלבדו"³, שישנה רק תפיסת מציאות אחת אמיתית שזו תפיסת המציאות. כי אחרת אנחנו לא תופסים את המציאות, אנחנו רק נמצאים מכונסים בתוך האגו שלנו הקטן ורק לו דואגים, ובתוכו מה שאנחנו מרגישים בדאגה שלנו אליו בלבד, זה נקרא העולם הזה. מה שאין כן, אם אנחנו מתחילים לדאוג למה שמחוצה לנו, אז מיד כשאנחנו משתדלים להעביר את מקור הדאגה, מטרת הדאגה מאיתנו החוצה לחברים, אז אני מתחיל להרגיש אותם ואת הכוח העליון שנמצא וממלא אותם.

אני לא מרגיש את החברים, אני מרגיש את הבורא שממלא אותם. ולפי תשומת הלב שאני נותן להם, הדאגה שאני נותן להם, אז הדאגה יכולה להיות בדרגת להשפיע על מנת להשפיע או אפילו לקבל על מנת להשפיע. וכך אני נמצא כל פעם בלקדם את עצמי ליציאה מדאגה עצמית וכניסה לדאגה לזולת, כביכול הזולת. אחר כך מתגלה שזו רק נקראת דאגה, בעצם אין כאן שום דאגה, אלא שיטת תפיסת המציאות העליונה שזה רק הבורא. ובאמת מרגישים ומגלים ש"אין עוד מלבדו".

תלמיד: מה זה נקרא שאני מתחיל להרגיש את הכוח שממלא את החברים?

מה זה נקרא שאתה מרגיש כוח שנמצא מחוצה לך, כוח שממלא את החברים? זה בהתאם לתשומת הלב שלך שאתה עכשיו מייחס אליו. תאר לעצמך, יושב לידך איזה חבר, ואתה לא חשבת עכשיו עליו בכלל, ונניח בעוד רגע אתה שם את תשומת הלב שלך אליו ומתחיל לדאוג, לראות, להרגיש מה קורה לו, מה יש לו וכן הלאה. ברגע שאתה כך מתייחס אליו, אתה מתחיל להרגיש אותו, אתה מתחיל לזהות בו כל מיני דברים.

עכשיו השאלה איך אתה מזהה? מזהה ודאי לפי הכלים שלך. הכלים שלך הם עשר ספירות או תר"ך רצונות שאתה לאט לאט מתקן אותם בלהרגיש בהם את הזולת. נניח אותו שכן שלידך, אז אתה מפתח יותר ויותר כלים כדי להרגיש אותו, הוא גם עוזר לך בזה ואתה עוזר לו, "איש את רעהו יעזרו"⁴, וכך אתם מפתחים כלים לתפיסת המציאות כביכול החיצונה מכם, זאת אומרת, שנמצאת מחוצה לאגו של כל אחד ואחד. ואז אתם מרגישים שבאגו שלכם הייתם רק מכונסים בתוך עצמכם, הרגשתם רק את עצמכם, ועכשיו באמת יצאתם רגשית למציאות החיצונה. זה כמו שבעל הסולם מתאר איזו תולעת קטנה שיוצאת מהצנון וכך היא רואה כמה העולם הוא אחר ממה שהיא תארה לעצמה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, תרגילים, תרגילים לתפיסת המציאות האמיתית.

תלמיד: אבל זה להרגיש את החבר. איך להרגיש את הכוח שממלא את החבר?

אז אני אומר על תרגילים, כשאנחנו עושים כאלה תרגילים, הם מביאים אותנו למצב שאנחנו בדאגה לחבר, ברצון להתקשר אליו, ברצון לגרום לו טוב. כשאנחנו מקבלים בעשירייה התחייבות שנקראת ערבות, שאני דואג למלא את חברי וכך כל אחד את האחרים, יוצא שאני דואג ומתחייב לתשעה חברים שלי, כמו מלכות שמתחייבת ומרגישה ונקשרת לתשע הבחנות שלפניה. ובצורה כזאת אני יוצא מגדרי, נמצא בהם בט' הרצונות הזרים האלו, ובצורה כזאת אני כבר מכין את עצמי לתפיסת המציאות שבהם, זאת אומרת לאור העליון שנמצא בתוכם. וכך אני יוצא לתפיסת המציאות הרוחנית.

תלמיד: ואם אני מגיע לתפיסה כזאת ואני באמת רואה את הכוח שממלא את החבר ואני פועל כלפי הכוח הזה, אז איך לעשות שזה לא יהיה קליפה שאני לא אפעל כלפי הכוח הזה בעל מנת לקבל?

אתה לא יכול להבטיח לעצמך שום דבר, אתה רק משתדל לבצע כמה שמסבירים לך וכמה שכותב לך רב"ש במאמרי החברה. ואם אתה משתדל לעשות כך, זה יקרה, זה הכול. מובטח לנו את זה. ושוב אני אומר לך רק מילה אחת, דאגה לחבר. "דאגה בלב איש", להשתדל להיות בדאגה. וזה עוד פעם ועוד פעם, כמו שאתה מקבל במשפחה ילד מאומץ, ואתה מתחיל לדאוג לו ולדאוג למרות שאתה לא רוצה, לא יכול, אבל אתה חייב נגיד, וכך אתה סוף סוף מגיע.

שאלה: קראנו קטע ידוע על יראה שאוחזת באדם, והייתי רוצה אם אפשר להסביר את המעבר הזה.

מעבר מדאגה לעצמי לדאגה לזולת, זה רק על ידי התרגילים. אנחנו לא יכולים לסבול את תשומת הלב שאנחנו חייבים לתת לחברים, איך אני מתחיל לדאוג להם, איך אני מתחיל ממש לשחרר את הלב שלי מדאגה לעצמי ושבתוך הלב שלי יהיה מקום לדאגה לזולת, וזה מילים חיצוניות, ריקניות שבינתיים כך אנחנו מדברים. אבל פתאום אני מרגיש שכן אני מתחיל להבין על מה מדובר, שכל הזמן אלו היו רק מילים, אפילו כמה שנים, ועכשיו אני הרגשתי שאלו לא מילים שזו ממש הרגשה.

ובאמת, אם אני מחליף את ההרגשה של האני [בהרגשה] על החבר, שבפנים זה ישתנה, יתהפך, אז בחוש החדש הזה, בדאגה שלי אליו אני כבר מתחיל להרגיש מה שנמצא מחוצה לי, ומחוצה לאדם נמצאת רק השכינה הקדושה, ואז אני באמת ארגיש את זה. רק תרגילים.

שאלה: ביציאה הזאת אל תוך העשירייה בהרגשתי את החברים, הרי יש שם מלכויות ויש רצונות זכים יותר. האם המגע עם העשירייה היא גם בצורה מדורגת, לפי דרגות?

יש שם הרבה הבחנות, כל העולם הרוחני נמצא שם. זאת אומרת כל המציאות האמיתית היא נמצאת ביחס כזה שלי לזולת, לחבר, יותר טוב לחבר. אנחנו צריכים לדבר על זה, אנחנו צריכים לפתוח את ליבנו, בעשירייה זה ניתן ומותר, וכך "איש את רעהו יעזורו". צריכים יותר להשתדל. אבל להיזהר שהמילים האלה לא יהיו מדי ריקניות, להשתדל בכל זאת בכמה שאפשר שבכל המילים שאנחנו מדברים על היחסים בינינו יהיה איזה מין רגש, כאילו שאני אוהב, כאילו שאני מרגיש, כאילו שאני באמת נמצא בנטייה אליהם.

אני מבין שהלב לא נותן והשכל חושב לכיוון אחר. אבל שוב, זה כמו שמתחילים בכל דבר, כמו שכותבים בעל הסולם ורב"ש, שאין דבר כזה שאדם לא יכול להרגיש. אם הוא מתאמץ יותר ויותר, בסופו של דבר הוא מפתח את הרגש שלו לדבר ומתחיל להרגיש אותו, למרות שמלכתחילה לא הייתה לו כמעט או בכלל שום הכנה לזה. יכול להיות. זה בדיוק הדוגמה עם הבורא, שאנחנו נמצאים לגמרי בניתוק ממנו, אין יותר רחוק מאיתנו ככוח השפעה, תכונת ההשפעה, מושג ההשפעה מהרצון לקבל שלנו. הם הפוכים זה מזה, אז איך אני יכול להרגיש את זה ולהבין את זה ולתאר לעצמי מושגים שהם הפוכים? אלא רק על ידי התרגילים.

לכן הם כותבים שאין דבר כזה במציאות שאדם לא יכול להרגיש אפילו שלגמרי לא נמצא בו. מה זה לא נמצא? על ידי השבירה נפלו לתוך הרצון לקבל ניצוצי האור ואנחנו יכולים לעבוד איתם. לכן אפשרי, אפשרי לרכוש חוש חדש.

קריין: קטע מספר 7 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר ל"ג "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן".

"מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

אנחנו בנויים מרצון לקבל, שזה באמת המצאה מאוד מיוחדת, הפוכה מהבורא שהוא כולו רצון להשפיע, כך הוא כלפינו מתבטא. יוצא, שהרצון לקבל שלנו הוא נבנה הפוך מהבורא ולכן אנחנו יכולים לעבוד בצורה כזאת, שכל מה שבבורא הוא רצון להשפיע יהיה אצלנו ברצון לקבל. וכמו שאנחנו לומדים, שמה שאנחנו צריכים זה רק לשנות את היחס שזה נקרא כוונה מלקבל ללהשפיע. זאת אומרת, כל מה שעובר דרכי במוחא וליבא, בכל מה שאני נתקל, בכל דבר ודבר, לפני שאני פותח עיניים, לפני שאני נוגע בידיים שלי במשהו, אני צריך לחשוב איך אני עושה את זה על מנת להשפיע. איך אני מייחס לזה את כוח ההשפעה שלי, איך אני מפעיל את הדאגה שלי למי שיש לי עסק עימו. כמו שדיברנו שיותר חשוב עם החברים.

בצורות כאלו אנחנו יכולים יחסית מהר, אמנם זה גם לוקח כמה שנים טובות, אבל בכל זאת אין אפשרות אחרת, כמו שכותבים על זה גם בעל הסולם ורב"ש, אלא אם אנחנו כך על ידי תרגילים עקביים נגיע לפתוח את הרגישות בהשפעה, במקום רגישות בקבלה. תתארו לעצמכם, שיש לכם איזה תינוק שהוא זקוק לתשומת לב, שהוא נגיד לא כל כך בריא, ואתם מחפשים איך להטיב לו, איך לעשות לו משהו, וכל הזמן נמצאים בחרדה, בדאגה איך אני יכול לעזור לו עוד ועוד יותר להתקדם. תרגילים, חוץ מזה באמת אין לי כל כך מה להוסיף.

אנחנו יכולים לקרוא עוד אלפי פסוקים, אבל בסופו של דבר כולם יביאו אותנו רק לדבר אחד. שאנחנו צריכים לתפוס את עצמנו, ולהשתדל במאמץ הפנימי לא לתת לרגש ולשכל שלנו לעשות כלום, לצמצם את הרגש והשכל עד אפס מקום, עד האפס, זה נקרא לעשות צמצום, להתכווץ כך לאפס, ועכשיו להתחיל לפתוח את הרגש והשכל שלנו לכיוון הזולת. בצורה כזאת להשתדל יותר ויותר לעשות תרגילים. ודאי שהתרגילים האלה בעצמם הם לא עושים כלום, אבל הם מזמינים את המאור המחזיר למוטב, כי הם נמצאים בהתאמה לאותו המאור שנמצא מחוצה לנו, לבורא. ואז אנחנו על ידי כך נתקדם, דווקא על ידי המאור שנזמין.

שאלה: איך אפשר להינצל מהתקררות? חברים עשו תרגילים, מימשו תרגילים ואיכשהו עם הזמן נהיו קרים, כבר לא רוצים, כל אחד מצא את המקום שלו, את הנישה שלו, ואי אפשר כבר להתפתח הלאה בעשירייה, מה עושים בכזה מצב?

אני כבר אמרתי, שצריכים רק לעשות תרגילים. אתם יכולים לשאול כאן אלף שאלות, ותהיה לי רק תשובה אחת, או שאתם עושים את זה או שלא עושים, זה הכול. ובכל רגע ורגע לעשות מאמצים מאמצים, מאמצים פנימיים. אם יש לי את זה, ויש לזה הרבה מאמצים חיצוניים שאפשר לעשות, שיעורים, סעודות, הפצה, כל מיני עבודות בלחבר אנשים ביניהם, לספר להם על הנחיצות בתפיסת המציאות החדשה שאנחנו צריכים לרכוש וכן הלאה, אז אין יותר.

לכן שאלות לכיוון זה הן שאלות שלא נגמרות והן כולן חוזרות. יש רק שאלה אחת, איך אני לא אעשה את זה. זה סך הכול. וכנגד זה אנחנו לומדים במאמרי רב"ש במיוחד, איך אנחנו כן צריכים לעשות. אלו מאמרי החברה. כל עניין החברה היא רק כדי שאנחנו ניצור את הכלי לתפיסת "אין עוד מלבדו".

קריין: קטע מס' 8 מבעל הסולם, אגרת ה'.

"אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות."

(בעל הסולם. אגרת ה)

אין לי כל כך להוסיף למה שהוא כותב. אני חושב שאנחנו בעצם כבר מיצינו בכלל את כל העניין הזה של לגלות כלי לאין עוד מלבדו. שאם יש לנו קבוצה אז זו רק עבודה בעשירייה בצורה ש"איש את רעהו יעזורו", בצורה שאנחנו יכולים לתמוך זה בזה, לגלות דוגמה זה לזה. יש בזה הרבה מאוד שנות עבודה עד שהאגו שלנו מתחיל להגיב, להבין, להרגיש. אין מה לעשות, אדם שמבין בשכל שככה זה ולא שם לב לתגובת הלב, מסכים או לא מסכים, אז הוא מתקדם.

(סוף השיעור)