שיעור בוקר 19.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1219,

מאמר: "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1219, מאמר "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה".

מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה

תשנ"א - מאמר ז'
1990/91 - מאמר 7

"הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת הבריאה היתה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים. אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג, מטעם בושה. וזה נקרא בחינת פירוד וריחוק מה'. כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "רבי שמעון בן יוחאי אומר, ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים אדם, זהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ו') "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי "כי זה כל האדם". אמר רבי אלעזר, "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, מי שיש לו יראת אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה ולא אדם.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו בהמות. והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם שמצדו יתברך הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים, שנבראו, הם, עדיין אין להם בחינת אדם, כמו שכתוב "עיר פרא אדם יולד". נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו יתברך הכל יצא ונתגלה, אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל העולם הגשמי.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "הנצנים נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם". יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם.

"עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה", שפירושו, לאחר שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת "ירא אלקים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם.

וזה שאומר "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות למטה להנבראים, שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. מה שאין כן אח"כ, כשזוכה לבחינת אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה.

וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וזה שאומר "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם, היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה נקרא "והשמים נעצרו ולא המטיר", היינו שלא מקבל שום דבר על התפלות שלו.

והסיבה, שהוא לא יכול לראות, אם עונים לו, הוא משום שאין לו עוד בחינת אדם. לכן הכל אצלו בהסתרה. ורק הוא צריך להאמין, שה' כן שומע תפלת כל פה. מה שאין כן אח"כ, שנראה אדם, "מיד הנצנים נראו בארץ". כלומר, נראו כל הדברים מה שהיו עד כאן בהסתר. בזמן שבא בחינת אדם, הכל נראה, היינו שאז רואים את הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה, כבר נתגלו בעולם.

לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא רוצה לעזור לו, היות שהוא רואה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, שיעזור לו. והאדם חושב, כאילו לא מסתכלים עליו מלמעלה. אלא, בין שהוא נותן תפלה, בין שהוא לא נותן, הכל הוא אותו דבר, ללא כל שינוי. אם כן, אין הוא רואה שום דבר שיעזור לו. אלא הוא רואה, שהוא ככלי ריק, שאין לו שום דבר, ומאי שה' רוצה לעשות, הוא יעשה. אבל האדם מצדו, אין לו שום כח לעשות משהו.

כי יש כלל, במקום שלא רואים שום התקדמות, אין האדם יכול לתת שום יגיעה. אז אין להאדם שום עצה, אלא הוא צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שאנו צריכים להאמין, שכך הוא סדר עבודה, שאין לאדם לראות מה שהוא עושה. ויאמין שזהו לטובתו ההסתר הזה, שזה יביא לו לזכות לדביקות ה', אם הוא יתגבר ויאמין, שהכל הוא לטובתו, וה' כן שומע תפלת כל פה, רק שצריך להיות אתערותא דלתתא, "וישועת ה' כהרף עין", כלומר, שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל את העזרה בפעם אחת.

אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שיתן לו הכח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) "שאפילו הריקנין שבך מלאין מצות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.

כלומר, שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצות.

אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק (וירא נ"ב, ובהסולם אות קס"ז) וזה לשונו, שלמדנו, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומה היא המתנה עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי, אשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו, משום זה הקדים לו הקב"ה דבר, במה שיזכה לזה".

ויש להבין זה על דרך עבודה, מהו עני, ומהו חוט של חסד, ומהו דין שבא לעולם. ידוע שעני נקרא, עני בדעת. ומהו בעבודה עני בדעת. היות שיש ב' בחינות בעבודה:

א. בחינת הכלל, שהוא בעיקר בחינת המעשה. ועל הכוונה, שיהיה הכל לשם שמים, לא שמים לב לזה. ועוסקים בתו"מ, הם בדרך כלל שלמים, ואינם מרגישים חסרון בעצמם. אלא מטעם שחז"ל אמרו, "שהאדם צריך להיות שפל", הם מחפשים אצלם חסרונות, בכדי לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד' ד').

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ועוסקים בתו"מ, שזה יביא להם, שיוכלו לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, העובדים האלו מבינים, שכל יום הם צריכים להתקדם, להיות עשירים בדעת. היינו, להבין כל פעם, איך שכדאי לעבוד רק בעל מנת להשפיע. ולמעשה הם רואים, שכל יום, שהם רוצים ללכת בדרך, שהכל יהיה רק לתועלת ה', הגוף מבין כל פעם אחרת, שמתחיל להבין, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמם, מלעבוד לתועלת ה'. אז הם תמהים על זה, מדוע יוצא לנו את ההיפך, מה שאנחנו חשבנו. והם מתפללים לה', שהוא ישלח להם את ההבנה ודעת, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד לתועלת ה', והם רואים אחרת, והרבה פעמים הם באים לידי יאוש, כי חס ושלום אין הקב"ה שומע תפלה, ויש לפעמים, שהם רוצים לברוח מהמערכה.

התשובה היא, אומר הזה"ק, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה, עני. כלומר, זה שהאדם רואה, שהוא עני בדעת, שאין הגוף מבין, בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, המחשבה והרגשה שהוא עני, הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. לכן הקב"ה אוהב אותו. אלא שהוא לא יכול, אף על פי שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהיא נגד הטבע. שהאדם נברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. והיות שיש תיקון, שהוא, שכל זמן, שאין האדם מוכן ללכת בדרך האמת, שלא יוכל לראות את האמת, מטעם שזה יזיק לו. לכן אלו אנשים, שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע, אין מגלין להם את האמת, איך שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל. והם חושבים, שחסר לו רק רצון. זאת אומרת, אם הוא יסכים ללכת בדרך של לשם שמים, זה הוא בידו לעשות הכל לשם שמים. לכן כל דבר שהאדם חושב, שזה הוא בידו לעשות, אינו סובל מזה, שהוא לא עושה, מטעם שזהו דבר קל. לכן אין לו יסורים מזה שהוא לא עושה לשם שמים, הגם שהוא יודע, שצריכים לעשות הכל לשם שמים.

וזה נובע מהכלל, שאמרו חז"ל, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי" (כל חוב, שהאדם עומד לקבל חזרה מיד הלווה, כאילו כבר לקח את חובו, מטעם הבטיחות, שיודע שיקבל). לכן, כיון שהוא יודע, מתי שהוא רוצה, הוא יכול לעשות הכל לשם שמים, לכן אינו מרגיש חסרון, אף על פי שעדיין לא עושה. וזהו התיקון לאלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל.

אולם, אלו אנשים, שבאמת הם רוצים ללכת בדרך, שיעשו הכל בעל מנת להשפיע, אלו אנשים, הקב"ה אוהב אותם, כנ"ל בזה"ק, "הקב"ה שולח להם מתנה". ומה הוא המתנה, עני, היינו עני בדעת. כלומר, שאין הגוף מבין, איך יכול להיות דבר כזה, שנוכל לעבוד לתועלת ה', הלא זהו נגד הטבע. ורואה אז, שהוא עני אפילו במעשים. כלומר, לאו דוקא שהוא עני בדעת, אלא הוא עני גם במעשים. כלומר, שהוא רואה אז, שאין לו אפילו מעשה אחד, שיהיה לתועלת ה', אלא הכל לתועלת עצמו.

אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, היות שהוא עני מכל, היינו בין מבחינת מוחא, ובין מבחינת ליבא. שהוא רואה אז, פשוט שהוא רשע ממש, כלומר שאין בידו להצדיק את הקב"ה, איך שהוא מתנהג עמו, ורואה, שאפילו התפלות שהוא מתפלל להבורא, הם כאילו, אין הקב"ה חס ושלום שומע תפלתו. ויש הרבה פעמים שהוא בא לידי יאוש. אולם שהאדם צריך להאמין, שכל אלה ההרגשות, מה שהוא מרגיש, בא לו מלמעלה, שהקב"ה שולח לו, וזהו מתנה משמים.

וזה שאומר "ומהו המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו". השאלה היא, איך יכולים לומר, שעניות היא מתנה, ועל זה משיב, כדי שיזכה על ידו. כלומר, שעל ידי זה שהאדם רואה, שהוא עני, שאין לו כלום, אז יהיה בידו חסרון שלם, היינו רצון שלם שהקב"ה יעזור לו. כי כדי לקבל מילוי מהבורא, צריכים רצון שלם. כלומר, שהאדם רואה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הבורא. נמצא, שע"י העניות, הוא מקבל צורך לזכות את הכלי קבלה שלו, שהבורא יתן לו רצון להשפיע במקום הרצון לקבל.

וזה שאומר "וכיון שזכה על ידו", היינו שע"י העני קיבל צורך וחסרון שלם, אז "הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין". פירוש, הקב"ה נותן לו הרצון להשפיע, הנקרא חסד, היינו משפיע, שזה נקרא ימין, היינו שמקבל הטבע שני, הנקרא רצון להשפיע.

וזה שאומר "ופורש על ראשו". "ראש" נקרא בחינת דעת. והחסד, שהאדם מקבל, הוא על ראשו, היינו למעלה מראשו, כלומר למעלה מהדעת. שע"י חוט של חסד, הוא יכול ללכת כבר למעלה מהדעת.

וזה שאומר "כאשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו". פירוש, היות שהחוט של חסד הוא על ראשו, היינו שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, לכן, כשבא הדין, היינו הרצון לקבל, שעליו יצא הדין, שאין שום אור מאיר בו, והוא רוצה להזיק את האדם, עם שאלותיו, והיות שעל ראשו של אדם משוך חוט של חסד, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, כבר לא יכול להזיקו, כיון שהמחבל הבא עם טענותיו של הרצון לקבל, שנקרא מידת הדין, שזהו, שהוא טוען עם הדעת שלו, לכן כשהוא כבר זכה לחוט של חסד, בין במוחא ובין בליבא, ועל הכל הוא הולך למעלה מהדעת, מכח החוט של חסד, לכן לא יכול להזיקו.

אולם, במצב שהאדם כבר מרגיש שהוא עני, כלומר שאין לו שום יראת הכבוד, בזמן שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אלא להיפך, שהוא רואה אז, איך שאצלו שכינתא בעפרא, שיש לה אצלו צורה של עפר, שענין עפר הוא, כמו שכתוב אצל הנחש, שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שדרשו חז"ל, שכל מה שהנחש אוכל, הוא טועם טעם עפר, שבענין עבודה יהיה הפירוש, שכל זמן שהאדם לא תיקן את החטא של עץ הדעת, הוא טועם טעם עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות את המעשים שלו בעל מנת להשפיע, שזה מכונה "שכינתא בעפרא", אסור לו לספר לגופו, הנקרא רצון לקבל.

היינו, שאין לו להגיד להרצון לקבל לעצמו, שהוא אינו מרגיש שום יראת הכבוד ברוחניות, אלא הוא בכלל לא צריך לדבר בעניני עבודה עם הרצון לקבל שלו. היות שהאדם צריך לדעת, שלא יעזור לו שום ויכוחים עם הרצון לקבל. לכן האדם, בעת שהוא בא למצב של עני, הוא צריך רק לבקש מה', שיעזור לו, היינו שיתן להאדם כח, שיוכל להתגבר עליו,

וזהו על דרך שאמרו חז"ל (אדר"נ ספ"ז) וזה לשונם "אדם בא לבית המדרש, ולא נהגו בו כבוד, אל ילך ויספר לאשתו". ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בעבודה. ועוד, וכי מותר לאדם לדרוש כבוד, הלא אמרו חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ויש לפרש, כנ"ל, אדם בא לבית המדרש ללמוד תורה, ובטח התורה היא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שהתורה היא מכובדת, היות שכל הדברים טובים נמצאים בה. והוא בא לבית המדרש, והתורה לא נהגו בו כבוד, היינו התורה נסתרה ממנו, ולא הראה לו שום כבוד וחשיבות שיש בהתורה, אלא הוא טועם טעם של עפר. לכן הוא רוצה להתייעץ עם הרצון לקבל שלו, אם כדאי להמשיך. אומרים, "אל תספר לאשתו", היינו להרצון לקבל, אלא יספר הכל לה', היינו שה' יפקח לו את עיניו, ויזכה לכבוד התורה."

תלמיד: רב יקר, חברים יקרים, לפני יום כיפור אני רוצה לבקש סליחה ולהתנצל בפני חבר גדול שלי, שפגעתי בו מול כל הכלי עולמי. גם פגעתי בעוד כמה חברים בדרך, בגלל הבעיות שלי שרק עכשיו אחרי שלושים ושש שנה נראה לי שאני מבין אותן, ואני בטוח שאנשים ישימו לב לשינוי בזמן הקרוב. שום דבר לא היה בכוונה, במיוחד הפגיעה בך רב.

טוב.

שאלה: הרב"ש כותב פה איזה תנאי "שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל את העזרה בפעם אחת.". מהו התנאי הזה שמבררים את כל הניצוצין?

זה תנאי שהתפילה צריכה להיות שלמה, ועד שאדם עובר על כל הבקשות שלו ומעלה אותן לבורא זה יכול לקחת הרבה זמן וכוח, ולכן אסור לו להתייאש אלא להמשיך באותו הכיוון.

שאלה: האם בעבודה שלנו אנחנו מגיעים להרגשה של צער השכינה מתוך כך שהבורא לא מסוגל להשפיע באופן מלא לנבראים? ואם כן, איך התחושה הזאת משפיעה על הרצון שלנו לבנות את הכלי ולאפשר לבורא להשפיע באופן מלא?

זה לא קורה בבת אחת, אלא לאחר הרבה ניסיונות, מחשבות ותפילות, פניות, האדם מתחיל להרגיש עד כמה מצטייר בו יחס נכון לפנות לבורא ואז הוא מצליח.

שאלה: כתוב כאן שהם מבקשים שהבורא ייתן להם כוחות להתעלות לאמונה מעל הדעת בגדלות ה' ולא רוצים שהבורא ייתן להם להשיג את זה. מה זה אומר שאני מבקש גדלות ה' אבל גם מבקש שהבורא לא ייתן לי להשיג את זה?

הם מבקשים שגדלות ה' לא תהיה בתוך הדעת אלא למעלה מהדעת.

תלמיד: הרגשת גדלות ה' זו עוד לא השגה? אם כן, מהי?

לא, הם רוצים רק להרגיש את גדלות הבורא אבל לא לראות אותה, להשיג אותה, אלא רק שיהיה להם כוח להמשיך לעבוד למען הבורא למעלה מהדעת.

תלמיד: איך להגביל את עצמך? הרי אתה בכל זאת מקבל איזה כוחות לעבודה או הנאה מהעבודה, אז איך להגביל את עצמך ולהחזיק רק בגדלות ה'?

אם יש לאדם הרגשה שהוא נהנה מהעבודה, אז הוא צריך להשתדל להעביר את עצמו לפסים של חיבור עם הבורא כך שטוב לו שהוא משפיע לבורא ונותן לבורא בזה תענוג, אחרת הוא יקבל את זה לעצמו.

שאלה: מה נקרא להיות אדם בעיני הבורא? איך נגיע למצב הזה?

להיות אדם בעיני הבורא זה מי שרוצה להגיע להידמות לבורא. אדם מהמילה דומה, לכן אנחנו צריכים להשתדל להתקרב למושג הזה להידמות לבורא. לכן המטרה שלנו נקראת אדם, אדם הכוונה היא דומה.

שאלה: איפה כדאי לנו להתחזק ולהשקיע מאמץ?

בחיבור בינינו כדי לפנות לבורא.

שאלה: למה גילוי העולם, כפי שכתוב "הניצנים נראו בארץ", מותנה ברמת האדם, בכך שהאדם יתעלה?

העולם הרוחני נפתח רק לאדם שמשתוקק להידמות לבורא, ובמידה שהוא מדמה את עצמו לבורא, במידה הזאת הוא משיג את הרוחניות, הופך להיות אדם.

תלמיד: יוצא שכל העולם נברא רק בשביל האדם וללא האדם אין בו צורך?

לא. אין טעם לבנות עולם אם לא יהיו בני אדם שירצו להשיג את הבורא.

שאלה: בסוף המאמר כתוב שהאדם לא צריך לספר לאשתו, לרצון לקבל שלו, אלא יספר הכול לה'. מה זה אומר בעשירייה? לא ברור מה זה המקום הזה לספר לבורא.

דרך חיבור עם החברים הוא יכול לפנות לבורא ובצורה כזאת הוא צריך להעלות את הרצונות, את התשוקות, את השאלות שלו.

שאלה: ככל שנתקדם בעבודה, האם נקבל את המתנה להיות תמיד יותר עניים? כלומר אנחנו כל הזמן נגלה שחסרה לנו יותר דעת?

כן, זה נכון. "מוסיף דעת מוסיף מכאוב".

שאלה: מהמאמר אני מבינה שהבורא נותן את המתנה הזאת רק למי שהוא אוהב. מה עלינו לעשות כדי שהבורא יאהב אותנו ויתן לנו את הרגשת ה"עני" האמיתי?

כדי להזמין מהבורא יחס אלינו, אנחנו צריכים להתקרב אליו.

שאלה: כשאני טועמת טעם עפר, איך להסתיר את ההרגשה הזו מהרצון לקבל שלי ולהחזיר אותה חזרה לבורא?

כך צריכים לעשות, בדיוק כמו שאת אמרת.

שאלה: שמעתי שאסור להתייאש, אלא להמשיך באותו הכיוון.

כן.

תלמיד: במאמר כתוב, שאדם מגלה את עצמו יותר ויותר עני. גם בדעת, גם במעשים, הרצון לקבל שלו לא מסוגל לסבול את הרעיון של להשפיע.

כן.

תלמיד: מה זאת אומרת להמשיך באותו כיוון? אותו כיוון זה ליתר בהמיות.

לא, רב"ש מתכוון לכך שהמכשולים שהאדם רואה בדרך לא מסיטים אותו מהדרך, אלא הוא תמיד מוצא כוחות בו, בסביבה, בבורא, כדי להמשיך.

תלמיד: להמשיך במה?

להמשיך להתקרב לבורא ולבקש ממנו, להתפלל אליו כדי שיעזור לו.

תלמיד: יעזור לו כי הוא רואה שהוא יותר ויותר הפוך?

כן.

תלמיד: ומה העזרה?

העזרה היא שהבורא ייתן לו כוח השפעה, ועל ידי השוואת הכוחות בינו לבורא, הוא יתקרב לבורא.

תלמיד: ועד שהבורא ייתן לו כזה כוח, הוא יגלה את עצמו יותר ויותר הפוך?

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר לא להתייאש אלא להמשיך באותו כיוון?

לבקש כל הזמן. למרות זאת, לבקש.

שאלה: רב"ש אומר במאמר שלהיות אדם זה שכל מעשיו יהיו לשם שמיים. האם זה שכל הרצון לקבל שלו נמצא בהשתוות הצורה?

האדם נקרא דומה לבורא. "אדם" מהמילה "דומה", ולכן הוא חייב להגיע לזה.

תלמיד: וכשהוא אומר כאן שכל עוד הוא לא מתקן את חטא עץ הדעת, הוא טועם טעם עפר, מה זה אומר לתקן את חטא עץ הדעת?

"חטא עץ הדעת" זה שהוא רוצה לקבל בכלים דקבלה, בתוך הדעת, ולתקן את זה אפשר רק אם הוא יעלה למעלה מהדעת.

תלמיד: ולעלות למעלה מהדעת זה אומר שהאדם מפסיק להרגיש טעם של עפר?

לא, זה לא שייך אחד לאחר. יכול להיות שהוא ממשיך להרגיש, אלא הוא לא רוצה להיות קנוי.

תלמיד: ומתי השכינה קמה מעפר? במה זה תלוי שהשכינה תקום מעפר?

מתי שאדם מתחיל להיות כולו משפיע לבורא.

שאלה: אפשר לתאר את המצב שאדם מתוך ריקנות יוצא ללמעלה מהדעת?

אני לא יכול לתאר שאדם יוצא למעלה מהדעת מתוך ריקנות.

תלמיד: רב"ש כותב ש"שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה". וממשיך ואומר, ש"הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'.".

זה הפוך לגמרי.

הפוך לגמרי, אתה צודק.

תלמיד: פתאום מבקשים מהאדם הכי שפל לעשות את הדבר הכי נעלה.

כן.

תלמיד: איך?

נגיע ונראה, אבל באמת זה כך. אתה צודק. דווקא מהמצבים הזרוקים, הנמוכים, ללא שום תקווה, כן יכולים לעלות.

שאלה: מאיפה בא הכוח לעלות? מה המנוע פה להתקדמות?

המנוע להתקדמות הוא שאני חייב להגיע לדבקות בו.

תלמיד: איך אני יכול לחשוב על דבקות בו, אם כל מה שהוא עושה אותי זה עני, ונותן לי טעם של עפר?

אני מבין שהכול כדי שאני אשיג אותו.

תלמיד: זה מה שלא ברור. איך מתוך מקום שאתה מרגיש טעם עפר, והבורא נותן לך מתנה שאתה מרגיש עני, אתה לא חושב על המילוי, אלא אתה חושב עליו. יש פה איזו קפיצה תהומית.

כן, צריכים לרכז כוחות ולהידבק בסביבה, ולדרוש. הכול מגיע מהתפילה.

תלמיד: אני לא מבין איך יכולה לבוא תפילה מעומק הלב אם הלב שבור.

דווקא בלב שבור.

תלמיד: אני מבין, אבל הלב לפי הטבע רוצה מילוי. יש חוסר, אתה מרגיש עני, אתה רוצה מילוי. אתה מרגיש טעם עפר, אבל אתה לא רוצה להרגיש טעם עפר. איך מתוך זה יכולה לבוא בכלל תפילה אמיתית כשכל רצון שלך הוא רק לקבל מילוי?

אני לא יכול להסביר. אנחנו צריכים להגיע למצב שחוץ מדבקות בבורא לא רוצים כלום, לא רוצים שום דבר תמורת זה. מאיפה זה מגיע? וודאי שמלמעלה, זה לא נולד באדם, אלא האדם רק מרגיש תוצאות.

תלמיד: אז שום דבר לא בשליטה שלנו, גם הרצון להידבק בבורא מגיע מלמעלה, שזה לא בשליטה שלי, אז איך לזרז את התהליך?

על ידי זה שתעשה כל מה שאפשר לעשות. "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה".

שאלה: רב"ש כותב בהתחלה שעל האדם להשקיע את כל כוחותיו כדי להשיג רצון להשפיע. גם כשהוא מבין שהוא צריך להשקיע את כל כוחותיו, הוא רואה שהרצון לקבל לא נותן להסכים לזה, למסור את כל כולו לדבר הזה. איך בכל זאת מתגברים על זה?

מתקדמים ככל האפשר. מתחברים עם החברים, מעלים תפילה, עושים כל מיני פעולות, כל מה שבידך לעשות תעשה.

תלמיד: אז ההרגשה הזאת שאתה לא יכול למסור את כל כולך נשארת והופכת לחיסרון לדבקות?

כן.

תלמיד: זאת אומרת חוסר המילוי ביכולת שלי למסור את עצמי באמת הוא גם סוג של תפילה מתמדת שיכולה להיות לי בלב.

כן. והוא נותן לך עוד דבקות נוספת.

שאלה: הבנתי בשיעור שבהמה נקראת אדם שעוד לא התפתחה בו הנקודה שבלב.

נגיד, כן.

תלמידה: אני בקבלה הרבה שנים ועוד לא מרגישה שיש לי יראה כלפיי הבורא, זה אומר שאני עדיין במצב של בהמה?

יכול להיות. הבדיקה היא על ידי זה שהאדם נדבק בסביבה ואז הוא יראה איפה הוא נמצא.

שאלה: במה שונה פחד, יראה, בדרגת החי, מיראה בדרגת אדם, יראה כלפי הבורא?

ההבדל הוא בסיבה. או שהאדם דואג עבור עצמו וקיומו או שהוא דואג אם יוכל להשפיע לבורא. זה ההבדל.

שאלה: "אלו אנשים שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע אין מגלין להם את האמת איך שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל". אדם יכול להיות שנים בדרך והוא לא יודע שאין בדעתו ללכת בדרך להשפיע, איך האדם יכול לבדוק אם בדעתו ללכת להשפיע או שהוא מרמה את עצמו, מה לעשות אם הוא מגלה שאין לו באמת כוונה להשפיע?

הוא צריך בכל הכוח ככל האפשר, בכל מצב שנמצא, להשתדל להידבק בחברים ולהעלות את החיסרון שלו לבורא.

שאלה: שמעתי שאמרת שאדם צריך כל הזמן לבקש, זו הרגשה בלתי פוסקת של התנגדות לבורא, למה אנחנו צריכים להיות כל הזמן בהתנגדות מול הבורא, מתי פשוט מסכימים עם הבורא?

התנגדות ובקשה זה לא אותו דבר. למה אתה מתבלבל בין זה לזה? כשאני מבקש מהבורא משהו זה לא נקרא שאני מנוגד לו. ההיפך, יכול להיות שאני רוצה להידבק אליו.

שאלה: בסוף הטקסט רב"ש כותב שהאדם לא יספר לרצון לקבל. איך אומרים כזה דבר, הרי הרצון לקבל הוא המרגיש הראשון של מצב שעובר על האדם, איך לא לספר לרצון לקבל?

שאדם לא יתקשר לרצון לקבל שלו, אלא שיהיה ברצון להשפיע, שיפנה לבורא, שידבק עם החברים. אלו אפשרויות יש עוד לאדם?

שאלה: איך מהמצב הזרוק והנמוך האדם מבקש דווקא רוממות ה' ולא מילוי עצמו?

דווקא כשאני זרוק, נמוך, ממש נמצא מחוץ לחברה, דווקא במצבים כאלה אני יכול לבקש מהבורא שיעלה אותי, שיחבר אותי לדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: אבל איך לבקש מהבורא שיעלה אותי לדרגתו ולא שייתן לי מילוי, שייתן לי רוגע, כביכול זו התגובה האינסטינקטיבית, שימלא לי את הריקנות הבהמית?

"ממעמקים קראתיך ה'". כך אני צריך לעשות. לאותם המעמקים שהבורא מכניס אותי, דווקא משם אני צועק אליו.

תלמיד: מה זאת אומרת שאדם מרגיש רק תוצאות?

בדרך כלל אדם מרגיש רק תוצאות מהפעולות שלו.

תלמיד: מהפעולות שלו או מפעולות הבורא עליו?

מפעולות הבורא.

שאלה: שמעתי הרגע שאדם לא יתקשר לרצון לקבל שלו. מה זאת אומרת? כל המאמר הוא מסביר שאתה חמור ובהמה ויש לך רק רצון לקבל שאתה לא מסוגל לספוג שום דבר מרעיון ההשפעה.

אז אל תתקשר אליו. תנסה להיות מקושר עם הבורא דרך הרצון להשפיע, כאילו שיהיה לך, שהבורא ייתן לך, ודרך הרצון הזה אתה תהייה מקושר אליו.

שאלה: מהו אותו חוט של חסד הפרוס מעל ראשו של אדם וכיצד האדם הלומד משיג את החוט של החסד, כדי שיוכל ללכת למעלה מהדעת?

כשאדם לא מאבד תקווה שהבורא מתייחס אליו בחסדים והוא צריך לעורר בבורא את החסדים האלו.

תלמיד: אבל כיצד האדם עושה כדי לרכוש אותו חוט של חסד, מה אני יכול לעשות? הרי בלעדיו אני לא יכול ללכת למעלה מהדעת.

נכון. אז אתה צריך להתחבר לחברים, בקשר איתם יחד לבנות תכונת חסד שהיא תקשור ביניכם, ואז עם התכונה הזאת אתם פונים לבורא.

תלמיד: מהי אותה תכונת החסד?

שאתם מבקשים חסדים.

תלמיד: מה זה חסדים?

חסדים שאתם רוצים שהבורא יעזור לכם בכל מצב שאתם נמצאים.

שאלה: זה נקרא חסד שאני מבקש?

כן, חסד עליון.

שאלה: הוא כותב פה, "הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. לכן הקב"ה אוהב אותו. אלא שהוא לא יכול, אף על פי שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהיא נגד הטבע." המצב שהוא מתאר, שהנברא רוצה להשפיע לה' מצד אחד, ומצד שני הגוף לא נותן לו.

כן.

תלמיד: בהמשך הדרך אתה מגלה שגם רצון להשפיע אין לך. כלומר, גם כדי לרצות צריכה להיות מתנה מלמעלה, כמו המדרגה שהוא מתאר פה, שכבר יש לו רצון להשפיע, אבל הוא לא יכול?

אין לו רצון להשפיע, הוא מבקש שיהיה לו.

תלמיד: אבל מאיפה הוא מבקש, מהי נקודה שמאפשרת לו לבקש משהו שהוא מנוגד לטבע שלו?

כן. ובכל זאת הוא מבקש. זה נקרא "נקודה שבלב", שנותנים לאדם יסודות של הכלי הרוחני שמשם והלאה הוא יכול להתחיל להתפתח.

שאלה: אנחנו אומרים הרבה פעמים לא לברוח מהמערכה, מהי אותה מערכה?

מערכה זו אותה דרך שאנחנו צריכים לעבור מתחילת העבודה הרוחנית שלנו ועד סופה.

תלמיד: ולמה שהאדם ירצה לברוח מהמערכה, אם הוא כבר קבע שהוא לא רוצה לברוח, שאין לו לאן לברוח?

האדם יכול לקבוע מה שהוא רוצה, אבל הרצון שמתלבש בו הוא שקובע, ולא האדם.

שאלה: יש מצבים שבהם אדם נשאר פעור פה, כאילו כל הידע נעלם והוא כבר לא יודע מה לבקש, רק נשאר עם כאב. מה לעשות באותם מצבים?

לשבת ולבכות, אם לא נשאר לו כלום. אני הייתי אומר שהוא צריך בכל זאת להתקשר לסביבה, לעשירייה ויחד איתם להשתדל לראות איך להגביה את עצמו.

שאלה: מה הדבר שהכי מעכב תפילה מלהתקבל?

התפילה הכי הכי לא נכונה, זאת תפילה שהאדם מבקש מהבורא משהו עבור הרצון לקבל שלו.

תלמיד: אז מה מאפיין תפילה שכן מתקבלת?

תפילה נכונה, שהיא מגיעה מפנימיות האדם לבורא.

שאלה: שמעתי שהאדם לא מאבד תקווה, הבורא מתייחס אליו בחסדים, גם כשזה נראה לו אחרת.

כן.

תלמיד: חומר הדלק שהבורא מעורר בו, הוא מעורר מתוך חסדים שהבורא רוצה לקרב אותו, ובעצם הוא מבקש מלא לשמה להרגיש את החסדים, את הטוב הזה, ושם בדרך משהו קורה, מתהפך והכוונה משתנה. האור משנה משהו?

כן. העיקר לא לעזוב. אפילו שאדם הולך בדרך כאילו לא נכונה, בפניות לא נכונות לבורא ועוד ועוד, לא חשוב, העיקר שהוא לא עוזב. "חוץ מצא".

שאלה: איך אני ממלא את המקום הריק עם הרוממות?

אתה משתדל לתאר את הבורא למעלה מכל ההבחנות האחרות שאתה יכול לתאר לעצמך.

תלמיד: אבל זה כאילו אני מדבר עם הרצון לקבל שלי ומנסה לשכנע אותו.

כן.

תלמיד: אבל הוא אומר שאסור לדבר עם הרצון לקבל בזמן העבודה.

תנסה לתאר את הבורא שהוא הגדול, הגבוה, המיוחד מכל מה שאתה יכול לתאר לעצמך בכל העולמות. בעולם הזה ובעולם הבא.

תלמיד: המקובלים אומרים שאתה צריך לעבוד רק לשם שמים. זה משהו שמחלחל אחרי שנים שאתה לומד ורוצה את זה, אבל אני יודע שיש בזה גם איזה שקר. אז מה זה באמת לרצות לעשות לשם שמים?

אם אתה מעביר את המשפט הזה דרך עשירייה, אז אתה רואה עד כמה שאתה נמצא בכיוון הזה או לא.

שאלה: האם כדאי לעשות פיצול שאומר, שזה שאני באופן אישי בהמה יותר ויותר, זה לא צריך לייאש אותי, כי העשירייה מתעלה והיא יותר ויותר בהשפעה ובאהבה. אז אם זה בסדר שהפיצול לא יהיה בתוכי, ובתוכי אני אזהה את הרצון לקבל שמשקיע אותי יותר ויותר בבהמיות ומעליו מתעורר רצון להשפיע? אמנם אני לא רואה שהוא מתעורר אצלי, אבל בחברים אני רואה שהוא קיים. אז זה נכון לשייך את עצמי לרצון להשפיע שמתגלה לי בחברים יותר ויותר?

כן.

תלמיד: כי הוא כן מתגלה, אבל בי אני לא רואה.

זה לא חשוב, שאתה לא רואה.

שאלה: אז זה בסדר שאני נתלה עליהם?

כן.

שאלה: מה זה החיסרון אמיתי לתכונת השפעה, שבורא עונה עליו, האם זה הרגשת העניות והתרחקות מהבורא, או שזה משהו אחר?

זה חיסרון להשפעה.

תלמיד: זה לא שאני מרגיש עני, רחוק?

זה חיסרון להשפעה.

שאלה: מתי מראים לאדם את האמת, שהוא נמצא בתוך קליפה וזה המצב שלו?

כנראה שיש מצב כזה, שאדם מרגיש שהוא נמצא בקליפה וזה באמת המצב האמיתי ואת הידיעה הזאת, המסר הזה הוא קיבל מלמעלה.

שאלה: מה זה אומר למען הבורא? אם ניקח דוגמה קונקרטית אז בשיעור הבוקר הכוונה שלי היא ללכת לשיעור למען הבורא, להתחזק בחיבור עם החברות ועם הכלי העולמי כדי לבנות את הכלי הכללי. האם זה נכון?

כן.

תלמידה: בזמן שאני מתכללת עם כולם, אסור לנו לשכוח את הבורא, צריך לחשוב עליו, להגדיל אותו.

כן.

שאלה: לפני כמה זמן אמרת שיש רק שני מצבים, במצב הראשון אני דואג רק לעצמי, לקיום שלי ובמצב השני אני דואג איך להשפיע לבורא. האם תוכל להסביר את המשמעות הפנימית של זה? כי אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לחיות בשני המצבים יחד.

את המשמעות הפנימית אני לא יכול להסביר, אף אחד לא יכול להסביר את זה, אדם צריך להרגיש בעצמו.

שאלה: הרב"ש שאל פעם איפה יש חנות ששם אפשר לרכוש את החיסרון לרוחניות. איפה יש חנות שאפשר לרכוש בה את יראת השמיים?

יכול להיות שזה באותה החנות.

שאלה: כל מה שיש לי בחיים זה רצון לקבל ובהתאם לאותו רצון אני מתנהל בחיים, לא מכניס יד לאש, קובע מה נעים לי וכן הלאה. איך אני יכול לפעול לכיוון תכונת ההשפעה בלי לייחס את עצמי לרצון לקבל, אם אין לי שום הרגשה בבורא? איך אפשר לנסות להיות מחוץ לרצון, בלי להישען על הרצון לקבל שלי, לפעול בכלל באיזשהו אופן? אולי לפי הנחיה חיצונית בינתיים, כל עוד אני לא מרגיש את המציאות החדשה?

ההרגשה הזאת תגיע, ואנחנו צריכים רק להשתדל להתאמץ לאתר אותה. לאט לאט, בהדרגה, מתקבלת יותר ויותר הרגשת החיבור.

שאלה: אמרת שגם אם האדם לא מגלה שהרצון להשפיע מתגלה בו אבל הוא מגלה שיש את זה לאחרים, זה בסדר שהוא ייתפס על זה שיש לאחרים, זה כאילו מספיק. זה נשמע כמו לתת מנוחה לאדם מלחפש?

לא ולא.

תלמיד: אז מה באמת העבודה שלו?

העבודה היא שאם הבורא נותן לאחרים, הוא מרוצה מזה ומרגיש שהוא כביכול קיבל.

תלמיד: אז מה היגיעה של האדם יום יום, איפה הוא תורם את המאמץ שלו, איך הוא מפעיל

את הלב שלו?

הוא רוצה שהבורא ידאג לאחרים.

תלמיד: אם אני בגישה הזאת, אני צריך להתפלל שהלב שלי יסכים שהבורא ייתן לאחרים?

כן.

שאלה: מה זה אומר שהאדם עכשיו הוא אדם ומה זה אומר שהוא עכשיו בהמה?

הוא בהמה כשהוא חושב על עצמו ולא יכול לחשוב אחרת, והוא אדם כשהוא כבר חושב על האנושות, על האחרים ומהם על הבורא.

תלמיד: יש משהו בין זה לזה?

בין זה לזה אין.

תלמיד: זה מעבר ממש חד.

כן.

שאלה: רב"ש כותב "לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא רוצה לעזור לו, היות שהוא רואה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, שיעזור לו." איך צריכה להיות הבקשה כדי שהיא תפעל?

אני לא יכול להגיד. צריכה להיות בקשה כזאת שכבר כוללת בתוכה ייאושים, אכזבות, מה לא, שאדם עבר בעצם את כל הדרך שהיה צריך לעבור ובכל זאת הוא לא יכול לעזוב את הדרך ולמרות הכול הוא פונה לבורא ומתחנן.

תלמיד: סיפרת פעם שרב"ש אמר לך, "למה לא ביקשת". למה זה כל כך קשה לבקש?

כי אדם צריך בכך להכניע את עצמו, לעשות מעצמו ממש אפס וזה קשה.

תלמיד: שמתי לב שיש מצבים בעשירייה שבן אדם נמצא באמת במצב של חוסר אונים ואז יש את הבקשה הזאת באופן טבעי, ואז אנחנו רואים שהדבר נפתר, קורה משהו. האם אפשר להביא את עצמנו למצב הזה, לתדר הזה של בקשה של חוסר אונים, שממנו נבקש?

חוסר אונים זה מצב שאני כבר לא יכול להתייחס לעצמי, שכבר לא חשוב לי איזו תגובה אני אקבל מהבורא, ומתוך זה מגיעה התפילה האמתית.

תלמיד: האם מקובל, אדם שכבר התקדם, מצליח להיות כל הזמן במצב הזה של חוסר אונים?

לא, כל הזמן אי אפשר. אבל לפעמים הוא קופץ לכזה מצב, מקפיצים אותו, והוא כן יכול לחשוב, להרגיש כך.

(סוף השיעור)