שיעור בוקר 30.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.09.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/n8pkWOBA?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמר "מהו "הנסתרות לה' אלוקינו" בעבודה"

שמענו מאמר מ"מועדים, ראש השנה", עמוד כ' "מהו "הנסתרות לה' אלוקינו", בעבודה".

למה נסתרות צריכות להיות דווקא לה' אלוהינו, לא לנו? נסתרות הן כאילו כלפי האדם. אלא כמו שמסביר הרב'''ש, יש מעשה ויש כוונה. 'מעשה' נקרא נגלה, 'כוונה' נקראת נסתר. ולמה נסתר צריך להיות לה' אלוהינו? כי הכוונה יכולה להיות מתוקנת אצלנו רק מלמעלה, וכל העבודה שלנו היא להגיע למצב שאנחנו בודקים את הכוונה, רוצים שהיא תהיה בעל מנת להשפיע. כי בזה אנחנו יכולים להשתוות עם הבורא, ולהגיע לזה שעל ידי התפילה, על ידי הנגלה, על מה שבא מלמטה, יבוא עלינו הנסתר שזה רצון להשפיע, הכוונה, מלמעלה.

כל העבודה הזאת, כשהיא מסתיימת בכלים דקבלה, היא נקראת 'ראש השנה'. הבורא מתגלה בכל הכלים של הנברא בזה שהנברא קנה את הכוונה על מנת להשפיע, ומחבר לזה, מתקין את הכוונה על כל הכלים שלו, על הרצון לקבל שלו, על המלכות שלו. ואז נקרא שהבורא הוא "מלך על כל הארץ", בזה שמלכות עובדת עכשיו עם הכוונה על מנת להשפיע.

סדר העבודה הוא שאדם הולך קודם בחיפוש, בהרבה הבחנות ומעשים, שהוא לא יודע ולא מכיר למה ואיך הוא עושה אותם, אלא כמו שכתוב, ''מה שבידך בכוחך לעשות תעשה''. בסופו של דבר העיסוק הזה, אם הוא מסודר נכון בקבוצה ובלימוד, הוא מביא את האדם לזה שהוא מתחיל לבדוק את הכוונה שלו. בכל מה שאפשר הוא מצרף לעבודה, מה שאומרים, מה ששומע, מה שקורה, וזה נקרא שהוא הולך 'בקו אחד', במעשה. מה זאת אומרת מעשה? עדיין אין לו כוונה, הוא יודע שהוא רחוק מהשפעה, אבל הוא עושה כל מיני תחבולות, זה נקרא קו אחד.

אחר כך מהקו האחד הזה, לאט לאט הוא מרגיש על ידי אור מקיף שמשפיע עליו שחסרה לו כביכול כוונה, ומתחיל לבדוק האם באמת הכוונה על מנת להשפיע נמצאת בו. כשמתחיל לבדוק את זה, אפילו ללא הכרה, ללא הבנה בדיוק מה הוא עושה, אבל אם יש לו כבר רצון פנימי להיות בכוונה על מנת להשפיע, אז מיד הוא מגלה עד כמה הוא בעצמו נמצא בכלים דקבלה. ואז מקו אחד נעשה לו גם 'קו שמאל', והקו האחד שהיה קודם הופך להיות ל'קו ימין', ובעבודה משותפת בין שניהם הוא אחר כך מוצא את התיקון שלו שנקרא 'קו אמצעי'.

העבודה שלנו, השלב שלנו כרגע, הוא שאנחנו עובדים בקו אחד, אנחנו עושים "כל מה שבידך בכוחך לעשות עשה". על ידי כל מיני מעשים, תחבולות ואמצעים, שהם לימוד, הפצה עבודה בקבוצה, כול מה שרק אפשר לעשות בדרך לאותה מטרה, אנחנו עושים. 'מה שבידך לעשות', כלומר עד כמה אני עכשיו מבין ומסוגל.

כשבא מזה 'אור מקיף', אדם מתחיל להרגיש שחסר לו מה שיש באור המקיף, זה בתת ההכרה, אבל מתחיל להרגיש שכוונה אין. באור המקיף הזה יש כוונה, ולו אין כוונה. כנגד האור המקיף הוא מתחיל להרגיש את הירידה שלו, זאת אומרת עד כמה הכלים שלו הם הפוכים מהאור. התוצאה מזה זו הרגשה לא נעימה, שהוא יותר גרוע משהיה קודם, שהוא יותר רחוק מהמטרה משהיה קודם. אבל מתוך ההרגשה הזאת שהוא גרוע ורחוק, כשבאה לו לפעמים עלייה לחזור לאותו קו, לאותו מצב שהיה קודם, אז המצב הקודם נעשה לו לימין לעומת השמאל, הירידה. משני המצבים הללו כבר מתחילים להצטייר בו שני קווים, 'ימין ושמאל'.

הוא מתחיל מתוך הרבה עליות וירידות להבין לאט לאט ששניהם פועלים לאותו כיוון, שבעצם הוא צריך להשתמש גם בירידות וגם בעליות כאחד. הוא מחבר אותם יחד לאותה מטרה, הוא מבין ששניהם גורמים להתקדמות לאותו מקום. כשמתחיל לחבר את שניהם, שלא רואה את העדיפות אחד על השני אלא את התועלת משניהם, אז מתחיל להיווצר בו הקו האמצעי.

בקו האמצעי הזה, זאת אומרת בשימוש הכוונה על מנת להשפיע ובשימוש הרצון לקבל יחד במלואו, כשהוא מגיע לכל התיקון שמאפשר לו הכלי שלו והאור המקיף שמגיע אליו, זה נקרא "ראש השנה".

תלמיד: איך עבודה בקבוצה משתייכת לאור המקיף?

בעבודה בקבוצה יש לפחות שני אופנים. על ידי עבודה בקבוצה אני יכול לזרז את הזמנים בזה שהקבוצה כל הזמן תיתן לי 'גדלות הבורא'. זה גם העניין של ראש השנה. מה זה גדלות הבורא? גדלות התכונה על מנת להשפיע. שאני אוכל מהר מאוד לרכוש אותה, וככל האפשר יותר לחבר אותה עם הרצון לקבל שלי כך, שהיא תשלוט על הרצון לקבל, והרצון לקבל יפעל רק לפי הכוונה על מנת להשפיע. הדבר הזה תלוי בגדלות הכוונה על מנת להשפיע על פני הרצון לקבל, כמה אעריך אותה יותר מהרצון. ההערכה הזאת תלויה בגדלות הבורא בעיניי. את גדלות הבורא, בזמן ההסתרה בפרט, רק הקבוצה יכולה לספק לי. זה דבר ראשון.

דבר שני, זה שאני קשור עם החברים, עם הקבוצה, אז יש לי מקום שאני יכול להיות בטוח שאם אני עושה כלפיהם פעולה על מנת להשפיע, אז אני רואה את התוצאה ויכול לבדוק את זה. דבר שלישי, החברים יכולים כל הזמן לעורר בי חוסר עבודה, ולתת לי תמיד תזכורת על זה שאני חייב להמשיך ולחסוך לי את הזמן.

והעיקר, הרצון לקבל שלי שאני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, איפה הרצון לקבל הזה, איפה אני אמצא אותו? כשאני מתחיל לעבוד כלפי החברים, אז אני בדיוק מוצא בי את הרצונות שרוצים רק לקבל, ועליהם חסרה לי הכוונה על מנת להשפיע. בהתחברות עם הקבוצה, עם כוח ורצון מחוצה לי, אני מיד מוצא מקום עבודה, מיד רואה כמה אני לא בזה. ואני לא יכול לברוח מהמערכה כי הם מזכירים לי, הם תובעים ממני את העבודה. יוצא, שאם לא העבודה שלי עם החברה, אז אין לי עם מי לעבוד ואין לי מה לעשות. אני יכול לתאר לעצמי, לבנות כביכול בדמיון שלי עבודה מול הבורא, אבל מי הוא, מה הוא, איזה יחס יש לי אתו ואיזו הדדיות יש בזה? אני יכול כביכול לשחק עם עצמי את המשחק הזה, אבל זה ודאי לא נכון, כי אני לא יכול למצוא בתוכי את כל המרכיבים, ואין לי בזה שום ביטחון וביקורת שאני באמת עושה משהו נכון.

אין לאדם בעצם כלפי מי לעבוד אלא רק כלפי חברה. מה שהוא עושה כלפי חברה זה כבר מכוון לבורא. זה נקרא שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות בין אדם למקום. כי מצוות בין אדם לחברו מביאות למצוות של אדם למקום.

כמו שלמדנו ב"מתן תורה" קורה גם עכשיו בגשמיות במצב שהאדם נמצא לפני מחסום, וגם אחר המחסום רק באופן אחר. אבל כל העבודה שלנו היא עבודה עם הקבוצה, עם הציבור, עם הקהל ועם האנושות. בחכמת הקבלה זה נקרא שאנחנו צריכים לתקן את כל הכלים שלנו שנשברו אחרי חטא דאדם הראשון, זאת אומרת נאבד את הקשר ביניהם. וכשאנחנו חוזרים לקשר הזה על ידי המאמץ שלנו, זה נקרא שאנחנו בונים מסכים וכוונות על מנת להשפיע.

יוצא שהיחס לבורא הוא תוצאה מהיחס ליתר הנשמות, ליתר חלקי אדם הראשון. לא יכול להיות שאני פונה לבורא לא דרך כול יתר הכלים של נשמת אדם הראשון, רק אליהם אני מתקשר ונדבק. ואז אותה הכוונה על מנת להשפיע שהשגתי בלהתייחס אליהם הופכת להיות לאור חוזר שלי כלפי הבורא.

תלמיד: במה הבדיקה?

כשאני אומר בדיקה, הכוונה שיש לאדם מקום בטוח, שמגולה לפניו העבודה שלו. עניין הנסתר הוא פשוט, אנחנו חייבים להסתיר מהרצון לקבל שלנו תענוגים, שלא נהיה כנועים, שלא נהיה בשליטת פרעה, אלא נהיה בצורה שנוכל לעבוד מתוך נקודה חופשית. פעם נהיה תחת פרעה, פעם נהיה מחוצה לו, פעם בתוך הרצון לקבל שנקרא 'ירידה', ופעם מחוץ לו בכוונה על מנת להשפיע, בהרגשת גדלות הבורא, אבל ההרגשות האלו יהיו בזה אחר זה, כך שנוכל גם לראות כל מצב מנקודה שנגדו, ואת זה מאפשרת לנו חברה.

הבורא נסתר מפני שאחרת היינו נמצאים תחת שליטתו. כמו שנמצאים תחת שליטת הגוף היינו נמצאים תחת שליטת הבורא. בשתי השליטות האלו כבר היינו. בשליטת הבורא נמצא אדם הראשון ברגע שנברא. כלומר הנשמה שלנו, גם ברצון שלה שנברא על ידי האור, על ידי הבורא, גם במילוי שלה, בתיקון שלה שהיה מלכתחילה, הייתה כמו שכתוב "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא", זאת אומרת אדם הראשון היה תחת שליטת הבורא.

בזה הייתה רק נקודת הנפש בעצם, 'קטנות', אבל הקטנות הזאת היא לא קטנות עצמאית, זו לא קטנות עם כוונה על מנת להשפיע שלו, זה מלמעלה, לכן אין לו שם שום עצמיות. והקטנות היא לא קטנות שהוא השיג בעצמו, כמו שאחר כך מגיעים מאפס לקטנות. אז לאדם הראשון יש תכונות דהשפעה מלכתחילה שהן הטבע של הבורא, ובזה אדם הראשון הוא 'עבד ה'', לא 'בן' אלא 'עבד', זאת אומרת כך הוא נברא. וודאי שהמצב הזה הוא מצב לא רצוי, ואי אפשר אפילו להגיד קדושה כי אין לעומתו קליפה. אנחנו לא יכולים להגדיר אותו כקדושה, אומנם כך אנחנו אומרים, כי אין לנו הרבה מילים.

אחר כך הוא נשבר. מה זה נשבר? כל חלק וחלק שבו נעשה ברשות בפני עצמו, נגלה הרצון לקבל בתרי"ג אופנים, בתרי"ג חלקים, או אפשר להגיד 600 אלף חלקים שביניהם יש רצון לקבל על מנת לקבל. במידה שהוא נמצא ברשות עצמו כלפי כל 600 אלף החלקים, וכלפיהם הוא נמצא ברשות עצמו בעל מנת לקבל, בתרי"ג רצונות של עצמו, באותה מידה אותו אדם הראשון מתייחס לבורא.

כאן השאלה, מה הקשר בין זה שבאדם הראשון נשברו כל החלקים שהיה כביכול מלכתחילה מורכב מהם, רק שם הייתה 'אחדות' אבל לא הרגישו את זה, לבין זה שכל חלק וחלק קיבל רצון משלו? אומנם גם קודם היה, אבל אז הייתה כוונה מלמעלה. מה הקשר בין היחס של כל חלק וחלק לחלקים האחרים, לבין כל חלק וחלק או כל החלקים לבורא? אם אני רב איתך, למה זה נקרא שאני רב עם הבורא? אם אני מתחבר איתך, עושה איתך שלום, למה זה נקרא שאנחנו נמצאים כבר בקשר ושלום עם הבורא? אם אנחנו נענה על השאלה הזאת, אז נדע למה קהל, חברה, עבודת ההפצה, עבודה כלפי הזולת, מביאים ליחס לבורא. בזה שאני מתחבר עם החבר באותו שטח, לא לעליון ממני, ממש לאותם הנבראים, ואיתם אני מתקן את הרצון לקבל שלי, מה הקשר לזה שאני מתקן אותו כלפי הבורא?

תלמיד: אני חושב שזה נובע משתי סיבות, א' במצב שלנו שאנחנו נמצאים, אין לנו שום אפשרות להתקשר עם הבורא אלא פה דרך החברה. במצב שלנו עד שהאדם לא עובר, לא פורץ את התחום של המחסום.

זה שאתה אומר שאין לנו ברירה אלא אנחנו צריכים לעבוד עם החברה בגלל שהבורא נסתר, זה לא אומר שזה נכון, שאחד מביא לשני. מאין ברירה זה בסדר גם ככה, מאין ברירה במקום רוחניות אתה נהנה מגשמיות.

תלמיד: והסיבה השנייה שזו מערכת יחסים, כל מה שקיים למטה זה גם מה שקיים למעלה. מה שעובד בעולם הזה עובד בעולם הרוחני. לא סתם דברים נגזרו פה למטה, אלא מלמעלה.

לא יודע, לא הבנתי. אני במישור העולם הזה עושה לך טובה, ואתה אומר שברוחניות גם כן קורה שככה אתה עושה לי טובה.

תלמיד: לא עושה לי טובה, זאת לא שאלה של טובה.

אבל מה יש בין זה לבין יחס לבורא?

תלמיד: אדם שמחליט ללכת לפי אמונת חכמים ואני קורא את הדברים שהרב רושם, שהאפשרות היחידה שיש לאדם היא מתוך ה"ואהבת לרעך כמוך", ואין שום אפשרות במצב של האדם כמו שהוא נברא לעבוד עם רוחניות, עם הבורא, אין לנו שום אפשרות לצאת מהמצב שלו.

אין שום אפשרות לעבוד עם הרוחנית, לעבוד עם הבורא. בסדר גמור, אז למה אני צריך לעבוד עם החברה?

תלמיד: כדי שאנחנו פה בחברה נלמד לקיים את היחסים האלה.

אז אני למדתי לקיים יחסים איתך, בסדר, ומה הלאה? למה מתוך זה נוצר בי משהו כלפי הבורא?

תלמיד: אז מתפתח אותו רצון שאנחנו מנסים לרכוש.

למה אז, אני שואל על אז הזה, מה פתאום שזה יהיה?

תלמיד: חיים בחברה.

חיים בחברה בסדר, נכון. עד כאן אני מסכים איתך אבל למה מכאן יש עוד פנייה לבורא, ממש יוצא זה מתוך זה, למה?

תלמיד: הנואשות של האדם, הוא רואה שהוא לא יכול לבד, קם ונופל, קם ונופל.

אתה לא שומע מה שאתה אומר, או אתה לא שומע מה שאני שואל.

תלמיד: הכול כתוב פה במאמר.

בטח שכתוב.

תלמיד: אנחנו צריכים שכל הרצונות שלנו בצורה שלמה יהיו מכוונים לשם.

למה מכוונים?

תלמיד: מרגישים אליו, רק אליו.

זאת אומרת אני חייב שכל הרצונות שלי, תרי"ג הרצונות שבי יהיו מכוונים לבורא. מה הקשר בין זה שאני רוצה לכוון את הרצונות שלי אליו, לזה שאני מכוון עכשיו את הרצונות שלי אליך?

תלמיד: אני כל העולם, כל הרצונות שיש לי זה רצונות פנימיים וחיצוניים, והרצונות שלי הפרטיים והכללים גם כן, זה הכול אותו דבר, ובשביל לתקן את הרצונות החיצוניים שבי, אני צריך ללקט אותם מהחברים.

למה אם אותם הרצונות שאני מתייחס אליך ומתקן את הכוונה שלי אלייך, אני גם אחר כך מתייחס לבורא ולא צריכים חוץ מזה שום דבר. אם צריכים חוץ מזה עוד משהו, אז כנראה שזה בסדר, יכול להיות שזה שלב אחד ואחר כך עוד שלב, איפה הקשר, למה זה מביא לזה?

תלמיד: החבר מוציא אותי מהרצונות החיצוניים שלי. דרכו אני מגלה את הרצונות החיצוניים שלי שעליהם קשה לי לעבוד, רק דרך החבר אני יכול לגרש אותם.

אתה אומר שדרך החבר אני מגלה את הרצונות החיצוניים שלי. מה זה רצונות חיצוניים שלי?

תלמיד: חסרונות.

ודאי שרצונות הם חסרונות.

תלמיד: היה קיים כלי אחד, הוא נקרא אדם הראשון, והיה יחס שלו עם הבורא. עכשיו אין הכלי הזה כי אין יחסים ישרים מפעם, אז אם אני עכשיו מתקן את היחסים בין החלקים של אדם הראשון, ככה אני מתקן עוד פעם מחבר את החלקים.

אם אני מתקן את היחסים שלי לכלי כולו, זאת אומרת עם הרצונות האחרים, עם שישים ריבוא נשמות, אז אני מתקן את היחס שלי עם הבורא.

ולמה? מפני שבמצב השלם, הקודם, היה היחס בין הבורא לכלי הזה מתוך כל הרצונות של הכלי. מי זה היה הבורא, ובכלל מי זה הבורא, אנחנו לא יודעים מחוצה לכלי. אנחנו יודעים שהבורא זה מי שמתגלה בכל הרצונות האלו. שש מאות אלף רצונות זה נקרא בשבילנו בורא, זהו.

אין מחוצה לו. מחוצה לו זה עצמותו שעליו אף פעם לא יודעים, אלא יודעים שהבורא זה מה שנמצא בתוך כול הכלים האלו. אז אם אני מתקן את היחס שלי לכל הכלים האלו, אני אז קונה מה שיש בתוכם, ואני בעצם רוכש את הבורא. או אחרת כמו שהחבר כתב שם, כי רק בינינו הוא מתגלה, משהו כזה, יש לו מילים כאלו יפות בשירים, למרות שאני לא יודע מה הוא כותב.

תלמיד: אני עושה אותה פעולה, אותו יחס כמו שהוא מתייחס לנשמות אני מתייחס גם לחבר, אני עושה השתוות הצורה בזה שאני מחבר נשמות, רצונות החברים אליי, ואני עושה פעולה של הנשמה.

מה אכפת לי השתוות הצורה או לא השתוות הצורה, מה זה.

תלמיד: דרך השתוות הצורה אני אוכל לרכוש את הקשר איתו.

אם אני נמצא עם החבר שלי בהשתוות הצורה, ועם החברים אני מסכם שאני רוצה להגיע לאהבה אליהם, אז האהבה אליהם זה אומר, שכמו שמתגלה לי שאני אוהב את עצמי, כך אני רוצה להשיג אותו יחס אליהם. מה מכך עכשיו המצב כלפי הבורא?

תלמיד: כמו שהבורא מטפל בי באהבה וברצון להשפיע, אני מנסה לשחזר, לעשות.

איפה אני מוצא אז בורא? אלו המילים, כי רק בינינו הוא מתגלה. מה זאת אומרת? שבאותו יחס שלי לחבר, בפנים, בתוכו, אני מוצא את הבורא ולא מחוצה לזה. אנחנו יכולים לצייר בינינו ביחס במישור אחד, אנחנו מוצאים את הקשר ומאיתנו למעלה, אבל זה כדי לדמיין לעצמנו. יותר נכון לדמיין את זה, שבאותו היחס בינינו, כשאנחנו עושים "ואהבת לרעך כמוך", בתוך הצינור הזה אנחנו מגלים את הבורא. זאת אומרת מגלים אהבה לבורא ומגיעים לזה. וזה מה שהוא אומר, שמזה שאני מצטער עם הציבור ואחר כך אני זוכה להרגיש את נחמת הציבור, מזה אני מגיע לאהבה לה'.

תלמיד: כמו שהוא מתייחס לנשמות, כך אנחנו צריכים להתייחס.

למה זה מתגלה בתוך זה? כתוצאה. הוא אומר שאי אפשר לחייב, שמתוך הפעולה הזאת היא מתגלה. שהחיוב כביכול להגיע אליה, הוא לא מכך שתעשה זאת בכוח אהבה, אלא שתעשה את כל הפעולות כדי שהיא תהיה כתוצאה. אז איפה כאן התוצאה? למה דווקא היא תתגלה בהכרח מתוך זה שאתה מבצע "ואהבת לרעך כמוך"?.

"ואהבת לרעך כמוך", הם כאילו צינורות ביני ובין כולם, שהם כביכול כלי, כולל. תאר לעצמך תמונה של כלי בנוי מצינורות שכולל אותי ועוד שש מאות אלף, ויש צינורות בינינו, וזה כלי שכולל את הכלל "כלל גדול לתורה", שבתוכו מתגלה כל הנרנח"י, הבורא, בתוך הצינורות האלה. למה? כי לא צריך לתאר חוץ מזה שום דבר, הכול רק בפנים. מה בכל זאת, הקשר בין זה לזה? למה זה גורם לזה? אולי צריך לשאול את השאלה בצורה אחרת, האם אני צריך לעשות איזה זיווגי דהכאה איתו שיתגלה אחר כך בכלי שאני בניתי עם החברים, עם הכלל, או לא?

תלמיד: היציאה שלי מעל מגבלות התענוג, מעל מגבלות הרצון לקבל, גורמת לחומר שלי, לרצון לקבל, למצוא תענוג מדבר אחר. הוא לא יכול להתקיים במצב של חוסר תענוג. ואז היציאה שלי מעצמי, העלייה מעל לתענוג יחסית לדרגה שלי, מחייבת את הרצון לקבל למצוא תענוג במצב אחר, שהוא כביכול מצב יותר בלי הלבושים, בלי המגבלה הזאת של לעצמי.

זה קצת יותר פשוט, יש בזה משהו.

תלמיד: הבורא מתגלה ביחס ביני לבין החברים, כי זה פשוט הכוח שמתקן את היחס ביני לבין החברים. האם זה כביכול החומר שעושה את הפעולה הזאת.

לא, לא. זה לא נכון. הבורא מתגלה ביני לבין החבר בגלל שהוא חייב להיות נוכח כאן כדי לתקן את היחסים בינינו. זאת אומרת שפונים אל הבורא "בוא ועזור לנו, תקן את היחסים בינינו " ואפילו זה נכון שאתה מבקש ממנו את כוח התיקון והוא מביא לך את כוח התיקון הזה, אבל בזה אתה עדיין רוכש רק את תכונת הבינה. אתה מתקשר עם החברים, אבל ברכישת תכונת הבינה בלבד, להשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת שאת הכוונה לזה אתה כן רוכש, וודאי שזה בא מלמעלה, וגם לא הכוונה היא שמגיעה למעלה, אלא מלמעלה מתגלה לך גדלות הבורא. וכאשר זה מופיע לפניך זה מספק לך ביטחון, זה מספק לך כוחות יוצרים כאלה שמתוך זה אתה רוכש יכולת להשפיע, להיות מעל לרצון לקבל, לרכב על הרצון לקבל, לשלוט על הרצון לקבל שלך.

תלמיד: זה גילוי של בורא?

זה גילוי הבורא כגדול לפי בקשתך, שיתגלה כגדול כדי שתוכל להתמודד עם הרצון לקבל שלך. אתה מבקש ממנו שיופיע, כי אחרת אתה לא יכול לשלוט על הרצון לקבל שלך. אין לך מאיפה לקחת כוחות לשלוט עליו. אתה באמצע, זה שמכריע. יש משה, יש ישראל, ויש עמלק. משה באמצע, וכשהוא מרים ידיים ישראל מנצח, וכשמוריד, עמלק.

תלמיד: אם אני מבין אותך נכון, זה שלב אחד ראשוני. חסר פה עוד משהו.

ודאי שחסר. כאן הבורא מתגלה כגדול ומזה נוצר בך כוח על מנת להשפיע, אתה יכול לשלוט על הרצון לקבל, אבל זה עדיין לא קשר, ולא אהבה.

תלמיד: מתוך זה שאני מחקה את הפעולות שלו אני לומד שאין שום אפשרות אחרת. אני לומד להיות כמוהו, ממה שהוא עושה, ואני מבין את הכוונה הפנימית של מה שהוא עושה. אני מרגיש שכל הפעולות האלה נובעות מאהבה.

גם זה נכון, מתוך כך שאני בעצמי עובר על אותן הפעולות כמו בורא, זה נקרא, "ממעשיך היכרנוך". כשאני עושה פעולות השפעה לזולת, אני מדמה את עצמי אליו בפעולה, כמו שהוא עושה פעולות לזולת, מתוך זה שאני מגלה את היחס שלו לזולת, מה זה נקרא לעשות טובה לזולת. אז מתוך הפעולות אני מגלה את הסיבה למה הוא עושה את זה, מתוך זה שהוא אוהב את הזולת. נגיד שזה כך ושזו בעצם התשובה.

זה כבר קפיצה מאהבה שלישית לרביעית. מזה שאני מכיר את הפעולות שלו אני מכיר את היחס שלו לנברא, זאת אומרת, מזה שאני חוזר על הפעולות שלו, אני מבין את היחס שלו לנבראים כאהבה ומתוך זה יש לי אהבה אליו.

תלמיד: למה מזה אני כביכול מקבל בעל מנת להשפיע? זה נראה כאילו השתוות אליו, השפעה רגילה.

אתה שואל, איפה כאן הנברא מתחיל להשתמש עם הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע? באיזה שלב? אתה תענה.

תלמיד: אני רואה שזה כביכול להשפיע על מנת להשפיע.

להשפיע על מנת להשפיע זה שהבורא מתגלה ויש לי כוח בינה, יש בי להשפיע על מנת להשפיע אבל סך הכול בזה לא עשיתי כלום. בזה אני שולט על הרצון לקבל, אני יכול להיות מעליו, הוא לא שולט עלי, אני נמצא מעליו. בינה לא צריכה שום דבר, יש בתוכה את כל הרצון לקבל והיא לא מרגישה אותו כמחייב.

נכון שאני נברא, נכון שיש לי רצון לקבל, נכון שהרצון לקבל הזה בעצם איכשהו בפני עצמו רוצה רק ליהנות, אבל עכשיו בגלל שהתגלה לי כוח עליון אני רוצה להיות דומה לו. למה? ככה, זה כבר מושרש באור פעם אחת ומשתמשים בזה. כמו בחינה א' ואחר כך בחינה ב', הבורא מופיע כשיש בחינת שורש ובחינה א' וכבר משתי הבחינות האלה ברור שתהיה גם בחינה ב' וג' וכן הלאה.

אז קיבלתי עכשיו כוח להשפיע על מנת להשפיע, מה פתאום אני מתחיל להשתמש בלקבל על מנת להשפיע, מתי? מאיזו נקודה כדאי לי להשתמש בלקבל על מנת להשפיע? בכלל שאני מבין שזה כדאי לי, שאני מתחיל לברך על הרצון לקבל שיש בי?

תלמיד: לא יודע, אלו רצונות יותר גסים, שעל ידם אני יכול לבטא יתר אהבה, אני משתמש בזה כחומר.

כלפי החברים, אפשר לעשות כך או לא? לקבל על מנת להשפיע?

תלמיד: אמרנו פעם שאם אני נותן לו להשפיע לי משהו, זה כאילו מאפשר לו משהו.

אבל אנחנו בעצם כל הזמן מדברים על מצב כזה שאנחנו צריכים להשפיע לחבר, לקחת את הרצון שלו ולהתחיל למלא אותו ולחשוב רק עליו. האם אנחנו מגיעים עם החבר גם כן למצב שנקרא לקבל על מנת להשפיע?

תלמיד: יכול להיות.

יכול להיות? מה זה נותן לי, או לו?

תלמיד: נגיד שמאפשרים לחבר לעשות לך איזו טובה וזה כאילו אתה משפיע.

זה נראה לי מאוד מלאכותי. כשאני מאפשר לחבר לעשות לי איזו טובה, האם אני צריך את הטובה הזאת ממנו?

תלמיד: כן.

למה?

תלמיד: נגיד אני צריך להגיע מפה לירושלים.

מתי אני מפעיל את הרצון שלי כלפי החבר שיעשה לי טובה? שיתאפשר לו לעשות פעולת השפעה? שתהיה לו אפשרות להשפיע למישהו, מסכן, אין לו למי להשפיע. לשם כך אני מגלה את הרצונות שלי, שישפיע. האם הרצונות האלה מלאכותיים או אמיתיים? אם הם לא יהיו אמיתיים אז זה משחק מכור, זה סתם. ואם הם אמיתיים, אז מה קורה כאן? החבר ממלא לי את הרצונות, אני אומר לו מה אני רוצה, והוא מספק לי.

עכשיו כל העולם רוצה להשפיע לי ומספק לי כל מה שאני רוצה. אנחנו אומרים, האדם לא צריך יותר ממה שנחוץ לו, ואני חייב כאילו להראות לכל העולם, תראו איזה כלים גדולים יש לי, תביאו, תספקו לי. האם בזה אני הופך להיות כלי אינסופי ממש וכל העולם ממלא אותי? האם אני לא עושה דבר איסור, אם אני מקבל לא רק מה שנחוץ?

מביאים לי עכשיו כל מה שאתה רוצה. בתים, מכוניות, כסף, זהב, מאכלים, יופי, מוזיקה, מה שלא יהיה. הרי אני צריך בסך הכול חתיכת לחם ומים אולי, לא יותר, ביתר אני מסור לרוחניות.

אם אני פותח את הכלים שלי בכוונה שכל העולם ימלא לי את הכלים האלה מפני שהם רוצים להשפיע לי ואני עושה את זה בכוונה לתת להם אפשרות להשפיע לי, זה לא נקרא שאני מקבל. אז יש לי את כל העושר שבעולם וזה לא נקרא שאני מקבל.

אחרת התמונה בגמר התיקון הייתה נראית שכל אחד מקבל כוס מים וחתיכת לחם, וכולם מרוצים ושמחים. להיפך, יש שפע אינסופי ואף אחד לא עובד בשביל השפע הזה, אבל נמצא בעל הבית לכל השפע. אתה יכול לשאול, אבל אם הוא לא מתכוון, האם הוא נהנה מזה או לא? הוא נהנה מזה שמקבל מכל העולם את כל השפע הזה, כמו שכל העולם נהנה לתת לו את זה.

אתה מבין כמה אפשר למצוץ מזה עוד? זה לא סתם עושר של כל העולם שמתקבל בכלי אחד, זה עושר של כל העולם שכל אחד רוצה להביא לך אותו עם הרצונות שלהם, וזה נקרא שאתה נמצא "מסתפק במועט". איזו חכמת הקבלה!

תלמיד: אהבה לבורא היא מצב סופי אחרי שאני מגיע לדבקות, זאת אומרת, האהבה אליו עם ההתאמה שלי כלפיו. אז איך אפשר להגיד שאני אוהב אותו בגלל שהוא אוהב את כולם, הרי הוא לא בהתאמה לכולם. אם כולם עכשיו עובדים ברצון לקבל, אז לא נקרא שהבורא אוהב את כולם, משפיע לכולם, אז מה זו אהבה?

יש שלב בעבודה שנקרא שאתה חייב לבדוק איך הבורא מתייחס לכל הנבראים. זה נקרא שקודם כל אתה צריך להצטער עם כל הציבור, לראות כמה הם סובלים, והם באמת סובלים, זה ברור. ואחר כך לבדוק את יחס הבורא אליהם, לגלות איך הוא מתייחס אליהם. לא איך הם סובלים ולא למה הם סובלים, את זה אתה מגלה, אלא אתה הולך לבדוק את היחס שלו אליהם. האם הוא מביא להם סבל, או שהוא מביא להם כל טוב אבל אצלם זה מפורש כסבל. כי אם הנבראים נמצאים בכלים לא מתוקנים, לפי גודל הקלקול הם מרגישים במקום יחס של אהבה ממנו, יחס של שנאה, זה ברור. במה הקלקול מתבטא?

תלמיד: ומה זו אהבה?

מהי אהבה?

תלמיד: האהבה עצמה מה זה?

זו שאלה, מה זו אהבה. או שאהבה נקרא למלא את הכלי איך שהוא, או שאהבה זה להביא את הנברא למטרה המושלמת. אהבה נקרא אותו היחס שיש מהבורא לנברא שמתגלה ב"סוף מעשה במחשבה תחילה". שמתגלה, אבל בעצם זה היחס היחידי מהבורא לנברא, טוב ומיטיב, אין יחס אחר ממנו אף פעם.

זה נקרא אור, שממנו יוצא אור. זה נקרא שבכוונת האהבה, ביחס של אהבה הוא בונה את הנברא, בורא את הנברא. אבל מיחס של אהבה כבר מתחילים מיד לצאת כל מיני זוועות, מצבים נוראיים וקלקולים, שבירות. ברוחניות זה הרבה יותר, אבל גם בעולם שלנו זו השמדה, השפלה, הרג, חנק, לא יודע מה עוד יש שם, נורא.

למה יחס האהבה שלו כלפי הנברא מתבטא בנברא בכל מיני מעשים ורגשות נוראיים והפוכים? יש על זה כבר תשובה או לא?

תלמיד: האהבה שלי כלפי הבורא יכולה להיות רק בגמר התיקון, זאת אומרת רק בסוף התהליך.

ודאי שאנחנו צריכים להגיע לגילוי האהבה שלו אלינו ואפשר להגיע לזה רק ביצירת האהבה שלנו אליו.

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים שכל התהליך מתחלק לשכר ועונש ולאהבה נצחית, מצד אחר אנחנו אומרים שכל פעם הנברא עולה לאצילות ויורד, מתקן. האם בסוף כל מדרגה אני מרגיש אהבה או רק בגמר התיקון אני מרגיש אהבה?

לא, בכל מדרגה. בכל מדרגה יש חלק מזה.

תלמיד: אבל עוד לא הגעתי לסוף התהליך, אז איפה ההבנה שבסוף פה? מהי הידיעה שבסוף, היא במימוש המדרגה?

כל פעם בעלייה אתה מרגיש את היחס שלו אליך, שמתגלה האהבה. במידה שאתה דומה לו, אז אתה מגלה את היחס, את היחס שלו.

תלמיד: איך אני יכול להפריד בין מילוי בכלי הקבלה שלי לבין הידמות שלי אליו?

מה ההבדל בין מילוי בכלי קבלה לבין היחס שלו אליי? אם אתה עושה פעולה דומה לו, אז מתוך זה אתה מכיר אותו.

תלמיד: נגיד שיש איזה אבא שמכה את הבן שלו, כי הוא רוצה שהוא ילמד ויגדל ויהיה גדול.

כן.

תלמיד: אז אני רואה שהפעולות של האבא הן מתוך אהבה, אבל בכל זאת..

מאיפה אתה רואה שהפעולות של האבא שמכה את הבן שלו הן מתוך אהבה?

תלמיד: אם אני נהיה כמו האבא אז אני רואה.

אם אתה כמו האבא הזה ואתה בטוח שאתה אוהב את הבן, ומתוך זה אתה מכה אותו, אז אתה יודע. אבל מזה שאתה מסתכל על אבא אחר, מאיפה אתה יודע, שמתוך זה שהוא דומה לך ואתה דומה לו? נגיד ככה. אז מה אתה שואל?

תלמיד: אבל גם האבא רואה שהבן סובל. אם אני משתווה נגיד לאבא איך הוא נמצא באהבה?

אתה שואל כך, איך הבורא יכול להיות טוב ומיטיב לרעים ולטובים בהחלט בבחינה אינסופית, אם איזה חלק מהחיים שלנו אנחנו סובלים? אם אני סובל רגע אחד, איך יכול להיות שהוא טוב ומיטיב במאה אחוז? אז הוא טוב ומיטיב או לא, כשנבוא לשם. האם עכשיו הוא טוב ומיטיב כשאני מרגיש סבל? לא. ודאי שאני מקבל את הסבל הזה ממנו, זה לא מישהו אחר, "אין עוד מלבדו". ממנו באים כל הדברים. נכון שזה תלוי בקלקול שלי, ואת הקלקול הזה גם לא אני עשיתי, זה על חשבונו.

בקיצור, הוא ברא, ייצב איזה תהליך שבחלק מהתהליך אני מאוד סובל. אפשר להגיד שעד הרגע האחרון, עד גמר התיקון. אז למה אני בכל זאת קורא לו טוב ומיטיב לרעים ולטובים אם 99% מהדרך אני סובל ורק באחוז אחד, זאת אומרת, ברגע האחרון, אני נהנה. זאת השאלה? בסדר, אני רק הסברתי את השאלה הזאת יותר. זו שאלה שבעל הסולם שואל בעצמו.

תלמיד: כי ההטבה זה לא תענוג בכלי קבלה שאני יכול להרגיש עכשיו. ההטבה זה לגדל אותי, ההטבה זו התכלית.

זאת אומרת, יש לו הצדקה כמו לאבא שנותן מכות לבן. הוא רוצה לטובת הבן, ובסופו של דבר הבן יגדל ויהיה לו טוב. ושזה על ידי מכות, מה אפשר לעשות. אבל אם האבא בעולם הזה כמוך, כמוני, שאנחנו חיים בחברה, והבן נמצא באגו שלו, והחברה היא כזאת וכדי להגיע לאיזה הישג צריכים לעבוד קשה, אז האבא חייב לתת לבן לחץ ומכות כדי שהבן יהיה בן אדם.

אבל אם זה לא אבא, אלא הבורא שגם מייצב את החברה, ואת הטבע של הבן ואת הטבע של כל העניינים, אז למה הוא ייצב את זה בצורה כזאת שצריכים לתת לילד מכות שיגדל ויהיה ככה? שייצב את זה בצורה אחרת. אנחנו נמצאים במצב שאין לנו ברירה, חייבים לגדל על ידי מכות את הילד. אם הייתי בורא את כל המציאות, הייתי עושה כך שאני אצטרך לתת לו מכות?

הייתי בונה כך שהוא צריך באמת 20-30 שנה להזיע כדי להיות בן אדם ושזה יהיה נגיד הטבע שלו שיסבול מסכן והחברה תהיה רעה אליו ומרבה מכשולים בדרך. האם אני הייתי בונה לו כך את הדרך?

תלמיד: אז איך לגדל אותו אם לא ככה?

את זה אני שואל, לא איך לגדל, למה צריכים לבנות תנאים כאלו פנימיים וחיצוניים כדי לתת מכות לילד, איזו אכזריות זו? שאנחנו נותנים מכות, ואנחנו אומרים שאנחנו לא אכזריים, למה? כי אין ברירה. אנחנו חושבים על המצב הטוב שיהיה בסוף. אז ככה הוא מצדיק גם את הבורא, הוא אומר שהבורא חושב על הסוף, הוא לא חושב על מה שיש באמצע. זה הכול נכון, אם לבורא לא היו ידיים כדי לבנות את כל התנאים, גם את ההתחלה, גם את האמצע וגם את הסוף. אבל הוא מייצב את התנאים. נו?

תלמיד: למה הבריאה לא נגמרה בבחינה א'?

אני לא יודע. אבל למה דרך הסבל הבורא ייצב את כל התהליך? הוא כל יכול, יש פה הרבה דברים, לפחות קצת משהו.

תלמיד: כתוב שזה כדי לגדל אותו, שבסופו של דבר כל מה שעשו עליו היה לטובתו, כל הפעולות הן לטובתו. בכל זאת איך נעלם הסבל שהוא סבל?

או, אתה אומר, נגיד שעוברים את כל הדרך, ומגיעים לסוף, ונהנים, אז אולי אנחנו שוכחים בעולם הזה, אבל לא שוכחים. לך למישהו שהגיע לאיזו פסגה, ותשאל אותו, הוא יגיד, כמה סבלתי, ואתה יודע איפה הייתי, ומה עשיתי. אולי עכשיו הוא נהנה, וזה מוסיף לו איזשהו טעם, תמיד צריכים קצת מלח וקצת פלפל, קצת בכי שיהיה בתוך השמחה, זה מוסיף, לשבור קצת את הטעמים.

אבל גם זה בעצם לא מושלם, זאת אומרת, האם אדם שמגיע לסוף, שוכח את הכול, ואז בשביל מה הוא עבר את זה? או שהוא לא שוכח, אבל הוא מסתכל על כל הדברים האלה, ועכשיו הם דווקא תומכים במצב הזה, והוא נהנה מזה. אבל העבר בכל זאת היה רע.

אתה כבר מתחיל לחפש את זה בהקדמה לתע"ס.

תלמיד: הוא כותב על העשיר במרתף.

העשיר במרתף, נכון, אבל בהקדמה לתע"ס הוא מסביר את השלבים האלה. נו, אז שוכחים באמת את העבר? מה עושים עם העבר? איך יכולים להצדיק את העבר בצורה כזאת שהעבר לא קיים? כי אם העבר נשאר קיים בכל זאת, אין גמר תיקון. זה לא גמר, ולא תיקון. אז איך אפשר לעשות כך שאין עבר, הוא היה או לא היה?

מה האדם מגלה? הוא כותב שהבורא תמיד התייחס אליו, ולעולם לא התייחס אליו רע, אלא תמיד התייחס אליו כטוב. בסדר, אבל אני הרגשתי רע, ואתה ייצבת לי את כל התנאים האלה כשהרגשתי רע. אז נכון, התייחסת אליי טוב, אבל איך זה נקרא טוב, אם בכל זאת סובבת לי הרגשה רעה?

תלמיד: אם אני מסתכל על זה בצורה פונקציונאלית, כהכרחי לתהליך. התפיסה שלי הייתה שגויה, כלומר הטעם שטעמתי כרע, הוא בכלל לא רע. זה לא באותם הכלים שהוא מודד את זה, הוא לא מודד את זה במושגים של טוב או רע. אם מודדים את זה בטוב ורע, זה תמיד יישאר רע, כי רע זו הרגשה.

אל תגיד לי שאחר כך אני אהיה מישהו אחר. לעת עתה מרגישים רע או לא מרגישים רע? מה עושים עם זה, אתה יכול למחוק את המציאות?

תלמיד: לא.

נו, אז איך? אני בא אליך עכשיו, ונותן לך מכה, אחר כך אנחנו אוהבים, אחר כך אנחנו חברים, אפשר למחוק את זה או לא?

תלמיד: לא.

לא, אז איפה יש כאן בכל זאת השלמה על העבר? לא שמכפרים, ומרגישים, והכול בסדר. עכשיו אתה לא יכול להתייחס לבורא כמו לאבא שמאין ברירה כך עשה לך. זו דוגמה נכונה עם בנו של העשיר במרתף. אבל כאן המלך שהכניס את הבן שלו למרתף, ונסע, רוצה לחנך את הילד להיות מלך, אבל למה הוא ייצב את הדברים בצורה כזאת?

אנחנו מדברים על הרצון לקבל, ועל תנאים פנימיים של הרצון לקבל, והחיצוניים סביבו, למה הוא ייצב את זה בצורה כזאת? זו לא שאלה פילוסופית, יש כאן חצי מהעניין. נכון שהבורא מתייחס ככה איתנו, מלמד אותנו מתוך החושך להיות כמוהו, אבל למה זה הכרחי שהוא ייצב את זה בצורה כזאת? אנחנו יכולים לתת לזה הצדקה, אבל בכל זאת אני לא יודע לאן נעלם הסבל?

תלמיד: כדי לאפשר עצמאות. אין תנאים אחרים לעצמאות.

חביבי, הוא כל יכול.

תלמיד: מה זה הוא כל יכול? למה הוא לא ברא אותי עצמאי? אם הוא מתערב בתהליך הוא לא מאפשר לי עצמאות, אלא אם הוא מייצב את זה ככה. עכשיו אתה יכול לשאול אחרת, אתה יכול להקשות, אם הוא בורא, למה הוא לא ברא אותי עצמאי?

טוב, בסדר, לעת עתה בסדר. נלמד, יש פה מה לעשות, פעם עוד נרד לשכבה יותר למטה.

(סוף השיעור)