שיעור בוקר 31.12.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מי הוא הגורם לתפלה"

השאלה היא, "מי הוא הגורם לתפלה" או הבורא או הנברא? אנחנו אומרים, "אין עוד מלבדו", שהוא היחיד הפועל ומתחיל את כל הפעולה וכל התהליך וכל התופעות שיהיו, אבל אנחנו אומרים גם, "אם אין אני לי מי לי". כנראה שיש לאדם משהו. יכול להיות שלא בדיוק באותה הפעולה כמו עם "אין עוד מלבדו" אלא במשהו אחר, אבל "אם אין אני לי מי לי" שייך בכל זאת לאדם באיזו הבחנה, בזה כן יש לו בחירה חופשית ופעולה חופשית?

האם אדם צריך לעשות את עצמו כמוכן כדי שהבורא יפעל דרכו ויביא אותו לתפילה, במה האדם צריך לסייע לזה, או שחוץ מסיוע, האדם עצמו נכלל בעבודה הזאת ויש לו ממש שותפות עם הבורא בפעולה והוא מגיע למצב.

אבל תפילה היא העלאת מ"ן, זאת אומרת שאחרי שנעשו כל ההכנות ממעלה למטה, ירידת כל המדרגות, העולמות, ושבירת הנשמה, שבירת האדם, נשאר רק תיקון. התיקון יכול להיות רק לפי התפילה, רק לפי החיסרון לתיקון.

בעצם אם לא תפילה, אז לא צריך להיות תיקון. כלי טוב שנמצא במצב אינסופי, מתוקן, למה לשבור ולהביא לערבוביה בקליפה ועד עמקות הנפילה, בדרגות הנמוכות ביותר ושוב לחזור, לשחזר מצב הטוב? התוצאה מזה היא שהדרך חזרה מהמצב השבור למצב התקין, חייב להיות בהקדם התפילה מצד הכלי, והתפילה הזאת היא הבחירה החופשית, היא השתתפות התחתון בכל הבריאה.

כי אחרי הכרת הרע, אחרי הכרת מצבו, אחרי זה שמכיר גדלות מדרגת הבורא כלפי מדרגת עצמו, התחתון ללא שום חשבון לעצמו, מתחיל לרצות להיות כבורא, זאת אומרת בתכונות דהשפעה ללא שום פנייה לעצמו. הרצון הזה להיות כך הוא נקרא "מ"ן", עליית התפילה, וללא הרצון הזה ודאי שלא יהיה אף פעם תיקון. כפי ששאלנו, בשביל מה לשבור את הכלי אם צריכים לתקן אותו שוב?

אלא ללקט את התפילות על כל שבר, ושהתפילות האלו יהיו הכלי החדש שהנברא יוצר, שבזה הוא בונה את עצמו, מהמ"נים שהעלה על כל פרט שירגיש בשוני בינו לבין הבורא. לכן העיקר זה התפילה, ומיד אם אנחנו משיגים תפילה נכונה, העלאת מ"ן, זה נכנס כגורם לפעולה בפרצוף העליון מאיתנו, ואז מיד הפרצוף העליון פועל עלינו ועושה לנו את התיקון. זאת אומרת, הפעולה נעשית כבר מאליה, רק הצורך לפעולה הזאת חייב להיות מצד התחתון.

והצורך הזה מצד התחתון, הוא באמת ובהחלט מצד התחתון? ודאי שבתוך התחתון אף דבר לא יכול פתאום להיות מורגש ללא סיבה מוקדמת לזה. וודאי שהבורא מעורר את האדם לתפילה. וודאי שבבירור התפילה וזה נקרא "בירורי התפילה", שאדם רואה טוב ורע, אור וחושך, כל ההבחנות, ממי הוא רוצה ומה הוא רוצה לבקש וכן הלאה, זה נקרא "בירורי תפילה". זה לא מה שלומדים בישיבות כבירורי תפילה, איך להגיד מילה מילה, אלא הרצונות שלנו ככל שהם נראים לנו כל פעם באור העליון בצורה קרובה או רחוקה מהרצוי, שאדם מברר את זה, כאן כל היגיעה שלו. וודאי שבדרך לבירור הכול סלול, זה תלוי בכלי השבור שלנו.

זאת אומרת, כשאנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב המתוקן, כל הדרך היא כבר דרך סלולה. בטוח שאנחנו נתקדם מבירור אחד לאחר, לבקשה, תפילה והודיה, לכל מה שיש. וזה ממצב למצב והמצבים האלה הם בעצם חתומים, מוגדרים מראש, כי זה תלוי בשבירת הכלים. אלא המעמד שלנו, ההשתתפות הרצונית שלנו, היא הדחף לדבר. כביכול למהר את הדבר, זו ההשתתפות שלנו. זאת אומרת, למצוא את עצמנו מעוניינים שזה יקרה לנו מהר, זו בעצם התפילה שלנו.

לכן מי שמאחר ולא מזדרז עם זה, לא מרגיש את עצמו לחוץ, דרוך לתפילה, חושב שהדבר הזה יכול להתבצע בעוד רגע, או בעוד כמה שעות, או בעוד כמה שנים, אז הוא פשוט לא עושה את הדבר היחיד והעיקרי שעליו לעשות בכל התהליך של המציאות, בכל תהליך תיקון הנשמות.

לכן כל המדידה שלנו, עד כמה אנחנו מתקדמים, היא בעצם במדידת כוח הרצון שלנו במה שנקרא "למהר את הגאולה", "לזרז את הגאולה". ומי שגורם לזה, ודאי שזה הבורא כמו שאנחנו לומדים גם מ"תלמוד עשר הספירות", שנה"י דעתיק, מעוררים דדי בהמה, ויש עוד כל מיני סיבות ומערכות שהם מעוררים את הנשמות לכל מצב כדי לעלות לדרגות יותר גבוהות. את זה בעל הסולם מפרש יפה מאוד במאמרים "עניית התפילה ועליית התפילה" בספר הזוהר.

איך שלא יהיה, הגורם הוא ודאי - הבורא, מקבל התפילה זה ודאי - הבורא, כל רצון ורצון שיהיה באדם כלפי הדברים, גם הנכונים וגם הלא נכונים, גם הבלבולים והכישלונות, וגם ההצלחות ואילו ניצחונות בדרך, כל הדברים האלה ודאי שכבר נמצאים בדרך, ורק כלפי האדם זה פתאומי. אבל מה שתלוי בנו זה לחץ לחוד למהירות שזה יקרה לנו. כי אני רוצה שיבוא אליי הרצון האמיתי ואני מבקש מהבורא שייתן לי אפשרות להתפלל על הדבר הנכון, להתפלל ובכל הכוח שנדרש כדי לקבל בחזרה עניית התפילה - מ"ד מלמעלה, ואני דורש שהדבר הזה יהיה מיידי ולא לאחר הזמן. זה העיקר. עכשיו אני צועק ומבקש.

כתוב בכמה מאמרים על איש שצועק, איש שבוכה והוא בוכה בעיקר על מה שנחוץ לו כרגע, עכשיו. אם זה בעוד עשר שנים אנחנו אומרים, מטומטם מי שדווקא מושך את הבעיות שלו או החסרונות שלו לעתיד. ואם זה לעתיד, בשביל מה אני אסבול מהם עכשיו, אז אני אחכה לעתיד ומי יודע מה יהיה. אלא אם אני לוקח את הדברים האלה ממש להווה ורוצה עכשיו לבצע אותם, לתקן אותם, זה הדבר הנכון.

לכן ודאי שכדאי לרכז את כל החסרונות מהעבר, ההווה, והעתיד להווה כדי להעלות אותם לכוח התפילה, ולעשות אותם כך שאני לא אסבול ברגע הבא, אני רוצה עכשיו את הפתרון בשבילם, ברגע הזה. ופתרון לְמה? לזה שאין לי כוח להשפיע.

בדרך כלל כשמתפללים למשיח או לכל מיני אחרים, מתפללים שיהיה לנו טוב, "תצילני מהצרות". יש איזשהו בורא רע ויש איזשהו בורא טוב, הבורא הרע עשה לנו כל מיני צרות, ואנחנו מתפללים אליך, אלוהי ישראל, שתעשה לנו כל טוב".

אני לא רוצה להגיד שזו עבודה זרה, אבל היא נגד העיקרון האחד, יחיד ומיוחד. לכן ריכוז כל ההבחנות של האדם לנקודה הנוכחית שהוא עכשיו חייב פתרון לתיקונו, זאת התפילה. לכן התפילה היא העיקר, זה הסיכום, זה הסיום של כל המאמצים, ההבחנות שעברנו בדרך. העלאת מ"ן כמו שאנחנו לומדים, זה בעצם מה שצריך להיות מצד התחתון, כל היתר נעשה על ידי העליון. וגם להעלאת מ"ן, התחתון גורם והתחתון מסדר לעליון את כל הדרכים כדי לבנות מ"ן נכון. רק לזרז את עצמו בכל מצב ומצב שזה ייבנה מהר ויתבצע עכשיו, זה על האדם.

זאת אומרת, "ישראל" מה שנקרא, הם מקדשים את הזמנים. כל רגע ורגע הם מעלים אותו מעלה, שיקרה עכשיו, שיכנס לרוחניות. אם אדם עושה כך, אז יוצא שהוא מבטל את הזמן ובאמת מתחיל להרגיש שהזמן לא קיים, הוא חי בתוך הבחנות, ומיד דורש את המימוש של כל הבחנה והבחנה.

תלמיד: כשאתה מדבר על תפילה, מה זו תפילה? האם אני צריך להגיד את זה בלב?

מה זו תפילה? רב"ש אומר לך מה זו תפילה. תפילה זו בקשה מהבורא על תיקון. מי זה הבורא? הבורא זה הכוח המשפיע שיש לו נתינה ללא שום פנייה לעצמו. לְמה אני צריך להתפלל? לכוח הזה אני יכול להתפלל רק עם בקשה שגם אני רוצה להיות כמוהו, כוח המשפיע ללא שום פנייה לעצמי. אם יש לי נחיצות כזאת ויש לי ביטחון שהבורא רוצה לעזור לי, ורק לזה הוא עוזר, ובאמת רק את זה אני רוצה, ואני רוצה את זה עד כדי כך שחוץ מזה אין לי שום בקשות, ואני חייב שזה יתבצע עכשיו כרגע ולא עוד שנייה, אז זה נקרא מ"ן, זאת נקראת תפילה.

אם יחד עם זה תצעק, או תבכה, או תשיר, אני לא יודע מה תעשה, זה לא חשוב. הבורא מסתכל על הרצון שבתוך הלב, שבתוך תוך כל הרצונות שלך כסיכום מכל הרצונות. אם אתה בגוף שלך, אז אתה יכול לבצע כל מיני דברים גם עם הגוף. אם אתה כבר ללא גוף, לפני שנולדת או אחרי שהגוף מת, אז אתה עושה דברים כאלה בלי גוף, מה הבעיה? אנחנו מדברים על הרצון, רצון לא שייך לגוף. גם כשתמות יהיו לך אותם המעשים, אותן הפעולות, כמו כשאתה נמצא בגוף, אולי במדרגה אחרת, בבירור קצת שונה. אבל אנחנו מדברים על הנשמה, על החלק הנצחי.

הרי על מה מדובר ב"תלמוד עשר הספירות", האם על הגוף שלך? לכן, אני לא מבין למה אתה שואל מה אתה צריך לעשות. אתה צריך לעשות את מה שכתוב. הבורא לא מבין את הגוף שלך, על הגוף הוא לא מסתכל, הגוף שלך הוא כעומס נוסף על הנשמה שלך, כדי לתת לה בחלק מהתהליך שהיא עוברת עומס נוסף כזה, זה נקרא הגוף. הנשמה עוברת כביכול איזו דרך, מהמצב הגרוע ביותר עד למצב הטוב ביותר, ובקטעים מסוימים מהדרך היא חייבת לשאת משא נוסף, שישב עליה חמור, החומר הזה. אז החומר הזה נראה לנו עכשיו כגוף שלנו, אבל מהצד הוא לא נראה כגוף, הוא נראה כמשא נוסף.

אתה צריך לדבר תמיד מתוך הנשמה, לא מתוך הגוף, אז לא יהיו לך שאלות כאלה. כי כשאתה מתחיל לשאול או לברר משהו בקבלה, תדע שהקבלה מדברת רק על היחס שבין הנשמה לבין הבורא, לא בין הגוף לבורא, על הגוף לא מדובר כאן. לכן תשאל מתוך הנשמה. מה זה נשמה? הרצונות הלא מתוקנים שלי, שאני צריך להביא אותם למצב המתוקן. מה הוא מצב מתוקן? שיהיו דומים לאותה צורה כמו הבורא. כל הרצונות שלי הם כמו של הבורא, אותם הרצונות, כי הוא באור שלו ברא את הרצונות שלי. רק ההבדל שיש בין הרצונות הוא פשוט מאוד, הרצונות שלי הם בכוונה הפוכה ממנו.

אולי נראה לך שבזה אני מדבר על הבורא בצורה מאוד גסה. איך יכול להיות שלבורא יש רצונות כאלה כמו שיש לי. תאמין לי שבלבוש הנכון, זאת אומרת בלבוש של אור חוזר, בכוונה הנכונה, הרצונות הכי גרועים והכי נבזים ומגעילים יקבלו צביון ממש יפה, זה יהיה אור.

תלמיד: אתה מדבר על סוג כזה או אחר של תפילה.

אני לא מבין מה זה סוג כזה או אחר, תפילה יכולה להיות רק אחת.

תלמיד: אני צריך להתפלל ולבקש, וגם אומרים לי מה בדיוק אני צריך לבקש.

בתפילה ודאי שאומרים לך בדיוק מה אתה צריך להגיד. יש בירורי תפילה, יש סידורים כאלה גדולים מאוד שכתבו מקובלים, או שהם כתובים במילים או לפי אותיות כמו בסידור רש"ש, שם יש רק אותיות, סימנים, ואתה צריך לעשות זיווגים, כבר פעולות רוחניות. על זה אנחנו לא מדברים.

אבל ודאי שהסידורים כתובים לך מראש. גם הסידור שלנו, שאתו אנחנו מתפללים, כתבו אנשי הכנסת הגדולה. אלה אנשים שכולם היו בדרגות רוחניות גבוהות לפני חורבן בית המקדש, הם ידעו שישראל יוצאים לגלות וצריכים לתת להם הוראות, גם לעתיד, לימינו, אז הם כתבו את הסידור שלנו, חתמו אותו כביכול בצורה כמו שהוא היום. ודאי שאם נסתכל בסידור בצורה נכונה, אז נראה כל מילה וכל פסוק ואת כל הסדר שלהם, כדרגות, כמדרגות שבהן האדם צריך להתקדם לקראת התיקון המלא, השלם שלו.

אתה שואל, "הם יגידו לי מה אני צריך לבקש?", בטח שהם יגידו, כי הם יודעים מהי הנשמה שלך, ידוע להם איזה פגם היא קיבלה, הדרכים ידועות, עיבור, יניקה, מוחין. בעיבור יש לך תשעה חודשים, ביניקה שנתיים, זה מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות". הם יודעים בדיוק מה תעבור, זה ידוע להם. כמו כשמסתכלים על תינוק קטן ויודעים בדיוק מה יקרה לו, באיזו צורה הוא יתפתח. בזה אין שום סודות, בזה אין שום חידוש. בדיוק כמו שהנשמה ירדה, באותן הדרכים היא עולה, אין כאן שום דבר חדש.

החידוש הוא ההשתתפות שלך בזה, שאתה תרצה שזה יקרה לך. ברצון שלך שזה יקרה, הדבר הזה קורה. אם אתה לא רוצה שזה יקרה, אז נותנים לך מכות עד שתרצה, זה נקרא דרך ייסורים. אם אתה משתדל לגבש את הרצון הזה לתיקון מעצמך, זה נקרא דרך תורה. יוצא שגם כך וגם כך אתה תתפלל. השאלה אם יתנו לך מכות כדי שתרצה להתפלל, או שמהחשיבות שבדבר תלקט את הכוחות, את הרצונות האלה כדי להתפלל, כלומר מהי ההשתתפות שלך בזה. בעל הסולם כותב, "בין כך ובין כך תעבוד, או מתוך מצור, או מתוך כל טוב". במכתבים הוא כותב שם כאלה דברים יפים.

אין לנו שום חידוש בשום דבר. חוץ מ-"אני רוצה שמה שצריך לקרות בתיקון שלי שיקרה ומהר. איך לגייס לזה את כל הכוחות שלי כדי שזה יהיה נחוץ".

תלמיד: מה הוא הקצב שאנחנו צריכים להתקדם בעבודה הזאת?

הקצב שאנחנו צריכים להתקדם הוא פשוט מאוד, כמו שכתוב בספרים, "הלוואי שיתפלל כל היום". אם אתה חושב על זה, אז זה לא שתעמוד בבית הכנסת ותתפלל כל היום, ובאמת יש כאלה שחיים ליד הכותל או בבית כנסת. אבל עכשיו מובן מה זה "הלוואי שיתפלל כל היום", זה שעל כל הבחנה והבחנה שמתבררת לך כל רגע ורגע, מיד אתה מגבש כאלה כוחות כדי שמיד תגיע לתיקון.

תלמיד: לזה צריך רצון.

לזה צריכים רצון. הרצון לזה נקרא ההשתתפות שלך. מלמעלה ישלחו לך כל רגע ורגע הבחנות חדשות, אין בעיה. כי ברגע שאתה גומר את הדבר הקודם, מיד הוא מזמין בעצמו את המצב הבא. גלגלתא עיניים ואח"פ, או רשימו בתוך רשימו, זה בא באותה צורה, בשרשרת. לא ששולחים לך מלמעלה חבילה ואחרי חודש עוד חבילה, נדמה לך שכך זה בא אליך בגלל שאתה ישן. אלא ברגע שאתה מבצע, אם גמרת לבצע, אז מיד באות לך הבחנות חדשות. אין שום מניעה מלמעלה, אלא זה רק בגלל שאנחנו מתרשלים לסיים את ההבחנות שיש בנו ולהביא אותן לתפילה שלמה.

אנחנו לא נמצאים במדרגות שאנחנו יכולים להזדהות עם מה שכתוב בסידור בצורה ממשית. כי מה שכתוב בסידור, כתוב לדרגות רוחניות שאדם הולך עליהן. אבל כלפינו זה כתוב בצורה כזאת, בשפת הענפים, ואנחנו יכולים איכשהו להשתתף בזה בהרגשה בהמית. "תצילני", "מודים לך" וכל מיני דברים כאלה, אנחנו מדברים כמו בהמה שמרגישה רע או טוב, ומודים על זה בתוך האגואיזם שלנו.

אבל אם אדם מתחיל להשתתף בזה בכוונה בהחלט להתעלות מעל הגוף שלו, לחיות בתוך הכוונה, שזה יהיה כלפי הבורא, אז הוא מתחיל להרגיש בתפילות דברים אחרים. עד שבהחלט אחרי המחסום הוא מרגיש אחרי כל המילים האלה, את הצד השני של המילים. כשהוא מסתכל על הטקסט הוא לא רואה את הענפים, הוא רואה את השורשים, הוא נמצא בשורשים. ואז בשבילו המילים האלה הן כבר הבחנות, כנגד כל מילה ומילה יש לו רצון, מסך וביצוע, יש לו כבר פעולה רוחנית, הבחנה רוחנית.

כשאנחנו קוראים, בשבילנו אלה פיוטים יפים שמדברים על רגשות אנושיים. זה נקרא שפת הענפים. בסידורים כמו סידור רש"ש, שגם בעל הסולם רצה לכתוב סידור כזה אבל פחד שלא יקבלו אותו, הוא כותב על זה ב"בית שער הכוונות" בסוף הספר, אז בסידורים כאלה כמו של רש"ש, ויש עוד כאלה סידורים של מקובלים, אבל הוא הכי נפוץ, שם יש כבר סימנים, וזו כבר לא שפת הענפים, זו שפה של מקובלים, אלו כבר סימנים על כלים רוחניים ממש.

חוץ מזה, יש תפילות רמח"ל. אני נתתי את הספר הזה מתנה למורה שלי. הכול שם כתוב ל"אחד, יחיד ומיוחד", כך מתחילה שם כל תפילה ותפילה. הוא מברר בתפילות האלה אילו סוגי ייחודים יכולים להיות מכל מיני כלים, מכל מיני זוויות. אלו תפילות מאוד מיוחדות. הן נראות כביכול כמעט אותו דבר, תשבחות כביכול, אבל זה מעניין. עבורנו זה עוד לא לעכשיו, לכן אני עוד לא מדבר על זה, אבל יבוא הזמן שנקרא גם את הדברים האלה.

תלמיד: מה זאת אומרת שאנחנו צריכים למשוך מהעתיד את כל הבעיות?

לא למשוך מהעתיד את כל הבעיות. כך עושה אדם שהוא עצבני או מפוחד, ואז הוא כבר דואג לגבי החיים העתידיים שלו, הוא בחרדה, אבל לא על עכשיו אלא על מה שיהיה. אלא מדובר על זה שאם יש לנו כלי שמרגיש עבר, הווה ועתיד בצורה שהוא לא מתוקן, ורוצה להיות מתוקן כלפי כל ההבחנות האלה, עבר, הווה ועתיד, שיקבץ אותן עכשיו, וזה ייתן לו ממש דחף לתפילה. על זה אני מדבר.

תלמיד: ואם הוא לפני מחסום?

זה לא חשוב אם זה אחרי מחסום או לפני מחסום, אני מדבר על הרגשה. או שההרגשה היא ברורה ומבוררת בתוך הרצונות, המסכים והרשימות שיש אחרי המחסום, או שההרגשה היא ברגשות אנושיים שלנו, שזה לפני המחסום. צריכים לעבוד עם מה שיש. אנחנו בהחלט כמו תינוקות, כמו ילדים קטנים שרוצים להידמות לגדולים. ולא דורשים מאיתנו יותר, אבל את הרצון להידמות, כן. אחרת איך נהיה גדולים? בילדים יש דחף טבעי, ואצלנו אין.

איך שלא נהיה, איך שלא נסובב את העניינים, ההתקדמות היא רק לפי דוגמה. אין שום דבר אחר. קח למשל שחקנים, אתה צריך להראות לו את הדוגמה והוא צריך לעשות את זה בדיוק. וככול ששחקן עובד פחות עם השכל, אלא יש לו יותר יכולת לבצע במדויק את מה שצריך, הוא נחשב לשחקן גדול יותר. את השכל הוא צריך כדי לבצע נכון יותר. אבל זה בכל השטחים, בכל הרמות, בכל המקצועות.

זה מה שאנחנו רואים מעליון לתחתון. כמו שלמדנו אתמול, שהעליון מוציא את הנה"י שלו לתחתון, כדי שהתחתון יראה אותם כדוגמה למה הוא צריך להידמות, להיות כעליון. בשביל זה גם אח"פ נפלו לתוך גלגלתא עיניים. כי בזה שאני רואה מיהו, מהו, איך הוא מסודר, איך הוא עושה, מה הוא עושה, לזה אני רוצה להידמות. אחרת איזה תיקון אני אבקש, אני סתם אצעק הצילו? זה לא יעזור. ברוחניות לא עוזר סתם כך לצעוק הצילו. אתה יכול להגיד רע לי, אז זה ברור. אבל מ"ן הוא בהבחנות מדויקות למה זה, אחרת אתה רואה כמה הצעקות לא עוזרות בשום דבר.

הבירור הוא רק על ידי ההשתתפות שלנו. הבעיה ברוחניות היא שיש לך כביכול פעולות ומעל הפעולות יש את מידת ההשתתפות שלנו בפעולות. ואלה כביכול שני דברים שהם מקבילים אחד לשני, כשני פסים כאלה מקבילים. ואנחנו לא מבינים את ההשתתפות שלנו, כמה היא משפיעה על זה שהמעשה עצמו יקרה. אבל בלי זה המעשה לא קורה. ורק בהשתתפות שלנו המעשה הזה מתהפך מרע לטוב בהרגשתנו.

אותם הדברים שעכשיו נראים לי רע, אם הייתי משתתף בזה בעצמי, אם הייתי רוצה את התיקון הזה בעצמי, אם הייתי דוחף לזה בעצמי, אז הם היו נראים לי אין סוף טובים. שום דבר לא משתנה, "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", שום דבר. כל הבחנה והבחנה אם היא מתבררת בנו, צפה בתוך ההרגשה שלנו, והיא בהקדם שלי, אז היא נראית לי טוב. אם היא לא בהקדם שלי, אז היא נראית לי רע. כך אנחנו הופכים את דרך תורה לדרך ייסורים חס ושלום, או ההפך, מדרך ייסורים לדרך תורה.

תלמיד: אתה יכול להסביר עוד פעם?

אם הכוונה שלנו קודמת למה שקורה לנו, אז היא הופכת את הדרך שלנו מדרך ייסורים לדרך תורה, ולכן אנחנו כבר מרגישים במקום רע, טוב.

תלמיד: מהי הכוונה?

הכוונה שלנו היא שאני רוצה שמה שיקרה לי יהיה מתוקן, יהיה תיקון, יהיה יותר קרוב לבורא, שיהיה במשותף עם הרגשתו, עם ההרגשה שלי אותו.

תלמיד: על מצבים עתידיים שאמורים להתגלות?

המצב העכשווי או העתידי, או שיהיה בעוד רגע, שאני מצפה לו. אנחנו שוב ושוב חוזרים לאותה דרישה, שאנחנו חייבים לחיות בתוך הכוונות. המעשים יקרו גם כך וגם כך, ואין בהם שום דבר ממשי, הם סתם מצב שמחליף מצב, שמחליף מצב. פשוט בנו זה כך מתבהר, כאילו יש התחלפות המצבים, ואנחנו בכלל נעים, זזים באיזשהו תהליך.

אבל אנחנו לא זזים ולא נעים. אלא לפי הכוונה שלנו, לפי גודל ההשתתפות שלנו, פותחים לנו יותר ויותר לראות איפה אנחנו נמצאים, ואז נראה לנו שאנחנו זזים. הכול נעשה בכוח הכוונה, ברצון להשתתף, ובסופו של דבר בתפילה, זה נקרא תפילה.

תלמיד: מה בדיוק הנקודה הזו?

הנקודה שבגללה אנחנו לא זזים, היא פשוט בגלל שאנחנו מתעצלים לעשות בירורים. ובנקודה הזאת שאנחנו מתעצלים, אנחנו צריכים לראות שעכשיו נותנים לי הזדמנות להרגיש. אם אני מרגיש אותה, אני יכול להיות מנותק לגמרי מהעניין, אבל אם אני מרגיש שלא בא לי, שאני יושב ולא רוצה כלום, ואולי אני אעשה משהו אחר, ואולי אני אמלא את הזמן שלי עם משהו אחר, ואת עצמי ואת הרצונות שאני נמצא בהם, כשנותנים לי להבין את זה, דווקא אז נותנים לי עכשיו להשתתף בצורה מועילה להתפתחות.

וכאן אני צריך את כוח החברה, כי בסופו של דבר אני צריך לראות, ואנחנו רואים שאנחנו יכולים להתבטל ממש אין סוף זמן. אלא כאן אני צריך דווקא להכין את החברה מקודם, או שברגע זה להתחיל להכין אותה, כך שהיא תשפיע עלי. החלל הזה שעכשיו נפתח לי, שאני לא רוצה כלום, זה בסדר גמור, אני אתקדם, אני עכשיו אהיה ככה, כמו שיש.

אז את החלל, אני צריך עכשיו למלא בכוח שאני לוקח מהחברה. שהחברה תמלא אותו. אני צריך לקבל מהחברה ולמלא את החלל הזה בגדלות הבורא, בגדלות המטרה. אחרת אני כל הזמן אהיה בחללים כאלו, ולא אוכל להתקדם. אתם מרגישים בהרבה מקרים, שבסדר גמור, ככה לא לוחץ. ואני לא נלחץ. למה אני לא נלחץ? לא נלחץ, אז מה לעשות? אז אני אעשה משהו נעים. אבל מראים לך בזה שאתה לא נלחץ, וכאן פשוט אם אתה לא מבצע אחרי שנתנו לך את המחשבה הזאת, שיהיה לך לחץ, אז לא ביצעת את הדבר היחידי שאתה צריך לבצע.

מאיפה יש לחברה הרגשה ישנונית כזאת, שלא נורא, אנחנו מתקדמים גם כך, ולא צריך יותר, ואם כן, אז נתקדם יותר. אנחנו נמצאים בחברה כמו אדם אחד, באותו מצב שלא נורא, אפשר להתקדם. אם אנחנו בחברה נמצאים כאדם אחד, שעכשיו נמצא במצב שלא רע, לא נורא, אני רוצה יותר, אבל בינתיים, מאיפה הוא יקבל כוח? אנחנו אומרים שאדם שנמצא במצב כזה צריך לקבל כוח מהחברה. מאיפה חברה כאדם שנמצא בצורה כזאת יקבל כוח, ממי? מהבורא.

אבל מהבורא הרי אי אפשר סתם כך לקבל כוח, אבל מהחברה יש, וחוץ מזה גם באדם בעצמו יש אפשרות כזו בצורה מלאכותית, להתחיל לעורר את עצמו למטרה בצורה מלאכותית. פשוט מאוד. תתחיל לצעוק, תתחיל לבכות, אם צריך תתחיל לשיר, לרקוד, לספר למישהו על החשיבות. תתחיל לעשות כל מיני פעולות. לפחות אתה תרד יותר לעמקות, ואז תהיה לך יותר דרישה, יהיו לך קצת יותר ייסורים, ואז אתה תתנענע, תתחיל לרצות לברוח מהמצב, או שתעלה מהמצב הזה יותר למעלה, ואז מההרגשה החיובית תהיה לך תנועה קדימה.

אז כמו שאתה רוצה דרך החברים להשפיע עליהם בצורה מלאכותית, והם ישפיעו עליך בצורה מלאכותית, אבל אתה תתפעל מזה בצורה אמיתית, לקראת הבורא, לקראת התיקון, כך תעשה עם עצמך. אל תחכה לזה מהחברים, תעשה בעצמך. מזה אתה גם תראה איך לעבוד עם החברה. אנחנו אומרים שפעם אחת אנחנו צריכים להיות כלפי החברה גדולים, כדי להשפיע להם דברים גדולים, ואחר כך להיות כלפי חברה כקטנים, ולקבל מהם את הדברים הגדולים שהם יכולים להגיד ולתת לי.

תראה איך אנחנו עושים את זה בחיים שלנו. אני כלפי ילד, וכשאני מלמד אותו מוסר וכל מיני דברים, ומכניס לו, ואחר כך איך כלפי הגדול בחיים שלי, אני רוצה לקבל ממנו, לשמוע, להבין ולספוג. ככה זה, סביבנו יש דוגמאות על כל דבר. על כל דבר פנימי, יש לנו דבר חיצוני ללמוד ממנו. נתפלל.

תלמיד: מה זה תפילה בכל הקול?

תפילה בכל הקול זה ש"כל עצמותיי תאמרנה" מה שנקרא, שכל הרצונות של האדם משתתפים ברצון אחד, בצעקה אחת, בדרישה לתיקון אחד. זה נקרא תפילה בפה מלא, תפילה בכל הקול של אדם, בכל הכוח של אדם.

תלמיד: מה זה נקרא רצונות טמאים, מלוכלכים?

אלה כל הדברים שבכוונה מתעוררים בי כדי להראות לי איפה עדיין לא תיקנתי את התפילה שלי, כדי להגיע לבקשה השלמה. אז אנחנו צריכים להבין שאין רע בעולם, אלא אותם רצונות ודחפים נגד ההתקדמות, נגד הבורא, זה הבורא שולח אלינו, כדי שנרגיש בהבחנות האלה שאנחנו נגד, ונתייחס אליהן בהתאם.

אם הבורא לא היה מברר לנו מלמעלה באיזה רצונות אנחנו נגדו, אף פעם לא היינו יודעים במה עוד אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. לכן המחשבות הרעות, והמחשבות הנבזיות כביכול, וכל הדחפים, וכל ההפרעות, הם פשוט אינדיקציה, סימנים, איפה אני באמת עדיין לא בסדר. הוא מעלה לי את הרגישות לדברים האלה, ואז אני רואה שזו הפרעה. אחרת, לפני רגע לא הרגשתי את זה כהפרעה, ועכשיו אני מרגיש. ממש מלמעלה העלו לי את הרגישות לדבר הזה, ואז אני רואה אותם. זו ממש הצלה, עזרה מלמעלה. לכן חס שלום, אסור לנו להתייחס לדברים עצמם כלדברים רעים. אנחנו צריכים לקבל אותם לתיקון. מה זה נקרא "גיבור שבגיבורים, שעושה שונאו לאוהבו"?

תלמיד: מה זה נקרא שגמרנו איזה מעמד, איזה בירור?

לגמור אותו זה נקרא להביא אותו להעלאת מ"ן, לתפילה האמיתית, שממנה והלאה כבר יבוא התיקון.

תלמיד: איך אדם מרגיש את עניית התפילה?

איך היא מורגשת בנו? אני מתפלל, אני צועק, אני בוכה. איך אני מרגיש שתפילה שלי התקבלה ושקיבלתי עליה תגובה? אם אני בהחלט רוצה תיקונים, אז במצב הבא שלי, אם אני אברר אותו נכון, אני ארגיש בו כלים מתוקנים שלי, ועל פניהם אני מרגיש בהבחנות הלא מתוקנות החדשות. זה ודאי. אבל זה כפנים ואחוריים, זה לא פשוט.

עניית התפילה היא בהתאם לתפילה. יש בתפילה הרבה אופנים, אז אי אפשר להגיד שאני מתפלל לתיקון, ומיד אני מקבל את הרגשת התיקון, את מידת הדבקות בבורא, ואחר כך בצורה ברורה אני מקבל ירידה, ושוב אני מברר. זה לא הולך בדרכים כאלה, כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", כי בכל זאת "תלמוד עשר הספירות" לא מברר את כל הדברים, הוא גם לא רוצה לברר את זה, ואצלנו זה הולך בצורה הרבה יותר מסובכת.

אנחנו גם כלולים מכל יתר הנשמות, סופגים מהן. גם מה שאנחנו מבררים, אנחנו מבררים כלי הרבה יותר מורכב, מעורבב עם כל מיני הבחנות של אחרי השבירה. וכך בכללות אנחנו רואים שאחרי תקופה רעה באה כאילו תקופה טובה. אבל זה תלוי, אם אנחנו שוקלים את זה בכלים דהשפעה או בכלים דקבלה לפי המצבים שלנו, אז יש לנו, לפני מחסום זה בכל זאת דברים לא מבוררים, גם עליית התפילה, גם עניית התפילה, יש בזה כאלה אופנים שאנחנו לא יכולים בדיוק לראות מתי אנחנו באמת מבצעים עלייה, ומתי אנחנו מקבלים עניית התפילה. זה נקרא הסתרה.

תלמיד: איך ללקט את כל הניסיון המר שלי כדי לייחס אותו לתפילה? האם בשביל זה אני צריך לזכור את כל החיים הקודמים, עם כל מה שעברתי. פרקטית מה אפשר לייעץ לאדם, מה לייחס לתפילה, ומה צריכים לחבר לתפילה?

כמו שאנחנו מדברים, שהתפילה היא פנייה לבורא בהרגשת התיקון, התקרבות, התקדמות, השוואת הצורה, דבקות, אז כל הדברים שיכולים לסייע בזה, אנחנו צריכים לצרף אותם. אם אני יורד לחיים הקודמים שלי, ורואה איזה תהליך מר עברתי, אם אני נשאר רק בזה, אני מרשיע את הבורא. אני חייב לראות בזה דווקא דברים טובים, שהתקדמתי על ידם, ועכשיו יש לי ניסיון. ומה שעברתי הייתי חייב לעבור בהכרח, בלי זה לא הייתי מגיע לכאן. וכל הדברים שעברתי, בעצם עברתי באהבה, ולא בייסורים.

אלא עכשיו אני צריך בהחלט להודות על כל הדרך שעברתי, אם אני רוצה בהחלט להגיע לעל מנת להשפיע, לטוב ומיטיב. בזה שעכשיו אני פונה לבורא, אני כבר ממתיק את העבר, אין לי שום דבר מר. אני בכלל לא פונה על עצמי, בלי שום פנייה לעצמי, אני רוצה רק דבר אחד, להידמות לו, לרכוש כוחות דלהשפיע. אם ביחד עם זה אני סובל ומצטער על הייסורים שלי, אז אין פירוד יותר גדול, מזה שבאמת אני רוצה עכשיו לפנות אליו, עם תיקון דהשפעה, ועם הרגשת הייסורים שעברתי קודם. זה לא יכול להיות בכלי אחד.

זאת אומרת, הפנייה לבורא בתפילה נכונה בעצם צריכה להביא אותי למצב שכל החיים הקודמים והנוכחיים, והעתידיים שלי הם פשוט רק הבסיס שממנו והלאה אני פונה אליו. אני שם על זה צמצום. אני לא מקבל את החיים האלה כקרש קפיצה, אלא רק לדבר אחד, לרכוש כוונה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, אני כבר לא מתייחס לייסורים, ובכלל למה שעבר עלי, בצורה שזה עבר עליי. כי זה לא "עליי".

יוצא מכך שבכלל הבקשה שלי, היא שלי, אבל לא על עצמי. בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שכמו שהבורא לא חושב על עצמו, אם הוא קיים או לא קיים, אז גם אדם שחושב כך על עצמו, אין פירוד יותר גדול מזה בינו לבין הבורא.

זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על המ"ן האמיתי, הבקשה צריכה להיות שכביכול כבר הגעתי לצמצום א', ומעליו אני כבר מבקש כוח דלהשפיע. מ"ן לא יכול להיות לשום דבר אחר חוץ מאשר הבקשה להשפיע.

(סוף השיעור)