שיעור בוקר 21.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

עמ' 457. מאמר "מהו חצי השקל, בעבודה - א'"

קריין: ספר "רב"ש", כרך א', עמ' 457, מאמר "מהו מחצית השקל בעבודה".

מהו מחצית השקל, בעבודה - א'

תשמ"ז - מאמר י"ב
1986/87 - מאמר 12

"הכתוב אומר, "כי תשא את ראש בני ישראל, לפקדיהם. ונתנו איש כופר נפשו לה', בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו, מחצית השקל, בשקל הקדש. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לכפר על נפשותיכם".

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים להקדים מה שאמרו חז"ל (נידה ל"א ע"ב), וזה לשונו, "תנו רבנן, שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע לובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".

ידוע, שכל עבודה שלנו היא רק להגיע לידי דביקות ה', הנקרא, השתוות הצורה, היות שאנו נולדנו עם רצון לקבל טוב ועונג בשביל אהבה עצמית, שזהו ההיפך מהבורא, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו.

וידוע ששינוי צורה עושה פירוד. ובזמן שהנבראים נפרדים מחיי החיים, נקראים, מתים. ומשום זה נעשה תיקון כידוע, המכונה, צמצום והסתר. עד כדי כך, שיש לנו לעבוד על בחינת אמונה, להאמין בה' ובשכר ועונש. אולם כל ההסתרות הן רק בכדי שתהיה להאדם היכולת לעסוק בתורה ובמצות בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

מה שאין כן אם היה מגולה הטוב ועונג, והשגחה היתה גלויה, שהבורא מתנהג עם הנבראים בבחינת טוב ומטיב, אז לא היתה שום מציאות ויכולת שהנבראים יוכלו לעבוד ולקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, אלא שהיו מוכרחים לעבוד בעמ"נ לקבל, כי לא היתה להם שום עצה, שיוכלו להתגבר על התענוגים שהיו מרגישים בתורה ומצות.

מה שאין כן כשנעשתה הסתרה, שאינו מגולה את הטוב והעונג של תו"מ, ובכדי להתקיים העולם, שיהיה להם קצת חיות, ושירגישו תענוג בחייהם, ניתן לנו אור ותענוג המלובש בתענוגים גשמיים, שהזה"ק אומר, וצריכים להאמין שזהו רק אור דק מאוד, המכונה, "נהירו דקיק", שניתן להקליפות שיוכלו להתקיים ולפרנס את האדם מטרם שזכה לקבל כלים אחרים, הנקראים, כלים דהשפעה, שרק בכלים האלו יש אפשרות שהשפע עליון יופיע בהם.

אי לזאת, התחלת עבודת האדם היא, להאמין למעלה מהדעת על כל מה שהוא רואה ומרגיש, אינו אלא שנעשה ההסתרה זו בכוונה תחילה לטובת האדם. אבל האמת הוא אינו כמו שהוא רואה ומרגיש, אלא צריך לומר על עצמו, "עינים להם ולא יראו, אזניים ולא ישמעו".

זאת אומרת, שרק ע"י העבודה זו בהתגברות על מוחא וליבא, הוא יכול לבוא לזכות לכלים דהשפעה, שדוקא עם הכלים האלו, יכול לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה בבחינת טוב ומטיב.

אולם מה על האדם מוטל לעשות, בשעה שהוא רואה, שלא בקלות באים להתגבר על אהבה עצמית, ושתהיה לו היכולת להגיע לידי מדרגת השפעה במוחא וליבא. במצב כזה, שהאדם מתחיל להרגיש שיש לו רע, ורוצה לצאת משליטת הרע, והוא מרגיש שאינו יכול לצאת משליטתה, ושזהו דבר לא כל כך קל. אלא בטח להשיג הכלים דהשפעה, מוכרחים לתת יגיעה רבה. והוא מוכן לתת יגיעה, אבל הוא לא יודע באיזה אופן הוא יכול לסדר את הדרך שלו, שידע בבירור שזוהי הדרך הנכונה, שיביאהו להכנס להיכל המלך. זאת אומרת, שיזכה לדביקות ה', כמו שכתוב (דברים ל'), "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך".

הסדר הוא, קודם כל הוא צריך לחלק את דרך העבודה שלו בשני אופנים הפוכים זה לזה. דהיינו יש דרך שהאדם צריך ללכת בדרך של שלימות, והגם שהוא רואה שהוא מלא חסרונות, מכל מקום יש בחינה הנקרא, אושר, שהוא מאושר שאינו בעל חסרון. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "איזהו עשיר השמח בחלקו", (אבות פרק רביעי א'). וזה תלוי בשיעור שמחשיב את חשיבות המלך.

זאת אומרת, אם הוא מתבונן בזה שהוא רוצה להידבק בהבורא את חשיבות הענין, היינו שכדאי לוותר על עצמו, ולהיות בטל אליו. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קכ"ט), שנותן שם משל וזה לשונו שם, "שהנשמה היא הארה הנמשכת מעצמותו יתברך. והארה זו נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו, בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו יתברך, ועשה אותה לחלק נפרד ממנו".

וכשהאדם מאמין בזה, היינו שהנשמה שלו באה מעצמותו יתברך, אלא עם הבריאה, דהיינו עם הרצון לקבל שנטבע בה, נפרדה מהשי"ת ונעשתה רשות בפני עצמה, והוא נותן על זה משל, וזה לשונו, "ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי, למשל, האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאף על פי שמקודם הפירוד היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות. וכבר אין אחד יודע מחשבות של השני. ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של עולם הזה, נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך".

אי לזאת, שהאדם מתבונן כמה היא החשיבות שהוא עוסק בהתו"מ, שנתן לנו הבורא לקיים פקודותיו, שע"י הקיום מה שהוא צוה לנו, יש לנו הזכיה לקיים קשר עם הבורא. ואף על פי שהוא עדיין לא מרגיש הזכיה הזאת, הוא מסיבת חוסר חשיבות. כי אנו רואים בגשמיות, שיש לאדם הנאה מהחיים שלו, כמה זמן ביום הוא נהנה מגשמיות, הלא הוא מוגבל בקבלת הנאה. אלא שיש לו זמנים מסוימים שהוא נהנה.

היינו בזמן שהוא אוכל, ושותה, וישן, ורואה דברים יפים, או שומע שירה וזמרה יפה, וכדומה. אבל הוא לא יכול לאכול, ולשתות, ולהסתכל, ולשמוע כל היום, אלא שהוא מסתפק במה שיש לו, וכבר מרגיש שיש לו שלימות בחיים הגשמים, ולא אומר, אם אין אני יכול להנות מכל אלה הדברים כל היום, אני מוותר עליהם. והטעם הוא מסיבת חשיבותה של הגשמיות.

ובהאמור יוצא, שאם האדם יתן תשומת לב לחשיבות של המלך, יהיה להאדם סיפוק מלא בזה שניתן לו לקיים תורה ומצות, עד כמה שאפשר לו. אפילו נגיד, שיש לו זכיה לדבר עם המלך הגדול, שלא נותנים לכל אחד להכנס לדבר עם המלך. אלא צריכים השתדלות גדולה אצל אלו המקורבים אל המלך, שיתנו לו היכולת לדבר כמה מילים עם המלך. כמה רוממות רוח היתה להאדם הזה, בו בעת שהוא רואה, שיש הרבה אנשים שאצלם לא די שלא נותנים להם להכנס להמלך, אלא לא מספרים להם שהמלך נמצא כאן בעיר, ושיש אנשים, שיש להם היכולת לדבר עם המלך.

וכשהוא רואה שיש אנשים בעולם שלא יודעים מזה שיש בהעולם מלך, ורק קומץ אנשים קטן מאוד ישנו בעולם, שנתנו להם מחשבה ורצון להאמין שיש מלך בעולם. ואפילו אלו שכבר נתנו להם הידיעה מהמלך, אבל אין הם יודעים שיש יכולת לדבר עם המלך. ולהאדם הזה, נתנו לו ידיעה משמים שהוא יכול להכנס ולדבר עם המלך, היינו שהוא יכול להאמין.

ונבין זה על דרך משל. שהאדם הולך לשתות מים, ואומרים לו, לך, תכנס אל המלך ותדבר אליו, ותאמר לו, אני נותן לך תודה בזה שנתת לי לשתות, ואומר ברכה, "ברוך אתה ה'". כלומר שנותן תודה ואומר לו, אני נותן לך תודה על, "שהכל נהיה בדברו". נמצא, אם הוא מאמין בזה שהוא מדבר אל המלך, כמו שכתוב, "מלוא כל הארץ כבודו", איזו התפעלות מרגיש האדם, בעת שמאמין שהוא מדבר להמלך רק רגע אחד.

וההתרגשות מזה שהוא עומד עכשיו ומדבר להמלך אפילו רגע, צריכה לתת סיפוק מלא, שיהיה לו חיות ושמחה כל היום. והגם שהוא לא רואה את המלך, אבל זהו שניתן לנו אמונה להאמין, שמלוא כל הארץ כבודו, וגם ניתן להאמין, "כי אתה שומע תפלה כל פה".

ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, "כל פה", היינו אפילו פה של אדם השפל ביותר, את כולם ה' שומע. נמצא, לפי אמונתו, בשעה שהוא מדבר לה', היינו בין שנותן לו תודה ובין שהוא מבקש ממנו משהו, את הכל שומע ה'. האדם הזה, אם הולך בדרך הזה, הוא יכול להיות בשמחה כל היום, משום שהוא מרגיש קורת רוח מזה שהוא מדבר להמלך.

ובפרט בעת התפלה, עד כמה שהאדם מתפלל, אפילו שהוא לא יודע פירוש המילים, אין דבר, כי זהו שהוא מתפלל ואומר את מה שכתוב בהסידור, האדם צריך לדעת, שזה הסדר, הוא מה ששרי המלך סידרוהו, שבעת שנכנסים להמלך, להגיד אלו המילים. אם כן לא חשוב אם הוא יודע מה שאומר או לא יודע. כי לא האדם עשה את התפלה הזו או התודה הזו. כי זהו סדר עבור כולם, כי כל מי שיכנס לדבר אל המלך, הם סידרוהו ולא הוא.

ובאמת מה שהאדם מבקש, זה לא כתוב בהתפלות או בההודאות, מה שהוא אומר. אלא התפלות מה שהאדם בעצמו אומר, זהו כתוב ורשום על לבו של האדם. כלומר, האדם מבקש לא מה שכתוב בהסדור, אלא מה שרשום בלב של עצמו. נמצא לפי זה, הגם שכולם מתפללים באותו סידור, אבל כל אחד ואחד דורש ומתפלל שימלא את חסרון לבו.

וזהו כמו שכתוב בברכת החודש, "חיים שימלא ה' משאלות לבנו לטובה". זאת אומרת, אחרי כל התפלות שאנו אומרים בברכת החודש, מה שחז"ל תקנו, מסיימים אנו בתפלה שלנו, כלומר מה שהלב מתפלל, ואנו אומרים, שימלא ה' משאלות לבנו לטובה.

וצריכים להבין, מה שאנו אומרים, שה' ימלא משאלות לבנו לטובה. מהו שאנו מוסיפים, לבנו לטובה. ובהנ"ל מובן, היות שלבו של אדם, מה שהוא מבקש ומתפלל בא מלבו. ומי יודע אם הלב משתוקק לדברים טובים, יכול חס ושלום שהלב מבקש דברים רעים. ומשום זה ניתן לנו להוסיף, "משאלות לבנו לטובה", משא"כ מה שחז"ל תקנו את התפלות, לבם היה שלם עם הקב"ה, בטח כל התפלות שלהם הן תפלות טובות, משא"כ אנו, לכן צריכים להוסיף, "לטובה".

ובהאמור יוצא לנו, שהאדם צריך להיות שש ושמח בזה שזכה לדבר עם המלך כמה מילים. וזה נקרא, קו ימין. כלומר דרך ימין שנקראת, שלימות. זאת אומרת, שלא מרגיש בעצמו שום חסרון. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "שלושה שותפין יש באדם, אביו מזריע לובן". אביו נקרא, זכר, היינו שלם. מה שאין כן אמא נקראת, נקבה, בעלת חסרון. לכן אמרו, "אביו מזריע לובן", מלשון לבן, היינו שאין שם כתם אלא כולו לבן בלי שום חסרון.

וזהו כמו שאמרן חז"ל (יוצא ט"ז), "כל פינות שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין", שפירושו כנ"ל, שסדר התחלת עבודה צריכים להתחיל בימין, היינו בבחינת השלימות, שאין האדם רואה על עצמו שום חסרון. וממילא יש אז המקום לתת שבחים להמלך בזה שנתן לו שלימות. ואז שייך לומר, "הברוך מתדבק בברוך".

מה שאין כן כשאדם מרגיש עצמו לבעל חסרון, אז אמרו חז"ל, "אין ארור מתדבק בברוך". ומשום זה במצב כזה הוא נמצא בפירוד. אי לזאת, מוכרח האדם ללכת בקו ימין, הנקרא, שלימות, שמזה אדם מקבל חיים, היותו דבוק בחיי החיים בשיעור מסויים. ובן אדם, כל זמן שהוא חי, הוא יכול לראות את המעשים שלו אם הם טובים או רעים, ולתקן אותם.

מה שאין כן אם האדם מת, היינו שאין לו חיות, כלומר שאין לו ממה לקבל חיים, אז אי אפשר לו לתקן מעשיו, כי הוא נחשב אז למת. ובכל החיות שלו, יכול להיות, אם היה אפשר לו לברוח מהחיים שבו הוא נמצא עדיין בעולם הזה, ולמות מיתה גופנית, או על כל פנים, אם היה לו אפשר לקבל כדור שינה, שיהיה לו אפשרות לישון לכל הפחות שלושה חדשים. ואם הוא היה רואה כדור שינה כזה, ומזה היה יכול לקבל חיות. אבל מה הוא עושה, שבינתים הוא לא רוצה שום דבר, רק לישון. ואם מוכרח לעשות משהו, כשהוא נזכר שעוד מעט יהיה לו זמן לישון, ומזה הוא מקבל בינתים את החיות שלו.

ומשום זה מוכרח האדם לעשות לו יסוד ראשון בעבודה, ללכת בקו ימין, שהוא קו השלימות בלי שום חסרון, הן במוחא והן בליבא. ואאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב במגילת אסתר, "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא, ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויבוא עד לפני שער המלך, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק".

ומפרש שם האבן עזרא, כי הוא דרך בזיון המלכות. ואמר פירוש על זה, כי בזמן שהאדם עוסק בתורה ומצות, או כשהוא מתפלל, זה נקרא, שעומד בשער המלך. ואז אם האדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות אם הוא בסדר, כלומר שאינו חס ושלום עובר על מצות המלך, הנה על ידי הפעולה הזו מתבזה המלך, בזה שהוא רואה, שיש אנשים והוא אחד מהם, שאינו רוצה להכיר בגדלות המלך, שאין הם רוצים לקבל על עצמם מרות המלך, אלא להיפך, יש להם כח לומר שאינם מכירים במלוכת המלך.

אלא כבוד המלך הוא, שכולם מכירים בחשיבות המלך, וכולם רוצים לעבוד אותו בכל לבבם ובכל נפשם. וזהו יפה לראות איך שכולם עומדים ומשבחים ומדברים רק בשבח המלך, איך שהוא דואג שיהיה כל טוב לבני המדינה. וזהו פירוש, "כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק", שהוא בגד מלוכלך. אלא כשבאים בשער המלך, צריכים להיות מלובשים בבגדים המתאימים לשבת בשער המלך. אחרת, היינו כשהוא יושב בלבוש שק, זהו סימן שהוא לא שבע רצון מהמלך, אלא יושב ומתאבל על מה שחסר לו בחיים, ואין לו מנוחת הנפש. נמצא, שהוא יושב ומתאבל, והוא בזיון המלך, על מה שהמלך לא מרחם עליו, ולא ממלא את מבוקשו."

יש מישהו שרוצה לשאול משהו? בעצם הרב"ש צייר לנו את הכול.

שאלה: כתוב שאסור לבוא עם חיסרון, אבל תפילה היא לא חיסרון?

תלוי איזו תפילה. אין בתפילה סתם חסרונות, אלא רק כאלה שמדברים על גדלות המלך או על האדם שרוצה להגיע לגדלות המלך.

שאלה: עם איזה לבוש אני צריך לבוא למלך? רב"ש אומר שאסור לי לבוא עם שק וכאילו להתאבל אלא עליי להיות שמח בחלקי בכל מה שאני מקבל. אז עם איזה לבוש אני צריך לבוא למלך?

בהתאם למה שנראה לך שמתאים למלך.

תלמיד: אני רואה את עצמי בא אל המלך בשמחה, בלבוש נקי, מסודר, לבן.

נכון.

תלמיד: אני רוצה לראות את עצמי כל יום בא למלך שמח בחלקי. איך מגיעים למצב הזה שאהיה כל יום באמת שמח בחלקי?

זה תלוי גם במלך, בכמה הוא מראה לך מי הוא.

תלמיד: אני רוצה לשתף שהיום בבוקר בדרכי לפה היתה שאלת סדנה, "מה זה להרגיש את החברים". עניתי שפיזי או וירטואלי, זה לא משנה לי, אני מרגיש את החברים בלב, קמתי עם ההרגשה שהחברים שלי איתי בלב, זה מה שחשוב לי.

כן.

תלמיד: אני רוצה לבוא עם ההרגשה הזאת כל פעם, לקום בבוקר עם ההרגשה הזאת שהחברים אצלי בתוכי, בתוך הלב. האם זה שאני קם עם ההרגשה הזאת שהחברים שלי איתי בתוך הלב זה הלבוש הנכון שעל ידו אני עושה נחת רוח לבורא?

ודאי שכן, אבל מה אתה עושה כדי שמחר תקבל לבוש כזה?

תלמיד: בדיוק.

אז את זה צריך להכין קודם.

תלמיד: זה תלוי בהכנה.

כן.

שאלה: כתוב במודגש במאמר, "אלא התפלות מה שהאדם בעצמו אומר, זהו כתוב ורשום על לבו של האדם." האם אנחנו רק צריכים לתקן את הלב כדי להתפלל נכון?

כן.

תלמיד: מה מתקן את הלב?

תפילה.

תלמיד: מה בא קודם, אם התפילה צריכה להיות שלמה?

יש מצב מיוחד בלב ויש לאדם הרגשה לאיזה מצב הוא היה רוצה להגיע, ואז הוא מתפלל מהמצב שיש לו עכשיו על המצב שהוא רוצה שיהיה לו.

תלמיד: זה מרגיש שיש תפילה ספונטנית כזאת, מהלב, אתה מרגיש שאתה פונה נכון, ויש תפילות שהן כדי לייצר מצב כזה, תפילות שהן מכניות. האם צריך גם אותן?

לא.

תלמיד: אז איך אפשר שכל תפילה תהיה שלמה?

על ידי כך שאתה כל הזמן רואה את עצמך מכוון למטרת הבריאה וכדי להגיע אליה אתה צריך לעשות כאלו וכאלו צעדים, ואתה מתפלל שתוכל לעשות את הצעדים האלו.

שאלה: רב"ש כותב כך, "אלא התפלות מה שהאדם בעצמו אומר, זהו כתוב ורשום על לבו של האדם. כלומר, האדם מבקש לא מה שכתוב בהסדור, אלא מה שרשום בלב של עצמו." נתת פעם דוגמה שעברת איזה מצב ואז הרב"ש שאל אותך "למה לא ביקשת?". אני מוצא את עצמי עובר במשך היום כל מיני מצבים, ואחרי שהמצב נגמר, אני נזכר שלא ביקשתי, שהייתה הזדמנות לבקש ולא ביקשתי, כאילו הבקשה הזאת היא משהו חמקמק. השאלה היא, למה זה כך?

יש לך חיסרון קטן.

תלמיד: אבל אחרי זה אני ממש מרגיש פספוס, שהייתה הזדמנות, הייתי באיזה מצב והייתי יכול לפנות.

זה כדי ללמד אותך להבא.

תלמיד: אבל שוכחים, אתה שוכח את המצב הזה, מה צריך לעשות כדי לא לשכוח?

לא שוכחים, הכול מצטבר ואחר כך אתה בכל זאת מקבל בקשה נכונה.

תלמיד: האם יש איזו עצה איך לבקש בדיוק בזמן הנכון, לדעת לייצב את הבקשה הזאת?

אם היינו יודעים לחבר את הבקשות שלנו יחד אז כבר היינו מצליחים.

תלמיד: אבל לפי מה שרב"ש כותב הבקשה היא פשוטה, זה מאוד פשוט כי הלב נמצא באיזה מצב, ואז אתה פשוט פונה עם זה לבורא.

כן.

תלמיד: יש מצבים שזוכרים את זה, וכשזוכרים זו באמת שמחה שיש את האופציה לעשות את זה. איך לצמצם את המצבים שמפספסים את זה?

לחבר אותם יחד.

שאלה: אני לא מבין פה משהו. הלב שלי כל הזמן מלא בכל מיני רצונות, כל מיני דברים גשמיים, לפעמים לא גשמיים. זה נקרא תפילה?

לא, זה סתם בלבול של הלב. לב זה הרצון של אדם, אז אתה רוצה להגיד שיש לך מלא רצונות שונים ולא ברור לך מה לעשות איתם.

תלמיד: אז בהמשך למה שכתב רב"ש במאמר, מה הופך רצון מבולבל כזה כמו שאמרת, לתפילה?

שאתה חושב על הרצון, אתה מברר אותו, אתה רואה מאיזה חלקים הוא נכלל, לאן הוא נמשך, מה אתה רוצה לעשות עם זה בהתאם לרצון של התפילה. האם הרצון של התפילה הוא בדיוק אותו רצון שהיית רוצה שיהיה לך, או אולי לא כל כך, וכן הלאה. ואז אתה פונה לבורא שיתקן לך את הרצון, שייתן לך כזה כוח רצון, כך שבאמת תוכל לצעוק אליו, לבקש ממנו והוא יעזור לך, הוא יממש אותו.

תלמיד: זאת אומרת יש כאן שני שלבים, יש את השלב של ההרגשה, שאולי מקולקלת, כמו שאמרת, מבולבלת ולא קשורה לכלום, אחר כך יש שלב של תהליך הבירור השכלי שבו האדם עושה חשבון על הרצונות האלה ושואל את עצמו, למה אני רוצה את הדברים האלה, אולי כדאי שארצה דברים יותר מכוונים למטרה. ואז מה?

לא מיד, אבל אז אדם פונה לבורא ומבקש רצון אחר, שיהיה מכוון בצורה אחרת, למטרה אחרת.

תלמיד: זאת אומרת בהתחלה צריך להגיע לרצון הנכון, שארצה בכלל להגיע למלך, לדבר איתו ולהיות איתו בקשר.

כן.

תלמיד: שמתי לב שכשאין קשר עם החברים ועם המערכת של העשירייה, הרצונות שלי בטוח מבולבלים לחלוטין ולא קשורים בכלל לדרך. לעומת זאת, כשאנחנו מתעסקים בחיבור בינינו, זה מכוון למטרה. אתה יכול להסביר איך זה קורה שכשאני חושב על החברים האלה ועל העבודה, פתאום זה מכוון אותי דווקא לבורא?

כי משם זה בא ואז אתה מרגיש את השורש.

שאלה: שמעתי שאמרת לחבר עכשיו שאדם צריך לברר את הרצון שלו. איך אדם מברר את הרצון של עצמו?

הוא שומע את הלב.

תלמיד: כן, אבל איך אני יכול לברר את הרצון של עצמי? אני מרגיש שאם אני אברר את הרצון של עצמי, זה כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו ומגיע תמיד לאותה תוצאה.

יש לך כמה רצונות, רצונות יותר פנימיים ורצונות יותר חיצוניים, ואתה רוצה לברר את הרצון הפנימי ביותר, "מה ליבי רוצה?".

תלמיד: את מי אני שואל?

את הלב.

תלמיד: אבל אני מאותו חומר, אני מגיע לאותה תוצאה, כל פעם אני מתקדם ורואה שאני בעצם נמצא באותו מצב, באותה אשליה.

אז תשאל את הבורא, תשאל אותו, "מה אני רוצה?", הוא ייתן לך תשובה.

שאלה: במאמר רב"ש אומר שאת התיקון הזה אנחנו עושים כשיש חיות, אבל כשאדם מת, הוא לא יכול לתקן. מהי החיות הזאת?

התיקון נעשה ברצון של האדם. נניח בהתחלה האדם רצה משהו מסוים אבל עכשיו על ידי הפניות והתפילות, הרצון הזה השתנה.

תלמיד: כי באמת בדרך העבודה אתה אומר, אני רוצה לישון, אתה צריך הרבה כוח כדי להגיע לתיקון הזה.

כן.

תלמיד: אתה מבקש כוח שלא תלבש את השק לפני שער המלך, זאת אומרת זה בא מתוך איזה כאב פנימי שיש לאדם.

כשאתה בא, אתה מתיישב, שותה כוס קפה ומתכונן עד שאתה נכנס לשיעור. וגם בשיעור, עד שאתה מסדר את הרצונות שלך, את הבקשות והמחשבות שלך לכיוון הנכון, זה לוקח זמן. ורק אחרי שאתה נמצא בכיוון הנכון אז אתה נותן לזה כוח ויכול להבין מה חשוב לך עכשיו, מה צריך להיות חשוב.

תלמיד: את זה מאוד קשה לעשות לבד, אתה צריך את החברה איתך.

לכן אתה מגיע לחברה, אתה כבר בא לחברה ומתיישב, ועכשיו אתה מתקרב לחברה.

תלמיד: זאת אומרת ההכנה היא יותר חשובה מהשיעור עצמו?

השיעור עצמו הוא כבר תוצאה של איך שהכנת את עצמך קודם.

שאלה: רב"ש אומר שאדם צריך להיות שמח מכך שהוא מדבר עם ה' וזה נקרא קו ימין. בשביל זה יש לו שלושה שותפים, אביו, אימו וקודשא בריך הוא. איך אדם יכול לאחוז בקו ימין שזה אביו, כמה מדרגות מעליו? יכול להיות לו במקרה הטוב קשר עם העליון שלו אבל קו ימין זה עלי עליון, איך אדם יכול לזכות לזה, לאחוז בקו ימין?

אני לא מבין דברים כאלה קו עליון, קו תחתון. אני מבין ימין, שמאל, אמצע.

תלמיד: במה ג' השותפים יכולים לעזור לאחוז בקו ימין?

הם אוחזים את האדם ומעמידים אותו בצורה נכונה כלפי הבורא.

תלמיד: שזה קו ימין?

לא, זה כולם.

תלמיד: אבל מצדו, לאחוז אפילו בקו ימין זו שלמות.

זו עוד לא שלמות כמו שהוא רואה. נכון שזה ימין, הכול טוב ונכון, אבל זה בלי להביא בחשבון את השמאל.

שאלה: כתוב "ואז אם האדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות אם הוא בסדר, כלומר שאינו חס ושלום עובר על מצות המלך, הנה על ידי הפעולה הזו מתבזה המלך". למה המלך מתבזה בזה שאדם מסתכל על עצמו ורוצה לראות אם הוא בסדר, "כלומר שאינו חס ושלום עובר על מצות המלך", לכאורה הוא דווקא מכבד את המלך בכך.

במה מכבד?

תלמיד: בזה שהוא רוצה לראות שהוא חס ושלום לא עובר על מצוות המלך.

מדובר באדם או מדובר במלך?

תלמיד: האדם בודק את עצמו. למה בזה שהוא בודק את עצמו הוא מבזה את המלך?

התשובה שלי היא שבכך שהוא חושב על עצמו. באיזה מצב הוא נמצא כלפי המלך, ודואג לעצמו.

תלמיד: יש גם את המאמר "בוא אל פרעה ב'", שבו רב"ש נותן דוגמה של בניין עם שתי קומות, בקומה ב' נמצא המלך אבל לפני שבאים אליו צריך לעבור בקומה א' וללמוד את נימוסי המלך, אחרת הוא עלול לפגוע בכבוד המלך.

כן.

תלמיד: פה זה כאילו הפוך, אם האדם בודק את עצמו ורוצה לראות שהוא חס ושלום לא עובר על מצוות המלך אז על ידי זה המלך מתבזה, לכן זה לא מובן.

אמרת לא נכון. מתי הוא מתבזה?

תלמיד: כתוב "ואז אם האדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות אם הוא בסדר, כלומר שאינו חס ושלום עובר על מצות המלך, הנה על ידי הפעולה הזו מתבזה המלך".

למה המלך מתבזה על ידי הפעולה הזאת שאדם בודק את עצמו?

תלמיד: כתוב בהמשך "בזה שהוא רואה, שיש אנשים והוא אחד מהם, שאינו רוצה להכיר בגדלות המלך, שאין הם רוצים לקבל על עצמם מרות המלך, אלא להיפך, יש להם כוח לומר שאינם מכירים במלוכת המלך."

כן.

תלמיד: למה אם האדם בודק את עצמו, אז הוא לא מכיר במלך? נשמע שזה הפוך, שהוא דווקא מכיר בחשיבות המלך.

לא, אם הוא לא דואג לחשיבות וגדלות המלך בעולם, זה נקרא שהוא לא נמצא בזה בכלל, הוא לא הולך להתקרב למלך.

שאלה: הרב"ש נותן דוגמה לכך שלאדם יש חשיבות בגשמיות והוא רודף אחרי זה ומקבל משם תענוגים. אדם שמגיע לדרך חי קודם בגשמיות והבורא עורר אותו לחפש אותו והוא הגיע לכאן. האדם שמח ומאמין במה שהבורא דיבר אליו דרך הלב והביא אותו לכאן.

ואז הבורא לוקח את החשיבות הזאת כדי שאדם יבנה אותה בעצמו. אבל האדם רגיל לסמוך על הבורא שמדבר בליבו, ואם הבורא אומר לו, עכשיו אין לך יותר חשיבות לרוחניות, תעשה דברים אחרים, תחזור לגשמיות, בצורה טבעית הוא נמשך לכך, כי זה מה שהוא כל החיים שלו. ופה הוא צריך לעבור לאמונת חכמים, לא לסמוך על הלב שלו שמדבר בצורה ישירה, אלא לבנות מערכת דרך מה שהחכמים אומרים לו. הפער הזה לוקח הרבה מאוד זמן וכרוך בהרבה תקלות, כי האדם מטבעו הקשיב כל החיים ללב שלו. איך לעזור לאדם לקבל על עצמו הבנה שהוא צריך להקשיב דווקא לחכמים ולא ללב שלו ולמה שנראה לו שהבורא מדבר דרך הלב שלו?

החשבון הפשוט הוא החברים, שאם הוא דבוק אליהם, בטוח שהוא מתקלף, מתנתק מעצמו והולך לקראת הבורא, כי הבורא תמיד נמצא במרכז החברה.

תלמיד: אהבת החברים או ההתקשרות, הדבקות בחברים, זה כבר באמונת חכמים? האדם בצורה טבעית לא נמשך לזה.

מה זה באמונת חכמים?

תלמיד: זאת אומרת זה משהו שחכמים מלמדים אותנו לעשות.

הוא צריך לבנות את זה.

תלמיד: כן, אבל הלב שלו לא רגיל לעשות את זה והוא שומע מהלב דברים אחרים. הפער הזה בין השלב שהוא מקשיב ללב שלו, לזה שהוא צריך לבנות עכשיו עשירייה, התגברות על פני מה שהוא מרגיש בלב, על ידי זה שהוא מאמין בחכמים שאומרים לו "תעשה את זה עם העשירייה", אלה מילים שלוקח המון זמן עד שנכנסות לתוך הראש והלב של האדם.

הפער הזה בין אדם לבורא, הוא מלכתחילה רגיל לשמוע את הלב של עצמו ומאמין בבורא שלקח אותו למקום הנכון, ואם עכשיו הבורא לוקח לו את החשיבות הזאת אז הוא כאילו רודף אחרי מה שהבורא אומר לו. ואנחנו יודעים שלא צריך לעשות ככה אבל האדם בתוכו לא שם לב לזה ונמשך אחרי הלב שלו.

הזמן הזה, על הפער הזה שלוקח לאדם להגיע מפעם ראשונה לזה שהוא רגיל ללכת אחרי עצמו, ללכת אחרי מה שהחכמים אומרים לו, הפער הזה לוקח המון זמן. איך לקצר את זה?

זה אם האדם לבד. ואם הוא בתוך החברה?

תלמיד: יש את ההשפעה של החברה, אבל אז כבר מתחילה להיות מלחמה בין מה שהוא רגיל לבין מה שהחברה משפיעה עליו, ובין עצמו לבין החברה מתחיל להיות יחס גומלין ובכל זאת הוא מרגיש שהחברה חלשה מאוד בינתיים כדי להחזיק את האדם, את הפרט, המון זמן מתבזבז והרגשה שחבל שהזמן עובר לאט, עד שמגיעים למצב שבאמת החבר מצליח לתפוס ולהישאר פה בצורה כזאת שהוא כן מקשיב לחברה, כן מקבל ממנה כוחות ולא בורח לחודשים או נסגר בתוך עצמו תקופה ארוכה.

אם אדם נמצא בתוך החברה והחברה משפיעה אליו, אין שום בעיה שהוא ייכנע כלפי החברה. החברה יכולה לכופף אותו איך שהיא רוצה, איך שהיא מחליטה.

תלמיד: איך החברה עושה את עצמה יותר חזקה כלפי החבר, שזה ישפיע עליו יותר חזק?

על ידי זה שמתחברים ביניהם.

תלמיד: כלומר מי שכבר נמצא צריך להתחזק בחיבור וזה ישפיע על האחרים.

כן.

שאלה: אני רוצה לשאול על תופעה שהוא מדבר פה שנקראת "שינה". הוא אומר שכשיש חיים לבן אדם, יש לו שלמות, אז זה בעצם נותן לו חיים כל הזמן, הוא כל הזמן נמצא בעבודה. אבל כשהוא נמצא בפירוד אז הוא נופל, או שהוא רוצה לסיים את החיים, אפילו גשמית, או לכל הפחות לישון אם יתנו לו כדור. הוא נתן פה דוגמה, שאם יתנו פה כדור לשלושה חודשים גם היה הולך על זה. ואני רוצה לשאול על היחס שלנו לתופעה הזאת. שמענו ממך הרבה פעמים שאדם אפילו שיבוא לישון ויישן כל השיעור זה בסדר, העיקר שיבוא. וגם נתת דוגמאות שהיה אצלכם מישהו שהיה בא וישן כל השיעור, אבל יחד עם זאת אנחנו רואים שלישון זה בעצם פירוד.

זה פירוד, ודאי. אבל במקום שיהיה פירוד בבית שיהיה פירוד כאן.

תלמיד: כן. אז זה ברור. שיהיה בירור כאן ולא בבית. אבל אם כבר נמצא כאן האם צריכים לקבל את זה, האם צריכים להילחם בזה, האם זה סימן לא טוב?

בדרך כלל צריכים להילחם. יש ודאי מצבים כאלה שעוזבים את האדם, שתעבור תקופה.

תלמיד: ואם זאת לא תקופה, אם זה כל הזמן שינה, האם זה מראה על פגם ביחס של החברים?

לא, זה כבר לא מדובר על זה שהוא עושה את זה, שהוא מזלזל בחברה, לא רוצה ככה להיות מחובר איתם, לא, אני לא רואה כאן דוגמאות כאלה עד כדי כך. אין כאן כאלה דוגמאות חולניות ממש.

תלמיד: אני לא יודע אם המצב חולני, אני מדבר על זה שבן אדם מגיע ורוב הזמן בשיעור ישן. או פה, או יכול להיות גם בבית, אבל ישן.

יותר טוב שיבוא וישן כאן.

תלמיד: זה ברור, יותר טוב כאן. נכון. אבל אם הוא אומר פה החיים זה להיות כל הזמן בערנות, ומוות או רצון לישון כל הזמן או אפילו הוא מציין פה שבן אדם מחכה לישון אחרי השיעור, זה גם כבר לא טוב.

צריכים לעזור לו להילחם. פשוט הוא לא יכול להפעיל את המוח שלו שיעבוד אחרי המחשבות שמשוטטות בסביבה.

תלמיד: זה עניין של העשירייה?

כן, זה עניין של העשירייה. אבל יש אנשים שאם הם יושבים, הם ישנים, ממש כמו במיטה. צריכים לראות. בדרך כלל נותנים לאנשים האלה איזו התעסקות בינתיים במשהו.

שאלה: אחרי עניין השינה, הוא אומר "יש פה יסוד בעבודה ללכת בקו ימין שהוא קו השלמות בלי שום חיסרון, הן במוחא והן בליבא". הרבה פעמים אני מרגיש שאני כמו מת שמתפלל, שאני מקלל את הבורא ומתפלל, ואמרת הרבה פעמים שזה טוב אבל כביכול יש פה איזשהו פגם.

ודאי.

תלמיד: מה זה ללכת בכל פנייה דרך ימין, לסדר קודם את הימין?

לשבח. לשבח את הבורא וללכת לקראתו וכך להמשיך כל הזמן. זאת אומרת לראות כל הזמן שאתה נמצא בהתקפה.

תלמיד: נגיד אני עושה לרגע איזה סטופ ואומר עכשיו אני רוצה לבדוק מה קורה ואני מרגיש חסרונות, אז הוא אומר פה קודם כל תנקה את החסרונות, תידבק לזה שיש "אין עוד מלבדו" ובמשהו אתה דבוק אליו ואולי אחר כך דרך החברים תתחיל לפנות?

ואז תתחיל לפנות על פני ההפרעות שאתה מתחיל לגלות.

תלמיד: אז זה איזשהו יסוד בעבודה שצריך לשמור עליו?

היסוד זה הקשר, להיות איתם בקשר.

שאלה: האם סידור התפילה שרב"ש מדבר עליו תפקידו להוביל אותנו מתפילה על עצמי לתפילת רבים, עבור רבים?

כן.

(סוף השיעור)