שיעור הקבלה היומי10 фев 2020(בוקר)
שיעור בוקר 10.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
יאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו לומדים את זה כבר כמה ימים, ואני מסתכל על כמות האנשים המגיעים, והיא לא גדלה. כשדיברתי עם הרב"ש ואמרתי לו שלפעמים אני לא מסוגל, שאני קם בקושי, מגיע בקושי, יושב בקושי ולא מסוגל ומתי זה ייגמר, וכן ולא, עצבים או תרדמה, הוא אמר, "אתה יכול להביא לכאן כרית, תישן, אבל אתה יודע שאתה נמצא כאן וישן ובצורה כזאת אתה נוכח בשיעור. אין שום בעיה". אם אדם נרדם לפעמים, אני רוצה לעורר אותו אם אנחנו צריכים אותו לשיעור או למשהו. אבל בכלל? לא חשוב לי אם הוא ישן או לא. בכל זאת זו מידת ההשתתפות שלו, הוא סחב את עצמו, "שכר הליכה בידו"1 ככה זה, הוא לא מסוגל אחרת, מי יודע מה היה לו, אולי אתמול עד חצות הוא היה בפעולת הפצה? אבל כמו שאני יודע, בכל ערב שבאים אין יותר מעשרה, אולי עשרים גג, אז כמה אפשר לישון? אני לא יודע. בערב לא באים ובבוקר לא באים.
צריך לראות שאלה החיים, שככה זה צריך להתגלגל. ואחרי שאדם מתייאש ובכל זאת ממשיך, הבורא סופר את הייאושים ואת זה שאנחנו בכל זאת ממשיכים אחריהם. זה כמו פלירט שלא מושך אותך, [השאלה היא] איך אתה תתנהג אם אני לא מושך ואפילו דוחה קצת? אם אנחנו בכל זאת בכמה שאפשר ממשיכים, אז על זה באה תשובה, בכלי המיואש מכוחותיו עצמו ואז הוא מוכן, מוסר את עצמו להשפעה מלמעלה. אבל זה על ידי כך שנעשה פעולה, עד כמה שהחלטנו שחייבים לעשות אותה בערב, וכל שכן כשבאים לשיעור בוקר, אחרת לא נגיע לייאוש. הייאוש חייב להיות כי זה הכלי לגילוי הבורא. לכן לא להיות חכמים אלא להצטרף למה שאפשר, גם בערב וגם בבוקר, אחרת אני באמת שומע על צורת השתתפות שלגמרי לא מתאימה לשם "בני ברוך"
קריין: אנחנו קוראים מקובץ המקורות בנושא "ייאוש מכוחותיו עצמו". נמשיך בציטוט מספר 13 מתוך רב"ש א', מאמר "בוא אל פרעה א'".
האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש." אמנם הן באות ומפילות את האדם והוא בכל זאת, כמו שכתוב, אלף פעמים ייפול צדיק וקם. "וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל". וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה. אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית."
והוא צריך לראות ולהרגיש את זה, ולהיות בטוח שהוא אף פעם לא יצליח לעשות בכוחותיו מה שצריך לקדושה, שום דבר, אלא תמיד אם הוא עושה משהו, בטוח שזה מהיצר הרע שלו, ולכן כדאי לו לא לעשות. "שב ואל תעשה עדיף." אלא מה לעשות? "שב ואל תעשה" מהאגו , ותנסה לגייס כוחות מהחברה ואז איתם להתקדם.
"מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
(רב"ש - א'. מאמר 19 "בא אל פרעה - א" 1985)
קריין: שוב.
האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל". וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה. אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
(רב"ש - א'. מאמר 19 "בא אל פרעה - א" 1985)
סדנה
איזה פעולות אנחנו צריכים לקבוע כדי שנתקדם בצורה אינטנסיבית נכונה? לעבוד עם הרצון לקבל? להתנגד? להתגבר עליו או ההפך, לעקוף אותו בחכמה ולהמשיך איכשהו עם הרצון להשפיע? מה לעשות? האם כדאי לנו ללכת בהתגברות?
איך נארגן בחכמה את ההתקדמות שלנו ברוחניות בלי ללכת סתם נגד האגו שלנו? כי שם זה קרוב להפסד. לעשות את זה בחכמה, לעקוף את הדברים ולהתקדם, לדעת שאת זה הבורא עשה וכאן אין לנו מה לעשות אלא לבקש ממנו או איכשהו כמו ספינה עם מפרשים שהולכת נגד הרוח, כל הזמן בסיבובים, כך אנחנו גם צריכים. איך זה קורה אצלנו?
*
שאלה: קראנו עכשיו על הרחמים, לא לוותר על זה שמגיעים על ידי סייעתא דשמיא. על מה בדיוק הרחמים מגיעים?
כשאדם כבר מיואש, שהוא לא יכול לצאת מהצינוק הזה, מזה שהוא מרגיש שמכל מקום האגו שלו שולט ולא נותן לו לעשות שום דבר, ואם הוא נותן לו לעשות משהו, זה דווקא בגלל שנותן לו איזו מתנה אגואיסטית ואז הוא עושה, אדם חושב "הצלחתי במשהו". אחר כך הוא מגלה "במה הצלחתי? קיבלתי איזה צ'ופר, איזה ממתק, והאגו שלי הסכים ואז עשיתי. כי הוא לא יצא מהרצון לקבל, מהאגו שלו. הוא לא עשה משהו למעלה מהאגו. אז מתי אני עושה דברים טובים? הדברים הטובים שאני עושה הם דברים גרועים, אני עושה אותם מפני שאני מפרגן לרצון לקבל שלי, ואז הוא נותן לי לעשות אותם. לכן אף פעם לא עשיתי [משהו שעליו] אפשר להגיד שאני מתקדם לקדושה. אז במה אני מתקדם?
אז הוא מתחיל להבין שההתקדמות שלו היא בהכרת הרע, בסך הכול. שבכל הדברים, גם הרעים וגם הטובים, במה שאנחנו עושים, אין משהו שאותו אנחנו עושים מתוך כוונה טובה, מגישה טובה, מהשתדלות, מהשתוקקות למשהו טוב. לא. אלא אני כמו חיה, פועל רק אם נותנים לי סוכרייה. אתה יכול לדבר עם כל מי שמאלף חיות, ואנחנו בדרגת חי, רק אם אתה נותן לו משהו אז הוא מגיב, אחרת הוא לא מגיב. לפחד מהמכות זה כבר טוב. אבל בדרך כלל, "תביא מתוק. מה שטוב לי". ולכן כל העבודה שלנו היא להגיע לייאוש, שאין מצב כזה שאני אעשה משהו ששייך לרוחניות. תמיד אני ממש נמצא בתוך האגו ורק בתוכו אני קיים וכל הפעולות שלי במשך כל היום, הן רק מתוך כמה אני מסוגל יותר להשיג תשלומים לרצון לקבל שלי שיאפשר לי לעשות כל מיני דברים. בלבד.
יכול להיות שאני חושב שזאת כבר קדושה ועל מנת להשפיע, אבל אין. הכרת הרע הזאת שאנחנו נמצאים ממש בגלות בתוך הרצון לקבל והוא שולט בנו במאה אחוז, מתחילה ועד הסוף, את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להשיג. ורק אחרי שמשיגים, ומבינים, ומותשים, ומיואשים, ומסכימים ש"זהו, זו האמת", אז אנחנו מוכנים לגאולה. כי אז אנחנו מוכנים לקבל את שליטת הבורא מה שלא יהיה. שתבוא שליטה אחרת. ובזה מסתיים שעבוד מצרים.
מה כן קורה? בישראל דווקא, לא במצרים ולא באומות העולם אלא דווקא בישראל, שם מתחיל להיות עניין אחר, אנחנו יכולים להשתמש באגו שלנו בצורה כזאת שנתחיל לכבד את הפעולות, נתחיל לכבד כל מיני אירועים למיניהם, נקדש אותם לפי הערכים שלנו ונמשיך בזה. מספיק לנו להיות בזה. זאת אומרת, זו תחילת "ערב רב", תחילת הדת שמתחילה עוד בשעבוד מצרים.
תלמיד: דיברת על זה שעל כל הפעולות שאנחנו עושים אנחנו מקבלים סוכרייה. בהתחלה, בשנים הראשונות הסוכרייה מאוד מתוקה, אחרי כך היא הופכת להיות מרה. זאת אומרת, אתה כבר לא מתמלא ממנה, היא לא מעניינת אותך. איפה המצב שאנחנו עושים את סוויץ' ההתגברות? הסוכרייה לא מתוקה יותר, אבל עכשיו יש עבודה אחרת.
אני צריך יום יום, כל הזמן לדאוג לפמפם לעצמי, למלא את עצמי רק בידיעה אחת, אני לא עוזב את הדרך. אם אני עוזב אני נופל לבהמה. טוב להיות בהמה. זה מתוק, יפה, יש טיולים, יש חיים טובים, יכול להיות הכול. אני יכול להיות בזה, אבל זה לא מפריע לי להיות שייך לאיזו צורת התקדמות אומנם שאני לא מתקדם. אפילו שאני לא מתקדם יש עליי כוח עליון, אני נשאר, אני לא מוחק את עצמי מהרשימה שלו ולא נותן לו למחוק אותי מהרשימה. אני נשאר. הייאוש שאליו אני מגיע, ואני נשאר בתוך הייאוש, מכוחותיי הוא, הופך להיות לתפילה פנימית כזאת בלתי פוסקת, שאני דורש, אני כנודניק דורש ומחכה ומצפה ממנו שיציל אותי ואז זה עובד.
תלמיד: אתה סיפרת את הקטע עם רב"ש, כל פעם שאתה מספר על היחסים איתו, זה מאוד מעורר את החברים, ואתה התגברת על הסוכרייה שלו שבהתחלה הייתה מתוקה ואחרי זה אחרת, כך אנחנו רוצים להתגבר.
אני התגברתי? מי סיפר לך?
תלמיד: כי אתה נשארת, עובדה לא יצאת.
במשך הרבה שנים סידרתי את עצמי כך שלא אוכל לצאת. אני מכרתי ברחובות את הדירה תמורת זה קניתי ברבי עקיבא איזה חורבה, ושם היה פנטהאוז. אני אומר לך אני עשיתי הכול כדי שלא תהיה לי אפשרות לחזור לכלום, והיו לי הרבה כאלו מצבים שאני הצטערתי, "מה עשיתי, איך הייתי היום מסודר והכול", העיקר זה לשרוף כל מה שיכול למשוך אותך ולהחזיר לחיים הבהמיים.
תלמיד: אנחנו רוצים לעשות את אותו הדבר.
אני לא ממליץ, אני אומר רק שבזכות זה אני חושב שניצלתי.
תלמיד: המניע לזה זו האמונה הפנימית שזו הדרך, דרך האמת?
לא הייתי אומר שזו הדרך כי אין אמונה, יש איזושהי הרגשה שכנראה זו אמת, כנראה שזו אמת. כי אני לא רואה איפה אני הולך ומסתכל ככה על כל מיני דברים, ולא בדקתי מהרגע שבאתי לחכמת הקבלה, הייתה לי איזושהי הרגשה שאין אחרת או שאני נמצא בזה או שאני יורד, יורד לעממיות כמו עמך או דתי או חילוני בעם או שאני נמצא כאן.
תלמיד: אבל לך היו כלים אתה במקצועך הקודם מדען.
אתה חושב שזה עוזר?
תלמיד: באיזושהי צורה, ראית ברמה הביולוגית ברמה הזאת שיש שם אמת.
לא, זה רק עזר לראות שהעולם הוא עגול, שהוא מסודר, שהוא אינטגראלי שהרמוניה כללית קיימת בכל העולם, חוץ מהאדם, כשנכנס כל הבלגן הזה למערכת הזאת, זה ממש לא, שום דבר, אף אחד לא מגיע לחכמת הקבלה מפני שהוא למד קודם או מפני שהוא נולד עם התכונות, לא החכם לומד ולא הצדיק שבא פתאום מאבא צדיק או ממשהו, שום דבר, אין לך כלום ממה שיש בחברה האנושית, אתה יכול לדעת הרבה שפות וללמד בכמה אוניברסיטאות, תגיד מה שאתה רוצה, לא יעזור לך שום דבר, זה לא יעזור. הבורא יקלקל לך את הדרך איפה שאתה צריך. אתה יכול להביא דוגמאות שזה עוזר למישהו למשהו, אבל לא ברוחניות, בהפצה נגיד שאנחנו עושים, בכל מיני דברים, אבל כלפי רוחניות שם יש תנאים כאלה שכולם שווים, כולם. מה שעוזר לאדם, אין יותר מסבלנות להכניע את הראש כמו רבי עקיבא, וכל גל וגל שיעבור ואז אתה מגיע לחוף. איך אתה מגיע? על ידי אותם הגלים.
שאלה: אני לא נותן לעצמי להיות מיואש.
נו אתה גיבור.
תלמיד: מה לעשות?
להמשיך להיות גיבור עד שתגלה שאתה חלש ואתה סמרטוט.
תלמיד: אני לא נותן לעצמי, כל החיים שלי לא נתתי לעצמי להיות מיואש מכל הדברים שקורים לי.
בסדר אז עוד לא התחלת לחיות, חכה. אנחנו מבינים, אנחנו מחכים בסבלנות, עד מתי שתראה מי אתה.
תלמיד: יש פעולה אחרת, לא של ייאוש, שיכולה לעזור לי?
ודאי, לזרז את הזמנים. כתוב ישראל אלו שמזרזים את הזמנים.
תלמיד: לא מייאוש אבל בצורה אחרת?
לא מייאוש מתוך החברה, שעל ידי חברה אתה יכול למשוך מאור המחזיר למוטב, יותר גדול ממה שפועל עליך עכשיו, ואותו המאור כבר יגביר לך את קצב ההתקדמות.
שאלה: אתה עכשיו שאלת איך אפשר לעקוף את האגו, מה זאת אומרת לעקוף אותו?
עם סירה שבה אנחנו הולכים נגד האגו. אני נמצא בים הסוער וישנה מטרה, (ראו שרטוט מס' 1) האנייה שלי היא אניית מפרשים, איך אני יכול להגיע למטרה אם הרוח דווקא באה ממולי? זה האגו שלי שמושך אותי אחורה, איך אני אתקדם לאותה המטרה?
לכן יש מפרשים נוספים כאלו, הם בדרך כלל כמשולש צר כזה, אני לא מומחה, פשוט פעם היה לי חבר שהיה באניית מפרשים, ואז הם עבדו בצורה כזאת, הם עקפו כל פעם, הם הלכו בזווית לא נגד הרוח, נגד האגו אני לא יכול ללכת, אבל אני יכול לעשות לעצמי איזה סיבוב שכאילו אני הולך עם האגו, אבל בעצם מתקדם.
שרטוט מס' 1
איך? קבוצה לא יעזור כלום, אני יכול בעצמי מקסימום שאני מסוגל אולי זה להתאזר בסבלנות ולהיות במקום, את זה אני יכול אם אני זורק את העוגן, אבל אם אני רוצה להתקדם זה רק עם הקבוצה ובצורה עקיפה, אני, האגו שלי, לא רוצה את הקבוצה, לא רוצה את המטרה, אבל אם אני משתדל להיות בקבוצה, דווקא בקבוצה אנחנו מייצבים את עצמנו כך שאנחנו יכולים כאילו להתקדם לעל מנת להשפיע, זו העבודה שלנו. לא על ידי המפרש הראשי, זה בלתי אפשרי, אלא רק על ידי המפרשים הנוספים, הכוחות הנוספים. אני נכנס לקבוצה, "רע לי" אני יושב ביניהם, יושב מה אני יכול לעשות, "טוב לי" אני משתדל כמה שיותר לנפח להם את האוויר במפרשים, וכך אנחנו משתדלים.
אז מי מתקדם, מי שנמצא בייאוש בחברה, והחברים עובדים עליו מנפחים לו המפרשים ואחר כך הוא להם וככה זה, זה נקרא שאנחנו מתקדמים לא בצורה ישירה, דווקא שהאגו שלי מת ואני לא מסוגל לכלום ממש ככה, החברים עובדים אני מתקדם איתם בצורה כזאת בעקיפין וכך כל אחד. אז ההתקדמות תהייה דווקא בזה שאני מבטל את עצמי ואין לי כלום מהחיים שלי, האגו ברוך ה' נרדם הוא לא רוצה כלום, זה דווקא טוב רק אני צריך להיות במצבים האלה עם החברים שלי, מה שהם עושים אני עושה כמו תינוק שמסתכל עלינו ועושה ואז ככה מתקדמים, זו חכמה גדולה ככה לעשות.
לכן דווקא כשרע, שאין שום מצב רוח וכלום, תבוא לשטוף כלים, להיות במשהו תלוי בחברה. אלו דווקא המצבים כשאתה מיואש ואתה מבטל את עצמך כלפי החברה, אתה מתקדם, זאת פעולה רוחנית. מהבורא יש לך ייאוש הוא מרגיע את האגו שלך ואתה חושב שזה לא טוב, זה דווקא טוב האגו נרגע ואתה נכנס לפעולה בעקיפין כזאת, בזה שאתה בא ומשרת לחברה וקדימה אתה כבר מתקדם. אנחנו צריכים להעריך את המצבים האלו.
שאלה: אני חושב שאין שיעור שאני לא שומע אותך אומר, "הכול חוץ מצא".
אלא ממה אני יכול להתקדם? אם אני עושה איזו פעולה זה הכול מתוך האגו, זה כאילו שאני הולך אחורה רק כדי להכיר שזה מה ששולט בי.
תלמיד: שבוע שעבר שמעתי, לפחות אני, פעם ראשונה שהכול חוץ מצא יש לו פרוש חיצוני ויש לו פירוש מבחינה פנימית. בחיצוניות אני חושב שהרבה תלמידים שלך במעגל הקרוב חיים כבר את העניין הזה של הכול חוץ מצא, אבל אני לא מבין מה זה בפנימיות כי אני חושב שזה הפוך, אולי אפשר לספור רגעים ספורים בשנים שהייתי מבחינה פנימית במצב של הכול חוץ מצא.
להשתמש במצב שאתה רוצה לעזוב ולצאת, אלו מצבים הכי טובים, הכי אמיתיים, זה שהאגו שלך לא מושך אותך לאף מקום, לא דורש ממך שום מילוי אז כבר לפחות אתה נמצא מנוטרל מהכוח הרע שלך וכוח הטוב עדיין אין. איך אתה יכול למשוך את הכוח הטוב? אז תתכופף כלפי החברה, וכמה שאתה יכול תעזור להם בדברים הכי פשוטים, וכבר אתה נכנס לאנייה שלהם ומפליג.
תלמיד: כלומר יש איזה שהם יחסי גומלין בין החיצוניות של "הכול חוץ מצא", לבין הכוונה שזה בסוף מביא בבן אדם?
כן זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". שאף פעם אדם לא יכול לעזור לעצמו ואנחנו חושבים כל הזמן מה אעשה עוד ועוד. אין אדם עוזר לעצמו בכלום, רק אם הוא מכניע את עצמו שאחרים יעזרו לו. זו העבודה שהוא מסדר את הדברים האלה.
תלמיד: אבל הרצון לקבל ככה אומר, "אוקי אז אני יכול לעשות וי על נוכחות בשיעורים, וי על הפצה בערבים".
תעשה, למה לא?
תלמיד: כי אפשר להיות במצב הזה שנים ולא להתקדם.
למה זו לא התקדמות? אם אני בכל זאת מגיע לשיעורים, אני בכל זאת משתתף במשהו, למה זה לא התקדמות? אני מתקדם בכוחותיי.
תלמיד: כי יש אולי רגעים ספורים שאני יכול להעיד על עצמי שהייתי בכוונה הנכונה.
זו לא כוונה נכונה, זו כוונה אגואיסטית שאתה הרגשת שאתה מתקדם. כי המצב האמיתי שאתה מתקדם זה שאתה מרגיש ייאוש טוטלי. אבל בכל זאת עם כל החוכמות שאנחנו עכשיו מדברים זה לבוא ולהשתתף בכל מצב ומצב כמה שאפשר ואם אפשר לחשוב במצבים האלה איך אתה עוזר לחברים וזו ההתקדמות שלך בטוח, גם בעליות, גם בירידות, בכל מצב אז אתה מתקדם בטוח. כשאתה ממלא אותם כבר אתה נמצא באיזו צורת השפעה.
לכן אני מאוד מצטער שאני לא רואה שפעולות הפצה, שדיברנו עליהם, אתם מסתכלים עליהם בצורה, "איך אני, מה פתאום, לא מתאים לי".
שאלה: זו נקודה חשובה. אמרת שלהגיע ולעשות את כל הפעולות זה דבר אחד אבל צריכה להיות גם כוונה שאני רוצה לבוא ולמלאות את החברים או לעשות משהו שתהיה איזו תוצאה לפעולות שלי.
זאת הפעולה הרוחנית שלי היחידה שאני מסוגל לעשות, להשלים את העשירייה. יש כיסא ריק, אז אני חייב למלא את הכיסא.
תלמיד: זה נכון לומר שבלי המאמץ, הכוונה, באמת יכול להיות שלא תהייה התקדמות?
אני לא מחפש מאמצים, אני מחפש משהו לבצע שבזה אני איכשהו אשתתף עם כולם בספינה אחת.
תלמיד: אז צריך לתאר לעצמו ספינה אחת.
עשירייה, כן. עשירייה זאת המעבדה ששם אנחנו צריכים לבצע את הפעולות.
תלמיד: לפעמים יש מצבים שחברים הרבה שנים פשוט נמצאים אבל לא מרגישים מהם את הכוונה הזו.
אז מה אם לא מרגישים? אני לא מרגיש אז עוד יום עבר ועוד יום עבר ועוד לא מרגיש ועוד לא מרגיש, אז מה, זה תלוי בי? בי תלוי נוכחות, לפחות, איפה הגופה שלי תהיה, אז אני מביא אותה לכאן.
שאלה: אני שואל דווקא מצד הקבוצה שצריכה להסתכל על היחיד. האם אנחנו צריכים כקבוצה לשים לב לכוונות של החבר או מספיק שהוא פשוט נמצא לי מול העיניים?
איך אתה שם לב לכוונות שלו, מאיפה אתה יודע? הוא בעצמו לא יודע מה הכוונות שלו, מה שבורא משחק עימו ומה עושה, איך?
תלמיד: אנחנו לפעמים אומרים שאנחנו צריכים לשים לב למצב של החבר כי הוא יכול להגיע הרבה שנים ופתאום להגיד אני הולך ולא חוזר יותר.
שילך. אבל אנחנו נתנו לו כול מה שאפשר.
תלמיד: זה מספיק?
אפילו על תינוק שאתה מסתכל אתה לא יודע מה המצבים, מה הכוונות שהוא עושה. זה הכול מלמעלה, מתוך המערכת. אנחנו רק צריכים לסדר מקום לכל אחד ולתת התעוררות כללית, רק כללית.
שאלה: מה ההבדל בין זה שאני בעצמי עושה משהו לבין שאני מבקש שהבורא יעשה משהו, שהוא יפעל?
הבדל עצום, מה זה? אם אני מבקש שהבורא יעשה משהו אז כבר יש לי קשר עם הבורא. לפני זה התייאשתי שאני בעצמי יכול לעשות משהו ואז אין לי מה לעשות, שכל הפעולה שלי היא רק בתפילה, בבקשה, זה כבר אמת, זה כבר רוחניות. מה יש לי לעשות? אמת מתחילה אחרי שמיואש מכוחותיו.
שאלה: האם ללכת בהתגברות זה דווקא להכניע את מידת הגאווה ולהתגבר בכוח התפילה ולא התגברות בצורה ישירה? הרי הבורא הוא המפעיל את היצר הרע.
חכמים כך אומרים. אני מדבר בצורה פשוטה. אני פשוט נוכח כמו חתיכת בול עץ, יושב בכיסא כאן ולא מבין כלום ולא רואה כלום, ככה מסתכל על כולם או נרדם כל הזמן אבל הוא נמצא, הוא נמצא.
היה אצלנו בחור, עופר ברסלב, ומרגע שהוא בא ועד רגע שכולם התפרקו אחרי שהרב"ש נפטר, הוא היה מגיע בדיוק בזמן לשיעור ונרדם עד הרגע האחרון של השיעור, קם והיה הולך לעבודה. הוא היה בנאי, לא שהוא בעצמו בונה אלא מנהל עבודה בבנייה. וככה זה כל השנים. אתה יודע מה זה? כל השנים בלי אף פעם שהיה משתתף, שואל, משהו, כלום. ואני יודע איך שהוא היה מתייחס לכל אחד ואחד, דיברנו גם על כל הצורות האלו, ורב"ש היה מתייחס אליו כמו לכולם. צורת ההשתתפות. לכן הלוואי שיבואו כל אלו שברחו או שעכשיו ישנים בבית שלא באו לשיעור, לישון, בבקשה, אין בעיה.
שאלה: איך אדם יכול לפתח את תכונת הסבלנות?
אין ברירה. יש רק שני דברים, אני יכול למות אבל אם אני מת אז מה, אני יוצא מהמערכת? לא, גם לא, אין דבר כזה. "למתים חופשי" מדובר לא על המיתה הגופנית, מדובר על מיתה רוחניות שאז אני נעשה חופשי על ידי המיתה מהרצון לקבל שלי. אבל ככה זה. אין לי ברירה, פשוט אין. אפילו שאתה מת אתה לא יוצא מזה. לכן תעשה חשבון ולא נשאר לך כלום חוץ מאיכשהו להמשיך.
קריין: פסוק מספר 14 מתוך רב"ש א', מאמר "ענין השפעה".
"אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו". זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה".
(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)
זאת אומרת קודם כל לעשות כל מה שבידך בכוחך לעשות תעשה עד שאתה מתייאש שאין לך שום סיכוי לעשות משהו אלא רק על מנת לקבל. אחרי שאתה בטוח שאתה עושה הכול רק על מנת לקבל אז אין לך שום אפשרות לצאת מעל מנת לקבל, רק על ידי התפילה. רק כדי לקבל מאור המחזיר למוטב. וכשהמאור הזה פועל עליך אז אתה מתחיל להרגיש שהשכר שלך אלו פעולות השפעה שאתה מתחיל לרצות ויכול לבצע. זאת אומרת יש כאן כמה שלבים.
כתוב, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו" זהו. אנחנו צריכים לראות שאנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל והוא מביא אותנו למוות, לניתוק מהבורא, מהשפעה, מהרוחניות. ואם הקדוש ברוך הוא לא עוזר אז האדם לא יכול לעשות שום פעולות השפעה. רק על ידי זה שהבורא נותן לו ממש אישית בצורה מכוונת, במידה מסוימת, כוח לאיזו פעולה רוחנית, אז אדם מסוגל. זאת אומרת לפי עזרה אישית נקודתית מלמעלה כשאדם מקבל כוח להשפיע, אז במידה ובצורה הזאת הוא יוכל להשפיע. אחרת הוא נמצא רק ברצון לקבל שגם שולט עליו בצורה החלטית.
מה הוא עושה? הוא משתדל, נגיד יקבל איזה כוח מהבורא, הוא צריך לחשוב איך הוא ישתמש בכוח הזה כדי להשפיע נחת רוח לבורא אחרת לא יקבל את הכוח הזה. איך הוא מסדר את עצמו? דרך הסביבה, המעבדה שלנו, העשירייה שדרכה אני יכול, כמה שאני מכוון להשפיע להם נחת ככה אני משפיע לבורא. לחשוב שהבורא הוא האבא והאימא של העשירייה וכמה שאני עושה לעשירייה דברים טובים כך הוא נהנה.
ישירות אליו אני לא יכול ליהנות, אין לו רצון לקבל. לכן העשירייה זה אותו המקום איפה שאני יכול להשפיע ובטוח שבזה אני משפיע לבורא. איך אני עכשיו מגיע למצב שיהיה לי כזה רצון? אני נכלל בכמה שאני מסוגל בעשירייה, מקבל את המאור המחזיר למוטב וממשיך עם אותו מאור לעבוד כלפי העשירייה כדי ליהנות לבורא שנמצא בתוכה. כל הפעולות שאני עושה בהתקדמות לעשירייה ובהשפעה אליהם, הן נעשות פעולות השפעה. הן נקראות מצוות ואני מבצע אותן על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב".
שאלה: אני לא מבין איך בן אדם שממש מיואש יכול להתכלל בעשירייה כמו שאתה אומר, בגלל שבן אדם במצב כזה הוא לא רוצה לראות את החברים?
מאין ברירה.
תלמיד: אולי הוא לא יכול.
אני מבין אותך, אבל מאין ברירה. צריך עוד להתייאש ועוד להתייאש ולהבין שאין ברירה ואז אני מגיע אליהם ואני נכנע. מאין ברירה.
אבל יש מה לעשות?
תלמיד: רק אתה יודע מה לעשות.
לא, מה זה, מה אני יודע? אני לא יודע כלום.
תלמיד: ראיתי שבן אדם לא יכול לעשות אולי הוא רוצה אבל הוא לא יכול.
שלא יעשה בסדר, אם הוא לא יכול אז מה נשאר לו?
תלמיד: כלום.
תדבר עם הגברת שלך עם אשתך, שהיא לא תיתן לך להישאר במיטה בלילה, תסכם איתה. תגיד לה ככה: "את רוצה עולם הבא? אז את צריכה להעיר אותי יום יום שאני אלך לקבוצה, אחרת לא תקבלי. ואז היא תעזור לך. אני אומר ברצינות.
תלמיד: עוד דבר, ראיתי שבן אדם שהוא יותר קרוב לרב למרכז יותר קשה לו.
זה יותר קשה.
תלמיד: כן.
יכול להיות, מה לעשות?
תלמיד: בגלל שכל הזמן רב נותן דוגמה שהוא היה גר ברחובות אבל יותר כשאתה הולך יותר קרוב אולי זה יותר טוב.
יותר טוב להיות קצת יותר רחוק.
תלמיד: זה לא מה שאני אומר, אבל ראיתי שככל שאתה יותר קרוב זה יותר קשה.
קשה.
תלמיד: כן זה קשה, לדוגמה יש הרבה חברים לפעמים קרובים.
מה להיות לידי זה קשה, אני לא יודע, זה סתם העצבים שלי, רגזן, צועק, ככה וככה. מה זה שייך לרחובות?
תלמיד: אני מבין רב, אבל מה לעשות?
רק סבלנות והכנעה, הכנעה כמו רבי עקיבא, מרכין את הראש כנגד כל גל וגל, אחרת לא מגיעים כי אתה נמצא ברצון אגואיסטי בלבד, אז איך אתה יכול להגיב? רק מתוך האגו. אז הבורא מביא אותך לאט לאט על ידי כל מיני גלים האלה, מכות, שאתה תכניע את הראש שלא תרצה להשתמש באגו שלך ובצורה כזאת אתה פתאום תרכוש כלים חדשים.
שאלה: הוא כותב בהתחלה שהאגו כל יום מתגבר ומבקש להמיתו.
אבל אתמול היה לך יותר אגו מהיום, אתמול היית ככה טוב טוב דפוק.
תלמיד: אבל באמת בחיים זה לא ככה, האגו לא מבקש להמיתו הוא דווקא גודל וזה ממש מחלה סופנית וערמומית.
כך אנחנו עוברים כל מיני מצבים, אין יום דומה לחברתו אז מה?
תלמיד: אז איך האדם צריך להבין שצריך להמיתו?
הוא יבין הכול אל תדאג, רק הזמן עושה את שלו. מה בא, השכל בא הרגש אחרי הזמן לא אחרי חכמות. דווקא על ידי המכות וכל מיני ייאושים ונפילות והכול שאתה לא מבין כלום, אתה לא שומע מילים, אתה לא יכול, אתה שוכח הכול, אתה לא מוצא מילים לדבר בכלל כמו בדוגמה עם הבעל שם טוב, ממש ככה אותיות, ומילים אתה לא יכול לחבר שתי מילים, זו באמת בעיה.
אנחנו לא הבעל שם טוב, אנחנו לא עד כדי כך, אבל אתם אולי רואים עליי שאני לפעמים מדבר בקושי והעיקר לסחוב איך שהוא להגיע לסוף השיעור, זה קשה, ישנם מצבים. אבל דווקא מתוכם אתה רוכש כלים חדשים. ככה זה. וכל אחד צריך לעבור מה שיש לו בנשמה את כל הרשימות.
קריין: ציטוט מס' 15 מתוך רב"ש א' מאמר "מהו שהתורה ניתנה מתוך החושך בעבודה"
"התורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג... נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה." (רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)
אבל הצעקה היא צריכה להיות שהם רוצים להגיע למשהו הפוך ממה שהיה להם, רק לרצון להשפיע. "הצילו" צריך להיות לא לצאת מהרצון לקבל אלא לעשות איזו פעולה מחוצה לו. רק לצאת מהרצון לקבל לא מספיק, אחרת אתה רוצה רק לברוח משעבוד.
אתה רוצה להיכנס לשעבוד אחר שישלוט עליך הרצון להשפיע, ישלוט, כמו שעכשיו אני משיג ששולט עליי הרצון לקבל אני רוצה שהוא ימלא אותי ויקבע את הכול, את המוח, את הלב את כול הפעולות, את היחסים, את ההסתכלות, שאני אהיה נשלט על ידו כולי. בלי שכל שאני יכול לבקר אותו. לזה אם מגיעים זה כבר מצב רציני.
שאלה: איך אדם ששקוע בכלים של קבלה שלו יכול לרצות לא רק לברוח אלא גם להשפיע איך זה יכול להיות בכלל, איך זה מתקיים בו?
אז קודם כול זה שהוא לא בורח זה כבר שהוא נמצא, הוא משאיר את עצמו תחת השפעת העליון. איך אני עוד יכול להיות תחת השפעת העליון? כי מעצמי אין לי מה לעשות, כמו שכתוב, לעצמו לא יכול לעזור כל כך, ואז אני מחפש איך אני יכול להיות בקבוצה שתשפיע עליי קצת יותר. סך הכול אנחנו צריכים את האינפוזיה הזאת, הרפואה הזאת, התרופה הזאת, המאור המחזיר למוטב. באיזה מקרים שלי, באיזה פעולות, באיזו תנוחה, אני לא יודע מה, אני נמצא בהשפעת המאור המחזיר למוטב, כמה שיותר, לזה אני חושב. אבל לפחות אני ישן, ומה שמשפיע עליהם משפיע עליי. רק בהם זה יהיה בכל הנרנח"י, ובי זה יהיה נפש דנפש מזה. אבל גם כן בכל זאת נמצא.
תלמיד: כשאני מתרשם מהעשירייה שלי אז אנחנו כבר מזמן נמצאים במצב של הכרת הרע שלם, שום דבר שיוצא מכל אחד בנפרד הוא לא באמת בא מתוך הדלק הנכון. יחד עם זאת, איך אומרים, יצאנו מנקודה אחת, לנקודה שנייה לא מגיעים. וכולם רוצים לברוח מהאגו. נגעת פה בנקודה שצריכים לרצות להשפיע.
אז מה זה נקרא "לצאת מהאגו"? אז זה לא נקרא "לצאת מהאגו", זה נקרא לצאת מהאגו הרע להגיע לאגו הטוב.
תלמיד: כן, זו בדיוק הנקודה, שגם את זה מבינים שזה רצון אגואיסטי לצאת מעצמו. שאין פה איזו יציאה אמיתית להשפעה, לאור, שאתה רוצה לעשות משהו. והנקודה הזאת מאוד ברורה. ואז נוצר מצב כמו שאתה מתאר אותו, כי לפעמים אנשים יושבים וישנים פה כי הם התייאשו מעצמם.
יופי.
תלמיד: והם נוכחים.
כן.
תלמיד: נוכחים.
בסדר.
תלמיד: כי הם גם יודעים שכל פעולה שהם יעשו, מלכתחילה זה מתוך מניע לא נכון.
אבל בפעולות האלה יש פעולות כאלה שיכולות לקדם אותך. לך תפיץ, לך תעשה משהו, תקדם את עצמך על ידי הקהל החיצון, על ידי קבוצות, על ידי כל דבר. אתה צריך להאמין שזה עובד.
תלמיד: זה מה שהחברים עושים, ואני חושב שהחברה הזו ממש נותנת דוגמה יפה, נותנת דוגמה מדויקת איך צריך לפעול. יחד עם זאת, כשאתה כן מצליח להתגבר על הפעולה הזאת, ברור לך שזה עוד פעם היה מהדלק הלא הנכון, לא משנה איך תסובב את זה.
זה לא חשוב שמהדלק.. מה פתאום אתה מגלה שפעלת מתוך האגו? תמיד פעלת בתוך האגו וגם עכשיו מתוך האגו. אז מה, איך אתה יכול להמשיך מאור המחזיר למוטב אם לא מתוך האגו?
תלמיד: אז זאת השאלה, אם אנשים נמצאים בהכרת הרע השלמה, אני לא מתאר לעצמי שהכרת הרע צריכה להיות יותר שלמה, אין שום צפייה מעצמך, הולכים ביחד, אז למה לא מתפרצת תפילה לשינוי הטבע?
זה עוד לא "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". זה עוד לא, עדיין אין לכם הרגשה שאתם נמצאים בשליטת העליון. עדיין לא פונים, אין עדיין הרגשה שישנו העליון. זה צריך לבוא, גם כמה מכות כאלה, זה מגיע כמו שיתוק, הבורא שמתגלה אז זה משתיק את האדם. אז זה יבוא, זה קרוב, אבל שוב, סבלנות.
שאלה: אמרת בתחילת השיעור שבבוקר יש לנו שיעור ובערב יש לנו הפצה.
כן.
תלמיד: ויש לנו כבר תפיסה כללית פחות או יותר והרגל כללי שהכול "חוץ מצא". לבוא לשיעור בכל מצב, גם כשאתה עייף ואין לך רצון ואין לך כלום, העיקר לבוא ולהיות, הכול "חוץ מצא". אז לגבי השיעור יש לנו בזה איזו תפיסה. אבל לא מורגש שיש לנו בסך הכול תפיסה כזאת לגבי הפצה, זאת אומרת יש פער.
אני לא יודע, אני לא רוצה להשוויץ, להתגאות לפניכם. מה היה אתמול? הייתה לי ישיבת כתבים, אחר כך עוד כמה ישיבות, אחר כך ישיבת חברים, אחר כך מארבע עד חמש שיעור וובינר ברוסית, מחמש עד שש וובינר בעברית וכולי. אחר כך הייתי צריך למלא גם את הטוויטר, עוד כל מיני כאלה דברים, לענות על עשרים מכתבים לפחות. אחר כך היה צריך לקום שעה לפני השיעור הזה, כבר התחלתי שיעור עם צפון אמריקה מאחת וחצי עד שתיים וחצי, ועכשיו אני כאן. אני לא מבין, מה אתה שואל?
תלמיד: אני שואל איך להתקדם למצב שהחשיבות שיש לנו לפעולת הפצה כללית קבוצתית, תהיה כמו החשיבות שיש לנו לשיעור בוקר? כי אני רואה שזה לא קורה. עוד פרוייקט, עוד פרוייקט, עוד פרוייקט, וזה לא קורה.
אבל גם אני הייתי יכול למחוק את הפגישה שלי עם צפון אמריקה, שעה שלמה לענות על כל מיני שאלות של מתחילים, וגם אתמול וובינר אחד ועוד שני ועוד ועוד. רק שזאת פעולה שהמורה אמר לי, וזאת פעולה שיכולה לשמור על הארגון שלנו, וזאת פעולה שהיא יכולה לקדם אותנו בכלל להפצת חכמת הקבלה. איך אני יכול לעזוב אותה, אם דווקא בפעולה הזאת אני נמצא בפעולה קבוצתית עם כל "בני ברוך"? אז איך אני לא אלך על זה? אין לי מה להגיד.
תלמיד: דיברנו אתמול בעשירייה, שאנחנו כל השבוע נשתדל להיות כל ערב בהפצה, וביום חמישי אנחנו ניקח את הערב הזה לפעולת חיבור בינינו, ונעשה בינינו ישיבת חברים. האם זה נכון בעיניך?
לא, גם ביום חמישי לעשות פעולת הפצה. תקבלו מה שתבשלו, בקיצור. דאגתי שיהיה בניין, ליותר מזה אני לא דואג, מה שיקרה יקרה. זה שאתם כאלו אגואיסטים קטנטנים שלא יודעים לעשות שום חשבון, שאתם לא רואים יותר מהאף שלכם מסביב, ולא יודעים בזכות איזה חסד אתם קיימים, הכוונה כאן, על זה אין לי מה להגיד. זה איזה כוח הרסני שפועל ביניכם ואתם אדישים.
(סוף השיעור)
-
"הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע." משנה אבות ה' י"ד.↩